לפתוח חלון חצי יובל ליד הרצוג

עשרים וחמש  שנים ליד  הרצוג  איננו  אירוע  מבודד. זהו אירוע  המשתלב  עם  תהליך איטי אך היום  כבר נראה מובחן  של צמיחת  בתי לימוד והגשמה בקרב ציבורים חילוניים דתיים ומעורבים .

ביסודו  הוא נראה  בעיניי  כאותו מפגש  אולי  בלתי אפשרי בין האור לשורשים. ולא  אקבע מי כאן  האור ומהם השורשים. אומר  רק     שכשנותנים לשורשים דרור  להישלח אל המעמקים ולא  בודקים את  אורכם ונפחם על ידי עקירה  וכאשר נותנים לשמש לזרוח על העלים הירוקים ולמשוך אותם למעלה  בלי  לגזום עד השורש   יוכל הצמח לצמוח כמו שצריך.

 

אולם כדי להגיע לתודעה כזו אין זה מספיק  לדקלם אותה. לעתים קרובות היא  נובעת  או מתוך  משבר גדול או  מתוך תהליך ארוך של יציבות.  ושניהם תקפו אותנו יחד. גם משברים שקשה  לשאתם וגם תהליכי התערות וחיפושי דרך. גם מכות  שהאירו את התהום  וגם  געגוע שנרקם והלך לכדי משאת נפש.

 

אבא קובנר  כתב  פעם שהיה  רוצה לבנות את ביתו  לא מן המסד עד  הטפחות אלא להתחיל בחלונות. בפתיחת החלונות. וזה מה  שבעצם היה  הצעד הפותח של אותה תנועה בקרב דתיים וחילוניים שנקעה  נפשם מבנייה  המרוכזת בפולמוס, בהפחדה, בהקמת חומות. הצעד הפותח לא התכוון להרוס את  הקהילות השונות אלא לפתוח להן אשנבים וקשר  אל  אלו שלמרות שאין  הסבר  בידיהם מדוע  הם שותפים אך מלווה  אותם   אמונה   כי אכן זה  כך. השותפות  הגיעה  מתוך החיים המשותפים  ויחד עם העובדה שקהילות רבות  דווקא הסתגרו  גיאוגרפית יותר ויותר. תהליכים  של פרישת קהילות נראתה  יותר ויותר בלתי מותאמת  לרחשי הלב. נוצרו גם המון שטחי שיתוף בעבודה, בשיח הציבורי, בחיפושי הרוח ובתחושה  העמוקה  כי  החברה זקוקה  לתיקון מוסרי וכי ההסתפקות  בשותפות המדינית איננה משמשת תמיד  כלי לקידום עניינים אלו.

 

בסוף  שנות השמונים הגיעה ארצה  שמועה כי ההיסטוריה  עומדת להסתיים.  נפילת חומות ברלין  העלתה  את הרוח האוטופית באירופה. זה היה  הד חוזר להלכי רוח מהפכניים של  סוף  שנות הששים שביקשו  את  החלום החברתי להשיג  מתוך חיבור  אל חלום של שחרור  תרבותי. השמועה  על מותה  של ההיסטוריה לא באה ברגע של ניצחון  של  השמאל האירופי שחתר  אליה  אלא  דווקא בימי פריחתו של ימין חברתי.  אך השמועה  לא הגיעה  לאוזנה  של ההיסטוריה ולמרות  התהפוכות במבני הכוח הקיים האלימות, המלחמות, חוסר  הישע חגגו. יש חברות  החוגגות מסורת זו של אלימות המחליפה  את התרבות.  גם לנו יש מסורות  המדברות על קיצה  האלים של ההיסטוריה אך דומה  כי הציונים כבר  היו מספיק זקנים כדי לדעת  כמה מלכודת זו יכולה  להיות מסוכנת דווקא ליהודים. עד  כמה  היהודים לא יכולים להתקיים בחיים המודרניים  בלי  חיים דמוקרטיים המכירים בריבוי הזהויות והתרבויות, בחובת הקשב למיעוטים, בלי המאבק הבלתי פוסק באלימות. עד כמה  יהודים אינם יכולים לחיות את חייהם אלא   בתוך ריבוי  של קהילות פתוחות וסובלניות  לא מתוך חולשתן ושבריריותן אלא מתוך אמונה  בכוחן היוצר.

 

תהליך ההיווצרות של הקהילות  הלומדות  , מחדשות  ומגשימות  הגיע דווקא ברגעים שבהם הקולקטיב כמקור  סמכות יחידי קרס. דווקא אז כנשאלה  במלוא  העוצמה  שאלתו של היחיד. רגעים   בהם השמחה לאיד  גילתה עד  כמה  מתחת  לפראזות קולקטיביסטיות מתגלגל אגואיזם  תובעני פגעו ברקמות החברה. היה נראה  כי הבורות מתגלגלת  בחיבור אינטימי ומוזר של  אופורטוניזם ודוגמאטיות. אך דווקא אז נולדו הלכי רוח נוגדים. בהיסוס רב. עם הרבה  רגעי התפוררות ומשבר. אך התברר כי  כמו בימי כפור קשים השלג נערם. החל לצמוח  סוג של לימוד שאינו  מותיר  את כל השאלות עם תשובות אך לא  מתאהב בקושיות משתקות. לימוד  שהוא פגישה  בינאישית. תובע  מרחק כדי לקבל פרספקטיבה ואינטימיות  שאינה  בוחלת בהזדהות.

 

הלימוד  המחודש  של פרקי תלמוד אצל חילוניים מתוך רצון לראייה מורכבת יותר של חיי הקהילה והדילמות המוסריות העומדות בפניה נפגש  עם ראייה  מחודשת של החלוצים בחרה  הדתית  לא רק  כמעצבי פוליטיקה יהודית אלא  כהוגים, כבעלי ביטוי אישי, כבעלי חשבון לב ושומרי אופק. שתי הקריאות הללו הביאו לקריאה מתחדשת של התנ'ך ושל  המסורת הפילוסופית והדתית. החיפושים האישיים שליוו את  התהליך הזה היו גם חיפושים אחרי חיבור עם מסורות מגוונות כאשר מסביב לאט לאט צומחות מסורת ביקורתית של מחיר קיבוץ הגלויות  המחייב  מעשה  של תיקון תרבותי וחברתי מתמיד.

 

 

 

 

הצמיחה  של קבוצות ובמיוחד  קבוצות של צעירים מסביב לרעיונות הללו לא עצר  את השיטפון והשידפון  התרבותי חברתי בחברה  הישראלית .  היתרון שלהן בתוך העוצמות הגדולות הרוחשות מסביב   הוא  שתהליכי השינוי הדרמטיים העוברים  עלינו  נראים  כנטולי כיוון ומטרה. הם  פתוחים ומגוונים  ולקבוצות הלימוד והעשייה  המשותפות  אופק משותף. האם יוכלו ברגעים מסוימים  להכריע  על כיוון , על דרך?

 

הרבה   מצבים  של אי וודאות יעמדו בפנינו.  איננו יכולים  לגזור את כיוונם רק מתוך תהליכים שעברנו עד עתה אך  הסיכוי שנוכל לפלס בהם דרך קשורים במידת האמון והחום האנושי  שנצבור  כאן ועכשיו.  אותו חום אנושי ואמונה בתרבות הנצברים בכל אותן  תנועות התחדשות  יהודית  אנושית ציונית יוכלו לצייד  אותנו  לקראת  החמסינים הגדולים או משבי הקור  שמחכים לנו בפינה.  ואם במקומם יבוא אביב מתחדש נוכל גם לקטוף פירותיה של עבודה  זו  הנמשכת שנים ארוכות.

אנצו סרני ו70 שנה לשחרור איטליה

שגרירות  איטליה  בישראל אירגנה  ערב לכבוד  אנצו  סרני כדי לציין  70 שנה   לשחרור איטליה מעול הפאשיזם ולסיום מלחמת  העולם השנייה. הערב התקיים  בהיכל  העצמאות  בתל אביב  באולם  בו  הוכרזה העצמאות. לכבוד  הערב הזה  אני מבקש להעביר  לקוראינו  כמה  הערות שנאמרו בערב.

 

בראשית  המאה  העשרים  התארגנו בצפון  איטליה  קומונות  נודדות של פועלים. דבר  קיומן  הגיע לארץ ישראל.  וילקנסקי המומחה  לחקלאות  איש  העלייה  השנייה למד  על הקומונות  הללו  וכתב  עליהן.  הן  היו  מקורות  השראה  להקמתו  של הקיבוץ.

הקמתם  של הקבוצה והקיבוץ היה  מקור  השראה  חשוב  להפיכת  הלב  של  אנצו  סרני באיטליה  לציונות. אך לא  רק  אנצו  אלא  גם  אחיו  אמיליו שוכנע.  אלא  שלאחר  עלייתו  של  אנצו נטה  אחיו לקומוניזם ולא  הגיע  ארצה. דרכם של  אנצו  ואמיליו  נפרדו.  אנצו קשר  את  גורלו למפעל  הציוני חלוצי והיה  לשליחה המיוחד . הוא פעל    בגרמניה, בארצות הברית , בעיראק . אך   מקורו  האיטלקי  המשיך להזין  אותו. בזמן מלחמת  העולם אפילו התנדב  לחיות  עם השבויים  האיטלקיים  שנשבו  במדבר האפריקאי  מתוך  כוונה   לשכנע אותם  לעצב  את  איטליה   החדשה  האנטי פאשיסטית.  הוא  היה  כה משוכנע   בייעודו   שתוך כדי פעולתו  מטעם  המודיעין הבריטי נאסר  על ידם כי היה לדידם סוציאליסט מדי… אמיליו אחיו  היה  מנהיגה  של  המפלגה  הקומוניסטית האיטלקית כל ימיו. בקושי  אפילו   עבר את התקופה  הסטאליניסטית אך מורשת הקיבוץ בכל זאת  עבדה . הוא  הבין  כי  הזירה  של  החקלאות והכפר   חיונית  לשחרורה  של  החברה   מכבליה.  הוא  היה  למומחה  גדול  לחברה  החקלאית  באיטליה. עד  היום מחקריו  מדריכים  את הניסיון לחידוש  החברה   החקלאית באיטליה  ברוח  התפישה  הסוציאליסטית. מכון הוקם בשמו כדי לקדם את תפישתו.

אנצו ואמיליו  ידעו שפות  רבות.  אמיליו  שידע  עברית   כנראה  לא  השתמש  בה   בישיבות  המפלגה  הקומוניסטית… לא  אתפלא  אם  אנצו סרני חלם על כך שבבנין הקיבוץ  דנטה  אליגירי ומרקס  ידברו עברית     וברנר  וביאליק ידברו  איטלקית.

האודיטוריום בו מתקיים טקס  מיוחד  זה הוא  מוזיאון לאמנות   שנכבש על ידי  בן  גוריון  בליל  העצמאות.  הוא  מארח  הערב  את  אנצו סרני.  אך  בן גוריון  התנגד  ליציאתו של  אנצו לשליחותו וניסה  למנוע  אותה  בכל  כוחו. הוא  היה  בעד מפעל הצניחה אך חשש  מאובדנו של  אנצו. הוא  כנראה  חשב  על  אנצו  כשר  בממשלת ישראל  העתידה  לקום.  אם היה  אנצו שר  בממשלת ישראל  בוודאי  שהיא  היתה  זוכה  בפרק מעניין.

אך עד  כמה  צדק  בן  גוריון בהתנגדותו לשליחותו של  אנצו?

אחד  מצעירי  הציונים  מליטא עמד  במסדר  בדכאו. הוא  כבר  התייאש  מחייו והחליט להתאבד.  שכנו  אמר  לו בעברית  שלדכאו צנח  איש מארץ ישראל.  הצעיר העברי הכיר  את העברית  רק  מהטקסטים ומהחלום והוא שאל  את שכנו  מה  זה  צנח? האם  כמו צנח לו זלזל? ענה לו השכן  פאראשוטירן כדי  שידע  מה  משמעות  המילה  העברית צנח. עתה  הוא  הבין  וקיבל הכרעה : אם ארץ ישראלי צנח כאן כדי להזדהות עם  גורלי  אין לי זכות  להתאבד. אותו צעיר, דודיק פור היה לימים  ממייסדי  קיבוץ   נצר  סרני. מעשיו של  אנצו סרני, כמו שאר  מעשי ההתנגדות ללא סיכוי, ההתארגנות  של חברות, הצלת אדם, המרד וחסידי   אומות  העולם  היו עוגן ההצלה  לרוח של יחידים ושל  העם  הנחרב אחרי  המלחמה.

 

מורשתו של   אנצו  סרני נעוצה  בתקווה  ההופכת עיקרון ומתייצבת  מול האשלייה. זוהי  המורשת הדמוקרטית  שיתופית שמבקשת  את תיקון החברה למרות ובגלל  הסכנות  האורבות לה.   ההיסטוריה  עוד  לא  הגיע  לסוף  הטוב ולא  מרפה  בחידותיה אולם יש לקוות  כי בכל דור ודור יקומו  החולמים מפוקחי  העיניים , המעדיפים  את הערנות  על  השינה  הכבדה והממשיכים את שירו  של  טשרניחובסקי אני מאמין אותו שר  בודאי  אנצו סרני

 

שחקי  שחקי  על  החלומות

זה  אני  החולם  שח

שחקי  כי  באדם  אאמין

כי עודני  מאמין  בך

דבר לילדים

דבר  לילדים

 

בשכונה  של דודתי גרה אשה שהיתה חברת מפא'י  קיצונית.  היא  התלבשה כחברת מפא'י  הפועלית , דברה כחברת מפא'י  ומעולם לא סטטה מן הקו. היו  אומרים  עליה  שכשואלים  אותה  מה  דעתה  היא  היתה  עונה : אני עוד לא יודעת., טרם  קראתי את  עיתון 'דבר'… העיתונות למבוגרים  שהכרנו  בימי ילדותנו  היתה  מעין ספר תפילה יומי. היא  היתה רצינית. מצהירה  אמונים ונוטה לתקוף את אויביה  בחרדת קודש.  דבר ילדים לא חרג מתביעות אלו.

אני כותב  שורות אלו בלשון ארכאית קדמונית, בלשון  אנחנו.  בימי ילדותי לא  היה לי  עניין או זמן לברר מה חשב האנחנו. לא ידעתי את הטבלאות ואת הסטטיסטיקה  הערוכה ברצינות תהומית.  ובכל זאת  אני  כותב  בלשון  אנחנו כי עיתון הילדים  נכתב לציבור, לחבורות הילדים שביקשו את היחד. אם לא  היה  היחד מייד בצבצה תהום מבודדת, מחוסרת  אונים. אני יודע שהיום אין זה מתאים להצהרות התקופה  על עצמה. ובכל זאת אם שאלו  אותי על דבר ילדים של אז  אני  יכול לומר בבירור כי זה  היה אנחנו. אנחנו הקורא לכל אני. המזמין את כל  אני.

עיתון 'דבר לילדים' לא  היה  עבור ילדי ישראל העיתון שענה  על כל תמיהותינו כילדים. קראנו  אותו בשקיקה אך הוא  היה  מגוון מדי, פתוח מדי למרות כיוונו הרעיוני הכל כך ברור. אם  רצית  לדעת למה  מתכוון העיתון של הגדולים היית צריך לקרוא  את 'דבר לילדים' : עברית טובה. מסירות נפש ופתיחות לעולם , הערצת  גיבורי  רוח, הרפתקאות מופלאות ואמירת  הן לעולמו  של הילד. דבר לילדים נכתב  על ידי  מבוגרים.  הוא  לא  היה  דומה  לעיתון של ינוש  קורצ'אק  שנכתב  במיוחד  על ידי  הילדים.  אך כקורא  נאמן של  העיתון בשנות ילדותי חשתי  כי  מי שכתב אותו לקח  אותי ואת  הפנטזיות הילדיות שלי  ברצינות. חשתי  כי  הוא  חבר שלי, פותח לי חלון, מראה  לי דרך, מאפשר לי הרפתקה, מבטיח לי כי  יהיה טוב.  כשקראתי  אותו ברצינות העולם מסביבי היה אלים ומחליש אך העיתון   קרא לי  אופטימיות. כמבוגר  אני יודע לקרוא  את  גיליונותיו כמבטיחים למבוגרים, להורים ולמחנכים  כי  יקום פה  עולם מתוקן, כי תהיה  לנו מולדת וכוח  עמידה.  אני יודע  כי זו  היתה  תפילת  הציבור  המבוגר באמצעות  הדיבור  עם ילדים. במילים  שנדפסו היתה  אמונה  אך לא  ביטחון.

היום  אני קורא  בדבר  לילדים של אז  עקבות  של חלומות  המבוגרים  עלינו : ילדי ישראל יהיו  שובבים. יהיו בעלי כוח וחיוך, יבכו פחות, יפחדו פחות. דומה  כי  העיתון הזה  העניק לנו  הבטחה  שנהיה  צברים. והצבריות  היתה  הרי פנטזיה  של  ההורים כמהגרים  כמהפכנים. דמות  שהיתה  צריכה  לפתור  את  כל תהיות דור  המבוגרים.  'דבר ילדים' חיזק את היסודות הללו אך הוסיף תפילה שנהיה תרבותיים, שנהיה רגישים לעולם הרחב  כסוציאליסטים ונאהב  את  המולדת כתלמידי חוני  המעגל שלא זז מהעיגול   שחג מסביבו. שבגופנו נגן  על  המולדת אך שנדע לשחק, להגדיר צמחים, נדע אגדות ונכיר את המציאות הקשה  בה חיים האנשים  בעולם.

מה  קלטתי  מכל האוצר הזה ?  קצת מכל דבר. אך בעיקר כי אותיות וציורים הם חברים טובים. שאפשר לסמוך  עליהם לפעמים  יותר מאשר  לסמוך  על  ילדים. ולמדתי לשוחח עם ציוריו של נחום  גוטמן. זה היה לי חשוב  כי  ראיתי  אותו בפעולה  עם  דודתי ימימה טשרנוביץ כסופר ולא רק כצייר. והוא שכנע  אותי כבר אז  שהומור  הוא  דבר  רציני. שציור שהוא  אידילי לעתים קרובות הוא גם   אירוני כמו שילד תמיד יודע כי משחק זה דבר  רציני שעליו  להיאבק  עליו אך בסופו של דבר  הוא  רק משחק. המפות שאייר נחום גוטמן נתנו תמונה  רחבה אך תמונה שאינה  מאבדת את האינטימיות שלה בגלל קווי הגובה וקווי  הרוחב  המופשטים הפוצעים את לבה.

נדמה לי  שאם יוציאו בספר את  דברי  היום שכתבו העורכים משך שנים יתגלה ראי מיוחד על  החברה בארץ ועל זרמי  הרוח  בתוכם.

הגירה, עלייה ,מזוודות

מזוודות ותרמילים

 

כיצד ייראה תרמיל  שיוכל לשאת בקרבו את  כל שיעזור לנו לנחיתה רכה  בעולם החדש, להגר בזמן ובמקום?

האם יהיה  זה 'תרמיל פילים' שנהגו להעניק  לנו בצבא, ארבעים ושניים קילו  על הגב? רק מראהו היה  מביא  אותנו ליראת הדרך.  לתשוקה פראית לויתור  על  המסע.  ואולי 'תרמיל שכל' ?  אותו היינו  עונדים על כתפנו  בקלות  אך  גם  בגאווה משום  שהכיל רק  מפות ופנקס לרישום נקודות ציון בשטח. אך  תרמיל שכל  היה  מותיר  אותנו ללא   את חפירה ומנת מזון המאפשרים  לחפור  את חפירות חיינו.  האם נצטייד בארגז נפט מימי הטורקים?  הוא הכיל  בתוכו שני פחי נפט. כאותו ארגז  שטלטל  אהרון דוד  גורדון ממקום למקום. ארגז זה קשוח ורחב . הוא יכול להפוך לכיסא, לשולחן או לארון באוהל  החלוצים בו נשכון  עם הגיענו לארץ  הבחירה. אך אולי טוב מכל תכניו החדשים של ארגז  הנפט היתה  הפיכתו למיטת  התינוקות לתינוקת הראשונה  של תל יוסף על הגבעה הצחיחה…

 

האם בכל תחנה ותחנה  תצעק  המזוודה שלקחנו לדרך  בשמחה  לאיד : אם לא תסדר לא אסגר! או אולי קולם  של שני ספרים ומברשת שיניים יהדהדו במזוודה בבדידותם?

 

היום קצת קשה לאבחן בין סוגי המזוודות כי לפתע הן קיבלו גלגלים וגם הכבדות שבהן איבדו את  תחושת  משקלן. אך  אל חשש יש  בתי דין ודיינים למזוודות  בכל  שדה תעופה והמשקל העודף מתגלה  תמיד.

 

מה  יהיה תוכנה  של  המזוודה שאקח עמי לדרך ?  פטיש, מפה, סכין  קילוף לתפוחי הדעת? אלו יתנו לי  כלים לעבודת ההווה  שיתרחש עם הגיעי למחוז  החפץ.  ואולי גם  גיטרה וספר תנ'ך או חלילית לדרך   לפי הוראה  שקיבלנו ממארגני  טיולי תנועת הנוער בימים עברו.  ואולי יהיה תוכנה  של המזוודה קרעי בית וזיכרון  רחוק אותם ארצה  לקבוע  בביתי  החדש  כדי לא להתבלבל ולאבד  במסע  גם את זהותי המאוימת.  תמונות  דהויות מעולם ישן, מכתבים  עם כתמי דיו צורב, אילן יוחסין מפואר ואוסף בולים מעולם  שחלף. שהרי מסע זה לעתיד  הלא ידוע  הוא  ביטוי לי, הכרעת  זהותי, ביטוי לחלום  הנטוע עמוק בתוך  קו הזינוק לחיי. הוא קשור  בפעימות לבי, במחיאות  הכפיים של האהובים עליי, באיומים של שונאי, בפרחים שהבטיחו ובפצעים  שקיימו.

 

אך יש  שהדרך  היא   שתקבע את תוכן הדברים שאקח  אליה.  אני כותב  דברים מגומגמים אלו  ביום השואה ואני נזכר  בכל  ערמת המזוודות שנצברו  במחנות המוות והן הכילו  את מה  שניתן  היה  לארוז בדרך אל הסבל הבלתי ידוע ואל המוות הצפוי מראש. הן נארזו בזמן חירום עת הבית עלה   בלהבות   והכילו את מה  שניתן היה לקחת מהר, ללא תקווה, את מה  שהגב יכול  היה לשאת בזמן בו  הדאגה והחרדות היו למשקל עודף.

 

במזוודות ניתן למצוא  אותות למה  שאני מתכוון שיקרה. מעין שבועה  ראשונית הרומזת  לימים הבאים  כפי שאני מנחש, חושש, מצפה שיבואו.

 

 

הגירה ועלייה

 

הגירה  ועלייה, עלייה והגירה מה  ביניהן?

 

מוקדם ומאוחר מוצא  עצמו העולה כי הוא מהגר. הוא זקוק למילון חדש, לכלי עבודה שאינו מכיר.  למזג אויר המודיע על מוזרותו. העולה  החדש אינו מורגל בדרכים, בפכים הקטנים המעידים על שייכות. החלומות בלילות אינם מגלים את הנוף אליו  הוא מתעורר. אין הוא סופר בשפת ארצו החדשה. לעתים ילווה  אותו מבטא מסגיר זרות.

אם כל עולה  הוא  מהגר  לא  כל  מהגר עולה. אמנם הוא עשה  קפיצת דרך. עבר ממקום אל מקום. אך כדי שהגירתו תהפוך לעלייה   חסרות  הציפיות, הברק בעיניים, הקסם בהגיעו אל מקום עליו חולמים קודם , אותם  מבקשים לעצב  ברוח העולים לרגל, המניפים דגל.

אם העולה מגלה תמיד  כי  הוא גם  מהגר לעתים קורה  כי המהגר הופך לעולה. משהו בפגישה  עם הארץ החדשה ממלא בו תקוות  עליהן לא  חשב. משהו  מהמשא על גבו הופך לכנפיים  המעיפות אותו לגובה. וכמו שראינו  אנשים יודעים את המהפך בלבם שהופך אותם למהגרים. אנשים שכבו כשחלומם נשבר, כי לא  הצליחו לגבש  אותו לשפת החיים העשירים ופורטים את כל פינות חייהם לפרטי הסתגלות או  למגילות של תוכחה.  לא תמיד תנועה זו פנימית, צומחת  מהפסיכולוגיה  המענה . לעתים זו תוצאה של  סוציולוגיה ופוליטיקה היודעות אף הן את סוד  הנפילה.

בעלייה  יש יותר מהחלפת  הווה בהווה משופר. לעתים העלייה  כרוכה דווקא  בירידה כלכלית, ביותר רעב למימוש ציפורים  כחולות . באמונה עזה  כי ההווה  החדש  הנגלה  בפניך  מסתיר בתוכו אורות  גנוזים הקוראים לך  לגלות.  בעלייה  יש תחושה  של פענוח חידה  שאתה   סוחב משך שנים. והיא  גנוזה ולא  ניתנת לגילוי. היא  הפיכת  הארץ  המובטחת לארץ הבחירה  ארץ  שבה אתה  מגלה  את בחירתך, את חירותך  את יכולת  היצירה  החבויה  בך.

 

 

ככל  שגדולה הפיכת הלב לקראת עלייה כך אורבת האכזבה. התחושה  של  סירוב לקבל את  שמתרחש  בחוץ. בעלייה  מתקיימת  מדידה מתחדשת  של המימד  המוסרי והאסתטי. מבחינה זו  אין זה  משנה  אם עלית אי פעם לארץ או נולדת בה. אם מסע זיכרונותיך, זהותך , שורשיך נמצאים כבר כאן או נוסעים הם משם לפה. כי העלייה  היא מתודה  לגילוי הגנוז ולגניזת  הפומבי מדי.  היא לעולם לא תקבל עולם שאין בו לאן לחתור, עולם שבו  כבר הגענו. למרות זאת  אין היא  עלייה לרגל הנובעת מתוך ייאוש מהבית ממנו אתה יוצא.  היא עלייה לרגל אל בניית  בית. בית עטור חלונות אל  הרוח הפתוחה, אל הדרך הרחבה. היא נמדדת ביכולתה  לא לאבד את מטרתה הגנוזה מבלי  להתחפר ולהיות  עיוורים לשינויים  המתחוללים בלי הרף, לפעמים  בכוחם של אלו  הלא  מוותרים על  רצונם לעלות.  העלייה לעתים נבחנת  ביכולתה  למסור  את אורה  הגנוז  אל דור  שיצטרף או יתגעגע.

בלהה , חמש שנים

בלהה, חמש  שנים

 

חמש  שנים חלפו גם הן. ככל  שעובר הזמן מתחזקות מילותיה  של רחל כל אשר אבד לי , קנייני לעד.  אתה שב אל הדמות ופוגש אותה בנסיבות שונות. בפרשות דרכים והיא שואלת והיא נקבעת בזיכרון  והיא קניינך לעד.

שנים  אני עוסק בחידת הקמתה  של  החברה בארץ.  קורא ספרים עבי כרס, מנסה להתמודד עם מספרים וכלכלה ושואל את עצמי האם היה  הפרוייקט אפשרי ובזכות מה. אך ברור לי כי בעצם אני מחפש  את קו הזינוק.  את המזוודה עמה יצאנו לדרך. לפעמים  אני  רואה בה חגור פילים ענק, 42 קילו  שאם זכרוני אינו מטעה  אותי לא  הגביר  את ביטחוני במסע אלא גרם לי  לפחד מפניו . לפעמים  אני חושב כי הוא  היה  תיק שכל קדמוני שעמו השווצנו כי  אנו יכולים לנווט בכל דרך, למצוא כל גב מים בנגב השומם.  אך תיק שכל זה גנז גם אז  כל כך הרבה  שטויות…

אני מנסה להחזיר  את עצמי לפרויקט העלייה וקיבוץ הגלויות  דרך  עלייתי במרכאות  באמצע  שנות החמישים מהגולה מארגנטינה שהיתה סיר הבשר לא כדימוי אלא   כמציאות. רק שלוש  שנים הייתי בגולה והן  הספיקו לעשות אותי זר  בארצי שלי.

לעומת זאת אני נזכר ברחוב טבריה בירושלים ובסמטאות מסביבו.  לא ידעתי אז שלאט לאט כמתוך ערפל  תופיע בפני שכונה זו  כאוטופיה חיה וקיימת. עם הריחות והמבטאים, עם  התבשילים והמצוקה המשותפת. חלק  בלתי נפרד  מהאוטופיה היו  חברי תנועת  הנוער שלא ביקשו להנציח את השכונה. שידעו כי חלומם  היה להיות ביחד . במקום אחר. שבתום של  בני ארבע עשרה יצאו לשנות את העולם אך בעצם ביקשו לשמר בעולם  החדש את החום והאינטימיות של שכונתם. . כבר אז התחלנו לראות את הרחוב זז אל שיכונים חדשים משופרים  ולא ידענו כי דווקא בשכונה הנפרדת מעצמה  נולדה עבריות לא כנענית.  ישראליות  רגישה. איך קוראים לזה  היום? יהודית ודמוקרטית. היה בשכונה  הזו   צמא  תרבותי וצחוק שמגיח מבפנים ומרפא. היתה  שם בלהה.

בלהה הבטיחה לנו  בחריצותה  המחייכת  שהחלום נכון.  שלא צריך בשבילו את מרקס או גורדון.  צריך לרקוד. לפני שבועיים  חגגו שבעים שנה  לחגיגות העומר  ברמת יוחנן. רוחו של מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין  היו שם וגם הלהקה, הלהקה של בלהה. היה שם משהו באוויר, במפגש  בין וינה, אוקראינה, הבדווים והתימנים ובין הארץ  ובה כוהנות ולא כוהנים ובה  אין רוקדים אל השמים בקפיצות וירטואוזיות אלא  מתכופפים אל האדמה מחפשים את הבסיס. את הלחן הבסיסי, את ריקוד היחד המתגבר  על חוקי  הגרביטציה  החברתית. זה  היה  המקום של  בלהה. זה  היה  הניצחון  של המפעל. הסלטו לחיים. באותו ערב  בו הייתי צריך לדבר על תולדות הריקוד החלוצי , חייכתי אל עצמי. אני מדבר על ריקוד זה  כמו שפעם חנכתי מוזיאון לטרקטורים… חשבתי נו מה  בלהה מה את אומרת עכשיו?  ראיתי שוב את בלהה מחייכת  בתמיהה על שונותם של האנשים המדברים  בארשת  חשובה ורצינית ומבקשת מהם להשתולל קצת. לזוז, להיות רגיש למנגינה לפתור  במעגל נפתח את השונה. לחבק אותו  . דווקא אז  יובנו הספרים , האתגרים, המסעות  שאנו נוסעים בחיינו מעולם לעולם. אז כשחזרתי  מארגנטינה  היא  החזירה לי את  תקוות השייכות ואת הזכות  להיות שונה בחיוכה ושובבותה היא רקדה עם כולנו בעברית כנה ומובנת.

ועתה חמש שנים מפרידתנו  כל שאבד לנו קנייננו לעד. עד שנאבד גם אנחנו.

הערה על גרשום שלום כנגד הערות משמיצות

בתגובה ל'אבי הקבלה המתה' מאת אביה הכהן, גיליון פרשת בחוקותי / מוקי צור | מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

קראתי בצער את תיאורו של אביה הכהן על גרשם שלום. אני עצמי נולדתי בשכונת רחביה וכלבו של ג' שלום נשך אותי. אנשי רחביה ליוו את התקרית בכל מיני פנטזיות על הכלב של המקובל, פנטזיות שהיו יפות לאנשים שחיו ברעידת אדמה שבין תרבות, היסטוריה והומור מוזר. אך מאז שהבנתי את עצמי לא יכולתי לקבל ברצינות את ההנחה שמעין מפגש כזה צריך לקבוע את יחסי לאיש ולעבודתו המדעית-תרבותית. כך, אני לא חושב שגערה באיש צעיר, אפילו כזה שהתכוון לטוב, צריכה להוות מפתח לעוינות והטחת גערות שלאחר המוות.

הלל צייטלין היה איש פורה מאוד, ניטשיאני אדוק ובעל חזון, ששב בתשובה לאחר נדודי רוח. הוא היה מורה של י"ח ברנר ושל יצחק שדה שלא התחברו להתלהבותו הדתית כי ראו בה טריקת דלת לבניין אותה התחדשות ציונית בה האמינו. אין זה אומר שום דבר לגבי הלל צייטלין, למי שמעריץ אותו על פרץ אמונתו ועל הכיסוי שהוא מכסה על ספקותיו ואימתו הפנימית. כך נבנו למשל יחסי הרב קוק עם י"ח ברנר: זה העריץ את סערותיו וזה העריץ את עומק תהייתו, ולשניהם היו רבדים אחרים שקרעו קרעים ביניהם: החרדוּת של הרב קוק ואמונתו ההומניסטית של י"ח. ברנר (דרך אגב, כדאי ללמוד דווקא משיחותיו של הלל צייטלין עם הרב חיים זוננפלד והרב קוק על אותו קרע ממשי וכואב שבתוך העולם הדתי ובין דתיים וחילונים). הלל צייטלין לא התכחש מעולם לאהבתו לי"ח ברנר, אך הטיל אש וגופרית על חלקים מהמפעל הציוני.

גרשם שלום לא חי בפרופסורה בלבד. הוא היה הוגה, מאמין ומגשים בעלייתו ארצה. אין רבים שתרמו כה הרבה להבנת היהדות כיהודים פוסט-התבוללותיים כגרשם שלום. רבים מהדברים המדוקלמים היום בשם "הקבלה" הגיעו אלינו בזכות מפעלו הגדול, והוא ראה את המפעל הביקורתי כתשתית למפעל שעוד צריך להגיע: רנסנס יהודי השואב מהתנסות בניין החברה בארץ ישראל.

באשר לסיפורי האוניברסיטה שהכהן מספר על יוסף וייס והשל, מן הראוי לבדוק לעומק את הדברים, כפי שהעיר כבר פרופ' יהושע בלאו. וייס הודרך על ידי שלום והעריץ את שלום. שלום דאג לו גם כשגלה לאנגליה. האיש במחלתו קיבל עזרה ממשית ממורו. העיזבון של יוסף וייס נמצא עד היום, ולא במקרה, בארכיונו של ג' שלום שהעריך אותו מאוד.

סיפור האקדמיה הוא סיפור אנושי קשה, כמו גם הרבנות, וחבל להטיל את כל כאביו על שלום. מאבקו למשל להביא את מרטין בובר ללמד יהדות נכשל בגלל כמה אנשי אוניברסיטה. למרות שלא חקרתי את הנושא, אני משוכנע כי גם אבירי האוניברסיטה העברית האחרים לא קיבלו את אברהם יהושע השל. השל היה יוצר חשוב ויצירתו ועמדתו המוסרית היו חשובות בעיניו מממצאיו האקדמיים. עבודתו הרוחנית כהוגה, כסופר, כמאמין, כמורה דרך, היא שקבעה את דרכו והיא שמסבירה מדוע הוא לא הגיע לאוניברסיטה העברית, כמו 'רב צעיר' לפניו.

אך השל עצמו ידע כי אי נכונותו לערוך את הקפיצה הנחשונית ארצה, כציוני מעמיק, היא שקבעה את גורלו. שלום עצמו, כדוקטור צעיר, עלה ארצה מתוך ויתור על המשך חייו האקדמיים. הוא כבר כתב דוקטורט על ספר הבהיר, אך מתוך אמונתו הציונית עלה ארצה כשהוא בטוח שיצטרך ללמד מתמטיקה בתיכון… חלומו היה שבסופו של דבר חקר הקבלה, כחקר ההיסטוריה היהודית, יאפשר לאחרים ליצור את ההמשך האמיתי, היוצר, לחיים היהודיים. הוא חשב שספרים, מחקרים, פתיחת מדורים כמוסים בסיפור היהודי, התמודדות עם פרשיות היסטוריות מכריעות, הם תנאי לכך שתקום גם יצירה יהודית לא מנותקת אלא יוצרת.

מטלה זו לא הייתה פשוטה. לא לו, לא לחבריו ולא לנו. אולם עניין אחד חשוב להדגיש: למרות שג' שלום לא היה איש השייך למחנה הדתי, למרות שהוא גילה לא פעם את המלבושים וההדחקות, את דלות השפה ואת אהבת הסמכות, למרות שהיה ביקורתי גם כלפי עצמו (במיוחד לנוכח העובדה שרבצה כל חייו על מצפונו, והיא שלא חזה את השואה), האיש גילה כי בא-להים הוא מאמין. הוא חשב כי גם בשעות של הסתר פנים יש לו גילויים. הוא חשב, שלא כמו חילונים רבים, ש"בלי הא-להים הכול מותר", בנוסח שניסח דוסטויבסקי. הוא גם למד את כל מכמני היהדות למרות שלימד רק את הדברים שאותם חקר. האגדות שלא למד תלמוד או שלא החזיק את השולחן ערוך בספרייתו הן בדותה שצריכה להסביר את עומק מחקרו ואת אי קבלת סמכות הרבנים הגלויה שלו. האגדות שרקמו מסביבו הזיקו לשמו אך לא למחקריו ולא לאלו שליוו את סערות חיפושיו.

בדבריו על מרטין בובר אמר ג' שלום: "הוא היה לנו מורה, ממנו למדנו כי תלמידים מורדים במוריהם". פרופ' ליבוביץ' ופרופ' קורצווייל היו נתונים בסערת ויכוח גדולה עם ג' שלום. יש ללמוד את הוויכוח לעומק. יש גם מקום לוויכוח של בני דורנו עם הישגיו ותפיסותיו, אך אין ללכת שבי אחרי גערת איש מבוגר, בודד מאוד, שזכה כל ימיו לביקורת עזה.

חברו הטוב, ולטר בנימין, מגדולי הרוח של המאה העשרים, שלא הגיע ארצה למרות שהוצע לו להגיע ולהיות רש"י המפרש את הטקסט של תרבות ימיו, כתב פעם לג' שלום כי אמנם חייו בארץ מלאים ספקות, תהיות וקרבות, אך הוא צריך לחוש בטוב כי יש לו קהילה שעמה הוא יכול לנהל את הוויכוח, וזה הניצחון הציוני החשוב ביותר.

ג' שלום תרם לניצחון זה רבות – ותרומתו עוד תוכר. אך האם נוכל לומר כוולטר בנימין שיש לנו קהילה יהודית משוחחת באמת?

נתפלל לה'.

ברכה לסדר פסח בעין גב

הא לחמא  עניא, לחם העוני

זוהי  המצה  שלפנינו – כאן ועכשיו

שאכלו אבותינו במצריים-  אז ומזמן

למען נראה  את ירושלים בבניינה – בעתיד.

 

שלשת מימדי  הזמן משתתפים עמנו בסדר  הפסח הכאן, האז

והלו יהי.

 

האם  נדע כי  גם כאן,  בארץ המובטחת יש לצאת ממצריים  שבתוכנו, שמסביבנו?

האם נוכל  לחצות תמיד  את ים סוף ,  לגלות את  המדבר ולנדוד  בו בלב  הנראה  כה בנוי, כה סלול?

האם נדע להקשיב לקול הקורא לנו תמיד  קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, הקשיבו לטבע  הזורם, הענו למצוקת האדם, היו נחשונים הקופצים אל הלא ידוע,  אל החירות?

 

כל דכפין , הרעב והצמא לחירות, לאחריות,  יבוא , ישתתף  במסע.

בכל דור ודור.

 

ברכה לסדר פסח, עין גב תשע'ה