ואף על פי כן – ברנר (2)
2/11/08 19:37 3 תגובות

'לך אין עם ולי אין מה להגיד'

למרות הניסיון להתייחס למעשה הספרותי בלבד, השיחה חוזרת שוב ושוב אל ברנר האדם, ומעלה שוב את השאלה איך מי שמעולם לא הכריז על עצמו כציוני אומץ בחום כזה לתוך המיתוס הציוני.

מוקי צור: היה בניו יורק בית קפה של סופר אידי, שהאכיל את הסופרים העבריים חסרי הפרוטה, ומישהו סיפר לו שברנר מברר (להגיע לניו יורק. א.ס.), אז הוא אמר 'תגידו לברנר שהעם מחכה לשמוע את דברו'. ברנר ענה: 'לך אין עם ולי אין מה להגיד'.
ברנר חשב שהציונות צריכה לעמוד במבחן האמת. כאידיאולוגיה זה לא יכול לקרות. כל אידיאולוגיה היא במידה מסויימת אי אמירת אמת עד הסוף, קיצורי דרך, ויפוי המציאות. מבחינה זו הוא לא יכול להיות ציוני. אבל בשלב הסופי של חייו, כשערך את "האדמה", הוא אומר שהציונות יכולה להיות אמת אם מבינים שארץ ישראל נותנת אפשרות להיאחז בתכנים האמיתיים של ההומניזם (לא כאידיאולוגיה), להיאחז בעבודה ובדברים שורשיים.

לא ארץ ישראל עצמה היא יציאה מהגולה, אלא המהפך של הפיכה לאנשים עובדים, אנשים שכותבים את האמת. והאדמה היא דבר הבסיסי. הוא אומר – אם נבטא את הכאב, את הספקות שיש לנו – זה בסדר. זה עדות שזה אמיתי, אבל אני לא רוצה לקבל את התפיסה ששמחה לאידם של החלוצים.

לצור יש תיאוריה משלו לגבי ברנר, שבניגוד למושג המקובל של "חולה מדומה", הוא מתעב את "הבריא המדומה" שמכחיש שיש לו בעיות, ומכיוון שהוא מכריז על עצמו כבריא, מתקיף את האחרים החולים לדעתו: "ברנר אומר אני לא אוהב את המחלה, אבל אני מעדיף להיות חולה אמיתי מאשר בריא מדומה. כשאני חולה ואני הופך את זה לרגישות מוסרית, זה כלי להבנה של מה קורה אצל השני.

ברנר מסיים את ההספד על מיכאל הלפרין (האב הרוחני של תנועת "השומר". א.ס.) שנראה בעיניו איש שמלהג בריאות, כל הזמן חולם חלומות שאין להם מחוייבות לאמת, במילים 'תנוח על משכבך מיכאל הלפרין. עכשיו אתה שותק – טוב שאתה שותק'.

(מערכת "האחדות". מימין לשמאל: יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, יוסף חיים ברנר, א' ראובני, יעקב זרובבל. 1912)

הוא היה החזן של החלוצים

כשבודקים מה אנשים כתבו אז אחד לשני, מגלים שהם כתבו את ברנר. ועד כדי כך הם כתבו את ברנר שהיו אנשים ששינו את הביוגרפיה שלהם בהתאם לסיפורים של ברנר. הוא תיאר ספרותית את המצב בו הם היו, והם אמרו – הוא כתב עלינו. זה אנחנו. כי היה לו כשרון בלתי רגיל להכנס לעולמות שלהם ולא לעזוב אותם. מהבחינה הזאת לא מפתיע שהחלוצים נאחזו בו. הוא סער איתם והוא בכה איתם והוא שר איתם והיה חלק מהסיפור. והם ידעו שהבכי שלו זה הבכי שלהם. הוא היה החזן של החלוצים.

צור מצטט את איש העליה השניה סלוצקין מעין חרוד שעבד עד ליומו האחרון בגיל מאה, שלשאלתו אם לא חשב אי פעם לרדת מהארץ "הוא הסמיק והתבייש ולא ידע איך לצאת מזה ובסוף אמר לי 'לא. אף פעם' ואז סיפר איך לפני שעלה לארץ ב1912, קרוזו הגיע לניו יורק, והוא רצה, לפני שהוא הולך למדבר, לשמוע את הזמר המפורסם. אבל היה כרטיס רק לעוד חודש, והאוניה היתה צריכה לצאת, אז הלך לקנות תקליט וקנה את 'מכאן ומכאן' שבדיוק יצא. וסלוצקין אמר: "קראתי את 'מכאן ומכאן', בכיתי כל הלילה, ולא היו לי הפתעות מהארץ".

יש לי לפעמים דחף עצום ללכת לבית הקברות בטרומפלדור ולצעוק "ברנר, הבן שלך היה סגן מפקד הפלמ"ח!" כולם ידעו שהוא הבן של ברנר. זה היה חלק מהמיתוס הפלמחאי. כשברנר פגש את החלוצים במגדל ופגש שם דמויות מפתח כמו יצחק שדה (מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון) הוא אמר – קורה פה משהו. צמח פה טיפוס. לא חולה כמוני, לא בריא מדומה, חלוץ! מהבחינה הזו ברנר הפך להיות כאילו הסבא של הפלמ"ח.

ומה היתה המשמעות שלו לדור הפלמ"ח?

אם נשאל את דור הפלמ"ח מה לקחתם מברנר, התשובה יכולה להיות רדודה: "אף על פי כן" ו"הוא אמר לה" ו"צריך כוח" (מאמרים וציטטות של ברנר. א.ס.) , אבל אני יודע שהיה להם עוד מיתר אחד: אנשי הפלמ"ח היו ברובם בנים לעליה שלישית שהגיעה בגלל הפוגרומים הגדולים, ובכל הארץ אין מצבה אחת לניספי הפוגרומים האלו. ברנר הבין מה זה להיות בן הפוגרום, ולכן הוא היה האפשרות לדבר על דברים שאנשים חוו ואסור היה לדבר עליהם.

(ברנר וחברים: דוד שמעונוביץ', ברנר, א"ז רבינוביץ', ש"י עגנון. 1910)

ברנר אומר: אנחנו לא זקוקים לארץ הצבי, אנחנו זקוקים למערה להתחבא בה. הוא אמר נביא לכאן את כולם ופה תתחולל המהפכה הגדולה. כשהוא ידע יפה שהצנטרפוגה לא מפסיקה לעבוד. איך הוא אומר ב"מים למים"? יש פה עצים גבוהים. בשביל שנטפס עליהם ונראה משם את חוץ לארץ.

הפוגרומים רדפו אותו כל חייו

לאלמנט הנבואי יש חלק נכבד במיתוס סביב דמותו. ברנר היה מהראשונים להזים את האמירה "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם". מחד, האמין בחיים משותפים עם הערבים, מאידך, ליבו ניבא רעות, וצור מסביר: "בתפיסה שלו, הארץ עדיין גלות, ואם גלות אז פוגרום. בערב פסח מגיעה ערביה לבית שגר בו, ושואלת האם ראו ילד ערבי. ברנר שומע את זה ואומר – ערב פסח, מישהו מחפש ילד, הולך להיות פוגרום."ויש אותות נוספים: שם הספר "מא' עד מ'" (שזה מ1 – 40). הספר "מן המיצר" נגמר במות הגיבור בגיל ארבעים כשילד בחיקו במקום שנקרא ספרינגספילד (גן אביב). חודש האביב הוא מאי, וברנר בן הארבעים נרצח ב-2.5.21.

מות אמות בתקופת טבת, בליל קרח, נסתר מעין שוטר שכוב אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטוהרה… "וכבן ארבעים היה האיש הנמצא" – יכתוב שפינר "עושה החדשות" בעיתוניו של סרטן וימסור את החדשה לטאלר כי יקצר את הסגנון וימחק את המיותר – "מלבד הילד אשר בכפיו לא היה דבר אתו". (י.ח. ברנר – מן המיצר)

*חלק שני ואחרון לכתבה שמתחילה כאן.

* כל התמונות מארכיון המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון.