ראשית קשרי עם גורדון היו מעשה של ילדות. הייתי בן אחת עשרה, בן של דיפלומט של מדינת ישראל, מדינה בצנע, שטולטל בעקבות הוריו, מראשוני משרד החוץ הישראלי, לארץ שופעת בשרים. הילד, כלומר אני, חשתי אי נחת מ'מעמדי' המשונה כנציגה הקטן של מדינת ישראל. החלטתי כי תשובתי למצב המוזר היא להצטרף לתנועת נוער חלוצית שקראו לה גורדוניה. והנה אני עומד מול תמונת גורדון הזקן ומעיין בכתביו. תגובתי המיידית כבן אחת עשרה היתה הזדהות. היום אני לא כל כך מבין איך יכול ילד לחוש קרבה לבעל זקן לבן , לישיש שמת לפני המון שנים. אך אז חשתי כי אני מבין מה הוא רוצה ממני, מה הוא חושב. כילד חשבתי כי לגורדון כל הפתרונות . היום לעומת אז אני חש שהוא הוא חד את כל החידות. מאז ועד היום הוא לא עזב אותי ואני מגלה בו כל פעם מימדים חדשים.
מסעי בזמן עושה אותו כל פעם יותר אקטואלי ואותי יותר מלא פליאה.

היום איננו יכולים לדבר עם גורדון כפי שהוא רצה. בחייו היה הפוגש בו צריך לשיר אתו. לרקוד אתו, לדבר אתו, לקבל ממנו מכתב אישי. אך אולי דווקא הניתוק שנכפה עלינו על ידי הזמן מחריף את זיקתנו לשאלותיו, לכנותו העמוקה.
גורדון הקדיש את חייו הבוגרים לצעירים. הוא היה מודע לכך שהוא זקן בין צעירים. היום אולי לא היינו קוראים לאדם בן חמישים – ששים זקן אך אז , בין החלוצים הצעירים הוא היה נראה כסבא טוב שהיה כה חסר להם. אך בניגוד לסבא רגיל הוא לא נכנע לנסיבות, לא התכופף בפני המצבים. הוא היה אדם המחובר לקרקע ולשמים ויודע כי יש ללמוד לסלוח אך גם לתבוע. מעצמו ומחבריו.
.
ראייתו של גורדון חורגת מהגות פוליטית המגיבה לתהליכים ,למאורעות, להיסטוריה, הוא מבקש לשוב לזמן הרגיש ביותר לקיום : לרגע ולנצח, לטבע ולתיקון האדם .

גורדון היה לדעתי האקולוג הראשון בעם היהודי. זיקתו לטבע בפרטיו היתה קשורה לזיקתו ליקום – לקוסמוס . הוא ביקש להשתחרר מאינטרסים של יצרן המשתמש בטבע ומקיומיות אנושית הקורעת את האדם מהמכלול הגדול. הוא העמיד מול מדרון החיים החבוי בזמן הקיומי את הביטוי האנושי של החיים. חיפושו של העם היהודי לקרקע תחת רגליו היתה בעיני גורדון הזדמנות לגלות בעבודה בטבע דרך להשיב לאדם את היכולת להשתלב בטבע. הוא חשב שהיהודי השב מגלותו יכול בקשריו המחודשים לטבע לתרום לשיקום הפצעים שפגעו באנושות בעקב הפיתוח של טכנולוגיה שאוהבת להפוך לטכנוקרטיה, לשלטון הטכניקה על הטבע ועל חיי האדם. כאקולוג גורדון ביקש לא להשתמש בטבע , לא לנצל אותו, לא לראות בו משלט או מקלט אלא לחוש אחריות לכוליותו. . כשם שכל אדם המתייחס לחברו מציין ביחסו את מחויבותו לאנושות כולה , כל אדם העובד בחלקת שדהו צריך לראות את היקום כולו. זוהי פעולה גופנית החושפת עניין רוחני מוסרי. בניגוד לציונים רבים שביקשו לעצב דמות של פועל חקלאי המשוחרר מכל פעילות רוחנית שעלולה להדיח אותו מאורח חייו כפועל חקלאי , גורדון ראה בעבודה בטבע עניין רוחני. איננו זקוקים לפועלים נעדרי רוח שיוכלו לחיות ככאלה בלי לשאוף אל הדעת, בלי להתחייב אל המוסר. צריך לעבוד בטבע כבני אדם החיים חיי רוח ופורצים אל אוצרות הדעת.

השמירה על הטבע לא נעשית מתוך זעם על הציביליזציה אלא מתוך מודעות לאינסופיות הגנוזה באדם, במשפחה, בחבורה, באנושות. אינסופיות זו שכה הודגשה בתורות הסוד היהודיות ובהגות דתית רחבה היתה לגורדון למחויבות מוסרית אישית בעולם הנגלה. הוא היה מודע לכאב, לייאוש הגדול המתלווה לתהליך בו מתגלה המחויבות לטבע ולאדם.

גורדון האמין כי מעבר ליצרים שהציוויליזציה המנותקת מהטבע פיתחה וזיקקה באופן מלאכותי, אלה יצרי השלטון והמין, יש סיכוי להתנסות מוסרית הלוקחת בחשבון את האינסופי שבחיים האנושיים. את האופק הפתוח של הטבע . הוא לא היה רומנטיקן המבקש את הפרא האציל ששועט ללא חוק ומקסים את החברות האנושיות השבויות בבית הכלא האורבני. געגוע זה נראה היה בעיניו פרי של מצוקת המונים שאיבדו את תחושת החיים, שנתלשו ממקור , שגלו מביתם.

הוא חיפש את היחיד ואת העולם, את הקשרים בין האנשים. הוא האמין שבפגישה שבין האדמה והמילה העברית, בזיקה שבין השיבה מגלות לבניין הארץ בעבודה יוכל העם היהודי לקדם את האנושיות, את האחריות ליחיד, את קשריו של האדם אל הטבע. פגישה כזו לא יכולה להתקיים בחברה שהכוח הצבאי לה הוא עיקר. שהריבונות הפוליטית היא לה סם מרדים את החוש המוסרי.
גורדון האמין כיהודי מסורתי כי העיקר נעוץ ביכולת של האדם לחנך את עצמו. לגלות בתוכו את היכולת לחתור אל המעשה המחדש, לא זה השובר, המהפך אלא זה המסוגל לשוב אל יסודות קיומו ואל פסגת יצירתו.