ילי שנר כותנה- דיאלוג עם משוררת

ילי  שנר כותנה דיאלוג  עם משוררת

 

אתם יכולים לתאר  לעצמכם כמה  שמחתי לקבל הזמנה  זו  לשיחה  על  ספרה  של ילי. אמנם אינני  כל כך  אובייקטיבי לגבי המחברת. אמא  של ילי  טלי היתה תלמידתי לפני  המון  שנים שעברו עלי ולא  עליה. זכיתי  גם  בידידותה בידידות משפחתה. אני לא לוקח את הדבר כטבעי  שמורה יזכה לחברות של תלמידיו כשותפים. והנה  זכיתי  שילי בתה  תהיה  שותפה  לי כמורה  לתלמידים משותפים  באותה  קהילה  גדולה ומוזרה  של חבורות  המחפשות  את היחד  בארץ ההפרטה, את השפה  בארץ השתיקות  הצעקנית, את תיקונו של עולם   במרחב  המשתיק  קולות של  אחריות.

ההיסטוריונים  שמכירים את עבודתי  טוענים  שאני  איש  ספרות  אך אנשי הספרות טוענים  כלפיהם שאני היסטוריון.  על  כן  אני בא לערב זה כהיסטוריון  נכה  וכאיש  ספרות נכה. ויסלחו לי  בעלי המקצועות הללו אם אפעיל  מחכמתם משהו שאינו אפוי עד  הסוף בגלל  מגבלותיי אלו.

 

את קובץ השירים  של ילי ראיתי  בכמה  גלגולים. ראיתי אותו  נובט וצומח כשהוא מעובד  באהבה  רבה וברצינות יוצרת המבחינה  בריתמוס  במילה, בשתיקה ובצעקה  ..

לא  בהמולת  תופים נכתב  הקובץ הזה למרות שנכתב  על ידי  בת לדורות שהמולת  עולם  סבבה  אותם. בדור  שלאחר הקמת  המדינה השירה  הישראלית  בחרה לכתוב מוסיקה  קאמרית. להיבדל  מהדהודיה  של ההיסטוריה  הרועמת ושל  יסודות שביקשו להטיל את מרותם דורות על דורות.  השירה  הישראלית של אותם ימים מיעטה  לכתוב שירים לאיצטדיון.  השירים  נשמעו באזני הדור של שלונסקי ואלתרמן  רע.    שלונסקי  קרא  לכך מרידת הטיפה  באוקיינוס.  מצאתי  בארכיון אחד פתק  שלו  שנכתב   נגד  שירה של טיפות  : טיפה  אינה הים  הרחב. אין היא  מכילה   לוויתנים וגלים  סוערים. ננסים אינם  ענקים  קטנים אלא  הם אנטי ענקים. הוא  ראה  עצמו  כבן דור סוער  שצריך למרוד  נגד  סמכות  באמצעות  תרבות מקדמת אדם.  הוא חשש  מאותה  שירה של בית המכבה את תיבת  התהודה  של ההיסטווריה.

שירתה  של ילי היא  בהרבה מובנים  המשך לאותו מרד  של  הקאמרי אך בניגוד  אליו אין היא  מוצאת  את  האלטרנטיבה  בשירה  אנגלית או גרמנית רחוקה המסוגלות  להשכיח ולמחוק את במת  הרבים ,  היא  מוצאת  את  אפיקה  הפורץ דווקא  בידיעה  כי  הזיכרון הוא  גאולה ולא  השכחה. לא  עולם ישן נחריבה אלא  עולם חדש  נצמיחה משורש. החיבור האנטי אדיפלי של בת לאמה, לאביה, לסבים שלה  אינו נטל אלא  תקווה. ילי משתמשת  בביטוי שורשים ואור, פוטוסינטזה, לא כהנגדה . לא חושך השורשים ההופכים  גורל, גם לא  אור תולש מן האדמה כקריאה מיסטית אלא  הנבטה אל  הריאליות של  החיים. שורשים מוארים הם שורשים המבינים כי תפקידם להזין את היכולת  של קליטת  האור של צמרות הצומחות לגובה.

חברת קיבוץ עין הנציב רחל  רייך הסבירה  את  גן עדן כרחם ממנו לא  גורשנו אלא  יצאנו . ממנו  נולדנו   לחיים  הריאליים. מצרכני  פירות  כל  טוב יצאנו לעבדה ולשמרה  בעולם הטבע התובע עבודה כדי  לאכול ולשתות. להפוך חיטה  לקמח קמח ללחם להפוך ענבים  ליין. חיי  העבודה  הם  המצע לחיי  יצירה. ילי  מתארת יציאה לא פחות  דרמטית אם כי  בלשון אינטימית ורכה.  יציאה מהרחם    הצרכני בו נראה לנו כי אנו נמצאים ואובדים אל חירות של לידה, של יצירה  של אחריות. אנחנו כמו אדם  הראשון  נחשפנו אל  הפיתוי של עבודה  זרה אל  ראיית  עצמנו  כאלוהים ואת  העולם  כגורל  אך גם אל אפשרות הדעת הענווה. שירתה  של  ילי היא  שירה  ענווה  היודעת את  ערך  עצמה. לא אכסטטית מורדת אלא שירה  היונקת מן  המדרש.  שירה  חכמה  לא  של  שמחה  לאיד או זעם של בודדים. יש  בה יכולת לקבל את  העולם, את העיר  על נופיה, את הכאב והעצב ואת  המעשה  המתמיד  של הרס  החומה  ביניהם . שהרי מעשה  ההרס הסיזיפי של החומה המוטלת בין  העצב לשמחה  הוא  ההומור החדור תקווה אך  הפוקח עיניים :  מאין שואבת ילי את המקורות  לכוח הזה? מעולם המדרש.  המדרש  הוא  קומה  אחרת  למקרא. אין בו התגלות פומבית ולא  אימת נבואה.  החורבן כבר  התרחש ואין לאיים בו על איש. לעתים זה נשמע  עצוב מדי  אך לעתים  קרובות  מרובה  אחריות. אין זה מדרש  הנובע  מרצון  לבנות חומות , להסתגר  בעולם  האותיות מפני הנוף האנושי  המתחדש תמיד. לא  רק מדף של ספרים ולמידה  עומד  מאחורי השירה  הזו  אלא   עומד  נופו של  הקיבוץ. אנשים, מדשאות,  טבע, עבודה : כותנה. מסביבה עומד  נוף יומיומי  שלעתים  מתגלה  דרך   חלונו של אוטו לא  של מכונית חגיגית אלא של  אוטו יומיומי.

7

לא פעם  הרחקנו אל קצה השדה

להביט  בניסיו של  הקיץ :

פקעות  כותנה שלבן הצטבר בן רך וחרישי,

כמו העלבון שכבשנו  בחול עד  שעזבנו

והוא פרח והתעבה והלבין

ויכולנו לקטוף אותו  מתוכנו

לארוג  אותו לשמלות שלא  העזנו ללבוש  במדרכות

כי לא  היתה  תכנית  במכבסה  הקיבוצית

לכביסה  עדינה.

כמה  עדינה  יכולה  היכולת השירית לרקום את הפרוזה  הקיבוצית הקיצית והמסתפקת  המועט.  התובעת ומאחרי תביעתה   אהבה  גדולה ובלתי נזירית.

לפני  כמה ימים  פגשה אישה שהיתה ילדה כשהגיעה לקיבוץ את אשתי. לפני  המון  שנים אשתי היתה  המטפלת  שלה  . באותם ימים ליבה של הילדה  היה  עמוס לעייפה מדרכה כיתומה  מאביה וכמי שהגרה  אל  ארץ  זרה..  אחרי עשרות בשנים היא  הודתה  למטפלת שלה  לשעבר  על  כך  שהיא  קיפלה  מגבות שעות על גבי  שעות שהרי מה  שנראה כנוף כלומר  מטפלת  מקפלת  מגבות היה לה  הרגע  בה   היתה  יכולה  להשיח את לבה  עניינים  שלא  היתה  יכולה לברר   בשיעורים על  המוסר  התנכ'י או על שירת  התחייה בבית הספר.

ילי היא נכדה  לניצולי שואה.  הסבא  וסבתא הם ממייסדי  לוחמי  הגטאות שהביא  עמו  מחורבותיו של  העם  היהודי  באירופה את השבועה  לזכור.  דורות הוא  מתמודד  עם  הזיכרון ומעקשיו.

לא תמיד  אנו יודעים לאבחן בין מה   שדור  זה  הדחיק לבין מה ששמר  בסוד.  על פני השטח ברור  כי מאחורי  הדיבורים והעצרות, השבועות והמסעות  גם עמדה  שתיקה  גדולה.  האם היתה  זו  הדחקה  שהסימפטומים שלה  צפו והעמידו חידות או שהיתה זו שתיקה  שומרת  סוד מתוך  דאגה לחיים. במיוחד לבנים . ההדחקה  ושמירת  הסוד הביאו לכך שהבנים נאחזו  בשדות ובתי חרושת , בקדחת עבודה, ובנאומים על  קידמה . כל אלה יחליפו את  העולם ממנו התייתמנו בתקווה  שזה  יהיה  עולמם של  הבנים. הבנים ידעו לקלוט יפה  הן את  הסימפטומים והן את ההשתקה   המודעת.   הם רכשו את  האמנות הזו כשהם מודעים לסכנותיה :  אמונה  במשטר של השכחה, שתיקה  בין  שותפים.  לוחמי  הגיטאות  כתבו  ספר  עדויות של חבריהם.  הספר  עב  הכרכים יצא  לאור ואני זוכר  שנקראתי לערב  שהיה  בלתי  נשכח  בחיי.  הקיבוץ נכנס למעין  משבר.  חברים  קראו את מה  ששתקו שנים ונבהלו. הם  קראו לי  לדבר  על  הערך של  העדויות  של  עצמם.  על  הערך של  השיחה  ביניהם המתקיימת  באמצעות  הדפים  הכתובים.

ילי  היא  דור  שלישי לחוויה  מיוחדת  זו. הפנמתה  את  המדרש העניק לה  כוח  לבטא חוויה  זו  לא  כאפוקליפסה  קודרת ולא  כאוטופיה תלושה אלא  כמחויבות והשראה.

אחרי  אושוויץ  לא  אחראי  לכתוב  שירים כתב   הוגה  הדעות  אולם  הנה המנון לחיים  אחרי שואה . לא חיים של נרדף  ולא של  נרדף ההופך  לרודף אלא  של  מי  שמביא  עמו את  ערך החיים שלעולם לא יהיה  מובן מאליו.

50

כל כך  הרבה  שנים  רבץ עלינו הלא

כל כך הרבה  שנים הגענו אל הבקר משתאים מכמה שהוא

מזכיר את  הלילה

אחר כך יצאנו לעולם מתוך גלמיו  שרעו אותנו

בשדה חרוך  בקצוות

היינו ניצולים בני  ניצולים וחשבנו

שעיוורון עדיף  מנכות עדיף ממוות

 

עכשיו אנו שמחים, אין דרך קלה להגיד את זה

המומים  כתינוק פוסעים  בתוך  המים, מכים בהם

להקציף טיפות ולצחוק, האהבה מונחת  פשוטת איברים בתוכנו,

איך נמשיך  לחיות כך אני שואלת אותך

מהספה מנדנדת כפות  רגלים יחפות לא נוגעת ברצפה אבל ידים

באות מלמטה ללא הפסקה לתפוס בעקב ולמשוך

 

באחד משיריה  כותבת ילי

32

דיני ממונות  בשלושה…

דיני נפשות  בעשרים ושלושה-

(משנה, מסכת  סנהדרין, פרק א')

חז'ל טעו.

דיני נפשות

תמיד

בשנים.

לפני  שנים נקראתי לכתוב  ספר לזכרו של  שבתאי   בארי  איש  בית  השיטה. הכרתי את  האיש  כבר  אוריין, איש  נוי ואדריכלות הקיבוץ,  כאיש התפור  על חזונו של  טבנקין – תמיד מתוח אל משימה. קובע  הלכות חברה ותובע להגשימם. תמיד מצליח לתבוע  מעצמו ונתקל  בחומת  סירוב של מאמיניו.  הכרתי  אותו  כמי שהוכיח  אותי  בלי  הרף אך  באהבה על  הסטיות  הרעיוניות ועל  חוסר  היכולת להביא את צעירי  הקיבוץ לעסוק בבנין.

כשתהיתי מה  אעשה  עם מורשתו נחשפתי בביתו לארון מלא  ספרים ומחברות  בכתב  ידו  מצאתי גם הר  של ניירות בארכיון  הקיבוץ.  ולא ידעתי אנא  אני בא.  והנה מצאתי שהאיש  כתב  יומני  קריאה לספרים שקרא  מגיל 17 עד  תשעים.  מכל ספר  גנב  ציטטות.  והנה  בספר  'עפיפונים' של  הסופר  הצרפתי רומאן  גארי מצא  שבתאי  את  האמירה 'התקווה  היא  בשנים' . האמירה  הזו  הדליקה  אצלי את התחושה  כי אני עומד להוציא מכל שכתב בארי  רק  את  השייך לאימרה  הזו  כלומר ליחסיו עם אשתו רות.  החוט נתפר לאט לאט והתוצאה נשלחה  לחבריו של  שבתאי  בבית  השיטה. הם טענו כי  לא זה  האיש   שהכירו.  כאן  הוא מרשה בעזרת  האהבה והברית לשאול  עצמו שאלות  אחרות לקשור  קשרים  אחרים.  כשסיימתי לערוך  את הספר  אשתו רות  היתה  בת 95. עיוורת. היא ביקשה  שיקראו לה  את הספר  מהר.  קראו לה  והיא גזרה : זה  האיש.   קולו נשמע  בספר  אך היא  היתה  המוקד.  הספר  יצא והיא נפטרה.  אז נמצאו  מכתביה  אליו. זה היה  מבחן  העל  של הספר.' התקווה  היא  בשניים' כלומר לא  ביני  לביני  אלא  ביני לבין זולתי והגשר  הן מילות השירה אם הן  נמצאות כי  בהן יש מוסיקה  הלוחשת את שאין לבטא.  האם גם המשפט ?

דיני נפשות  הם בשניים ואולי לא  רק  הדינים אלא  גם התקווה והאחריות. הן מתרחשות בין  האנשים כשהן מצליחות לא להיות נגדם.  יהודים  האמינו כי  העולם שפיט אך שבשיפוט יש  גם אקט של אהבה. שניתן  לדלג מעל יסוד  העבודה  הזרה של החוקים ואז  החוקים יכולים לנווט את  האדם.

עתה  עומדת ילי  בפני חוויה חדשה : לידה מעתה

דיני נפשות

תמיד  בשלושה

נתפלל שמי שיוולד יתהה, יבקש  הגנה וצמיחה עד  שיצטייד במילים ויצא  את  גן העדן שלו . נקווה  אל  עולמה  של  שירה. נתפלל שהוא ידליק  את  הרצונות  ואת  החדווה גם יחד.

שלונסקי, דפים נידחים

שלונסקי, דפים נידחים

 

ארכיון יד  יערי

זכורני סיפור. אין  שמים לב אין איש יודע  ומשער כי פצצה כאן. ורק  אחד  קורא  בפחד: זוהי פצצה !

האדם נכנס על פי רוב לעולם בביטחון גמור. הוא נפגש עם  החפצים החיים והדוממים עם כל העולם ומאורעותיו בביטחון של  'לא  כלום!' ורק יחידים מהלכים בפחד : אולי! הרי  כל  רגע יכול להתחולל משהו. הרי זה יתחיל  סוף סוף! הרי  בכל רגע יכול להישמע דבר  ד' – בסערה ובנקמה או בחזון  האור.

רגש  הביטחון הוא ביחוד בארץ נושבת. שם שוטרים ודיינים ופנסי חשמל ומורי דרך ונימוסים ומהומה  רבה. הרגש  הקטסטרופלי, רגש  האימה הוא  רגש הפועם במדבר- שם בכל רגע ורגע יכול לעוט מישהי או משהו  מן  המארב. או חית טרף או  אלוהים.

מנסר לו בחלל האיום  הנורא כדור  קטן ארור וקדוש, אומלל וזוהר, כגוש  של  מכאובים ואמונות- ואין איש יודע, ואין איש  רואה, ואין איש  מרגיש. ((ואולי אלה  הם החיים?  דווקא זו ההרגשה ?) אבל  הרי  צריך שמי שיהיה  בעל שתי עיניים אחרות, עוד  שתי עיניים ויראה ויזדעזע – וישיר. הרי צריך שמי שהוא יראה  את הדבר הגדול ושם ייפגש פנים  אל פנים עם  האלוהים ועם הקטסטרופה וישיר את מזמורי התהילים  וישיג  את שאגת  האימה ?

אבל הרי גם המשורר עייף כבר,  ויתר כבר וברח אל ארץ נושבת, אל הנוחיות, אל אי הראייה, אל שתי עיניים, רק שתי עיניים ולא  עוד

עם ישראל – גם בתוקף הירושה הרוחנית  המיוחדת (נביאים, חוזים, קנאים, בני המדבר והסנה, קיבלו את התורה בישימון בתוך חזיזים וסערות) וגם בתוקף מצבם הפיזי המיוחד בעולם ( עם מוכן לפורענויות) נושא בתוכו  את רגש הקטסטרופה הזאת.

 

 

למקרא ספר גיאולוגיה עשה עלי תמיד רושם חזק תיאור  המעבר מיצורים ליצורים, מסוג אל סוג. תנאים חדשים, הכוח של  הסתגלות, צורך באיברים חדשים  ומול  איברים  שנתבטל  הצורך בהם. כאן באירופה (בעצם בשוויץ) למראה  השקט הזה, אורח החיים הזה, המנטאליות  הזו, יצורים מעידנים שונים;  בעצם יצורים  בעידן של מעבר. עוד  הקודמים מהלכים מיותרים, משונים, לא מובנים לך. כבר  אתה: אחר שונה מהם. שום דבר לא  קרה  בחייהם. כאנשים שנסעו  באניה והיו ישנים באחד הלילות  שבו נתחוללה סכנה  גדולה, נפלה  דליקה  בחדר  המכונות , והיתה  אזעקה ואנשים  קפצו מתאיהם, התרוצצו, קפצו  המימה, והללו לא  שמעו ולא נתחלחלו וכשהקיצו – כבר  כיבו בינתיים את הדלקה, וכבר חלפה  הסכנה, ומי  שלא חי  אותה בגופו יכול לחשוב יכול לחש/וב שלא  אירע  כלום ולחיות  כמקודם. והנה  נפגשו  על  הסיפון אלה  עם  אלה –  הבולים, העייפים  טרודי  השינה מזה- והרוגעים, השלווים, הבלתי מבינים מזה. על מה ידברו ? מה לשון משותפת תהא  להם ? מה טעמים ונימוקים והגיון אפילו לוויכוחים ? כאן  עידנים שונים  ולא תקופות  שונות. עידנים  גיאולוגיים אחרים.

*

אגב : מעין הרגשה זו  ישנה לי לעתים  קרובות גם  בעת וויכוחים ספרותיים  עם  אחיי  הסופרים, זקנים וצעירים. עידן אחר. חוסר  כל מכנה  משותף, כל טרמינולוגיה  משותפת…

  • מהי עכשיו תרבות ציונית מתקדמת, תרבות ישראל אקטואלית מתקדמת ?
  • אנטי נארקוטיות, אנטי ללוונטיניות, פיכחון יחס על דרך הש/פט ולא  הסוד. שמעתי  את  הנימוקים של הצדדים  שכנגד. יש  הגיון פורמאלי, יש  'תענוג'  אכסטאטי  בפחדים, בייאוש ובתקוות שהם מתיזים לעיננו- אך יודעים אנו זהו תענוג של  סהרוריות, של חשיש, של  בריחה  מן  המציאות.כל לאלתר כל  קפיצת דרך, כל אמונה בנס היא קודם כל חוסר  אמונה באי נס, בדברים  כהוויתם. אי  אמונה  בדברים  כהווייתם היא  פסימיות, היא ערב יום טוב, אך  הוא טוב  השחור של  התאבדות. חזרה  גנרלית למצדה. האומנם כבר  הגענו לאותו מצב פסיכי ריאלי שבו נותנים ספר  כריתות להגיון, למסקנות מן ההכרח  העובדתי.
  • *אסוננו הוא שאין אנו מעריכים את כוח ההרגל, את כוח ההתמד והשגרה. מה  שלא יעשה  השכל, ההגיון  האכזרי האנאטומיה  המחשבתית והרגישות יעשה  הזמן.

 

חייקה  גרוסמן… היא נתנה יותר מדי. ואולי אין אדם מסוגל לתת יוןתר מדי ולהמשיך להיות. האם לא זהו פירושו האנושי של  הפסוק : לא  יראנו אדם- וחי ?בדידות  בפרהסיא היא לא  רק חטא סוציאלי (ואפילו אסתטי) היא  גם קשה  שבעתיים. משל ליחף  בדרך של  קוצים- מוטב  שלא ילך. כי באי לכתו יכאב את  כאב הגעגועים שבבדידות ואילו בלכתו- את הכאב  הפיזי  שבה.

 

השוביניזם  הוא יצר הרע  של הלאומיות.

 

 

 

1952

ביננו לבין המארקסיזם הלניניסטי היחס  הוא  כבין  החולה האנוש ובין  המדיצינה הקובעת לפעמים  קביעה  של ייאוש כי זה  סוף ! אך  החולה  אינו מת ! והחולה  רשאי להיאבק.

שום רופא שקבע פרוגנוזה  של   החולה שהוא חשוך מרפא, אינו רשאי לדרוש  מחולה זה  שימות  ויהי מה, גם כשהוא חוזה  למותנו. לעולם לא יאמר  מרכסיסט כאותו פילוסוף, שהעובדות  הכחישו הנחתו כי… 'סימן רע לעובדות.'

אמר  אנטי ציוני: עם הרי זו עובדה ולא  אידיאל. הציונות  הופכת  את  ענין  העם לאידיאל. זוהי טעות. זה  אנאכרוניזם. עם ישראל  הוא  עובדה ורק על סמך זה  אידיאל.

 

מדוע  כותבים  רק  שירים

-קוראים  כל  הלשונות. היכן ההשפעה ? מה  הם יונקים משם ?  כיצד  הם שותים ממיטב   היינות ומהלכים פכחים תמיד ? או שמא  זכוכית מקטנת היא  היא  נפשם  היוצרת, שהכל  מתקטן ומתנמך. הרי ידוע  כי  הקוטן עם  היותו חלק  כמותי מן הגודל, הרי הוא  היפוכו המהותי. לא  נכון כי כל מה שיש  בים יש  בטיפה. אין  בטיפה ים ותנין אין בטיפה ותהום אין בה גודל אין בה. והרי ים אינו אינו צירוף של כך וכך יסודות כימיים. הננס  אינו  ענק  קטן. הננס  הוא היפוכו, הוא שנוא הוא  אויבו של  הענק. והם טיפות לקחו מן הים  הגדול של שירת  העולם וחשבו- כל מה שיש   בהם יש בעולם. כן  הכל  ורק לא  הים הגדול.

 

*

 

היו ימים  שהאדם נדמה  בעיני עצמו כמתגושש מוכה שהתאושש מנוק אאוט קשה ובתחבולה מוצלחת  או  במעשה  נס מחמת משגהוהמקרי  של  יריבו,  הצליח להמם לשעה  קלה את זה  התקיף  הנצחי.

היתה  זו תקופה  קצרה שהאדם נראה  כצועד ברגל  גאווה וביטחון אז נדרסו כל

מה  אירע ? והנה  הוא  שוב  צועק. שום מדבר אדם  בקול רם. אותה  הרמת קול שהיא  מסגירה על פי רוב את  המבוכה. רוצה  אדם להיות צודק- ויהי מה ! צודק לפני עצמו, בפני זולתו, ואפילו  בפני  האלוהים. לפתע  פתאום האמיר  שער  הצדק. מה  אירע ? מדוע מצטדק  האדם? מדוע  הוא  רוצה  להוכיח, איזה פחד הוא (מוצא?) ברעש  הדברים ההגיוניים. אשר  אזניים לא שומע את  התחמנים. חוסו נא, הודו  נא, כי צודק  אני  בעיניכם. נופל  אני. איני יכול, אל נא תניחוני  לבד.  איני יכול להיות  בלתי חביב,  בלתי מאושר ומקוים על ידי  רבים. המקשיב  היטב  שומע  את  הקול הסדוק, את זעקת  הפחד. מפני מה  נתבהל פתאום  האדם. מעצמו נתבהל ! מעצמותו. פחד  הבדידות- הנהי  הבהלה  החדשה אשר תקפה  את  האדם ואשר  רק  מעטים  רוצים להודות בה. רוצה  כל  האדם, גם זה  המצווה להיות  עם  עצמו, לעמוד בודד  במועדיו, לדלג מצוק  אל  צוק, גם הוא  כולם כולם רוצים להתרועע, להתחכך בגופים  רבים, לחוש את התומך והסומך, את חמימות התודה  וההסכמה. כי בלעדי  זאת  ניפול. אם לא  יצדק ייפול, אם לא יוגד לו אתה ! אתה! לא יוכל לאמר 'הנני'  אם לא יחניף 'אנחנו' לא  יוכל לומר  'אני'

כמה הערות על תיאטרון יהודי, דרשה ומדרש

כמה  הערות על תיאטרון יהודי דרשה ומדרש

שיחה  עם אבישג

האם יכול להיות  תיאטרון יהודי? האם איש חסיד היה  תיאטרון יהודי  ראשון. בוודאי שלא. התיאטרון התנכ'י היה  כבר  קודם.  יצחק   קצנלסון ערך תיאטרון תנכ'י וסופרי ההשכלה  עוד לפניו. הפסיו הנוצרי היה תיאטרון  שינק לא מעט מהמסורת היוונית דווקא. כנראה  שהיה  עוד  אמצעי לגישור  עם העולם הפאגאני. ובכל זאת היה  תיאטרון יהודי הפורים שפיל עמד  במרכזו  אך  היו ניצנים  של תיאטרון  תנכי. אך דומה כי מסורת זו נותקה אחרי השואה. היתה תחושה של התגלות מימד שאינו מבקש את מעמד  הבינים של התיאטרון  הנשען על מסורת מיתית  ארוכה. התגלות  הארץ, הפוליטיקה, המלחמה  לא כקרבן. ואפילו האמנות. הנה   משה שמיר בהצגתו על המלוכה עשה את המעבר אל תיאטרון  תנכ'י שונה, מדרש  ציוני.

 

 

 

המדרש האם הוא שיחה אינטימית  בין תלמידי  חכמים ? ארי אלון טוען  שזה היה מרכז  החיים המדרשיים והפלפולים על ההלכה. שהשיחות  המתפתחות בבית המדרש היו שיחות מופשטות . לא  כל ההלכות  קוימו. הן היו שיחות של תלמידי חכמים בלבד.

אך היה משהו  מיוחד. הן היו  שיחות  המזינות את החכמים בהתייצבותם השבועית  בפני  קהילתם כל שבוע. כאן היתה קפיצה מן האינטימי אל  הציבורי.

קפיצה זו  יכולה להסתדר בכמה צורות. או של בקע בין  הציבורי לאינטימי מתוך אי  אמון בציבור ואמון בחכמים.  זוהי מסורת  אפלטונית הבנויה  על העיקרון  שסוקרטס  דיבר  עם הציבור יותר מדי וזה  הביא למותו. על  הפילוסוף השליט  הנאור לספר  סיפורים ולא לתת לאחרים לספר . את מספרי הסיפורים ואת  בעלי  הקושיה  יש לגרש מן העיר. הם מרעילים את הציבור על הפילוסוף להמציא סיפורים מחנכים אך לא נכונים  כי  האמת נסתרת מהציבור.  הוא צריך להיות יחצ'ן של שקרים מועילים. עמדה  אחרת  היא  עמדה דמוקרטית הרואה  באמת  מה   שהציבור מבין. מדגם של דעת  קהל מספיק ויש להשתחרר  מאתגר האמת.  אין אמת יש מי שמקבל  קופירייט על האמת בזכות כוחו ושלטונו. הדיוויזיות מקנות זכות  על האמת והדבר  תובע את השלטתה. האמת של  המנצחים תובעת כוח ולא משפט. לעומת זאת הדמוקרטיה היא  האמון בתהליך שמתקיים  בתנאים קשים בו האמת מתגלה במאמץ רצוף ולא מתקדם בו במבוך האינסופי מתקדמים בכוח החלטת רבים  , כל רגע הוא רגע של תביעה לחשיפת האמת וזו עקרונית היא  אמת של כולם.  ההחלטה היא תמיד בסיס לדיון נוסף תהליך הנמשך עד אין קץ. זהו דיון המחייב משפט אינסופי תיקונים ולימוד המעלה את רמת הדיון הציבורי . חיפוש פומבי זה אחרי  האמת נענה לא רק לחוק אלא נוצר על פי זרמים של  מחויבויות מרצון שרוקמת  לעצמה  החברה . מתוך חירות מלחצים ומתוך שאיפה  לחופש  . הוא מבקש להעמיד מטרות חדשות להשתחרר מעול  מיותר הפוגע ביחיד ובתהליך צמיחתו.

המורה  החברתי  יודע כי אמונות אלו הצומחות מהווית  היחידים החיים בשאיפתם לאחריות  וחירות  שלא נוסחו בחוקים או נכפו  בכוח השלטון לא תמיד מוצאות להן ניסוח  המסוגל לעבור מדור לדור אם לא ימצאו להם  הד בתרבות  החברה המתגבשת לאינסוף. הוא  רואה  עצמו מחויב 'להתוות דרך ולמסור  דבר' כפי שכתב  גרשום שלום. הם מחויבים לחתור  לביעור  השקר אם לא לאמת.

התפישה המבקשת להכיר  בכך שאין אמת אלא נרטיבים רבים קוראת ומטפחת את פולחן הכוח  המשליט  סיפור אחד  על השני.

התיאטרון היהודי צריך להיות שונה  מהיווני בכך שהגיבור  היווני  אינו מצפה לצדק אלוהי אלא  לתככים אנושיים מועצמים  בדרכם של  האלים.  הוא  שפועל מעבר לתחומיו ושוקע בהיבריס נענש ושותק בפני האלים ואינו יכול לתבוע מהם  צדק. את הצדק  כמוסכמות החברה מייצגת המקהלה. הגיבור  התנכ'י  קורא לדין את אלוהיו. יש לו משא ומתן על הצדק  האלוהי.

הדרשה  היהודית האירוע והסיפור  של  קבוצת  החכמים מקבלים  את משמעותם רק מסמכות  ההד שלהם  בעדת המתפללים, החוגגים, המתאבלים והמביאים ילדים לעולם. כשם  שתפילת מנין שונה בעיקרון מתפילת יחיד, כך  פלפולי תלמידי  החכמים מקבלת תוקף אחר מהנהגת  הציבור ומהקשבה  למתרחש  בו. אותו ציבור  המונחה על ידי הזיכרון  הקולקטיבי שלו  ועל ידי  חרדותיו ותקוותיו לעתיד.  המדרש והדרשה  קשורים זה  לזה כמו  הפרטיטורה לביצוע  המוסיקה כמו התסריט לסרט. כמו החזרה להצגה לפני  שהקהל נכנס לאולם. חלק מעולם  הלימוד  הוא  בעצם חזרה  כזאת המטרים את מה  שיכול  לקרות  בעידן  אחר, במציאות  שונה ועיקרו  הוא חידוד  המשמעת  המוסרית  לקראת בואו של העתיד  שאת טיבו איננו מכירים.   החכמים טובלים ומעמיקים בים הסיפורים והעלילות, ההכרעות והדמויות שהיו על מנת  להכין  עצמם  בלי קץ  אל  העידנים  שיבואו.  הם אינם מאמינים כי  ההשכחה יכולה  להתקיים בלי הדחקה מסוכנת. לכן  הם   מאמינים כי  הגאולה  נמצאת  דווקא קשורה  אל  הזיכרון. התיאטרון המחזיר את  המסורת למעשה  ההתייצבות של אדם  עם אדם, להקשבה  לגיבורי עבר כדי  לחדד את  השמיעה  אל  זרמים  עתידיים. לא  קיומיות תקועה  בהגבלת המוות  אלא  למרד החיים  הנוצרים  ללא  הרף. אך הוא פועל כאן ועכשיו. אירוע חייב להתחבר לקודמו, כאנאלוגי, כחוזר על עצמו, כגלגול  בשינוי צורה.

ברכט ואאורבך : ברכט מבקש לנתץ  את התבונה והדיבור כיסוד מוסרי. לדידו  הכל זקוק לטיהור על ידי המעשה הפורץ מסגרות המהפכה אינה  בתבונה  אלא  בפריצת מסגרותיה  שהן היפוקריטיות  ביסודן. אאורבך מבקש  לשוב אל  התבונה  המספרת כיסוד משפט מוסרי כטיהור ממיתוסים ושיבה אל הריאליה התנכית.

חביבה פריה את  רבי נחמן  מברסלב :

במיתוס של האר'י ותלמידיו  הצמצום כפשוטו או לא  כפשוטו הוא הכרח הנובע מרחמיו של הבורא. הוא מכשיר  הכרחי לתהליך הבריאה. הבעיה מתחילה  עם שבירת הכלים. נחמן רואה  בצמצום מקום  אבסורדי ללא אלוה. הוא  הבעיה  המרכזית המעוררת את הקושיה  הגדולה שאין לה מוצא  אלא  אמונה. מעין אף על פי כן. השפה  אינה  יכולה להתמודד  עם הצמצום רק השתיקה והניגון. ואולי גם הצחוק האמיתי.  השבירה  היא  סיפור אחר.  שם יש  דיבור שם צריך לתקן היא  מעולם  הדיבור. התבונה, החוק.

כשחוזרים על  התיאטרון היהודי של הדרשה ובית המדרש יש לראות זאת מזווית ראייה של תיאטרון לשחקנים ותיאטרון  רחוב כשני  קצוות.  תיאטרון של שחקנים הם יבקשו להיכנס  לאיך, לפרטים,  לרצון  לשחק   במקום השחקן המופיע. מי שהולך לתיאטרון יודע ומבקש להיכנס למערכת  התיאטרלית. לעומת זאת  תיאטרון הרחוב בו העוברים ושבים נכנסים בעל כורחם לעולם התיאטרון. מה  קורה  בדרשה ?

כאחד הדשאים, כאחד האדם דברים בבארי

כאחד  הדשאים, כאחד  האדם

 

אל מועצת  התנועה  הקיבוצית בבארי

 

אני בא להציג לפניכם ספר על אחת מהתנועות הקיבוציות. אחד מחברי נסע פעם בכביש בין ירושלים לתל אביב עם שני חסידים. הם השתייכו לחצרות יריבות משכבר  הימים. הוא  שאל אותם על חסידות והם אמרו לו שכל  החסידות עניין אחד. אז למה  הרבה חצרות ? שאל חברי . החסידים  ענו אם אין הבדל למה  שלא תהיינה  חצרות שונות ?

אני איש  האיחוד אך אני מסתכל  על התנועה  הקיבוצית  כתנועה  אחת וכך האמנתי כל ימיי למרות הקושי והוויכוחים  הלוהטים.  ספר זה מוקדש לחברים. לקיבוצים. לסיפורים. אני מקווה  שיעלה  גם תובנות. מה  שחשוב לי לומר זה  שניתן היה  לכתוב  ספר  עם  כמה  כרכים ומאות רבות של  עמודים.  לא רציתי בכך.

רציתי בספר שייתן השראה לאנשים המבקשים דרך ולא  רק מסכמים  אותה. ועל כן הספר  עבר  דיאטה חמורה. בספר  ברוח זה שערכתי לפני  המון שנים 'כאן על פני  אדמה' יכולתי לא לכתוב  את  שמות הצלמים בתקווה  שכל צלם מאיר  את  הקיבוץ  כולו. היום  דבר  זה  אינו אפשרי  אך גישתי אל  החומר  זהה:  כל הסיפורים על קיבוץ אחד הם סיפורים על  כל הקיבוצים. אין כאן מפתח או ייצוג אלא לעניינים.

הספר צריך לשמש  את החוקרים ואינו מחקר מעמיק  בכל נושא. אני מקווה כי החומר ידליק את יצר השאלה וייתן השראה לכל אלה  המחפשים דרך לתקן את  העולם ולו  במקצת.

האיחוד  הוא  התנועה  הכי פחות נחקרת. הפרגמטיות שלה, הקשר שלה למפא'י חיבל ביכולתה לייצא את יוקרתה. גם הספר הזה אינו מכוון להגביר  תהילת עבר. בוודאי שאינו ספר ניצחון. כשמו כן הוא  כאחד הדשאים כאחד האדם. גיבוריו, גם המופלאים שעוד עמנו אינם  במרכז הזירה  הציבורית והם  בבחינת מסכמים ומקווים.

 

אנו מציינים היום 70 שנה  לעליית 11 הנקודות  בנגב. צריך לזכור באלו  זמנים הדבר  קרה. הימים  ימי  התוודעות לאסון  הגדול  שקרה לעם  היהודי. שלושת המצפות שקמו בנגב רביבים, גבולות ובית אשל  קמו ממש  בימים  בהם  הגיעו  הידיעות הברורות  על השואה. זלמן  רובשוב  הרצה  אז  בכפר  הס במלאות  עשור להתיישבות  האלף. והוא  אמר כי מעולם לא  הבין את  הפסוק  הזורעים  בדמעה  ברינה יקצורו. האם לא  ראיתם את הזורע  ברינה ואת  הקוצר  בעצב ?  אך עתה  כשהוא  רואה  במועדון של  כפר הס  את  פינת  הקיר  החשוף , פינת הזיכרון לחורבן, ואת  הכתובת   הכתובה  בתוכו ' אם אשכח  גולה  תשכח ימיני'  הוא מבין את  הפסןק  התנכ'י  : גם כשאתה  שטוף  דמעה  עליך לעבוד ולזרוע. ואכן מי  שקורא את הדברים שנאמרו אז  יודע שעלו על  אדמת הנגב  בתודעה  של  אסון גדול, של מחויבות ענקית. דווקא בנגב נקרע הספר  הלבן. והחלום הרחוק  של  התיישבות  במדבר  הפך לסיסמת הדור.

עובדה  שצריך לזכור  היא  מאין הגיעו  הצינורות לנגב שאפשרו את  הקמת 11 הנקודות. הן הובאו מלונדון של הבליץ. הם הצינורות בהם השתמשו  הבריטים לכיבוי השרפות של עירם.עם הניצחון לא היה חפץ  בצינורות הכיבוי והן הובאו ארצה  כדי  להוות יסוד להעברת מים בנגב. רק  עם במצוקה  אמיתית  מחפש פתרונות כאלה, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה   סמלית.

בימים ההם כתב  אברהם שלונסקי את השיר  הידוע 'השמעת  איך בנגב  ארץ מול  שמים.'

והנה  בימים אלו מצאתי  בפנקס עלום שלו  שנשמר   ביד יערי  רשימות  שכתב  בקונגרס  הציוני בבאזל ב1946. שם הוא פגש  את מנהיגות הציונות לאחר  הימים הנוראים. זו היתה  פגישה  קשה  כי לדעתו  הם לא  עמדו  ברמה  הנתבעת  על פי  המצב  הדרמטי. הוא מזכיר את  תפישתו את המדבר. את החורבן  המחייב  המאתגר. אל מול  תאוות השכחה והשיתוק.

 

כמה  שהנגב והערבה מבקשים בית וצל, בריכת שחייה ומזגנים יש לזכור  כי מתחת לכל  אלו נמצא  המדבר  וקורא לנו מצד  אחד שוחררנו מהאימה  של  קללת  הגלבוע  ומותר לנו  לשיר, לפעול,  לזרוע ולקצור אך מצד  שני יש  לזכור  כי  אין להסתתר  מאחורי הפעולה , מאחורי המנוסה אל  העולם  הטכנולוגי  החדש. ההיתר  שקיבלנו  לעבודה, לזמר הוא התגברות וזיכרון של  החורבן ומחויבות לשיקום  העם היהודי. אלו היו  הלבנים של שירו המופלא זמר.

בספר  כאחד  הדשאים, כאחד  האדם, על  התקופה מ1950 1980 מצוי אותו היתר  לשיר  אחרי  תקופה  של אסון. לא  כמשיחיות  שקר אלא כאחריות לתיקון, ליצירת  בסיס  של  בניית חברה ישראלית  שהוא נדר שלא  הותר עדיין. נדר מחייב לעתיד.

יחזקאל בגטו וורשה

יחזקאל  בגטו ורשה

בגטו וארשה עמד  המשורר יצחק  קצנלסון ותרגם את ספר יחזקאל  לאידיש. ליד  המטבחים שהוקמו בעיר שהכינו אלפי מנות ליום עמדה להקת  נערים והציגה לאוכלים פרקי תנ'ך. זו  היתה דרך התנגדות מיוחדת. אחת  השחקניות  היתה ילדה עם צמות והיא  דקלמה  את ספר יחזקאל  בתוך  הגיטו. דומה  כי יצחק   קצנלסון המשורר ידע יפה  כי יחזקאל    ראוי לקריאה דווקא  בנסיבות ההן. הרי בו כל  האימה, צער  הגלות, התחושה  של  קץ  הימים המחפשת ביטוי בסמלים מקוצר  יכולתן של מילים. מסעם הפנטסטי של אנשי הגטו לארץ ישראל לא היה מסע  של כוהנים כיחזקאל . מסע  כזה יכול להיות לא  פחות פנטסטי אם  הוא  מלווה בפולמוס  עיתונאי, או  בצילום. ובכל זאת  הוא נאחז בפנטזיה  המעופפת של יחזקאל הוא חש  בו את אותו  קצב  אפוקליפטי

ואוטופי . הוא לא התרכז במקדש ירושלים ובחזונה הפולחני , גם לא בייאושם של אלו שאיבדו את  אלוהים ומבטאים את אובדנם   בדרך  של פולחן.  הוא  התרכז  בחזון. המסע התקשר עם הפנטזיה  של יחזקאל  במילים  החוצבות  כפירה  בהגיון  המילה ומבקש לה ביטוי  אלטרנטיבי. האם מתוך ייאוש מהמילה מתחיל המסע  הפנטסטי הזה  והופך  לשפת המראות?  שם, בגיטו היתה  הפנטזיה לא פנטזיה  של כוהנים ולא פנטזיה  של תוכחה. שם ראו ילדים, מוות, חורבן בית וחיזוק הצימאון לבית קונקרטי בארץ ישראל. במסעם הפנטסטי הם  ביקשו  בית שהוא שדה, מטע,  חרושת שיוכלו לתקן משהו באי הצדק  בעולם ובעם. יחזקאל שהבין את העונש  שבגלות  ולא שר על מכמניה הרבים  הבין את הגלות  המשתקמת  בבתי פולחן זמניים. במקדשי מעט. הוא  ערך את מסעו לא  כתייר ולא  כצליין אלא כמי שיודע כי הוא  מגיע לבית המשפט.  לעת הדין.

הפנטזיה  של  החלוצים , העולים והמהגרים  לארץ ישראל היתה  כתב ערעור

לאפוקליפסה. ביטוי  לתקווה הנולדת במרד  של  האף  על פי כן. למסע כזה  כיוון יצחק  קצנלסון  כשקרא מחדש את חזונו של יחזקאל הנביא.

הפרדס הגווע

הפרדס הגווע

לבוגרי  מכינת בית ישראל

 

הוא היה  מומחה  זקן לפרדס ממושבת  כנרת.  והוא  שלימד  אותי מהו  האתגר  העומד  בפנינו.

פעם, הוא סיפר לי, נקראתי להציל פרדס. הפרדס  היה  נטוע  בעמק ובגבעה. . באתי למקום וחשכו עיניי. : הפרדס גווע.

 

העצים  הנטועים על הגבעה עמדו חשופי שורש. הסחף הותיר  אותם  מתייבשים והולכים לאור  השמש  הקשה.  בעמק לעומת זה  השורשים נחנקו מחוסר  אור ואויר. הסחף מהגבעה כיסה  את החלקה בשכבה  עמוקה סותמת  כל.

ומה עשית ? שאלתי

הבנתי  שצריך לחרוש  אחרת. על פי קווי  הגובה. צריך לשחרר את השורשים  הנחנקים  בעמק ולהשיב  אדמה  לשורשים  שעל  הגבעה.

סיפור  זה  סיפרתי בשנה  הראשונה  בה לימדתי במכינה.  ידעתי כי  אתם נכנסים לפרדס. והסכנות  מרובות.  משימות המכבות מודעות. לימודים המסתופפים  בעולמות  העליונים.  חרדות, התפרקות,

דוגמטיות  וביורוקרטיה.

ואתם הבאתם לפרדסכם הרבה  אור, עומק, אתגר, רגישות והגשמה. גם הרבה אהבה וילדים, חשבון נפש ולב פתוח לעולם. ולא נעלתם  עצמכם מעל ולא הסכמתם  להסגר  במקדש.

ברל  כצנלסון הגדיר יהדות  באמירה  מדרשית עתיקה : יהדות היא  כפירה  בעבודה  זרה.  זה נשמע  קר, ביקורתי, מתנשא, מנפץ פסילים עשויים שיש וזהב. אך כפירה  בעבודה  זרה היא  היכולת לעמוד מול אדם  בחולשותיו ובתקוותיו בלי  לבודדו  בהמון של מריעים, היא  היכולת להקשיב  לנשימתו של תינוק רעב ומחפש  דרכו לחיים. הכפירה  באמונה  זרה  היא  היכולת לערער  על  קידוש יחס ביורוקרטי. היא  כנות והכרה  בפליאה ולימוד. היא  כפירה  בערך המוחלט של  שלטון אדם באדם. היא  היכולת להקשיב  לבשורתו של  הכאב והיכולת לערער בחיוך על  סמכות מדומה.

כפירה  זו  באה לידי ביטוי מצטבר  במסורת  ארוכה אך גם בה יש  הרבה  שתיקות והסתרות, הרבה  אמיתות  שנגנזו בגלל צורך  דחוף לפנות חלל ולהתמודד  עם  שברים. גניזות  אלו מאיימות על  היכולת לפרק  עבודה  זרה.

היצירה של בית ישראל  היא  עולם  קטן המתפלל להשפיע  על סביבה  רחבה . כבר לא נבט אלא צמח צעיר המחפש  שותפים  רבים. הוא   מסמן דרכים  לבית  האנושי לאומי  שעוד לא בנינו. המדינה היא תשתית חשובה ומחייבת היא  מאפשרת  בקשיים  רבים  להגיע  לפגישה. לשותפות אחראית  המבוססת  על  חירות  ועל שוויון ערך היודעת לקבל  השראה ממסורת  הדורות. עתה  הגיע הזמן בו נוכל  להפוך את החברה  בה  אנו חיים  ליצירה  אוהבת  שלא משלימה  עם  בדידותו של השורש  החשוף ולא  עם עומק האדמה  החונקת.

אני  מקווה  שהקול  שנוצר  כאן ייתן  השראה לקולות  רבים ושונים  שידגישו  את  הניצחון החינוכי  שבפגישה  המאתגרת  והאוהבת  שהתגלתה  כאן.

כמורה  זקן אני יכול לברך  את  כל  הצעירים שיזכו בכל  העושר בו  זכיתי אני בפגישה זו  עמכם.

ההר השדה והבית

ההר  השדה והבית

לפתיחת גני טבע

 

אחרי  עבודת  קיץ ממושכת  נחנך  חדר  האוכל והאולם של בינה  בגני טבע.

 

המשורר אבא  קובנר  כתב פעם  שהוא לא  מבין מדוע לא מתחילים את בניית הבית  בחלון. הבית הזה שאנחנו  חונכים  היום בגני טבע  החל  בחלון.  בחלון אל  הטבע, אל  האדם, אל החבורה, אל החלום ואל המציאות התובענית.

לא חומה  הקימה  אותו ואף לא  גושי  בטון מגוננים אלא  פתיחה אל.

 

באחד  המדרשים  נכתב   כי שלושה  אבות  היו לעם ישראל אברהם היה  הר, יצחק שדה ויעקב  בית. אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את  קביעתם על פסוקים הרבה אך מה  שנותר  היא  הקביעה הר, שדה ובית.

ואכן הר  האמונה  הנישא  תובע שדה בו  יושקע  כל החזון והשדה  הרחב קובע  מקום לעשייה , לתשומת לב לצרכי  הקיום . הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק  קשר ומשמעות. גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד.

הציונות ביקשה לשוב  אל המתח הזה  בין ההר , השדה והבית.  לדעתה מי שוויתר  על  הסיכוי לשדה לא יוכל להחזיק בבית או בהר אמונותיו. לדעתה  אין להיכנע  ולוותר על החיים בשדה,  שדה  המתח של הבית וההר. הגלות  וויתרה  על המתח וגנזה את השדה. היא  הורידה את  היסודות הללו  למחתרת. עתה בבואנו  אל ההר, השדה והבית  אנו זקוקים  לכל שנוצר  במחתרת הזו אך  מה  שגובש שם צריך עתה לפתוח חלון ולפרש את כל שהיה בסימן הגעגוע אל עמידה מתחדשת במתח בין  היסודות.

כיצד  מגיעים לשם ?  זירות אלו בעלות   המשמעות בפגישתן מחייבות .לא רק מדרש אלא גם מעשה, עבודה ביקורת, מעורבות. לא לתת  שמעורבות ועשייה יעמעמו את  הרעב  לחירות אם  האחריות  והיצירה.

שלושת האבות הללו מתבוננים בנו  כרגע ותוהים.

בזוהר  איכה מסופר  כי  האבות התייצבו בפני  הקדוש  ברוך הוא ותהו על חורבן  הבית. הוא  השיב להם בהצבעה  על  החטאים של ישראל. הם נאלמו דום ושבו אל  אדישותם המרוממת  אך רחל האם לא וויתרה, לא  על הדאגה ולא  על  הבכי. היא  התעקשה. אנו מבקשים מהאבות לזכור שיש אימהות ולתת להן את  הזכות  לא לוותר  על התקווה.

 

 

 

קואופרציה

קואופרציה

 

השבוע ששה עשר מיליון סינים נשארו ללא בית. שיטפונות ואסון גדול. הכותרת הראשית  בעיתון  הערב  שלנו נגעה לנשיקה  אחת של קצין בכיר ולא הוזכר בשום מקום  ולו בשוליים סבל  ההמונים הרחוקים..  הנרקיסיזם  הציבורי הישראלי נשפך כשיטפון  גדול.

הצטרפותה  של  התנועה  הקיבוצית לקואופרציה  העולמית יכול להיות צעד  בכיוון חשוב : לאשר את  אחריותנו  לעולם. צעד  קטן למרחקים ארוכים. הגיע הזמן לא  רק לטפוח לעצמנו  על השכם או להטיל  על  עצמנו את  כל  הנוחות  של מי שאיבד  את דרכו ושוחרר  מכל מחויבותיו.

מהו עיקרו  של המסר הקואופרטיבי?

שיש אופציה מעבר להיררכיה של ההון. שיש אלטרנטיבה לחברה המיוסדת על כוח ופערים. שיש דרך חיים  המשלבת כלכלה עם שאיפה לתיקון חברתי.  שהיחד האחראי  אינו סיפור  הנוגע לעבר אלא לעתיד. גם אם לפעמים  נראה כי  זה עוד משחק והתהדרות לא לנו  , לפחות אין  כאן התהדרות  על יכולתנו לשלוט על  אחרים, הערצה  לשלטון אדם על אדם.

הקואופרציה  בעולם  בחלקה בוסר. התחלה. ניסיון ובחלקה עניין מקיף  וגדול אך אין היא ענין  שולי. היא  רעיון של צמיחה חברתית סולידרית מלמטה למעלה. פוקדים אותה  הרבה משברים וחזיונות עצובים אך גם פריחה של סרבני המצב  הקיים בכוח של עבודה משותפת ואחריות.

אין זה סיפור של מבנה חוקי בלבד, גם לא של הסדר כלכלי אלא  יש בזה התגשמות  אמתית של  דמוקרטיה המקיימת  בתוכה  עיקר חשוב : הזכות לאלטרנטיבה. ביקורת  שלא מפרקת אלא יוצרת. ואולי  גם  אמירה המעניקה  לקיבוץ זכות לפרוש מהגורל שכל  כך הרבה בפנים ובחוץ מבקשים עבורו: שמחה לאיד :

אישה חלוצה אל מול פני הכנרת

אישה חלוצה אל מול  פני  הכנרת

ההצעה שאני מציע  התעוררה  לנוכח תחושה  עמוקה  שהתעוררה   במערכת  הבחירות  בארצות  הברית  שמצד  אחד  מביאה לנו מועמדת  ראשונה לכהן  כנשיאה ומצד  שני מתגלה   במערכת  הבחירות עד  כמה  האשה  הנלחמת על מעמדה נתונה  בצבת  קשה של מלחמות יצרים, השפלה והטרדה  בלתי  פוסקת.

 

לנוכח  השאלה   שנשאלנו על  עיצוב  הדרך  מכפר  הנופש לעין גב וסלילת  דרך חקלאית  שתוביל  מבקרים מכפר  הנופש לקיבוץ עלתה  בדעתי הצעה קצת יוצאת  דופן.

על  שפת  הכנרת היו  ביטויים שונים לניסיון  החלוצי  לערוך שינוי במעמדה  של האישה.  למרות שאי אפשר לדווח על  ניצחונות  גדולים  בתחוםזה  בכל זאת  הניסיונות היו ניסיונות  קובעות מטרה ומסמנות דרך.

 

הצעתי היא לערוך בעין גב לכבוד  שנת השמונים כנס פסליות ופסלים שיעצבו  פסלי קבע לזכרן של נשים  אל מול  הכנרת  שרשמו אופק  חדש  במעמדה  של  האישה. שליד  כל פסל כזה תהיה  אפשרות   ללמוד   משהו על  הדמויות המוצגות.

 

ההצעה  אינה  אלא  טיוטה שצריך להכין ולעבד. ראשית מחשבה

 

אני מציע את  הדמויות הבות

 

דונה  גרציה כאישה  מנהיגה שמבקשת ליצור  תשתית מדינית  בהנהגתה  של אישה

חנה  מייזל  כמורה  ומעצבת של חוות  העלמות המבקשת לעצב  דרך חדשה  בתחומי עבודת  האשה

חיותה  בוסל המנסה לעצב פני משפחה שבה לאשה ולגבר תפקידים שיוויוניים.

רחל המשוררת הנותנת ביטוי  חדש  למעמדה  של  האישה כמשוררת  עברית

שרה שמוקלר– דמות מופת של חלוצה שראתה  עצמה  כמשרתת  הבריאות של ה]פועלים ונפטרה כתוצאה מהחלטתה  לרפא את הפועלים

מרים ברץ האם הראשונה של התנועה  הקיבוצית

נעמי שמר המשוררת  והפזמונאית מבנות הארץ

חנה  בעלול  ממושבת  כנרת מורה עברייה בתפוצות ובארץ

 

רשימה  מינימלית זו יכולה  להצביע  על כך עד  כמה  המפגש  בין  הכנרת  לבין  הנשים פתח  בפניהן אתגר שלמרות  שלא  הוגשם  במלואו  פתח אופקים חדשים החשובים לנו  ולעתידנו

 

 

זוהי  הצעתי

מוקי צור

 

 

יריב בן אהרון

יריב  בן אהרון

 

כמה קשה לעמוד  כאן ולהיפרד מאיש  שהיה לי מורה ורע. . יריב היה לדידי  איש מורד , מוכן להתייצב  במערכה  רוחנית  לנתץ את  אלילי  התלישות והבורות, את  פסילי  גאוות בעלי השררה גם אם הם לבושים מחלצות של דוקטרינות  סוחפות. בדרך כואבת  הגיע יריב  לייעודו : הוא  ביקש להפוך את  דבר  הדורות  לפגישה של כאן ועכשיו לקראת הימים הבאים. הטקסט היה לו גשר אוהב לתלמידיו ולתלמידי  תלמידיו.

נמצא  עמנו  כאן האיש  שקרא לנו לפני שנים רבות ליצירה  רוחנית אברהם שפירא הוא פצ'י. הוא גייס  רבים למפעל 'שדמות' יריב הגיע כמי שיודע את יציאת מצרים פצ'י  היה העורך היוצר ואני הייתי לתלמיד צעיר של שניהם.

כמורה  היה יריב צמא לקשב, להד,  לשותפות. כתלמידיו ידענו את השעות בהן היה  בטוח כי מקשיבים לו ולמתנות שהביא ממפגש  של דורות רבים . הוא  ביקש לתת למסורת לדבר  מהפכה ולמהפכה למצוא את  שורשיה  התרבותיים במסורת.

הוא  העריך את הקשב לו זכה אם חש  שמתוך הלימוד בטקסטים  עתיקים וחדשים מתעורר  הגעגוע שלנו אל  העתיד .  ברגעים אלו  של לימוד ופגישה  היה  שופע חיוך מלווה בביקורת עצמית עדינה הסומכת על חיבוק  עתידי. אולם היו גם רגעים בהם חש מחוסר  הד. ננטש בדעותיו ובדרכו. אז היה  נאלם דום ומתכנס  בעצמו. מוצף בתחושת  אחריות על נתקים וקריעות.

ידענו יחד  הרבה  שעות של למידה  שופעת. הוא  ביקש להנחיל תורה, לא תורה מגובשת אלא פריסת נוף רוחני  הקורא ללכת  אל הלא נודע . אל אותו לא נודע הנובט בלי  הרף כחיי אדם בשעות עלייה. בשעות  אלו של פגישה  חש חלוץ  אמיתי .  לסיירות  רוחנית  זו יצא כפי שיצא  לכל מלחמותיו :היה מוכן  לחצות מדבר ולא להיכנע לאשליות .

הוא  לא היה תלמיד  של ברנר,  הוא היה ברנר. לעתים היה  העצב  עוטף אותו. אך שמע תמיד לצו הברנרי : כל החשבון  לא נגמר. הרי  היה איש  האף על פי כן. לא היה  זה  ברנר המדומה הקורא להיתלש . הוא לא ביקש לברוח תרשישה . הוא התמודד  עם ביקורת נוקבת כדי להיות איש  הבונה אדם. לא אדם חדש, לא אדם סינטטי אלא בן אנוש המבקש

תיקון . הלוחם לצדק . הוא לא הסתתר  מאחורי דפים ישנים לא בנה  תיאוריות מתוקות על הרפייה מוסרית  אלא היה איש  שעולמו נובע מתחושה של יצירה ואחריות כבדה.  כשעסק בברל כצנלסון, ברחל,  באהרון דוד  גורדון ובאלתרמן חש שהוא נוגע  בפיסות של נבואה, מופת מוסרי וחכמת חכמים. את כולם  קרא כספרות המשך מורדת. הוא  האמין  בחלוץ  כנושא מסורת והופך אותה  לאתגר. להתמודדות עם  שברים וקרעים בנפש ובזירת  החיים.  הוא  הביא לשיחה את  התנ'ך ואת הציונות, את חז'ל בארץ ובבבל, את  החלוצים עם קהילתם לקראת הבאות.  הוא  ראה  ברכה בעמלו וציפה לראות את קיומן של קבוצות שיתופיות הנושאות רעיון ומוסרות תרבות.

עם לכתו נצלול  בדברים החדים שכתב, במרד הסוער, במקורות שפירש מתוך הנחה כי  ללא  החלוציות היהדות  מאבדת פרק חיוני  לפריצתה לקראת  העתיד. לא רק שצנזורה על פרקי אבות אינה  מביאה לצמיחה  של פרקי בנים מורשת אבות שאינה  מנהלת שיח של אמת  עם מורשת בנים הופכת דוקטרינרית או נסחפת עם כל  רוח.

בפגישתנו  האחרונה  כשהמוות  כבר  אחז  בו הבטחתי לו: יש ממשיכים בדרך. הם ימשיכו ללמד , ליצור ולאהוב.

מרחוק  הוא ימשיך ללוות אותנו,  לתבוע, להאמין , ללמד.

משפחתו  תישא גם את דגלו אך במיוחד את אהבתו הגדולה לה ולחיים.

יהודית רבר

יהודית רבר

יהודית רבר  היתה לנו כאותה שכינה הגולה  באסונה ואינה עוזבת את עמדתה. הבוכה  על בניה ועל  אוהביה אך לא מוותרת על אחריותה.  כל שאבד קניינה  לעד אך היא כאם הדואגת לחיים .העצב, הכמיהה לסדר והחרדה  אינן  דרכים לסגת מאחריותה.

פגישה  מבטיחה היתה לה  עם בחיר לבבה. יהודית עברה את השואה ושבה להיות פעילה  ציונית .  היא  השתתפה  בתנועת  הבריחה  אותה תנועה מופלאה  של פליטים יהודים שהתארגנו  על ידי פעילי תנועות  הנוער אחרי מלחמת  העולם השנייה כדי להעפיל ארצה .   יוסקה רבר, בן לחלוצים מהעלייה  השנייה  , אחד שילדותם בארץ הפכה אותם לצברים יחידים  בעין  גב התגייס לבריגדה ופגש  בעם היהודי אחרי ההשמדה . המפגש  הזה  היה  גורלי  בחייו.  מכתביו לקיבוץ  על המפגש הזה מעוררים עד  היום התרגשות רבה. הוא  הצבר התאהב ביהודים במצוקתם. יוסקה ויהודית  מצאו איש  את רעהו  כדי למצוא אהבה משוחה באושר  ציוני. בעבודה. בחיי  שיתוף. היא  כחלק  מקבוצה  שלימים  הקימה  את  קיבוץ נצר סרני, קבוצה  שקיבלה  את  הכשרתה  בעין גב והוא  כחבר  עין גב . אך הדברים לא פשוטים.  המטען  כבד מדי.  הם עוזבים את  עין  גב ובונים ביתם  במושב היוגב.  יוסקה  הרומנטיקאי ללא תקנה  יהודית  האישה  הרואה  נכוחה ופועלת. השנים הגיעו למושב  כפר ויתקין ולימים עברו למושב  היוגב.

החלום מנצח  והמשפחה   שבה  לקיבוץ בתקווה  כי  כאן תמצא  הקרקע תחת  הרגליים.  יוסק'ה  פועל בכל כוח  הרצון, בכל ההתלהבות אך נלחם ומתייסר  עם עצמו.  יהודית בונה  בית.

יוסף נפטר בחטף.  יהודית   שוב עומסת על גבה.

נפילתו של זמי ערב מלחמת  יום הכיפורים  נראית בעיני כולם כגזר דין ללא מענה לאם שעברה את כל   התלאות .  כשהתחילה   המלחמה יחידתו  של זמי כמעט הושמדה.  פליטיה הגיעו   אחד  אחד לשער  של עין גב . יהודית קמה מאבלה  להיות  עמם.  הם שחטפו את המכה  הראשונה  טופלו על ידי השכינה  האבלה.

עם עזיבתה  את  הקיבוץ  לא תמו המכות. בנה  קובי נפטר והיא עומסת על גבה את עול  המשפחה והנכדים. באהבה  גדולה  ויש להניח  שטופה חרדות היא  קמה שוב ושוב אך  הצלקות חורשות את חייה ורק האהבה שהיא מקבלת חזרה מבני משפחתה המודעים היטב למה  שעובר עליה הם  שמציפים אתה  ברגעי  אושר והתרוממות. כל שנה  היא  באה לפקוד את יקיריה כאן  בבית  העלמין הזה . להיפגש  עם מי שנשאר  מעין גב  הישנה והיא כשכינה יודעת את סוד  הקינה ואת סוד   התקומה.

מי ייתן וצערה ודרכה יהיו חלק מהזיכרון הבונה את אחריותנו ואהבתנו לאדם. למקומו ולדרכו  בישראל.

ולמשפחה  האוהבת תהיה  דרכה  של יהודית  שכינה מלווה

מריו טינסקי

מריו טינסקי

מריו נלקח מאתנו בהפתעה. התכנסנו כאן  המוני חבריו, בני משפחתו, שותפיו הרבים רבים כשאיננו מבינים איך קרה שהאיש הזה עזב אותנו על  קצות  אצבעותיו, בשקט, במסתורין.

ראיתי לראשונה  את  מריו בראש  קבוצה של אנשים צעירים מאד בחוף ליד מסעדת הדגים. התמונה  היתה  ברורה : הם משוטטים ואבודים  כמו במקום שרואים לראשונה והוא מוליך אותם כאילו נולד  כאן וזה ביתו.  הוא שאל שאלות של בעל בית.  ידעתי  על החבורה. הם היו  קבוצה  צעירה וקטנה  עם ציפיות  גבוהות. לא הסכימו להצעת  התנועה  להתיישב  בקיבוץ אור  הנר. הם חיפשו את הקיבוץ שיענה  על חלומותיהם ויציב להם אתגר  הממשיך את  אורח חייהם  החמור, את  הקופה  המשותפת וחזון האדם. הם בקשו  קיבוץ דובר עברית.  מריו הוביל אותם כבוגר אחראי. אחר  כך  התברר לי כי הוא  באמת היה  הבוגר  האחראי. אביו נפטר כשהיה בן 12 והוא יצא  למסע של עבודה קשה  שליווה אותו עד יומו  האחרון.

היתום מאביו  ייסד כאן שבט גדול. הוא הביא  את אחותו הצעירה, כבר היה נשוי לאהבת חייו  לאלסה , הצטרפה  הסבתא .  בניו  שאולי, רועי, לילך ועדי  ולימים נכדים לרוב.  בשלב מסוים משפחה  בעלת ארבעה דורות בעין גב.

מריו נולד לפני ששים ושלוש  שנים במונטבידיאו, עיר  שיהודיה המפולגים גילו פעילות מיוחדת. עיר שאחוז  עוליה ארצה הוא  הגבוה בעולם המערבי.

מריו עלה אחרי שחונך בתנועה, יצא  לשנת הכשרה בארץ בגיל 16 . בשנה זו טעם מחיי הקיבוץ ולמד בבית המדרש הגבוה  לחלוצים- עולים , במכון למדריכי חוץ לארץ. הוא שב לאורוגואי והיה למזכיר החוץ של התנועה.

בכל דרכו גם כשהיה  לוחם לשינוי בקיבוץ, גם כשהיה מנהל ונסע על פני תבל ובדק עצמו  במספרים מדויקים לא  הפסיק להאמין בחינוך שקיבל.  האמין כי המערכת הכלכלית צריכה לדאוג לחינוך הדור, האמין בנעורים. כמו בתנועה  תמיד חיפש אנשים צעירים.

ממרומי עץ התמר שהיה  הענף הראשון שלו  בקיבוץ, נישא על הגובה, כשהוא עובד ליד הפרי המתוק  והקוצים קשר מריו את  עצמו ומשפחתו לעין גב. לא  בלי רעמים וברקים.  הוא היה  מאמין בדרכו גם כשזו עברה  שינויים מפליגים. פעם בגלל הרעיון ומגבלותיו, פעם בגלל האנשים ומוכנותם, פעם מתוך הסתכלות נמרצת על מה שהיה  נראה  בעיניו  כתנאי הסביבה.

הוא  היה  רפתן אך היה מוכן  לחשוב  מעבר לפרות מהרפתקאת  היעזים ועד  למחלבה  האלקטרונית. הוא היה  מרכז  המשק  החקלאי והשקיע  הרבה   ממרצו לפיתוח  התיירות. הוא הביא  את ניסיונו  כרפתן לניסיונות  החקלאים ולצח'ם באפיקים ולא שכח את  שמחת הניהול, השמחה  לקבל החלטות וללמוד ללמוד עוד ועוד. עבודתו היתה  קפדנית . הוא דאג לשקיפות חשבונותיו אך מעולם לא  נכבל להם.   הדחף  לחקור וליזום, אי המנוחה המטלטל לא הרפה ממנו. כך גם פעל  במפעלים האזוריים .

רק חגיגות האצולה בביתו  עם המפיות המזדקרות  בכוסות  שהנהיגה אלסה חשפו את  אהבתו הבוערת ומחייכת אל הקרובים לו . הוא  ראה  עצמו  כחבר  בחבורת  רעים בקיבוץ שידעה סוד חברות מופלאה.

בחג  השבועות השנה הנחה את מסיבת  הקיבוץ. מעל  המנוף אמר מה   שאמר והתבונן בשמחה  ברכוש הגדול שצבר  באהבה, במעשה הגדול. בכנרת, בהמוני האנשים הצוהלים. אני מניח  כי באותם רגעים הציפה אותו תחושת מולדת  ענקית ומשפחה שבנתה מפעל. ולא ידע  ולא ידענו כי היתה זו פרידה חגיגית .

לא  במהרה נעכל את העובדה  המרה. בוודאי  יסרבו לקבל אותה  בני משפחתו הרבים.  יעמוד  בהם ובנו הכוח להנהיג את המשפחה ואת המפעלים לאור זכרו החי. ואנחנו  נחבק את הקרובים לו כי את האיש  הסוער הזה אהבנו ועתה  כשהלך  בסערה פתאומית יישאר הוא צרוב  בלב.

בארי צימרמן

בארי צימרמן

 

בן קבוצת השרון , חבר  קיבוץ גבעת חיים איחוד בארי צימרמן שנפטר לפתע השבוע  היה דמות משמעותית  לחבריו, לתלמידיו  הקרובים והרחוקים. מקומו  של  בארי צימרמן  כמשורר, כמורה, כסולל דרכים איננו  מקומה  של חצוצרה  בתזמורת.  הוא תיעב  שירי לכת. הוא  היה איש מדרש, גם  כחבר  קיבוץ, גם כמורה. אותו  שילוב  מופלא  בין יכולת לספוג לבין  היכולת ליצור.  הוא  היה משורר אמת  שאהב לטפח  את  שורשיו ובאופן פלאי הם אף פעם לא  היו  כבלים אלא  כנפים לדמיון, משושים  רגישים לגורלו של  האדם היהודי על דורותיו ועל שאיפותיו.

אבא של  בארי  דוד צימרמן היה מורה ליהדות בתקופה  שלימודים אלו לא  היו  אופנתיים ואפילו נחשדו  בקלריקליזם.  הוא נשא  את הדגל הזה מתוך  הזדהות עמוקה  עם תנועתו חבר  הקבוצות ועם  ברל  כצנלסון. הוא  היה  תלמיד חכם בקרב הרבים שביקשו  להסתיר  את המימד  הזה  שרחש  בהם בכוח . דוד  קרא לבארי בשמו זה לזכרו של ברל כצנלסון.

בארי  הלך  בדרכו. שר כשהיה צריך לפרש ופירש כשהיה צריך לשיר ובכל  ראה  את הדרך  הארוכה  של  הקיבוץ  באופן  ביקורתי . זה לא גרע מאהבתו אך כן הגביר את חירותו. את הצלקות שלו מחיי הקיבוץ נשא בגאווה והיה מוכן לגייס את התנ'ך ואת מקורות הסיפור  היהודי על מנת להתמודד עם מוראות ההווה והמחר. את כל  אלה   הביא  כנשק  במאבקיו  להתגלות. היתה  בו רוח של חירות ונביעה רוחנית. הוא נתן  ביטוי לאהבה  אוהב לכל מי ולכל מה  שמסוגל לשוחח עם טקסטים  עתיקים ולבבות צעירים.

בפרוס  הקיץ הבטיחו  לתלמידים בבית הספר  למבוגרים  בעמק  חפר שהוא יבוא ללמד טקסטים  ספרותיים  המבטאים פרשות  היסטוריות. כמה  הייתי  רוצה להיות תלמידו  בקורס  שכבר לא ייערך  לעולם. !

 

מוקי צור

המחנות עולים קובץ אלומה

חנוך לנער

 

רשימות מחנך  מהשטח חיוניות

לקובץ  אלומה  שכתבו מדריכים מהשטח אין תחליף. רשימות מהחזית החינוכית הן תמיד  חלקיות. המפגש הבינאנושי לא יוכל לעולם להיות מקיף את הכל. למדריך צורך להיפגש עם החניך ועם עצמו . הפגישה מתרחשת בגיל מסוים, בקונטקסט מסוים תרבותי, כלכלי. פגישת  אנשים  צעירים ביחס הגלוי שלהם  עם בני גילם מתגלה  בפגישת  הקבוצה אך הם מביאים  עמם גם עולם סמוי : ההורים, הרחוב, מערכת חינוכית פורמלית, משטר  כלכלי חברתי, ידיעות מן  החזית הפוליטית ומתפאורתה התרבותית. הם מביאים את כל  אלה למפגש החינוכי . כיון שהפגישה  החינוכית מעלה דברים לפני השטח יש להניח שדווקא בה הם מעצימים את הסמוי , מדבררים את הסימפטומים, תוהים על  החידות הטמונות בתגובותיהם שלא תמיד הם לא משתעבדים בהם למוסכמות. זה הרגע שהם מקיאים את מה  שהסביבה  שותלת לפני שהם  מגלים את עצמיותם ויחידותם.  . לעתים הם מודיעים כי המחשב  כבר  הכריע  בשבילם כשם שהוריהם הודיעו כי הם מקיאים שוב ושוב את שראו במסך  הטלוויזיה או כמו שסביהם דקלמו נלהמים את הדף הראשון בעיתון. הקליפה שקלטו מתבטאת לפני שיהיה להם כוח לקלף אותה ולהימצא בשדה של חיפושים. הסיכון הגדול הוא שרגע  זה של הסרת הקליפה יהיה  כה שביר כה  מחליש שהם ימהרו ללבוש  קליפה חדשה לא חשוב מאין תגיע. על  המדריך המכיר את הבעיה  לשמור  על  עצמו לבל יהפוך הוא או מסכת ערכיו לקליפה חדשה. כיצד יוכל לטפח את  התהליך הקשה של  הלימוד  העצמי והרחבת  האופקים  האינטלקטואלים של חניכיו מצד אחד וכיצד  לא יופיע  בפניהם כצופה  מהיציעים לספורטאים  המסתובבים  במגרש. כיצד יוכל  להיות מעורב ולתת דוגמה של פעילות מבלי שיתבע מחניכיו לחקות אותו. כיצד יוכל להוכיח לחניכיו כי פעילותו איננה פעילות של נתין של דגל או מנהיג אלא   ביטוי לחירותו לאחריותו. כיצד יוכל למסור לחניכיו את  האמון כי הם הפועלים לא עושים זאת משיכרון הדקלום או מתוך חדוות חלוקת השלל.  כיצד יוכל להעניק לחניכיו את התחושה כי  אין לו זכות לתבוע מהם את הדרכונים למסע חייהם אך יש להם  אחריות לנסוע. לקבוע יעדים ולא רק תגובות.. שעליהם לנסות להבין באיזה  עולם  הם חיים . לעתים  ללמוד לקבל אותו ולעיתים  למרוד  בו.  לפענח אותו ולדעת כי תמיד יישאר משהו נסתר  נעלם  שיצוף בעת צמיחתם, במפגש שלהם עם זולתם ובשינוי  הנסיבות הרוחשות מסביבם.

 

פוליטיקה חינוך

הפעולה  של  הקבוצה  החינוכית נשענת  על ההיכרות  האישית של  השותפים ועל  שמחת היחד. היא נשענת  גם  על  גילוי  הסדקים  ברקמות  החברתיות של  הקבוצה סדקים  שלעתים  קרובות מגלים  אורות סמויים ורמה  מעמיקה של חיי  קבוצה.  אך  הקבוצה  החינוכית  מבקשת  גם  להשפיע  על  מערכות  ציבוריות  שאותן אין מכירים  היכרות אישית לא פורמאלית.  סקרנות  כלפי מערכות  אלו איננה  רק  סקרנות המבקשת  ידיעות ושליטה אלא היא מטלה  מוסרית  חשובה כי  הרי ידיעת מערכות מבטאת  גם  אחריות  כלפי  המשתתפים  בהן.  הדרך  בה  אנו  משפיעים  על  מערכות  שונה  מהדרך  בה  אנו  חיים בקבוצה.  זהו מתח  הכרחי כי  אנשים מושפעים ומתגלים  בתשתיות  החברתיות  בהם  הם מפתחים  את חייהם.  הצורך לתרגם  שפה בה האדם  אינו  אלמוני ולא  חלק מהמון את שפת הקבוצה למערכות אינו סיפור פשוט. התייחסות לקבוצה  החינוכית כאילו אינה אלא  מערכת של תשתיות בה   החניך  הוא חייל ולא אדם מסוכנת  . כך גם מסוכנת תפישה  שמערכות צריכות להיות  העתק  של חיי  קבוצה.  ביסוס מערכות חברתיות  גדולות  על היכרות אישית ואחווה בלתי  מבוקרת יכולות להביא  להצמחה של  אליטות  או לשחיתות  שלטונית. הקבוצה  החינוכית והקהילה  הרצונית צריכות להיות מודעות  לקושי  תרגום של  שתי  השפות הללו זו לזולתה. כאן נפגש  החינוך  עם  הפוליטיקה. כאן  צריכה לפעול  הביקורת  החברתית , הצורך  בהתנדבות  שוברת תבניות כפייה, בניית מערכות כלכלה הקשובות לצרכי האדם ולאתגריו. כיצד חלוקת  העבודה לא תהיה ניצול מרומם  שלטון אדם  באדם. הדילמה  בין  החינוכי לבין הפוליטי אמנם קיימת : אם ההגדרה  של הפוליטי  היא  אמנות השימוש בבני אדם, בחלומותיהם  בכוח עבודתם, בכוח של מאוויי שלטון ואם ההגדרה  של  החינוכי  היא  הדיאלוג  באמצעים שונים לא רק  במפגש  הדיבור המכונן קשר ואמפטיה , לא  רק בשיחה  בקינה ובשיר  אלא  גם בדיאלוג  הנובע מתוך עשייה, פעולה, דיבור  המכונן קשר ואמפטיה אלא  גם  מתוך התייצבות ברגע של ניתוק, דחייה,  תחושת תבוסה משותפת.

 

מקום מיוחד בתהליך  החינוכי תופשת  הדמוקרטיה : השיחה  המקבלת  הכרעות בציבור  אחראי.  לעתים  קרובות מבלבלים  בין  שיחה  שכזאת לבין מערכות ציבוריות של מניפולציה  חברתית. יש  בפעילות  הדמוקרטית עניין מבלבל.  אין היא  רומנטית ואין היא חפה  משגיאות. היא  גם לא  יכולה להצדיק את חפותה  משגיאות. היא מחוללת לעתים  קרובות תחושה כי  אנו כורים  במו ידינו תהומות  במקום להבין  כי  אנו  מכריעים בציבור  החלטות  שתמיד יכולות להתגלות כשגיאות. אך הפעולה הזו מבקשת לברר  עניינים בציבור, לקבל  החלטות ענייניות שיוצרות תשתית ציבורית לצמיחה  אישית וקהילתית.  היכולת להעניק  סמכות לתהליך שאיננו מושלם, שאין בו צדיקים ורשעים אלא שותפות של אנשים העושים כמיטב יכולתם להפוך אנשים מהמון לחברה. היסוד  של  'כאן  על פני  אדמה'  בתהליך  קבלת ההחלטות  הציבורי צריך להדריך את תנועת  הנוער. הרי  בתוקף זה  הם ילכו לצבא, יהיו אזרחים, ישלמו מיסוי ויניפו  דגל. התפקיד  של  תנועת  הנוער אינו  לכפות  על  הדמוקרטיה  את  רעיונותיה  אלא לדאוג לכך שתהיה צמיחה  דמוקרטית מהנביטה  החברתית  המתמדת. צמיחה  שאיננה באה  בתוקף של  בירוקרטיה או פערים המעניקים  עוצמה גדולה   למי שיש לו  אמצעים שאינם שייכים לכאורה  לתהליך  הדמוקרטי ושתפקידנו  הוא ליתר אותם  במידת  האפשר : הון ושלטון. דמוקרטיה  איננה מצב סטטי. יש  בה כל הזמן נטייה  התאבדותית חזקה: היא חושפת יצרים, פורמת את  עצמה ומתחדשת  בהרבה צורות  שלעתים מביאות  לדימומה  עד  כדי  התאבדות  זמנית  או  קבועה. דמוקרטיה לא  נרצחת  היא מתאבדת.  צמיחה של תהליכים דמוקרטים פרוזאים חיונית  למערכת של תנועת  הנוער. היא מחייבת פדגוגית  את המדריך לדעת לפנות לה חלל בו  היא תוכל לצמוח.

 

במשטרים גם במשטרים דמוקרטיים יש המסתמכים על כינון ריבונות שכוחה  הוא בהיררכיה שהיא יוצרת, בבהירות  היכן מצוי מרכז השליטה וכיצד יש להפוך אותו גם לפולחן חברתי  אמנותי. מצד שני  משטר  דמוקרטי נשען על חוקים ומשמעת  למערכת הכוללת בתוכה  אמנם פיצול בין סמכויות אך מאוהבת  בפיקוח ובבירוקרטיה. היכולת של מערכת חינוכית של תנועת נוער ללכת נגד  כוחות הכבידה הללו כדי ליצור תהליכים של יכולת לשוב  אל הברית  הראשונית של השווים, של אנשים  מחפשים חירות,  אחריות הדדית שיש בה מן  הספונטניות , מן היצירה ומגילוי  הזולת  באשר הוא כמחייב.

 

המחקר והחינוך

 

המדריך מביא למפגש  החינוכי את עצמו את חבריו, את הרוח בה צמח  בתנועת  הנוער , את  אישיותו  שהושפעה  מבית הוריו את הדרך  שבה  החליט לנווט את חייו. לשמחתנו אף אחד לא יודע  את המינון, את ההקשר  המדויק . לו היינו יודעים את המינון המדויק המניע את פעולתנו או את פעולתם של חניכינו פעולתנו  החינוכית היתה מתקיימת מתוך הנחת וודאות מפתה . יכולנו 'לנצל'  את הידוע לנו מנתונים שאנו חושפים כדי לשלוט במקום לחנך.  עלינו להתייחס אל המחקרים והתיאוריות  החינוכיות בזהירות רבה. גם כשאנו באים למפגש לא מוכנים וגם כשאנו  בטוחים כי  כבר  קראנו מדף  ספרים  המכין  אותנו  באופן כולל . עצם הפעילות  החינוכית צריכה להניח  כי  נותר משהו  גורלי אותו לא נדע לעולם וכי אם  נתיימר לדעת  אנו מאיימים על התהליך  החינוכי שיהפוך  למניפולטיבי, למבזה את  חירות  צמיחתו  של  הצעיר ואת  אחריותו לחייו.

בנקודה זאת מצאו שני הקטבים של  העלייה  השנייה גורדון וברנר  את   המשותף  ביניהם:  שניהם  כפרו  בכך  שאנו יודעים את  האדם. שאם נסיר  את  הקליפות נגלה  את  האדם  שאנו יודעים כבר  מראש את טבעו.  תחושת הידיעה מסוג זה  היתה מחלתם של אופטימיסטים ופסימיסטים  שעסקו  בחינוך : הם חשבו  כי הם יודעים  את טבע  האדם.  גם  הומניסטים  גדולים  כרוסו ואחרים וגם פסימיסטים שטענו  כי טבע  האדם  רע מנעוריו כהוגים נוצרים מסוימים  הגיעו מהר מאד לתפישות של  אליטיזם של הטובים שחייבים לכפות משטר המגלה ופועל בהתאם למה שהם כבר פענחו :טבע האדם. ועל  כן גם  האופטימיסטים וגם הפסימיסטים הפכו להיות מכורים לשלטון ויצריו. אלו כדי לגלות את הטבע  המודחק ואלו כדי לרסן  אותו גורדון טען  כי  האדם  אינסופי ועל  כן אסור לקבוע את מהותו, ואסור שהמעשה  החינוכי  יכוון  עצמו  להתאמה  מלאה  בין צורת החברה לאופי  היחיד. היחיד הוא  אינסופי גם כשהוא פועל  במערכות שאינן רק  השתקפות  של  עצמו. כך  גורדון האופטימי שלא  האמין באופטימיות אלא טען  שיש  לעשות מאמץ להיאבק  בייאוש הקטן הקטנוני שאינו מצפה מהאדם ויש להקשיב  לייאוש  הגדול ולראות  בו  כוח יוצר המביא  את  האדם להכיר  באתגר  האנושי לחינוך  עצמי כהרפתקתה נמשכת  בזירות  רבות.

גם  ברנר  לא  קיבל  את  הרעיון של ידיעת האדם אך מנימוקים  הפוכים  כמעט לאלו  של  גורדון. אמנם גם הוא  הכיר בכך שאין לנבא מהו  האדם  אבל  זה מתוך  שהאדם שבור  מדי. מודע  למותו. כבול ליצריו, חולם על אהבה, מטפח את  ילדיו, דואג לחוליו. מודע לשברו. הוא תמיד  בלתי צפוי. על כן  יש לתת בו אמון ולהיות מודע לחולשותיו ויש לתת לו זכות לקשרים ולפעולות חילוץ מתמידות. של מרד נגד נסיבות חייו , של טיפוח הזכות להתחיל. המורשת  המשותפת של שניהם היתה  כי החינוך צריך להיות מכוון להענקת כוחות לחינוך עצמי ולאחריות לכלל. ששני אלה  לא  בולעים אחד את השני.  שצריך לחתור לא לשלמות  המושגת על ידי היררכיה או  ביורוקרטיזציה אלא על ידי  שותפות בפעולה ופתיחות  בינאישית, על ידי  ידיעת מורכבותם וקדושתם של חיי האדם.

 

שניהם  האמינו  כי יש לראות בחינוך עבודת קודש  אך להכיר  בכך שיש  בו משהו  בלתי  אפשרי. הדבר הזה גרם לכך ששניהם לא  היו  מאמיני  היסטוריה  הנושאת עמה מטרה. שניתן למדוד את התקדמותה  לקראת מטרתה.  לא  עידן של  קץ הפוליטיקה ולא של תחייתה  הרומנטית.

אמונות כאלה  במטרת ההיסטוריה וידיעת טבע  האדם מובילות  בתחום  החברתי למערכות  סגורות של  שלילת חירותו  של האדם, של הפיכתו לאמצעי להשגת מצב  רצוי, אלו שורשי  האוטופיה החברתית המסוכנת ההופכת לעבודה זרה של פתרונות  כל יכולים. יש  גם אוטופיה  צנועה יותר, פורייה יותר, חשובה יותר והיא  עצם  הניסיון  לחפש  אלטרנטיבות למצב  הקיים.  אלטרנטיבות  חינוכיות  שיכולות לעזור.

אין זה  אומר  שלא  צריך ללמוד  פסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות, סוציולוגיה  או  היסטוריה אך צריך  לדעת  את המגבלות  העמוקות שצריכות להדריך  אותנו  כשאנו מסתמכים על ידע  מדעי בשיקולינו, בהחלטותינו  החינוכיות. הן צריכות להפוך אותנו לקצת יותר חכמים ולדעת עד כמה תקוות  המחנך נחרצות יותר  דווקא משום שהוא  מכבד את אינסופיותו של  החניך ואת מידת  היותו שבור וזקוק לתיקון  עצמי. הידע המלווה  את פעילותנו  החינוכית  צריך להעניק לנו ביקורת נגד אשלייה  מרדימה אך לא לתת לנו בשל  כך  להסתתר  אחרי  אילוצים.

 

 

הזכות להתגעגע, החובה  לחלום

 

לדרך חינוכית  של תנועת הנוער  הציונית יש שורשים עמוקים במורשת התרבותית של העם  היהודי. אפשר כמובן להגיע  אליה  גם מיצירות  של תרבויות אחרות אך חשוב להדגיש  כי איננו חייבים לקלוט את מקורותיה מתוך רצון להיעקר  מהשפה והתרבות  ממנה אנו באים.  חלק ניכר מהמורשת היהודית מודעת מאד לעובדה  שהיא צמחה מתוך חלונות פתוחים  לתרבות הסובבת . שלמרות שהיה לה  גרעין מלווה אחד המציאות המגוונת  בתוכה  התפתח  העם היהודי לדורותיו פתחה חלונות  לתרבויות שונות עם הזכות  הביקורתית וההמשכית של  הגרעין היסודי . הניסיון  היהודי  היה מגוון ומורכב על כן המורשת  אינה יודעת  הכל, נתונה לוויכוח מתמיד, אך יש  בה לא  רק יחידים אלא משפחה  גדולה ומגוונת, קהילה  המחפשת דרך ומבקרת את עצמה ללא הרף וצוברת ניסיון . הניסיון ההיסטורי  היהודי שפעל  לעתים  קרובות מתוך חולשה למד כיצד  לחיות  בלי יכולת  להפעיל אלימות. האם  הניסיון הזה יתמצה בפולחן של חולשה וחוסר  אונים  הכרוך  בפרידה מאחריות או יהיה  הוא מורשת  המכירה  בחולשתה  של  האלימות ובזרעי  הרוע שהיא מעוררת.

 

תנועת נוער נראית כזכות  למרוד בנסיבות  ההיסטוריות של מחדלי ההווה. הקריקטורה שלה הוא ההשכחה  המאומצת של העבר כאילו  בכך שאנו  שוכחים אנו מפנים דרך לעתיד . אך  אנו יודעים כי תהליך כזה  רק מטפח את  החזרה של מחלות העבר בלי לקבל  עליהן אחריות. גם הניסיון לומר כי  'החדש אסור מן התורה' , סיסמא  שהיתה  מוסכמת  על תנועות  רבות ולא  רק  על האורתודוקסיה הדתית, היא תנועה של חניטה אחרי מוות ולא תנועה  של חיים. תנועת  הנוער  ביקשה להפעיל  על  עצמה דיאטה מיוחדת:  לחיות את העבר כנקודת מוצא, כהעשרה הכרחית למציאת  דרכים חדשות, כיכולת להשתחרר ממרות של  דור אחד. להעשיר את הרפרטואר ממנו ניתן לא לצרוך פריטים אלא להרחיב אופקים. לגלות אפשרויות להעמקה. תנועת הנוער  הציונית  פיתחה  מורשת גם  זקנה וגם צעירה כמו האלט – נוי לנד הארץ  הישנה חדשה של הרצל. נושאת מורשת מעשירה , תובעת שינוי וצמיחה מחודשת. מתבוננת  ביחיד ובקהל. מסרבת לפיתוי של ריבון השולט  בנתיניו ושל  מערכת  המסירה  אחריות  מיחידיה. מאמינה  במסע  אינסופי לחירות שהוא מאבק על לקיחת  אחריות.  ברית מתחדשת התובעת מעצמה תביעות מוסריות גם בריתחת  הימים ובנסיבות  המשתנות.

 

אחוות  המשחקים  שותפות  בהגשמה

תנועת נוער  חיה בקונפליקט . היא מחנכת לאחוות המשחקים ולשותפות  בהגשמה. המשחק בא  להוכיח כי יש  עולם שאינו  כפוף לחוקים שנראים לנו  חוקי  ברזל  אנושיים  שאין לפרוץ אך  במשחק יש  גם  שהייה בפנטסטי העלול לחוש בכך שהסבל הנגלה הוא מדומיין כמו החלום  החברתי.  המשחק יכול  להביא  אותנו לתחושה  שאנו  בוראים עולם  עם כללים משלו, עולם  הנובע מכוח  רצוננו  מזכותנו לדמיון ומתוך  סירוב לקונפורמיות.  אך הוא יכול להיות גם בניית מערת מילוט נוחה ומאווררת  המאפשרת לקונפורמי להתקיים בשקט ובמנוחה לצידו המנומנם  של הצורך להביא לתיקון מתמשך של היחיד ושל החבורה. דווקא  המפגש  בין  הצד  הדמיוני שמסרב לקיים לבין  הצורך  לפעול  במציאות המאתגרת והמביאה לתחושה של מגבלות  הכוח.  תנועת  נוער  יכולה להפוך חלום חברתי למערכת נוקשה  של תביעות שאינה מכבדת את זכות ההיסוס , את תחושת  האי וודאות , את  היכולת לפעול  אחרי מפלה והיא  יכולה להפוך למערכת של אשליות מובנות בסיסמאות שגם אם אינן ריקות מתוכן הן מסתתרות בסיסמא כדי  לברוח מהתמודדות  אמת  עם  המציאות כפי  שנגלית בחיי היום יום.

 

בקובץ שלפנינו תופשים המדריכים את  עצמם מחליפים את המעשה  החינוכי  עם המעשה  הפוליטי. הם חוששים ממצבים  בהם הם ישתמשו בחניכים שלהם  במקום להתחנך  עמם.  חוש  זהירות זה  הוא חשוב.  הוא צריך להתמודד  עם  העובדה שהם וחניכיהם נתונים בתוך המולת  עולם המשתמשת  בהם כל הזמן כדי למכור להם, להרדים אותם, לגייס אותם לצידה. השאלה  היא תמיד  כיצד לעורר את  עצמך מתרדמת זאת. כיצד לטלטל את  עצמך מתוך קורי השינה  הללו. האם בפעולה הזו איננו תובעים תביעות גדולות מדי ההופכות את חניכינו ואותנו לקרבנות הטלטלה. כיצד להימנע מתהליכים של המרה  הסוגרים את הדלתות בפני  שאלות וחיפושי  דרך. כאן צריכים אנו להיות זהירים מפני עבודה זרה מגייסת ובוטה, משכנעת עצמה  רק  בגלל העובדה  שהיא תובעת  קרבנות. כאן חשוב  באמת המשחק  החברתי, חוש ההומור, היכולת לממש חלומות בתחום היחד, בתחום האהבה הקוראת לראייה שהיא מעמידה  את  היחיד בפני  ראי  אחר.

 

להמשיך את מפעל  העדות

כל  ההערות  הכלליות  מדי  הללו נכתבו  מתוך מפגש  עם  הרשימות מן  המערכה  החינוכית.  מלאכת  רישום זו חשובה. כמו  פנקסו  של פרויד  שרשם את  כל  האסוציאציות  של הקליינטים שהשתרעו  על  ספת  הפסיכולוג.  הוא  קיווה  שהאמירה החופשית תגלה את  נקודות  המוצא  לטיפול  בהפרעותיהם.  רשימות מן  החזית  החינוכית  אינן  רשימות  של מחלה ואין  בהם  גם  פתק לבתי  המרקחת. אך  הן מבטאות  את  הקרב  הגדול  של  המחנך  נגד  בדידותו. בדידותו  של  המחנך איננה  בדידותו  הזמנית  של יוצר  בתהליך יצירתו  היא העמידה שלו מול חניכיו ומול האתגר של פעילותו. היא  מביאה  להשתקתו ולייאוש  ההופך לפרוגרמה  חינוכית של  כניעה.  רשימות  בהן  מחנכים משתפים את  שעובר  עליהם  חושפות גם  את הקשיים ונותנות  ביטוי לרגעי  הניצחון  בהם  הם  כורתים  ברית של הליכה משותפת עם חניכיהם.

הליכה  כזו תלווה את  המחנך ואת  חניכיו בבחינת  שילוח  לחמים שימצאו בהרבה  נמלים בהם יעגנו בטלטלת  הימים. הרשימות  הללו יהיו תמיד מגוונות ויפרשו נופים חדשים וזיכרונות ישנים על  כן  אני  קורא לכם להמשיך  במפעל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לבריתו של עדו

ברית עידו

 

אנו מביאים היום בבריתו של אברהם אבינו את בנה של זוהר ואחיו של שחר הגדול עידו.

מאבותינו ומן החלוצים ירשנו מסורת שבמרכזה בנין חברה וארץ, מחויבות לניסיון לתקן משהו בעולם ובין האנשים. במסענו הלא וודאי זה הקפדנו לקחת עמנו להרפתקאה מהמסורת הקדומה את ברית המילה שתכוון אותנו לאחריות  לבני עמנו, ואת  לוח השנה העברי שיזכיר לנו כי את כל הרפתקאותינו נעשה ביחד  עם זמן יהודי.

על כן אני גאה להיות עטוף בטלית מול הקהל האחראי הזה למרות הבכי הצודק כל כך , הכואב כל כך  של האזרח החדש בעולמנו.

כשנולדה נכדתנו הבכורה החליטו הוריה לקרוא לה עינם.  הצליל, הקסם קבעו אך כששאלו אותם לפשר השם אמרו  להגנתם : יש סיפור כזה של עגנון. קוראים לו עידו ועינם. והנה אחרי שנים מגיח אל עולמנו עידו. ובמה  עוסק  הסיפור? בשפה עתיקה וסודית שפת האהבה. והרי בגלל שפה זאת הריאלית אנו מכונסים כאן היום. אולם עידו הגיע אלינו  מהתנ'ך. לא את כל מה שקרה לעידו התנכ'י אנו רוצים אך דבר אחד בטוח: עידו התנכ'י זכה להיות לא  רק  נביא  אלא  גם סבא של נביא.  נקווה שיוכל גם עידו שלנו להעביר  הלאה את הברית לדורות הבאים בלי הכאב והשכרות של המעמד  הנוכחי.

 

המורה שלי ליהדות  היה  אומר שבני  האדם מתחלקים לשני סוגים : אלו המאמינים כי יש סוד  בעולם ואלו הכופרים בכך.  אנחנו החיים בנוף הגלוי כל כך, הבוער כל כך מאמינים בסוד שבעולם והרי  הסוד  הגלוי ביותר  הוא  סוד  הלידה, סוד החיים. גם אחרי שהרופאים מסבירים והאימהות כואבות נותר הוא  פלא גדול.

סודו של עידו חבוי בעוז רוחה של אמו זוהר ובאחריותה ליופי  העולם וחינוכו סודו מצוי בחברות הנהדרות ובחברים הנפלאים שטיפחה זוהר  והאמינה בהם והם מחזירים לה בריבית . סודו של  עידו טמון בסבתא היוצאת לכל המלחמות למען ביתה ולמען דרכה תומכים בסוד  הדודים והדודה , הנכדות הגדלות לתפארת  ושחר המעניק שחר לכל אלה.

דור רביעי הוא עידו  בעין גב. זכינו  שגסיה בת ה99 תהיה עמנו ביום חג גדול זה. בשנת המאה שלה  החל הוא את דרכו. נתפלל כולנו שיזכה  בחיין בריאים ומעניינים להעביר את  הלפיד מדור אל דור.