אור גנוז שער פתוח לחג השמונים של עין גב

אור  גנוז  שער פתוח

 

הצעה למופע חג השמונים  של עין גב

טיוטה בלבד

 

ההצעה  המוצעת  כאן איננה  אלא טיוטה  ראשונית, מעין סקיצה.

המופע נערך בשיתוף  החברים והקהל.

 

קיבוץ  גלויות  כתיבת  ברכות

המשתתפים, אורחים וחברים, שחקנים  וילדים מתרכזים ליד  הדואר וחונכים את  שדרת  קיבוץ הגלויות, שדרת הפיקוסים. עליה מונפים דגלי מדינות  שמשפחות  החברים מגיעות משם. ליד  כל  קובץ דגלים או שלטים עם ציורי  האומות  השונות יש פתקי ברכות. האורחים לוקחים את   הברכות וכשמגיעים לשטח ההערכות כותבים ברכות הנתלות על  רשת  דייגים. כל נוצרת רשת ממנה  רואים  את  הכנרת אך היא מלאה  ברכות.

אפשר לבקש  גם מכל משפחה  בעין  גב על ילדיה לעצב  ברכה לקיבוץ

על רשת  דייגים  בסמוך למקום  האירוע  המרכזי תולים את  הברכות.

 

אור על חבל  מתוח

 

מאור מהלך על חבל בשיווי משקל. הוא לבוש  כחלוץ

 

מנחה : אור  גנוז.  מהלכים על חבל  מעל  זמנים, מנסים לשמור  על שיווי משקל, פוסעים  על פני תהומות, משוטטים על  פסגות. הפנים תמיד מוארים על ידי האור שבא  ממרחקי עתיד לא ברור.

מנחה  ב' : באנו לחוג  היום יומולדת לקיבוץ.  בן שמונים  הנער.  לא נעלה  אותו  בכיסא  שמונים ואחת פעמים.  אך נבקש מן  האופה  שלנו לאפות לו  עוגת יומולדת. כזאת  אמיתית  עם  נרות ואיחולים. עם חיבוקים וזיכרונות אך  בעיקר עם  איחולים והתבוננות אל מה  שמצפה לו,

מאור יורד מהחבל

מנחה ב': מוזמנים יקרים וקהל  נכבד.  כדי שלא תצאו מאוכזבים  הכנו לכם שקיות יום  הולדת.  במהלך  המופע תוכלו לגלות  בהן סודות מופלאים. כל פרט  החבוי  בשקיות . יום הולדת שמח.

ילדים  מחלקים שקיות יום  הולדת. עליהם צילום  של  בול  הקיבוץ (לקראת פסח יצא  בול  שך  השירות  הבולאי ובו ציור מהגדת פסח  של  עין גב במסגרת  הוצאת  בולים לכבוד הגדות פסח מיוחדות )

 

מנחה :ניגש למאפיה  כדי לבקש   שיאפו לנו את  עוגת  היום  הולדת.

התכוננו  בשביל יום זה  . כבר לפני  שנים רבות בנינו מאפייה.  בימי  ראשית הקיבוץ הורדנו מן ההרים    אבנים שחורות  ישנות מסותתות    ובנינו  כאן היכל ללחם   עם  תנור.

שיר  הלחם

האופה מופיע  סוער לבמה  עם ציוד  של  מאפיה.

 

האופה : אין לי זמן לעוגה  שלך. לבורגנות  עם  הקרם והנרות.  אני צריך לאפות לחם. לחמים.  לחם לחברים, לחם לנחלאים, לחם לאורחים, לחם לברווזים.  לחמניות פרטיות למתכנסים  במאפיה  בשחר  של  שרקיה  רועדים מקור לפני  העבודה.

מי יכול לאפות  עוגה ?

הרי סוכר אין . אפילו את  התה ממתיקים  כאן בשרידי בננות מתוקות ומי סוכר.

אני צריך לאפות לחם. הרבה לחם. אל תשכח שחבר  קיבוץ אוכל  חצי  קילו לחם ליום.  בפרוסות רבות : פרוסת  לחם  לפני היציאה לעבודה וחמש פרוסות לארוחת בוקר, שתים  לארוחת צהריים וארבע לארוחת ארבע, עוד שלוש לארוחת ערב ותוספת לפני  שהולכים לישון. בחצות יסתערו על שקי  הלחם חברי קבוצות  הרווקים, הרפתנים ושומרי הלילה. אין לי זמן . צריך להמשיך לאפות ! אני צריך לאפות  לחם לקציצות  הבשר ללא בשר,   ואת הלחם המיובש שנשאר לקצץ  למרק. ואם נשאר  להגיש  כארוחת גורמה  לדיירי  המשק  החי.

 

למה  כל  כך  הרבה לחם ? העיקר יש למלא  את הבטן , לחוש  כי גרשנו את  הקרקורים ולהיות  פנויים לעמוד  במשימות הדור.

אז  מה  אתה חושב ? שיש לי  זמן לעוגה  שלך ? ואתה  עוד מתעקש  שאאפה  עוגה ליום  הולדת ?

אני רואה  על פניך  הנחרצות  כאיש תרבות  שלא תוותר לי.  אאפה לך  עוגה ליום  הולדת. פרוסה פרוסה. שמונה פרוסות לשמונים  שנה.

מנחה : בשקיות  היום  הולדת תמצאו  עוגית.  נא להצטרף למאמץ ולאכול אותה  מיד.

 

 

שיר  אופי  הלחם

הדלקת נר

חקלאים

סרט  על  עבודה  חקלאית בעין גב  בימים עברו ובימים  האלה

הסרט נראה  ברקע  השיחה  בין  השלושה

עולים על הבמה שלושה חקלאים

 

ברוך ז. נושא חוטר בננות ענקי

  • אני נושא את החוטר הזה הכבד. הוא  נותן לי הרגשה שאני חי.

הכל עברתי  בחיי, הייתי נאמן לבית הכנסת, לדגל  האדום, למקל  ההגנה  העצמית  של ההגנה, למסיבות  הקיבוץ שבהן הופיעו  החברות  לבושות  בחולצות  רוסיות, הייתי נאמן  למקלות  של ההגנה  להגנה  פנים אל פנים . הכל השתנה אך דבר אחד  הבנתי תמיד . צריך לחזור  לשדה , לעבודת  האדמה.

שבתי  אל תורת  אבותיי וביקשתי  ללמוד בישיבה   עם חובשי כיפה.  מצאתי  אנשים שמתפללים כל היום  אך לא  אוהבים צמחים, לא  אוהבים  אדמה. אני לא מבין איך יכול  מישהו לאהוב את אלוהים אם אין הוא  אוהב צמחים, אם אין הוא אוהב את  עבודת  האדמה ? בכל  גלגוליי לא עזבתי את עבודת השדה כי אני איש מאמין.

 

דב זינגר עם  ארגז ירקות

  • ראיתי הרבה  בחיי .  כידוע אני חילוני  גמור  אך אני מאמין  בחצילים.  חצילים אנחנו יודעים לגדל, לראות  אותם בשוק מביאים  קצת מזומנים והרבה צרות. אני  מאמין כי  לחם יש להוציא מן  האדמה  בעבודה.  צריך להתמיד  בחצילים. לא  בשתילת  דשאים ופרח. את זה  נעשה  כשנהיה עשירים

 

מרכז  הנוי עם  חוטר תמרים

  • אני עזבתי את הקיבוץ כי הוא לא הבין אותי.  לא הבין  שצריך שיחים, עצי תמר  ומדשאות., עצי  איקליפטוס וזיתים. העיקר להביא  בשורת צל ויופי. עזבתי כי כל הזמן חברים  דיברו על טונות, על משאיות חלב, על ענבים בשוק ואת  גן הנוי והתקווה  זנחו.   כשהרפתן שחרר את הפרות והן  החלו לאכול את  הדשאים  הראשונים  ששתלנו בקיבוץ לא יכולתי להתאפק  ולקחתי רובה ויריתי באוויר. הקיבוץ החליט לפטר  את  הנוי .  עזבתי את  הקיבוץ כי  לא יכולתי שלא לראות את מה  שאחרים לא

ראו : שיקום כאן  גן פורח  הם  היו  עיוורים ולי לא  היתה  סבלנות !

שתים עשר טון שיר וריקוד

המנחה :בשקית  יום ההולדת תוכלו לקבל מזכרת  רק מזכרת  מחיי  החקלאים  העין גבים:  עלה  אחד מהים  הגדול. מדליק פרוסת  עוגה.

במחסן  הבגדים

המחסנאית : כפתורים ותיק תקים,  ריצ'רצ'ים וטלאים, הרבה טלאים, חולצות  עבודה ושמלת  השבת של חנה'לה. גוזרים  כאן מכנסיים ומתקנים כאן  גרביים.  גם חולצות עבודה וכובעים.

אתמול  הגיעה  חברה  מברלין ולה  ארגז  בגדים  גדול. סדינים  ובהם רקום  שמה בראשי תיבות , באותיות מסוגננות.  היא מסרה אותם למחסן יחד  עם  כל  בגדיה. היום  גזרנו את הסדינים  כדי שיהיו לכולם מטפחות.  היא  קיבלה את זה  בהבנה . מצב  מטפחות  האף היה  כבר  בכי  רע.  את השמלה  החגיגית שהביאה מברלין מסרנו לאחת  החברות הוותיקות. כבר  הרבה  זמן לא לבשה  בגד  שכזה.  כשראתה  החברה  החדשה  את   שמלתה  על  החברה  הוותיקה החדשה היא לא  הבינה ואפילו קצת  כעסה. לא  נורא. תתרגל.

 

אני  כל  היום  רוקמת מספרים.  כשהחליטו שלכל  בגד  יהיה  מספר אישי זה היה לי קשה.  איך הם איבדו את  האמון  בחברים ?  27  כחול, 35 אדום. בגדי חברים, בגדי עבודה,  לתינוקות  לחברי נח'ל והכשכונים.

יש להכניס לתאים, לתלות  כביסה, לגהץ  חולצות מיוחדות. ובעיקר לא  לשכוח  את חיתולי הבד. שם  בחוץ יש מברשת מורידת קקי וכאן מקפלים אותם מכובסים.

 

המנחה  : גם אתם  קהל  נכבד  יכולים לעבוד. בשקית יום ההולדת שלכם יש  כפתורים. מדליק  את הפרוסה  של  השירותים

ריקוד  אנשי  השירותים

שיר  לעבודה  ולמלאכה

 

 

אנחנו  אנשי  השירותים. לא זורעים ולא  שותלים רק לגיוסים יוצאים.  אנחנו  רשומים  כשירותים ולא  כעבודה מכניסה.  רק מחלקים לחם, מזריקים  זריקות, מנהלים חשבונות, מטפלים  בחולים מטיילים  עם  הפעוטים, מתקנים מכוניות, מזרימים חשמל, מלמדים תנ'ך וטבע,  עובדים בברזל ועץ. מזרימים חשמל . אנחנו  אנשי  השירותים . לא עבודה  מכניסה.

 

דייגים

 

הדייג: יצאנו לים. ים כנרת. חושך ואנו עוד לא יודעים מה לעשות. אומרים כי יש פה  הרבה  דגים. אנחנו  עוד לא מצאנו. אתמול כתבנו  בעלון שדגנו 26 דגים.  שלשום 126. אך עוד לא  כל  כך יודעים.

 

אורות על   סירת  דייג

כבר למדנו. יש  לוקסים  ורשת הקפה  גדולה . יש לילות  של טונות  של סרדינים והמון מושטים.  אנחנו חבורה  מיוחדת. חבורת הדייגים מושכי  הרשת. כולם יודעים שאנו מיוחדים. שאנחנו צריכים אוכל  לילי משביע, שאנחנו יוצאים אל חופים מסוכנים. סופגים קללות ויריות מהסורים אך  חולים לים  כנרת .

גם אני מושך רשת. לא . אסור לפחד למרות שלילה שחור. למרות הגלים של  הכנרת  שמתחפשת לשלווה.  הלוקס מאיר ואנו  שטים  ומריחים  ריח של ים וגעגוע. געגוע אל דורות  על דורות  של   דייגי  כנרת. עברים מימי קדם, רומאים ונוצרים  ראשונים, ערבים וחלוצים. תמיד  עם  הרוח , הרשת והסירה.

 

צילומי  ים

הים הוא האופק ולעתים גם פרנסה אך תמיד מעניק צבע , הרפתקה, תהילה וזיעה .

 

קסם על ים  כנרת. השיר

 

 

מנחה : כדי לתת לכם  קצת מהטעם ומהחשק  שמנו  בשקית יום  ההולדת עין מרשת דייגים המלווה  את חיינו מהעבר  הרחוק ועד ימי מנחם. מדליק  עוד פרוסה.

 

ילדים

 

ריקוד לטיול יצאנו

 

דיאלוג  בין  שני ילדים לחיוב ולשלילה  של  הילדים  בקיבוץ

ילד א'  :אנו יוצאים לשדה כדי לקרוא  בצמחים. אנחנו יודעים לקרוא לא  רק  אותיות  וספרים  אלא  גם  צמחים ושדות . קוראים חצבים וחרציות, מגלים  את פרת משה  רבנו, את לבנון  הכרוב, את הדרור והדוכיפת. את השבלולים ועקבות התן.

ילד ב' : זה טוב. אך למה  המטפלת תובעת מאתנו לסובב את  ראשנו אל  הקיר בשעות הצהרים כשבא  לנו לנדוד  או לשחק  כדורגל. זה לא  כל  כך טוב

ילד א' :יוצאים לכנרת לקפוץ אל המים, לשחות למרחקים, לשוט  בסירות פח  משוחות  בזפת. מחפשים  הרפתקאות בתעלות הקשר ובגבעה  הפראית של  נפתלי.  זה טוב.

ילד ב' : אך בלילה  כשהרוח נושבת והחלון דופק וההורים   רחוקים בחדרים זה  מפחיד ומגעגע.  זה לא  כל כך טוב.

 

ילד  א' : אנו יוצאים בלילה  כשהשומרת לא  רואה  מבית הילדים  ונודדים עם פיז'מה  לאולם  הקולנוע מטפסים על  העצים לראות סרט  אסור  על  הילדים וזה  טוב.

 

ילד  ב' : וועדת  החינוך תופשת  אותנו ואז צריך לכתוב  מכתב חרטה ושבועה שנתגבר וזה לא כל כך טוב.

המנחה מדליק  נר ופרוסה

קולות מלחמה אפשר  גם  קטע מסרט

ביטחון

 

ילדה :אני רצה  בתעלה  כמו שאמרה לי  המטפלת. מסביב נשמעות יריות.  אני יודעת צריך להגיע מהר עם  החבילה  הקטנה לנמל.  עלינו לסירות . מפליגים לטבריה עם כמה  מהאימהות ועם  המטפלות.  אני שומעת בכי מאופק של אימהות .

אני לא מבינה . אימא שואלת האם נזכה  לחזור  לעין גב ?  היא  מדברת  על פליטים ? זה לא יכול להיות.  החברים יגנו אני  בטוחה.

אנו  בחיפה. חלק מההורים  במלחמה בעין גב וחלק  מטפלים בנו  פה  אנחנו מתגעגעים.  שמענו על ההרס על  האבות  שנפלו ורק  התגעגענו יותר.

אחד החברים שנשארו  בעין  גב

הכל תלוי בנו. אין מי  שיושיט עזרה ממש. אנחנו לבד צריכים להגן  על  המקום. שמענו  על יישובים  שנעזבו. עלינו להחזיק מעמד.  גם מול המתקפה  הגדולה.

אחת החברות

 

חברה : אנחנו  כבר אחרי הקרבות הקשים.   ברור   שהצלחנו  להגן  על  עין  גב.  איננו יכולים להסכים שהסוסיתא תהיה לנו  אויבת . היא ממש יושבת עלינו. שנים חיפשנו בה את שורשינו. אך מי  יכבוש את הגבעה?  הצבא  עסוק במקומות אחרים. עלינו  לעשות את מה  שלא  עשה  שום יישוב. לכבוש  את ההר.   כנראה  שנהיה הקיבוץ היחידי  שלא  רק  מגן  אלא  גם יוצא  להתקפה לכבוש  את  הגבעה. הסוסיתא לא  תהיה  לנו  לשטח אויב.

מאיר  קוצ'ינסקי : לקראת ההתקפה  על  סוסיתא  הוצאתי את  החברים לאימונים.  נחוש  אך  גם חרד. הרי  אלו חבריי ואנשי הקיבוץ שלי.  דחיתי את הפעולה  כי  ראיתי שהחברים  עייפים מן  האימונים.  בכל זאת אנו יוצאים .

קולות של ירי. מסתערים.

שומרי  ההר  ברחו. אנו מאותתים לחברים  שאנו על הסוסיתא.

קולות  ירייה אור מסוסיתא מאיר  את הסביבה.

קבוצת ילדים עם פנסים יוצאת לדרך : מאז  כל שנה  אנחנו   עולים לסוסיתא בשקית  היומולדת  יש  אבן  קטנה מזכרת  מהדרך.

המנחה  מדליק את  נר פרוסת  הביטחון. בשקית שלכם תמצאו חתיכת פלנלית  כדי שתוכלו לנקות את כיס  הדמעות לזכר  ימי  הביטחון  הקשים.

תיירות

מדריך  התיירים  העין  גבי איש הסירות  עם  כובע.

המדריך עם כובע  הספנים:

כובע. למה  כובע?  כי תיירים  דורשים  כובע של אדמירל.  הרי  אנחנו  קפיטנים על  ספינת  חלומות.

אחריו  תהלוכה  של תיירים  עם מצלמות ובגדים. מעין  תהלוכת אופנה. מאמריקה ועד  ניגריה  עם  בגדים שונים ודגלים של מדינות  שונות. ביניהם מתהלכים מלצרים, נהגי  רכבת.

מדריך  התיירים :כבר  האדם  הקדמון שישב  כאן  בסביבה  ידע    שאבן  לאבן מדליקה ניצוץ וניצוץ לניצוץ מביא לכאן לא רק  כנרת אלא  גם  אנשים. את  לוחמי ישראל ואת  הרומאים, את  הנוצרים ואת העברים  החדשים.  יש  כאן מה לראות ומה לאכול, יש כאן סיפורים ורוחות, יש  כאן  אידיליה של  כפר ואוטופיה  של  קיבוץ. מכל  ארץ ולכל צליל יש  כאן מקום להתארח .

בואו בואו תיירים  ! אלפי עיניים ולב מסתכלים על  עין  גב בת השמונים.  על  עציה  וגניה, על  ילדיה . הרי  אנחנו  הקיבוץ היחידי בעולם שיש לו גם  רכבת, גם אנייה, וגם מטוס.

 

אור  על  הרכבת הנוסעת  עם  קישוטים. על  ספינת  התיירים  בים.  על  המטוס. גם אורות על סוסיתא.

נר שביעי

 

של מי  הסיפור ?

שלנו  כי אנו  באנו מגרמניה הבאנו לכאן קמח, פסנתר , קפה ויסודיות.

שלנו  כי אנחנו שבאנו  מצ'כיה הבאנו הומור ודגים, גם משיכה  בחבל

שלנו כי אנחנו שהגענו מלטביה, ליטא  ואסטוניה לא שכחנו  כיצד מתארגן קיבוץ מהו תקנון חתונה ומחסן א' ולינה משותפת

 

שלנו  כי אנחנו  שבאנו  מהונגריה אחרי מלחמת  העולם השנייה, הבאנו את הבשורה  כי תמיד  אפשר להתחיל מחדש

שלנו  כי  כשבאנו  ממרוקו הכנסנו קצת  רוח חיים צעירה ומסורת

שלנו כי  היינו בוגרי תנועת  נוער ישראלית שידעה מהי חולצה  כחולה וחיי  נעורים

שלנו כי כשהגענו מבית הספר  החקלאי לא שכחנו  שורש מהו ואיך חורש  הטרקטור

 

שלנו  כי  כשהגענו  ממחיקו ופתחנו פתח לעולם והבאנו  קצב  אחר

שלנו  כי  כשהגענו מאורוגואי לא שכחנו את הכדורגל ואת המסירות

שלנו  כי  כשהגענו  כמתנדבים הבאנו את הצבע מן  הפינות  השונות  בקצות תבל

שלנו  כי  כבני  המשק  שגדלנו כאן נשאנו  בנשמתנו את הכנרת והשרקיה ואת הטיפוסים  השונים  שעברו כאן והתפזרו לקצווי  תבל.

ואנחנו החברים  החדשים כי באנו להמשיך את הסיפור ולחדש אותו. להיות פותחי השער  אל  העתיד.

שלנו  הילדים , ילדי  החצר  של  עין גב  המשוטטים במדרכות ובבתי  הילדים : כולכם הייתם רק ההקדמה לסיפור  עצמו  ואנחנו נביא  אותו.

מיכל  גולדברג מלווה   במנגינה את  קריאת  הטקסט  האחרון

 

הנה  העוגה  לפנינו. שמונה  נרות לשמונים  שנה. שמונה נרות  שנדלקו להאיר את הימים  שיבואו. הכל מוכן למסע הארוך שלפנינו, לפתיחת  השער לכל שיבואו ויצטרפו לאגדה. לדאגה. זה  הרגע לאחל  איחולים  לכל אלו  האוחזים בכנרת  המדאיגה ומלטפת

המנחה : הדליקו  את  הנרות  שבשקית היום  הולדת  שלכם ונשיר יחד

שחקי שחקי  על  החלומות

זהו  האור  הגנוז ממפעלם  של כל אלו שבנו  ברוחם ובגופם את המקום ואת החלום . אור  גנוז  שנועד להאיר בזיכרון את השער  הפתוח לרווחה. למי  שיגדל  כאן, למי  שיצטרף, לעתיד שעוד  מחכה ויבוא.

כשאורות העוגה  כבים מתגלה  האור  הגנוז של תפילתנו.

 

הנרות  כבים . עולים לבמה ילדים ומבוגרים  עם  נרות  דלוקים.  אור  מאחור  מאיר את  השטח. מלווה  האור מסוסיתא ומן  הים.

 

האירו את  הנרות  ונשיר יחד  את  שירו של טשרניחובסקי  אני מאמין

הכל  שרים את    שחקי  שחקי עם  הנרות.

שחקי  שחקי על  החלומות.

 

 

 

 

 

 

דליה דוברת – פרידה

לדליה אחותי.

סיימנו  בשיחה. שיחת אחים, שיחת אהבה. שיחת פרידה.  שיחת חשבון. כמנהלי חשבונות וותיקים עברנו מאחד לשני. ספירת מלאי שלא מתאזנת לעולם. שתינו תה ולא ידענו  שבאותו לילה תתאשפז ותפליג למסעה. כשבאתי לבקרה כבר  הבנתי. רופאה צעירה  ביקשה להכניס מחט לעורק. היא  האשימה  את  עצמה  שלא  הצליחה ואני קראתי את  האירוע  כהתרחקות, כקרע סופי.

חשבתי  אותה תמיד לדליה , לפרח הגדול אך ידעתי  כי פרח זה  מסרב להתהדר בגלל  אצילותו.  ואז  התברר כי  אין  זה ברור  כלל אם אחותי נקראה  על שם פרח . השם  דליה  הגיע גם מן הדליות של  הגפן. הדליות  המחזקות את  אחיזתה, את צמיחתה של הגפן. כשהבנתי  את  שתי  המשמעויות של שמה  חייתי וראיתי  אצלה   את  הקשר   : פרח גדול המסרב להתהדר . ומשענת לצומח.  נשמה.

כשאמא  נשאה  אותי בבטנה חטפה  דליה  אבן ברקה בדרך לירושלים . ההיסטוריונים  קוראים לכך  מאורעות. אבא נשא  אותה לבית  החולים  במצב קשה ואמא לא  היתה יכולה  להושיט לה את העזרה במלואה. היא  היתה  בהיריון.   אירוע  זה  הטביע  את חותמו  על  אישיותה  כל  ימיה.

קשר מיוחד היה לדליה   עם הדודה קבק אשתו  של  הסופר  בן משפחתנו א.א. קבק. הדודה  של  הורינו  שרה פייגה היתה מושחזת פה, דאגנית, מעין  סבתא  תותבת של  המשפחה  שלנו. כשבנותיי  היו  קוראות לדליה דודה היא  מאד  התרגשה ונדמה  לי  גם  בגלל הקשרים  המיוחדים  הללו עם מי  שנקראה  'הדודה' . הדודה  ידעה איך  לגלות  רוך בייסורים. אחרי  שנפטר  בעלה  הסופר  נמצא  במגירתו הנעולה פתק עם מספר  החדר  של  בית  החולים  בו  אושפזה  דליה  הקטנה פגועת אבן  של שנאה.

את  האבן שספגה מיד עוינת הפכה היא לאבן של חסד, של אהבת  אדם.  הפצע  היה חלק מחייה. היא גילתה  אותו  אצל חבריה והוא חייב  אותה תמיד לבא  לעזרה. זה  הפצע  שגילה  את  הצורך  שלה להתייצב בעד אוהביה ומולם.

בת שש עשרה עמדה  דליה  על  מגדל  בבית וגן בירושלים וקיבלה  את  ההודעה  על  נפילת  גוש  עציון. היא  היתה  גדנעית. כאותם  שנקברו  כאן  בבית  הקברות של  קריית  ענבים   באותם  ימים  נוראים  . דליה  באה  לספר לאבא  על נפילת  הגוש ואני פרצתי בבכי. 'איך  הטוב יכול להפסיד  במלחמה?' היא  כבר ידעה. לי אבא  היה צריך להסביר. הרבה פעמים היינו  באותו מצב: היא  לא  הסיטה מבטה  מהתבוסות אך תמיד  התמרדה.

היא  היתה לי  אחות גדולה . חברת  אמת . רק לאט לאט  התגלה לי עומק  אישיותה  כי  הרבה  שנים  החיים  הפרידו  ביננו . אני תמיד הייתי  גם קטן וגם רחוק. פעם  אני  בדרום  אמריקה  והיא  בארץ  ופעם  אני  בארץ  והיא  בדרום  אמריקה, והמון  שנים  אני   בעין גב והיא  בירושלים אך לה  המרחק היה לאתגר המחייב  לפגישה אמיתית.

עם  אחותי דליה  הכל חשו   כי משהו בעולם  צריך  תיקון. לצורך  זה  קראה, למדה, שאלה. תמיד עם  מחויבות לאמת תובענית.  . ולא  באופן כללי. ולא לעוף  בגבהים אלא  כאן  על פני  אדמה.  בלי חצוצרות. בלי תהילה.  בלי משחקים.

דליה  לא  הגדירה  עצמה  כטשרנוביצית. כסנטימנטלית.  כמדברת.  כחולמנית. כמופיעה  בציבור. את  ענייני  הנשימה  שהיו לה לעולם לא  הגדירה  כירושת  טשרנוביץ  . אך היא גם  לא  השתייכה לאופוזיציה  הריאליסטית ליסודות הטשרנוביצים  במשפחה.  ולא  רק  בגלל  שאמא  שלנו  היתה  מראשי  הסיעה  המתמרדת ,המארגנת, הדוחפת  אלא  גם משום  שמעולם לא  הכחישה  את הקשר  העמוק לעולם המוצהר שלנו, של הטשרנוביצים. היא  אהבה ילדים באהבה נטולת פשרות. היא  אהבה  אנשים  באופן מחייב. אך בשבילה  אהבה  היא דבר הקשור קשר  עמוק לאמת. אין היא  קישוט. זה עניין  המחייב  בדיקה מתמדת  פינוי  דרכים, עזרה  הדדית. היא  לא ידעה מהי חנופה. בה היא הצליפה  בחוש הומור מוחץ.

ומה  ניתן לומר  על האהבה של  דליה לרוני ועל  הגירושין ? הכל  היה  כל כך מיוחד, אינטנסיבי ומתוח.  אהרון אבי ילדיה  והיא לא יכלו זה  בלי זאת  עד הסוף .

אנחנו  התקרבנו והלכנו  במשך השנים.  אני הייתי  הקטן. היא  הגדולה . ליווינו  את ההורים בהזדקנותם היא מקרוב. אני מרחוק יותר. וכל פעם  הקירבה  היתה  גדולה  יותר. של  אחים. של  שותפים. תמיד ביקרה  את  הקיבוץ  כמקום  שלא  יכול  להכיל  את חירות  הרוח בה חפצה  אך היא  היתה  מאגר לא  נדלה  של  ערבות  הדדית.  כל  הסובבים  אותה  זכו ממנה  ליחס  של מלווה  מלכה. היא תמיד  התעקשה לעודד את הסובבים  אותה  להיות  הם. לגלות את  הכוחות  הרדומים  וגם אם לא תמיד  הצליחה  התעקשה.

ענתי, מומו וכל  הילדים היקרים ואלו שבדרך.  הזיכרון  החם של דליה  אמא סבתא הוא של מי שאוהבת אתכם גם מלמעלה, עם השגיאות אך עם יושר עילאי זהו זיכרון של מי שהאמינה בכם.

המשוררת רחל כתבה מילים אלו כשהייתה בת ארבעים ואני שב אליה באופק של שיבה

 

 

 

 

מתי

הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד

לא ינעץ המוות  סכינו החד.

 

במפנה הדרך, בערוב היום

יקיפוני חרש, ילווני דום.

 

ברית אחת היא לנו, קשר לא נפרד.

רק אשר אבד לי- קנייני לעד.

ישראל פרידמן בן שלום

ישראל פרידמן בן שלום  אדמו'ר חבר  קיבוץ

דמותו של   הרב המורה  ואיש  הקיבוץ  ישראל פרידמן  בן שלום שנפטר ערב  יום  העצמאות  היא  דמות מיוחדת  במינה. באוטופיה  הציונית ובאתוס  הקיבוצי יש תופעות  הרוחשות מתחת לרדאר של  המוסכמות  הציבוריות.  בחדרים  הקטנים של הקיבוץ העירוני בהר גילה  בית ישראל מצאנו בהם יושבת  המשפחה  שבעה. פגשנו  חבורה  שלפי  המוסכמות של החברה  הישראלית לא יכולה להתקיים. צעירים וצעירות חילוניים ודתיים. אדמור'ים , אנשי  קיבוץ מכל הגוונים ואנשי צבא.  הפגישה  בחדר  הקטן לא פשוטה. מי  יכול להפגש עם מי, מה מותר לומר, באיזה נוסח להתפלל , באיזה  נוסח  לשתוק ? הקשבתי לסיפורו  של  האיש מפי  בנו  הושע  בן  שלום  ממייסדי  קיבוץ  בית ישראל ראש  הישיבה הקדם צבאית של המקום וקצין מילואים ראשי בצה'ל.

כשהיה ישראל  בן שבע עשרה והוא  עמד להפוך לרבי של חסידי העיירה, –  בוהוש  ברומניה . הוא הבין שצעירי העיירה  שברובה  יהודים  נוטים לסערה  הקומוניסטית. שהם עלולים  להימשך כנוער  אידיאליסטי אל ההתבוללות  האדומה. הוא  ביקש להיפגש עם אנשי תנועות  נוער ציוניות  והחליט להצטרף לשומר  הצעיר.  הוא חש  כנראה  שזוהי תנועה  שהאידיאליזם  השמאלי שלה  יוכל להנחות לציונות, ליהדות אקטיבית עם מטען  הומניסטי. תנועות  אחרות קמו רק כדי למנוע פשרה ולבא  במקום השומר  הצעיר  אך  הוא העדיף להצטרף  לתנועה שרבו בה  החלומות והניגונים והיה לראש  הקן. כיצד  נפלה  ההכרעה זהו  סיפור שעוד מחכה לפענוחו.  הוא  היה  אדמו'ר . אך  אדמו'ר ציוני  בהחלט.  בפרק  העצוב  בשואה  שנקרא טרנסיסטריה שבו  הגלו אלפים מיהדות  רומניה לחיי סבל, מחסור ומוות  הוא  היה  הרב מטעם  הצבא  הפאשיסטי  הרומני. אך הוא חי  גם  במחתרת של המורדים, של תנועות  הנוער  הציוניות.  אחרי  מלחמת העולם  השנייה   הוא פגש  את אשתו גם היא נצר למשפחת  אדמורים ויחד  הם העפילו ארצה  והצטרפו  לקיבוץ רשפים של  הקיבוץ  הארצי. ישראל היה  בין לוחמי מלחמת  העצמאות.

פרשת הדרכים ניצבה  בפניהם  כאשר  התברר להם כי הם נושאים  באחריות לחצרות שהתייתמו והלכו . שיש להם  אחריות דתית. הם עברו לקיבוץ הדתי בסעד.

בניהם היו מיוזמי הקיבוץ העירוני.  הקיבוץ העירוני בירושלים   שמר את  היסוד  האינטימי, את משאת  הנפש לצדק חברתי, את תחושת  האחריות שבנשיאת  התקווה. את ניגוני החסידים המהולים בשירת ארץ ישראל  החדשה.  חבריו   הבינו  כי יש  שיחה כלל ישראלית  המתקיימת  בין צעירים, בין נשים לגברים, בין חילוניים  ודתיים   בין פריפריה  למרכז. בלי עליונות, בלי  סמכותיות. הם פעלו הן בצבא והן בירושלים לא  כמחזירים בתשובה ולא  כסוכני המודרנה  אלא  כצמאים   לדיאלוג. לחיי יצירה ואחריות . לא  הכל היה פשוט כי הם התמודדו עם בעיית   הפריפריה החיה בעיר.  לחץ המשימות והרוח מתח  אותם לא מעט ואפילו פילוג  הם ידעו. אך מהרבי  הם קיבלו  רוח גבית  לפתיחותם לפגישתם שדווקא מבחינה רוחנית  לא גילתה  את הקשיים  מהם  כולנו פוחדים.  הרבי פרידמן היה סוציאליסט באורח חייו ובאמונתו כי בלי מפגש פורה בין החירות לשוויון  חיי רוח נוטים להפוך  למעריצי היררכיות וסמכות.

 

בשלב מסוים   האדמו'ר החלוץ של הדור הנוכחי ורעייתו  שידעה  מהו שחרור הנשים לעומק כל הזמן חיפשו אופק רחב.  ישראל   הוסיף למתחים בהם חי  גם   חיים  אקדמיים מאוחרים אך  אינטנסיביים. בשנים  האחרונות זוג הוותיקים  עלה לירושלים והצטרף לקיבוץ  העירוני. לחיות וללמד את  תלמידי בניו.

באחת משיחותיי  עמו העליתי את  דמותו  של חבר  דגניה  יצחק בן יעקב. גם הוא  בן של  רבי חסידי שהתנגש  עם אביו ועלה  ארצה ללא ספר  אך עם  גיטרה  או  קתרוס. אביו הרבי ביקש ממנו  לא לעלות אך הוא  עלה  ופשט מעליו את שרידי  המסורת בה גדל. הוא היה נזהר  בקלה כבחמורה לא לסטות מהצעד  החילוני שעשה. הוא לא  התחתן הוא  התחדר,  כלומר  נכנס לחדר משפחה  ללא טקס. במסיבת  החתונה המסורתית שערכו לחברו תנחום תנפילוב  בדגניה אפו גם לו ולאשתו  עוגה. הוא שאל למי  מיועדת  העוגה  הנוספת  השיבו לו  עורכי החתונה לכבודכם  הוא לא היסס  ופרש מן  המסיבה לאות מחאה על  קלריקאליות מיותרת. אך  כעבור  כמה שנים אותו יצחק בן יעקב  (שלימים פיתח את  חבורת  אווירון בעמק  הירדן שעליה התבסס חיל  האוויר  הישראלי  בראשית קיומו) למרות חילוניותו  הלוהטת את  כל  החצר  של  אבא שלו ארצה. בכך   איפשר  הקמת חצר חסידית  בארץ ישראל.

יום אחד  שאלתי את רבי ישראל על תופעה משונה. יצחק בן יעקב עם  הגיטרה גידל בימיה  הראשונים של דגניה  אייל  כחיית מחמד. זה היה נראה לי משונה ומישהו לחש לי באוזן שיש לחקור.  ישראל  פרידמן  בן שלום הסביר לי כי  בחצרות שלהם כשנולד נצר לרבי הביאו טלה  בן יומו שגידלו אותו שילווה את  הרך  הנילוד.

 

עתה כשבאתי לנחם את  המשפחה שלף הושע בן שלום בנו  של אבא שלו  ישראל פרידמן  צילום  של פעוט של ילד  קטנטן עם טלה. יצחק  בן יעקב  לא הסכים לקיים טקס חתונה, פרש ממסיבת הכלולות  שהכינו לו חבריו , סרב לאכול  את  עוגת חתונתו אך לגדל אייל בחצרה  של דגניה  גידל כבן של  רבי.

דרך הרוח מי יידע?

יש לדעת  כי מתחת  לרדאר  ההיסטוריה  מתקיימות התרחשויות  שלא הולכות  בתלם ולעתים דווקא  הן יכולות לתקן משהו  בעולם.

ישראל פרידמן בן מנחם

איך עושים ספר – לנכדי שחר

איך עושים ספר

 

 

כמה  סודות לילדי  הגן

לפני  שאני קורא לכם

את הספר  של  שחר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך עושים ספר ?

 

ילדים יקרים.

אני הולך לגלות לכם סוד.

איך עושים ספר ?

 

אני עשיתי המון ספרים אך לא למדתי עדיין את כל הסוד, לכן אני עושה עוד ועוד ספרים.

 

אולי בעוד כמה שנים כשאהיה עוד יותר זקן אדע את  כל הסוד ואז אגלה לכם אותו

ואז תעשו ספרים מושלמים.

 

 

 

 

 

 

 

דבר ראשון צריך להתקלח

במקלחת באים הזיכרונות , זורמים  הרעיונות, תמונות. ממה  אני פוחד, מה מתחשק לי לעשות, את מי אני אוהב, מתי נפלתי ולפתע כשאתה מסובן מגיע  רעיון לספר.

 

מהר מהר  צריך להתנגב ולרוץ ולרשום את מה  שעלה  בראש שלא יברח. רעיונות אוהבים לברוח לכן צריך להתנגב מהר ולרוץ לכתוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

עכשיו  הגיע הפרק  המשעמם. צריך את הכל לכתוב. ואז זה לא מוצא חן בעיניך ואתה חייב למחוק. להתחיל מהתחלה. לכתוב עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שאתה אומר : זהו.

 

אני לא יודע לצייר ולכן אשאיר לכם את  הדפים האלה ואתם תציירו. בתנאי שלא תגלו את כל הסודות שאני מגלה לכם.

אם אין אתה צייר אתה צריך לחפש  מי שיצייר, או ציורים מתאימים. שהרי רוב האנשים אוהבים צילומים יותר מאשר אותיות.  הבעיה  היא  שהצייר  צריך לאהוב את מה  שכתבת ואתה  צריך לאהוב  את ציוריו.

 

 

הוא לוקח את שכתבת מדפיס באותיות  שמוצאות חן בעיניו

מצייר מה  שבא לו הוא מראה לך בתקווה שתגיד  שזה  בסדר אך לא תמיד זה  בסדר. הכלב גדול מדי ומפחיד או הגיבור  קטן מדי ולא כל יכול.

גם הצייר מצייר פעם ועוד פעם.

זהו זה.  הולכים לדפוס. הדפוס מצלם, יש לו צבעים שונים והוא מדפיס כל צבע לחוד עד שיוצא  הציור  שהצייר רוצה.

הנייר  הוא  גדול גדול ומדפיסים בכל נייר המון עמודים של הספר. אחר כך מקפלים את הנייר , גוזרים  אותו שכל עמוד יהיה  במקום,

תופרים את הניירות ועושים כריכה.

 

א

גורדון וטולסטוי הערות

גורדון וטלסטוי

זו תגובתי  על ספר מקיף שנשלח לי ככתב  יד  על הקשר  בין  גורדון וטולסטוי.

 

קראתי את עבודתך המבורכת. הגיע הזמן לערוך פגישה  בין השניים  באופן מסודר ומלומדת. רבים, במיוחד  הרחוקים מגורדון  בחיי  היום יום ראו  את הקשר בין שניהם. אך גם הקרובים העלו  את  דמותו של טולסטוי. יש תמונה  שגורדון לא מצליח לעבור  את  יום העבודה ומתכנס  בייאושו. אחד מהחברים הצעירים של  גורדון חושב  האם יברח  גורדון מאחוזתו  כמו שטולסטוי ברח ?

ההערות שאעיר אינן הערות ביקורתיות אלא  הערות שוליים אימפרסיוניסטיות. את הדוקטורט  על גורדון  אני לא מסוגל לעשות דווקא  בגלל השפעתו  על חיי. אני מודע לכך שלפעמים הדמות שבניתי  ממנו  היא שהשפיעה עליי ולא זו  שהמחקרים יגלו.

ההשפעה  של  הספרות  הרוסית  על  אנשי  העלייה  השנייה היתה  מכרעת.  מבחינות מסוימות  היא  שיילדה וחילצה את  החלוצים  ממסירותם ליהדות הגולה. היא  שפתחה   את מה שנראה בעיניהם  כעולם סגור  וזאת למרות העובדה  שהעולם היהודי כבר לא היה  סגור והצבא, ההגירה, החילון ואבדן  סמכותה  של  קהילת  המקום היו עובדות פוצעות וחושפות שהשפיעו מאד. בכל זאת הספרות הרוסית העניקה  משען חשוב  במיוחד  בגוון  המהפכני שלה והתלוש  שלה. אנשים הסתובבו בארץ ישראל וחיפשו את  גן הדובדבנים של צ'כוב, נשים  חלמו  על  נטשה של טולסטוי לא כאוהדים ומעריצים אלא  כמי שמבקש לחקות אותה בחייהן. אנשים היו  בוטים  כבלינסקי ומשותקים  כאובלומוב  של  גונצ'רוב  ובשיח ביניהם  הגדירו אחד  את השני לפי  גיבורי הספרות עליהם  סמכו.  דוסטוייבסקי הטריד  אותם וכשראו את הכוכבים שבו  אל פייר  במלחמה ושלום.

חשוב לציין כי הסתובבו  בארץ המון טולסטויאנים שממש ראו עצמם  כתלמידיו של  טולסטוי. בין  העשרים וחמישה אחוז צמחונים שבין פועלי העלייה השנייה היו שהתלבשו טולסטויאנית, דברו  טולסטויאנית והלכו לעבוד בשדה  כשהם  רואים עצמם בונים נעליים כטולסטוי. יוסף טרומפלדור חי  בקומונה  טולסטויאנית ברוסיה  כדי לדעת איך בונים  התיישבות  סוציאליסטיות אך הוא היה לגמרי  שפוי וגילה שבמושבה  הטולסטויאנית האישה לגמרי משוחררת  מעול הדת  החדשה…

גורדון היה  שונה. האותנטיות שלו לא היתה  סיסמא אלא דרך חיים.  הוא הבין כי איננו פועל בתוך חברת פולחן הצאר והצבא. שהתמודדותו התיאולוגית איננה  עם  העריצות הכנסייתית. משוגע איש  הרוח במובן הרוסי נראה היה  בעיניו לא דבר טוב אלא  אתגר.  על כן הוא  קיבל המון מטולסטוי אך דאג לכך שלא יחשבו אותו לטולסטוי היהודי כמו שרבים ביקשו  להכתירו. הוא לא היה בשדות הקרב  על  כן  הפאציפיזם שלו לא היה  עם כידונים ותותחים כמו  אצל טולסטוי. הוא לא עסק בהיסטוריה ומתוך עיסוק נפרד מסמכותה  כמו טולסטוי. הוא התנגד למסע  הצלב  של  הנאורות אך לא כדי להגיע לפולחן הכפר.  הוא  האמין בעבודת האדמה  אך לא  בכפריות פנאטית כמו שהאמינו כמה  מתלמידיו.  במאמרו  על  האוניברסיטה שכן צריכה לקום לעם היהודי השב  אל  האדמה  הוא בהחלט  מדגיש  כי איננו  מבקש את הכפר העברי להיות מנותק מהתרבות  העירונית. הוא מבקש לא עיר ולא  כפר. לא כפר בור המתגעגע לעיר ולא  עירוני המבקש  שלווה  בכפר. (הסיסמא של מתכנני  הקיבוץ לעתיד נשאבה מהגותו : לא עיר ולא  כפר).

א.ד. גורדון כמו טולסטוי לא  האמין בצבאיות ובוודאי לא  בצבאיות  בעלת יומרה להביא פתרונות ליהודי אך לא היה  פאציפיסט  במובן המקובל. הוא השתתף  בהגנה  על דגניה א'  ב1920. הוא תיעב את הצבאיות  אך לא  את ההגנה  העצמית. הוא לא  קפץ לאנושות  בדילוג  על הלאומי אך לא  האמין  במסגרות הללו  כמסגרות של  כפייה ואירגון. יש  אימרה  שאומרים בשמו שסרב להיות  אנרכיסט  כי טען  כי  אנרכיסטים  בסופו של חשבון  כל הזמן חושבים  על  שלטון וזה לא מקובל  עליו.

גורדון לא היה מנהל מערכה נגד הדת בשם הנאורות הלוחמת, בשם  החילוניות המקעקעת בנוסח של הביקורת  על  הנצרות של דורו. היהדות העממית  לא ניהלה בתי כלא ופולחני שלטון למרות שלעתים חלמה  עליהם. גורדון לא ניהל מלחמת חורמה  נגד  הדת  כטולסטוי הנוצרי לא מפני  שטען שיש להישאר  בדת ובוודאי לא  כדי לשמור  על  השולחן  ערוך אך הוא חש  כמה  מהר  החילוניות  הופכת לדת מאורגנת  על פקידיה וההיררכיה  שבה. הוא לא היה צריך להיאבק  בכנסיית כיפות הזהב אלא בשטיבלים הקטנים ובחרדיות ולא  בדת שלדידו אם לא היתה חרדית ומסוגרת היתה  תרבות עממית חמה.

גורדזן  לא יצר דת חדשה, פולחן מחודש, לוח שנה חדש. דת העבודה  היא אי הבנה מוחלטת שהרי  הוא לא חיפש פולחן אלא ביטוי  גנוז לקדושה  בחיי היום יום בשותפות עם  הטבע ועם  האנשים . ((יוסף אהרונוביץ' שחזר  בשאלה  באופן  אקטיבי  אך היה  כותב  את  מאמריו החילוניים בליווי ניגון מהבית ניסה להדגיש  את הפער  בין  גורדון ובנו בשאלות  הדת  אך נראה  כי  היתה  בכך  הגזמה. בנו היה ציוני וביקש לעלות לארץ ישראל  עם משפחתו אלא  שנרצח  בפוגרומים  הגדולים)

כשאנחנו מדברים  על  אותנטיות  בשביל גורדון אין היא דגל אלא  אורח חיים המבקש להיפרד מהיפנוזה של סיסמאות  וקנאות לדפים חדשים. היה לו חשוב  הקשר עם  האנשים, כולל אלו  הדתיים. את הנאורות ביקר  גם  בלבושה  הציוני מעמדי בורגני. הוא לא היה  סלב ולא כתב לגדולים פרסם  ספרים להמונים ולא היה מצייר  דמויות  ומספר  סיפורים בכתב כמו טולסטוי.

היסוד  של השכל הנעלם, החוויה,  הלאומיות  לא  היו דומים לדעתי לעמדות האנטיראציונאליות  של בני דורו. החוויה לא היתה  איזה  ריגוש פנימי  הנעמד מול  עולם  קר וטכני.  זו היתה  הכרעה  לראות את  האישיות במגבלותיה ובשיתוף  הפעולה  שלה  עם רגעים של קיום אנושי  הפתוח לעולם על ידי תהליכים של  יצירה. של ביטוי  עצמי. הוא לא היה  רומנטי במובן זה שלא האמין בבדידות גאוותנית או  בסנטימנטאליות זולה. הוא  ביקש מהפסיכולוגיה  שתחשוף  בפנינו את מה שמעבר למבנים החברתיים וקור של תבונה היוצרת סמכות ושלטון. הוא  האמין בארוס ובשלטון  כיצרים מובנים  על ידי ההיסטוריה והסוציולוגיה  כפרי ולא  כמניע, כתוצאה  של ניכור ולא  כמניעים לניכור. כשדיבר  על  הטבע אין זה  הטבע  הקר  הניצב  כנוף אלא דיאלוג מתמיד  הנוגע לאחריות המשותפת של האדם והטבע.

הוא   לא  ראה  את  המעגלים  השונים  המקיפים את האדם כמעגלים שיש להשתעבד אליהם כל פעם למעגל  הרחב יותר. לא יחיד  המשועבד למשפחה, לא  משפחה המשתעבדת  לקהילה, לא  קהילה  המשתעבדת ללאום ולא  לאום  המשתעבד לאנושות. הוא  ביקש  שותפות  מרצון בכל  המעגלים ביחד , הוא  רואה  במעגלים הללו זירות של ביטוי  עצמי ולא  של  שלטון.

ההערה  האחרונה  נוגעת  בכלל לדרך שבה הרבה יהודים מגיבים לביקורת  אי ראציונאלית על  שלטון  התבונה.  אנשים כמו פרויד,  קפקא, ברגסון, רוזנצוויג  טוענים תמיד  לצורך  הגילוי של מניעים נוספים  לתבונה דווקא  כדי להגיע לשותפות אמת בין אנשים, לראייה מוסרית  המחייבת  כלפי  כל  אדם. הם מבקשים לא  להתעלם מכוחות לא  ראציונאלים אך לא להשתעבד להם אלא להתמודד עמם. כך אני  רואה  את גורדון.  כאן מאד מעניין להשוות  את פרנץ רוזנצוויג  עם היידיגר תלמידו. כיצד  התלמיד  הפך את  הקיום לגורם  מבודד הסוגר  את  האדם בתוך  עולמות של רוח  המנותקים מהזולת ומתקוות הזיקה האחראית איש לרעהו.  או מהאתגר  שבה.

 

ושוב תודה  על  שלמדתי- הרבה וסלח  על הערותיי הבלתי מסודרת.

 

שלך

מוקי

 

ש' ומ' בתהילים קי'ט 929

 

 ש' ומ' בתהילים  קי'ט

השם שמואל שניתן לי על ידי  הוריי שם אותי במרחקי  האקרוסטיכון. קשה לעבור  כל כך  הרבה נשמות עד  שיגיעו אל משפחת האות שלי  בקטלוג המאורגן כל כך.  ואני  כל ימי מחפש  לעבור  בשלום  את הדרך  מאיכה ועד  הנני הכה קרובים זה לזה.  אך הנה  הגעתי  לשין של  שמואל  אל שנאת השקר . אל  רמזים פוליטיים . מה קשה  היא שנאת  השקר  ומה מחייבת לא להתבלבל . לא להתאהב בכמיהה לשנאה  המותירה  אותך לבד  על  הפסגה ונותנת  היתר לדרדר ממנה  את כל דוברי  האמת  הפוצעת  אותך .  ובכל זאת איך לתת לבעירת האמת שלא  תכבה בלי השנאה לשקר ולצביעות ?

אך הורי עשו עמי חסד  מעולם לא הסבירו למה . כנראה ניחשו כי השם  שמואל שניתן לי לא באיחולים לנער  שמואל ששמע את הקול האמיתי ניתן לי  . דווקא הוא  ניתן לי    כחוליה  בשרשרת של הדורות  של סבא וסבאים  שנקראו  אלכסנדר שמואל ויעקב שמות ששבו מדי דור.  השם שמואל לא היה מרד נעורים אלא המשך. אולי משום  כך  הצמידו לי  כינוי מוקי שהיה לשמי. אמנם אחר  כך  קצת   התחרטו . הם גילו בכינוי  אי רצינות שערורייתית וניסו להשפיע  עליי שאחזור לשם שיאה לגילי  ולהערכתם המוגזמת.  אך  סירבתי. ואז התקדמתי בפרק  קי'ט לאות מ' אולי יאמרו  על קברי  מה אהבתי תורתך  כל היום היא  שיחתי  איה   אמצא  את תורתך ? ואמנם  כל היום  היא  שיחתי . אני מחפש בתורתך את השיחה. השיחה  עם  העולם  עם  האדם. בספר , במלמול  הילדים,   בעיקשות  העץ  העקום, בשורשים החשופים עד  כאב ובאור הקורא  לצמיחה  המורדת. ואמנם טען הוגה  הדעות כי אדם לבדידות נולד אך אני מסרב. ורציתי להוסיף לפרק מדברי המשוררת 'התשמע  קולי?'.

מיכל סנונית פנטסיה קיבוצית אחרית דבר

פנטסיה קיבוצית – אחרית דבר

 

לו הייתי צריך לנסות להסביר פרק בהיסטוריה , סוציולוגיה  או אפילו  אנתרופולוגיה   של  הקיבוץ ב1980 הייתי  כותב  את  שורותיה  של  מיכל סנונית  ב'פנטסיה  קיבוצית'

 

יש ותקפוץ  יפהפייה  בשנתה  על  נעוריה  תשאל,

 ובקול תבכה מרה. ינחמוה  אוהביה, ילטפוה:

מה לך  כי תבכי, הן ריח פריחתך היה  למשל…

…לילה  על לילה יגבר והחצר  סוגרת ומסוגרת באהבתה,

אין יוצא ואין בא  ביריחו

מצד  אחד באה  רווחה  . הדשאים ירוקים, הדירות בזמן של  הרחבה. המצב הכלכלי טוב. קו העלייה המתמדת  המובטחת. מצד  שני סימפטומים מסתובבים  בשבילי  הקיבוץ וסודקים ללא  הרף  את  הביטחון  העצמי.  הקמע הסובייטית המלווה  כמה  קיבוצים שנים  על שנים ומבטיחה להם שסוף  הצדק לא  רק להיות צודק אלא  גם לנצח התאכזרה,  נמוגה. גם הביטחון  בניצחון הדרך , באופורית הכוח התערער במלחמת יום  כיפור. גם האמון בשלטון  המסורתי של תנועת  הפועלים בה לקיבוץ היה תפקיד  מיוחד – הובס. האוזן היתה  כרויה לתוצאות . אך לכאורה  דבר לא  קרה. תחושת מצור כבדה שלא  הורגשה  בחיי יום יום אך היתה מאד ברורה להרבה אנשים. עד כמה  היה  הקיבוץ מסוגל לראות עצמו כיריחו שחומותיה  עדיין לא נפרצו בכוח  החצוצרות הקדושות.

הקיבוץ כבר לא היה יפהפייה נערית.  מייסדיו כבר  העלו שיבה. אי אפשר  היה לסמוך על  נצח  הנעורים, על העדר זקנה  בקיבוץ כמו שהיה  בימיו  הראשונים. לעתים נחשפה בימי נעוריו הדרמטיים אידיליה  אביבית.

 

ריחות גן  העדן

הללויית הציפורים

כליל  החורש בוורוד לבן

זה מה  שדרוש לאדם.

 

זקנים  הופכים לילדים

מבוגרים הופכים לצעירים

צעירים הופכים לשוטים

ילדים הופכים לתפוחים אדמדמים

שמתחשק לך לנעוץ בהם שיניים.

 

ומשהו  מפשיר  בך לאהבה

אביב

אך ב1980 הקיבוץ כבר לא יכול היה להיות מתואר  כחברת נלהבים צעירה. כאידיליה אביבית . הוא סוחב  רגליים בהיסוס. רואה את עצמו  באופן  ביקורתי. הוא  מהרהר. הוא חכם כחברה רב דורית אך חברה כזו מודעת לקמטיה. הוא חושב ואפילו החל לראות עצמו ראייה חורפית סאטירית.

במחסן  הבגדים מפשיטים את  הציבור בדיבור:

…לפני ארוחת הבקר גמרו במחסן הבגדים

לנעוץ שיניים בבשרה  של שולה

בעשר  גמרו לה את השוקיים

ובשתיים הותירו לה

רק שתי  אצבעות  ברגליים.

 

את מי השאירו למחר ?

את רגליו והרגליו של חיים  הנגר.

 

מילים  אלו רק  מחזקות  את אותה  דעה  שסאטירה וקאניבליזם קרובי משפחה.  ההומור של חברה מרווחת יותר  אינו מסתפק  בהומור אוהב ומצנזר של פיליטונים עתיקים, הוא  כבר  לא יכול להסתפק  בו בגלל  הספקנות האוכלת והצימאון  הגדול להמראה.  אין לפנינו לא  נוסטלגיה המתגעגעת למקום ולא ספרות של גולה המאוהב במצבו.

החברה הקיבוצית  היא חברה שחבריה מכירים איש  את  רעהו. זו אינה מדינה נאורה  הרואה  כל  אדם  כאלמוני בפני החוק שתמיד  עיניו קשורות כדי לשמור  אותו מנטיית  הלב. יחד  עם זה  הקיבוץ מחוקק עצמו לדעת כל הזמן.  חבריו מודעים לעובדה  המרה  שאין  לתקן  גורל אישי  רק  בסידורים, במוסדות. מיכל סנונית מתארת בשיריה  אנשים כאלה. את האבא שיצא לצבא  הבריטי ובדמי השחרור  קנה מקלט רדיו פרטי. החוקים ודעת  הקהל לא אוהבים את העבריינות  הקיבוצית הזו אך הנערה יודעת גם כי הוא נעדר מביתו שנים. שהוא שילם מחיר אישי שכאילו נשכח בידי  דעת הקהל. ילד  החוץ שהגיע ללא  הורים, העולה  הצעיר  שנותק  מביתו והצטרף בכוח  הרעיון והיה לחבר אך

אתה פליט למעשה  בארצך שלך.

הורגים אותך בדרך משונה,

צוחקים עליך יותר ויותר.

וכשאתה  מגיע לתפוש את העניין

כבר  מאוחר, אתה  מוקף.

בתוך חשיכה  מוחלטת

סוגרים עליך

 שתיחנק

בתוך חשיכה מוחלטת

כשהספר  של מיכל  סנונית נכתב  ברוב  הקיבוצים היתה עדיין נהוגה הלינה  המשותפת. הקינה  על הילדות הקשה  של הלינה  המשותפת טרם פרצה  את  הסכרים.  אך רואים בשירה הזו כמה  עמוקה  היתה  החוויה. עד  כמה  פחדי  הלילה  של  הילדות היו שזורים לא  בבית אמא  אלא  בבית הילדים  על מסדרונותיו הגדולים והאפלים  בלילה.

ארבעה ילדים בחדר.

עשרים ילדים בבית

פרוזדור  אחד  ארוך.

הרץ עד  סופו

יגיע לבית השימוש.

 

לפחדי  הלילה  אין מספר

 

ארבעה ילדים  בחדר

 

אמא, אבא, הגעתי לכם,

אומרים  הילדים פה  אחד.

וכל ההורים עונים, איש  בדלתו, איש  בחצרו:

בואו  אלינו ילדים,

אנחנו  אוהבים אתכם בצעקה  גדולה

ובלי  רחמים.

ילדים, ילדים וילדים

 

 

 

 

 

 

בראשית שנות השמונים הדשאים נצחו את האדמה החרבה מלאת האבן.  מחנכי  הקיבוץ כבר  החלו לדאוג שמא נוף אידילי  שכזה יכול  לכבות את ההרפתקנות, את  הרגישות, את חוש הזמן המטלטל שכל תנועה חברתית  נזקקת לו.  הם ביקשו דרך לשוב  אל הראשוני, אל הפתוח, אל תחושת  האחריות כלפי הזמן . גני  הגרוטאות בגני  הילדים  ציינו את  העובדה  שמתחת  לדשא המרווח מתחוללת עדיין דרמה .  שאם  ישתתק  קולן של הממטרות  יצוצו  האבנים  החדות מחדש.

 

המסורת הקיבוצית היתה  קשורה  באותו ריקוד ההורה של האף על פי כן. ריקוד  אקסטטי זה  התקיים משך שנים. האקסטזה והקצב  הקולקטיבי שלה בניגוד לאקסטזה  המופרטת  של הרוק של ימינו באה בימי חג ומועד אך לא פחות בימי אבל וכאב. היא  באה לבטא  את הרצון לעוף למרות התלם  הארוך לו נשבעו מייסדי הקיבוץ. מהנדסי חדרי  האוכל הקיבוציים  היו צריכים לענות על תביעות  שביקשו  להבטיח  כי  הרצפה תישא את  כוחם של  הרוקדים  הנלהבים. הרצפה היתה צריכה לשאת את משאת  הנפש לגבהים.

 

זוהי ההורה  שלכם, עשו בה  כרצונכם

הורת  השמחה והורת הקצב

הורת הדמעות והורת  העצב

הורת היש על פני  כל נכסי תבל

הורת הכינור  הבוכה והורת האקורדיון הצוהל

הורת  הבדידות.

הורת  היחד, יחד, יחד, ידיים  שולחת  אליה לוקחת

זר וחולם.

חלום של הורה, הורת  החלום.

והמשטין לעת הזאת יידום

 

זוהי ההורה  שלכם

 

אולם עתה  מתחילים זקני הקיבוץ לחוש את  אי  היכולת להמריא. אם יש הורה  היא מתקיימת  בשארית כוחם של  הבוגרים ובפליאתם של צעירים  שמבקשים להמריא לבד.

 

אליעזר וחיים  וסונקה ועליזה,

זו היתה  התחלתכם. מרבד  ריחני מקצה  האולם

עד  קצהו, עדת שיכורים בני תום ובני יזע

יצאה  במחול עוועים ועד  היום הזה,

כעבור חמישים  שנה, נמשך  המחול והנפש

יוצאת  עד  כלות  הנשמה. רק  ברגלים  שבגדו בינתיים

נגררות לאורך המדרכות, וחדר  האוכל הישן מט לנפול

 

הקיבוץ מבקש להימלט מגורלם של כפרים חקלאיים מזדקנים החיים בחורבות הבנויות משנאות וחשבונות ששומרו  במפעל  השימורים של זיכרונות ומשפטי השדה. כבתיאוריי הכפר  הצרפתי הנעלם והולך אל תהום השנים  החולפות.

הבוץ נעלם במדרכות הבטון  הילדים  כבר לא משוטטים בטבע חופשי.

הקיבוץ של 1980 נראה  הרבה יותר ברור  בתבונת הקהילה  המצרפת זיכרון עם חזון הנמתחים זה מול זה וזה  עם זה ללא הרף. בשעות של התבגרות נראה  שמתגלה  קצהו של החלום הפרוע והמבולבל  המנסה להפוך  לתכנית מחייבת לעתיד לבא.

והרחם הולך ומתכווץ הולך ומתכווץ ולפתע נפקע.

מתוך רחם הלילה נפקע  הגולם והנה  הוא פרפר ענק

ואבקניו אסופים על כנפיו והם אשר  על  מעופו .

פרפר  המחפש  אחר  אוהביו, שלא להיות נבגד  לעת זקנתו.

מתוך רחם הלילה

 

 

מיכל סנונית מודעת  לביקורת  שהיא עלולה  לחטוף  בעקבות שיריה  אלו. אך היא  רואה  את  הדברים אחרת. זוהי  המסורת שהיא  יורשת מדורות של מסירה ביקורתית מדור  אל  דור.

החברים אומרים:

ככה לא  כותבים על הקיבוץ,

זה לא  אמת, והיכן  האחריות?

הכל  אצלך  קאפוט.

ואיך שלא יהיה, בשביל מה  לספר ?

למי זה נחוץ?  כל כך  הרבה  בימינו

שונאים את  הקיבוץ !…

החברים  אומרים

 

אך היא  נוגעת במסורת  המלווה  את  הקיבוץ מיום  הולדתו. יש מישהו  המאמין  כי האמת חשובה מן  הפרסום.

ומי  שהציץ אל המשך הימים אחרי 1980 יודע. אלה  היו ימי המשבר  הקשה וחיפושי  הדרך. ימי  האבל, ימי הוויכוח, ימי  השינוי, ימי  השאלות  הכואבות . ימים  אלו החלו חמש  שנים  אחרי פרסום הספר של מיכל סנונית . הקורא  בשירים היום יודע עד כמה חשוב היה להלך בימים של שיגרה  בשביליי  הקיבוץ ולהקשיב לציפור הנפש. זו הבוכה והצוחקת ומכינה צידה לימים של תקווה שיבואו.

מיכל סנונית לא כתבה ספר היסטורי ולא מסה  סוציולוגית היא כתבה את  עצמה.  באחד מהקצרים מהשירים  בשפה  העברית  היא  כותבת :

 

נפשי מעצור לגופי

ולמעופי.

אני

השיר  נקרא  אני. והוא בנוסח של רחל  המשוררת : קצר ביותר. עברית פשוטה. מרוכזת ומדגישה  כי כל שירי  הכלל שלה מעוגנים בניסיון לעמוד מול  עצמה, גם השירה  עומדת בספר של עולמם של הרבים.

 

מוקי צור         עין גב

 

בתים בארץ ישראל

בתים בארץ ישראל

ארץ מובטחת היא  ארץ  מאתגרת, תוהה, שואלת. היא  ארץ שממנה  גולים, היא  ארץ ארץ אליה  מתגעגעים. היא גם  אוטופיה כלומר אי מקום אידיאלי. יש  בה מקומות קדושים המחוללים בלי הרף  במלחמות  היא זרועה חורבות המעוררות חשק להקים משהו חדש מן היסוד .

ארץ של המון התחלות  ידעה גם את הטרום – בנין : את הסוכה ואת  האוהל, את  הפחון את הבדון ואת  הצריף, את כל הארעי. כל אלה  היו לשטר  הבטחה לבית  שיוקם, שטר  שלא תמיד  הקפידו  על  קיומו ובכך פצעו  את  המרקם  האנושי  שצמח בה.

האבות של האומה  אברהם יצחק ויעקב נקראו  בפי  המסורת ההר, השדה והבית. עם השיבה לארץ בקשו הכל להפוך את  הר האמונות ואת השדה, הזירה לעשייה,  לבית. בית ילדות , בית חיים.

את הבית בנו בכל מיני  סגנונות.  הסגנונות יובאו ממזרח וממערב,  מגרמניה, מצרפת מרוסיה  וארצות  הברית. הבתים  נבנו  מאבני בזלת וגיר, מבטון מכוסה וחשוף, הבתים פנטזו את  העבר וחיפשו את  החדש  את  המודרני.   הבית היה צריך להוכיח את השורש ואת  האנטנות  המופנות אל מיטב   החלומות שלא  הוגשמו. בתים   הבטיחו לתקן את הסדקים של הישן,   לקפוץ  אל עבר  שהיה  טוב ואל עתיד  מתקן  ומתוקן.  הבניינים והגנים של הארץ  ניצבים  בפנינו  כגנזך של  תקוות  .

גם בתקופות  שנראה  היה  כי  התרבות  האנושית  קורסת כי הברבריות והרצח  משתלטים  על העולם  ניסו לבנות בארץ  בתים שלא  רק  יהיו  מקלט אלא יוכלו להיות   מגדלור  המאיר  דרכים לניצולים  ולתרבויות  נכחדות  ברגל  גסה.

הארץ  הבטיחה  להיות  גן השומר ומגונן וגם בית חם ולהימנע  מלהיות חומה  בלבד. היא  היתה  צריכה  להיות ארץ ישנה – חדשה. נוצרת וגואלת בעת ובעונה  אחת.

האם יוכלו  הבתים  הנבנים היום לגובה ולאורך , המבטיחים מטבח אידיאלי ומעלית , כלב  שומר ובריכת תענוגות  לקבל השראה  מחלומם של  בוני  הבתים  בעבר , בתי קודש ובתי חול  ולקדם  את חזון  האוטופיה  לא בחינת האי מקום  אלא בבחינת  המקום  הטוב ?

סיפורי  הבתים מבקשים  להעניק  פרספקטיבה מתקנת  לבוני הארץ  העתידיים.

ליאורה בן יוסף

לבני יוספים  היקרים

 

תיקי הנהדרת מדברת  אל הלב   בלוויה ואני  שוחררתי לעמוד  ולהאזין לקולות , לראות את המראות.

אני מבקש להשיח  אתכם את  שקלטתי  גם מליאורה וגם מכם בשעה  העצובה הזאת.

בערב כששמרתי על נכדי  בן השש  הוא  פרץ בבכי : אני  אוהב את אמא  ואני יודע  שהיא תמות  ואני לא יכול לעזור ! האם שמע  את  הלב  שלי ? האם  קלט משהו ? ואולי הוא  שואל  את  עצמו תמיד  את השאלה הבלתי פתורה?

ליאורה בת  של  רוקח. רוקח זה  אחד  שמערים על הכאב, המחלה והמוות.  לא מסתיר אותם  במילים. יש לו אבקה  שמאחריה  ביטחון: יש להתמודד  עם  הכאב. בשביל ליאורה  בריאות לא  היתה  מצב.  זה היה  אתגר. משימה.  היא ידעה  את  הרצף העמוק  בין  הגוף לנשמה. ידעה  כי בשעות  שהגלולות לא  עוזרות מרפאת השמחה,  המסע, הריקוד וחיפושי  הנשמה.  את כל  אלה  לא יישמה  רק  בחדשי ההתמודדות  עם  המחלה אלא  בכל חייה. נגיעה בגוף היא  מגע  עם  הנפש.

תמונה  טובה. נוף אכזוטי, ריקוד  כובע ומטפחת  הם נשק  במאבק  על  החיים, על  הבריאות, על השפיות.  לאורך כל חייה  גילתה  עד כמה  אנשים  מסרבים לחבוש כובע, עד  כמה  אינם  קופצים למים  להפעיל את  גופם. עד  כמה  מחבלים וסותמים את  הצינורות  אל  הרוח.

עד  כמה  פעילותה  קרובה  היתה  לרוח  התגלה   בלוויה. בדברים הישירים, בסדנת הווידוי והמוסיקה, בהצהרות האמונה והאהבה הבלתי מתביישת , באבנים מן  הכנרת ובדמעות.

היו שקרעו בגד למען  המסורת, לבטא  את הכאב והיו  שסירבו בגלל פולחן  החיים הנמשכים. דווקא את  הקדיש , התפילה  החגיגית  של  קבלת  הדין אמרה  המשפחה פעמיים. גם  בעברית כדי שידעו הכל  שהבנו מה  אנו  קוראים ואנו מתכוונים לכך.  אך אחרי קבלת הדין באל מלא  רחמים הגיח   אותו ולס וינאי  של ה'דנובה  הכחולה'  שלא תמיד  היתה  כחולה ,  במיוחד לנו היהודים . הצלילים נשמעו בבירור, בהפגנה:   את  החיים יש לא  רק  לחיות אלא לרקוד אותם.

 

בבית  הקברות  הירוק שפיתח יואל  נגנזו תפילות הרבים שחיבקו באותה  אמירה מיוחדת  של הסופר יוסף חיים ברנר : מוות קר אני מושיט לעומתך את לשוני  החמה. אני מורד.

למורדים למען החיים – משפחה יקרה. אל תיכנעו!

 

שלכם

מוקי

 

אור גנוז שער פתוח לקראת חג השמונים לעין גב

מסיבת השמונים אינה הצגה. היא אירוע יום הולדת הקהל משתתף בו כמו ביום הולדת:

יש בו איחולים, המשתתפים מקבלים בו שקיות יום הולדת.

יש עוגה וסיפור. שירה ומשחק.

קראנו  למסיבה אור גנוז שער פתוח

אור  גנוז  במעשי הרבים. אור גנוז  בחלומות  היחידים

בפיסות הדשא ובצמרות העצים שהגיעו  ביגיעה

בים התקווה  המתמדת ובכוכבים המציצים מעל גם בחשיכה

כל שיסופר על הבמה  שאוב מאירועי אמת.

ככל יום הולדת הפנים אל הימים שיבואו. נבוא אליהם בשער פתוח.

פתוח אל הרפתקאות חדשות, אל עולם רחב הזקוק לתיקון.

שער פתוח אל הדור העולה.

 

 

 

 

 

 

 

מדרכת הפיקוסים

המדרכה האדומה ומהיום

 

דרך קיבוץ הגלויות

 

בני עשרות ארצות, התקבצו מיבשות עולם

שפות אם רבות, טעמי אוכל שונים ופנטזיות

הם הביאו לקיבוץ פיסות חזון וגעגוע, עבודה ויצירה

 

יחד עם בניהם ונכדיהם פסעו על  הדרך הזו

80 שנה  של קיבוץ גלויות

 

משלי פרק ד' פרק ט' פרק י'ד פרק י'ט 929

משלי פרק ד

 

הזקן  הזה  שלמה יושב לסכם את חייו. כבר אין  סיפורים. לא עלילות. גם המקום על שווקיו חומותיו ומבצריו נעלם.  דברי הנבואה לאחרית הימים נשכחו. הוא  קרוב  לאחרית ימיו וצריך לשחרר  כמה  מילות לסיכום. האם עומדים ילדיו ליד מיטתו או התגנב  חשש ללבו שיגיע לשכול רוחני ? הוא מוכרח להשאיר משהו לבניו. למסור.  מסרים  קוראים לכך. הוא  אומר  את הדברים בסגנון מרהיב  של חכמים.  אני  ניגש לקרוא את הספר כמי שעומד  למרגלות האיש.  אני אומר  לעצמי : את זה יכול לכתוב  רק מלך , רק חכם. מי  אנחנו אנשים פשוטים  שבמרחק  כל כך  הרבה  דורות  נוכל לקבל תכמת  זקן שכזה?  מי יכול לקרוא את  המילים  הסימפטומטיות  האלה  ולנחש   על איזה  סיפור  הן   מתיישבות? הוא  אומר  מה  שאומר  ואני  שומע  מה  שאני שומע. מה  שבני דורי וחבריי  יכולים לשמוע.

הדברים נשמעים כאמירות לסובבים  במיטת  מותו  של האיש. לא  בכיכרות ולא מול עם  רוקד מסביב לעגל.  אלא  עם בני משפחה.  תורת אב.

פרויד חייב  אותנו לקרוא  את  מרד  הבן באביו אך שלמה  המלך נקרא כאן לא כאבא  אלא  כסבא חכם. ובכל זאת  אנו  זוכרים את  אותו שיר  מכונן של תנועות הנוער  שכתב דוד  שמעוני  שנכנס לפנקס  החבר  של  השומר  הצעיר  ב1918

אל תשמע בני אל מוסר אב

ואל תורת אם אל אוזן תט

כי מוסר אב הוא 'קו לקו'

ותורת אם 'לאט לאט'

סופת אביב דוברה כן.

'הקשיבה איש לשיר  הבן'

הורים בדאגתם מחנכים  לקונפורמיות. להיכנס למסלול. ללמוד לא ליפול ולא להיכשל.   לקבל בקריצה מאחה  כל קרע, כל מכאוב ולהשלים עמם. לא למרוד. לא לבכות . בכך  הם מלמדים להתפשר עם הרע ולא להתקומם. לקבל אותו בהסבת ראש. האם יוכל  שלמה החכם לנווט את הדברים אחרת?

כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לאמי.

בן הייתי לאבי. בן מחויב. מקבל עול. נושא מורשת מחייבת אך גם רך ויחיד לאמי. מיוחד וחופשי. נושא מחויבות  אך לא רק חלק. לא נושא על כתפיים בלבד אלא  גם נישא ואהוב. האם  יכולה חכמה להיות מקור לאהבה לשבירה עקרונית  של היררכיה. גם היררכית הידע? האם בתהליך העברת  המסר אפשר לקבל גם את המסר  החשוב של אמון הדדי, של שמחת ההורשה של היחד המשוחח בתקווה ?

 

חכמות  בחוץ תרונה. האם בכיכר  העיר. בשוק  על יד  ערמת  הפירות המפתה על יד  האיטליזים הנוטפים, על יד  הירקות הערוכים לפי צבע. מי יקשיב לקולות  החכמה שבחוץ תרון?  האם תרון החכמה לרגלי מגדל  העריצים המכנסת  את העבד והנתין או לרגלי החומה  המגינה בשעה  שנשמעת תרועת  הצרים  על  העיר. החכמה  מהלכת וקוראת. האם  קוראת למישהו. מאמינה  שמישהו מקשיב לה ?  האם יכולה להיכנס ללב כנאמרת  בחוצות לקהל  הרחב  או  נכתבת ברשת  אל  כל מי  שפלוני ומי שאלמוני? היא לא  נכתבה  לספר עב  כרס, גם לא למגילה אלא ללב  המקשיב שהחליט לא להקשיב לקולות הרבים המפצלים את הקשב אלא ללב המנסה לקלוט רמז  ומילה  ששודרה ישירות אליו.

 

.

משלי פרק ט

א

חכמה  שרה שיר  תהילה לעצמה. במשקל של שירה. האם כדי  להטיל משמעת? האם כדי  להעניק לאדם תחושה שעליו לקבל מרות ? האם תטיל  מרות של ספר או של  קורא  ספרים ? אין הפרק הזה נותן לנו על כך תשובה. אך אולי יראת  אלוהים החכמה  היא דווקא  העמידה  החופשית והענווה מול  העולם והאדם כאוצרי מכמני הדעת והמוסר ?

החכמה והרשעות  בפרק הזה אינם ענין פסיכולוגי פנימי אלא משהו בנוי למרחב .לתלפיות. עם עמודים ושוק. 'במרומי קרת'.  לא מדובר  כאן  על  התגלות וגילוי לב פנימי אלא  על האדם  בפרהסיה.  גם הפיתוי גם הפיכת  הלב אינם  חכמת   המעבדה או הספר אלא   אמנות  החיים.

 

החוכמה טוענת  כי מי שהפנים  אותה  יהיה  מסוגל  להאזין לתוכחה . יוכל לצמוח עמה. אך היא שוכחת  להגיד    כי משהו מחייב  גם את המוכיח. מחייב אותו לא להפיק תועלת מתוכחתו. להיות חבר.

הרשע  ניכר  בכך  שהוא  מפרש את תוכחת חברו כשנאה. והוא ישיב לו כגמולו. יש  בכך הגיון  משום שהרשע נעול בתוך צרכיו. הוא יודע רק להשתמש בזולתו.  בכך  הוא מסיר מעצמו את כתר החכמה אך האם זוהי רק  נחלת  הרשע ? ומה יעשו אבירי התחרות במסחר ובפוליטיקה , בתכניות ההישרדות למיניהן? ומה יעשו  הנכבים בייאושם ? האם תוכחה ,שנאה, אלם , שימוש הדדי  יישארו  משחק  המלווה את חייהם של כל אלה או  שיישאבו  למשחק בו הם משחקים  ויהיו מהמרים מכורים  ההופכים לקרבנות  של עצמם?

מורי  החלוצים טענו : יש לצעוד מעבר לאגואיזם ולקולקטיביזם .כנראה  הם היו צעירים  שדברו ברוח  הזקן  ממשלי : בעד  אינדיבידואליזם הסולל דרך אל יחד  אחראי. בעד יחד המקבל  אחריות  לתשתית צמיחה של  היחידים.  זוהי  החכמה הבנויה מבפנים בה היחיד  מסוגל לגייס   כוחותיו  לפתוח  עצמו  אל הפרהסיה והפרהסיה נבנית כך שהיא  קשובה  אל יחידיה. אל כל אחד ואחד.

החכמה כאן איננה  תהילת  עולם אחרי  המוות אלא היכולת  לעצב חיים. כמה רחוק  הפרק הזה מפולחני המוות ! פולחנים שהקימו ערים,  עיצבו ציביליזציות , פסלי ראווה, כתבי חרטומים ותהילה. האם המאבק  נגד פולחני מוות  הוא חלק עיקרי ממאבק יהודי קלאסי?  למען יאריכון ימיך אלו החיים.  האם הדקדקנות   לטומאת המוות  שמוצאת  כל כך הרבה ביטויים הלכתיים  מבקשת להתמודד  עם פולחני מוות  שבכל דור ודור מוצאים  ביטוי חדש ומתחדש? פולחן זה תמיד  רומנטי. תמיד  מחזק. תמיד  החלטי שלא כמו  היכולת  לרקוד את עצם החיים והאחריות הכבדה שהם מטילים. הם החושפים את האפלה  הקודרת של אסון האדם  ומחדליו פותחים גם פתח  לשמחה .

משלי פרק יד

 

 

'שחו רעים לפני טובים' 'בית רשעים ישמד' פרק זה לא מיועד להיסטוריונים. הוא שייך לסיפור אחר. אולי לא פחות חשוב מתולדות האדם. כאן סיפור שאין בו צדיק ורע לו. ולא סיפור של עם  שרע לו ברבים מפרקי חייו.  הרי נפתח עיתון  ובו לא תהיה  כותרת ראשית 'ברעתו  ידחה רשע.' לפחות לא תמיד.  לא תמיד 'צדקה תרומם גוי.' ולפעמים אפילו לעתים קרובות רוממותו תביא דווקא לאי צדק. לא תמיד  ברב עם  הדרת מלך לעתים בפגישתם בא לידי  ביטוי  דווקא המפגש המביש בין המון לבין מנהיג של רשע. פולחן המלך, המנהיג אפילו הצדיק לא תמיד מרומם לעתים  דווקא  משפיל. מדכא. לא תמיד  'ברעתו ידחה רשע'. האם כל זה שמתקיים כה מעט  בהיסטוריה ובפוליטיקה  מתקיים  בעולם שעוד לא הגיע? האם הוא מתקיים שם בעבים מעל המקום? האם הוא שם  במלכות השמים? האם שם  מתקיימת תמונת היפוך לקורה כאן על פני אדמה? האם התכוון הפרק לשנן לנו  כי  האמונה   בחיים כאן ועכשיו , בצדק שבהם כזב היא ? או אולי תובעת  החכמה  שבמשלי שלא נקרא יותר מדי עיתונים וספרי פוליטיקה והיסטוריה? דומה כי יש כאן ביטוי אמוני עליון בחכמת הלב אותו לב הומה כשהוא  קורא בשקידה את שקורה מסביבו. אותו לב עצוב ולבד  שלא נראה  כי יוכל להסב את ההיסטוריה לכיוון שבו כולם הבטיחו לו. שלא יכול  לחולל בבטחה  את הקדמה אך רואה בכל זאת  בכך  את הרפתקת חייו. מגלה  את השמחה   והיכולת לתרום לשינוי בבחינת תיקון.  יש פה קריאה גלויה למרד הבן נגד מה שנראה  בלתי ניתן לפיצוח בתורת  דור אביו . כל זה ישנו כאן אך מוסתר  במשפטים ובסגנון של חכמת הזקן המתבונן אחורה. אל חייו. לא כתכנית אלא כזיכרון. שהרי מסורת בידינו כי גאולה לא תגיע  באמצעות השכחה. אין מרפאים  במחלת אלצהיימר. ברגע  הגאולה  ניזכר בכל מה שעברנו גם בלב  העצוב. 'בלב יודע  מרת נפשו'. .

 משלי פרק יט

 

אמונה  בחכמה מוסרית איננה אמונה בנס. גם לא  בסמכות. היא אמונה  בקשר בין תבונה לדרך ארץ. לאורח חיים. לפעולה הנכונה. קורא בן ימינו נבוך  לקריאה זו של משלי כי הורגל לכך כי מוסר אינו חכם. הוא  חש כי בינה קשורה  עם חיפושי רוח המנותקים מהמעשה  היומיומי. הוא יודע  שאדם הנקלע לעולמנו הוא יצור נבוך. יש לו אפליקציה מנווטת  מקום וחייו  מבקשים  פשר. המילים  חכמה, בינה, דעת עברו גלגולים רבים מאז נכתב הספר הזה. . במקרים רבים הם הפכו  לכוחות טבע ופיקוח, להשראה שאין לה דבר  עם האדם ועם מחויבותו הקונקרטית. האם יש בחכמה זאת של משלי אותה אמונה  בנאורות  משתחצת או אולי אמונה  סמכותית בתורה כתובה המתחמקת  משיפוט נבון וחכם אמונה בעלת נטיות אליליות? איך יוכל האדם בן  זמננו המאמין כי דווקא העבירות הן המקדמות את  האנושות משום   שזו מחויבת לפרוץ גבולות כדי לתקן. כיצד יוכל  האדם בן  זמננו לקבל את גזר דינה של  החכמה של משלי  הארוגה בעברית כה מצוינת ובפשטות המרחיקה לב שוחר  הרפתקה ונדודים?

מי הם אותם לצים נוראים המופיעים במשלי  כראויים לכל גנאי? סטנדאפיסטים מוסריים? סאטיריקנים  עצובים? ואולי ליצני מלכים שהיה מותר להם להגיד למלך  הכל משום שהיו מרגליו? בפרקים אלו בספרנו  הלצים הם פורקי עול מחוסר חכמתם ולא מעודף  בינתם. לשמחת אנשי החכמה והתבונה של דורנו בכל זאת  נקבע כאן כי המוסר ואורח חיים קשורים לחכמה ואולי בכך תגאל הנאורות  המודחת בשמחה לאיד  כל כך עמוקה . אולי  יישמע קולה  התובע  מאתנו להרחיק את הכסילות, במיוחד את הגנדרנות השפה  סתומה./הנאכלת ומסתתרת  מאחורי התאווה לגמגום המותיר את המאזין לבלתי מבין  ההופך את הדרשן  לבעל  סוד מתנשא.  תבונה  בטוחה יותר מדי בעצמה  וגמגום  מוסרי  משתק עומדות מול תמיהת  פתוחי הלב.

המלך  החכם היודע כל כך טוב לכתוב משלים ולשיר את שירתו המסתירה את הפליאה, את הנחרצות, יודע כי  הרבה תמיהות בדרכו של אדם, הרבה מצוקה יש  לדוברים, לנאבקים, לחיים את חייהם ומתנסים  בתמיהות אמת . קוראיו ידעו לעשות את ההבחנה.

 משלי פרק כד

א  אַל-תְּקַנֵּא, בְּאַנְשֵׁי רָעָה;    וְאַל-תִּתְאָו, לִהְיוֹת אִתָּם.
ב  כִּי-שֹׁד, יֶהְגֶּה לִבָּם;    וְעָמָל, שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.
ג  בְּחָכְמָה, יִבָּנֶה בָּיִת;    וּבִתְבוּנָה, יִתְכּוֹנָן.
ד  וּבְדַעַת, חֲדָרִים יִמָּלְאוּ–    כָּל-הוֹן יָקָר וְנָעִים.
ה  גֶּבֶר-חָכָם בַּעוֹז;    וְאִישׁ-דַּעַת, מְאַמֶּץ-כֹּחַ.
ו  כִּי בְתַחְבֻּלוֹת, תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה;    וּתְשׁוּעָה, בְּרֹב יוֹעֵץ.
ז  רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת;    בַּשַּׁעַר, לֹא יִפְתַּח-פִּיהוּ.
ח  מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ–    לוֹ, בַּעַל-מְזִמּוֹת יִקְרָאוּ.
ט  זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת;    וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ.
י  הִתְרַפִּיתָ, בְּיוֹם צָרָה–    צַר כֹּחֶכָה.
יא  הַצֵּל, לְקֻחִים לַמָּוֶת;    וּמָטִים לַהֶרֶג, אִם-תַּחְשׂוֹךְ.
יב  כִּי-תֹאמַר–    הֵן, לֹא-יָדַעְנוּ-זֶה:
הֲלֹא-תֹכֵן לִבּוֹת, הוּא-יָבִין, וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ, הוּא יֵדָע;    וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ.
יג  אֱכָל-בְּנִי דְבַשׁ כִּי-טוֹב;    וְנֹפֶת מָתוֹק, עַל-חִכֶּךָ.
יד  כֵּן, דְּעֶה חָכְמָה–לְנַפְשֶׁךָ:    אִם-מָצָאתָ, וְיֵשׁ אַחֲרִית; וְתִקְוָתְךָ, לֹא תִכָּרֵת.

טו  אַל-תֶּאֱרֹב רָשָׁע, לִנְוֵה צַדִּיק;    אַל-תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹ.
טז  כִּי שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם;    וּרְשָׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה.
יז  בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח;    וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ.
יח  פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה, וְרַע בְּעֵינָיו;    וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ.

יט  אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים;    אַל-תְּקַנֵּא, בָּרְשָׁעִים.
כ  כִּי, לֹא-תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע;    נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ.
כא  יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ;    עִם-שׁוֹנִים, אַל-תִּתְעָרָב.
כב  כִּי-פִתְאֹם, יָקוּם אֵידָם;    וּפִיד שְׁנֵיהֶם, מִי יוֹדֵעַ.

כג  גַּם-אֵלֶּה לַחֲכָמִים:    הַכֵּר-פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל-טוֹב.
כד  אֹמֵר, לְרָשָׁע–צַדִּיק אָתָּה:    יִקְּבֻהוּ עַמִּים; יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים.
כה  וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם;    וַעֲלֵיהֶם, תָּבוֹא בִרְכַּת-טוֹב.
כו  שְׂפָתַיִם יִשָּׁק;    מֵשִׁיב, דְּבָרִים נְכֹחִים.
כז  הָכֵן בַּחוּץ, מְלַאכְתֶּךָ–וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ;    אַחַר, וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ.

כח  אַל-תְּהִי עֵד-חִנָּם בְּרֵעֶךָ;    וַהֲפִתִּיתָ, בִּשְׂפָתֶיךָ.
כט  אַל-תֹּאמַר–כַּאֲשֶׁר עָשָׂה-לִי, כֵּן אֶעֱשֶׂה-לּוֹ;    אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ.

ל  עַל-שְׂדֵה אִישׁ-עָצֵל עָבַרְתִּי;    וְעַל-כֶּרֶם, אָדָם חֲסַר-לֵב.
לא  וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ, קִמְּשֹׂנִים–כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים;    וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.
לב  וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי;    רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר.
לג  מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת;    מְעַט, חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.
לד  וּבָא-מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ;    וּמַחְסֹרֶיךָ, כְּאִישׁ מָגֵן.

 

 

משלי פרק כט

א  אִישׁ תּוֹכָחוֹת, מַקְשֶׁה-עֹרֶף–    פֶּתַע יִשָּׁבֵר, וְאֵין מַרְפֵּא.
ב  בִּרְבוֹת צַדִּיקִים, יִשְׂמַח הָעָם;    וּבִמְשֹׁל רָשָׁע, יֵאָנַח עָם.
ג  אִישׁ-אֹהֵב חָכְמָה, יְשַׂמַּח אָבִיו;    וְרֹעֶה זוֹנוֹת, יְאַבֶּד-הוֹן.
ד  מֶלֶךְ–בְּמִשְׁפָּט, יַעֲמִיד אָרֶץ;    וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה.
ה  גֶּבֶר, מַחֲלִיק עַל-רֵעֵהוּ;    רֶשֶׁת, פּוֹרֵשׂ עַל-פְּעָמָיו.
ו  בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ;    וְצַדִּיק, יָרוּן וְשָׂמֵחַ.
ז  יֹדֵעַ צַדִּיק, דִּין דַּלִּים;    רָשָׁע, לֹא-יָבִין דָּעַת.
ח  אַנְשֵׁי לָצוֹן, יָפִיחוּ קִרְיָה;    וַחֲכָמִים, יָשִׁיבוּ אָף.
ט  אִישׁ-חָכָם–נִשְׁפָּט, אֶת-אִישׁ אֱוִיל:    וְרָגַז וְשָׂחַק, וְאֵין נָחַת.
י  אַנְשֵׁי דָמִים, יִשְׂנְאוּ-תָם;    וִישָׁרִים, יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ.
יא  כָּל-רוּחוֹ, יוֹצִיא כְסִיל;    וְחָכָם, בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה.
יב  מֹשֵׁל, מַקְשִׁיב עַל-דְּבַר-שָׁקֶר–    כָּל-מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים.
יג  רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ–    מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יְהוָה.
יד  מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים–    כִּסְאוֹ, לָעַד יִכּוֹן.
טו  שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת, יִתֵּן חָכְמָה;    וְנַעַר מְשֻׁלָּח, מֵבִישׁ אִמּוֹ.
טז  בִּרְבוֹת רְשָׁעִים, יִרְבֶּה-פָּשַׁע;    וְצַדִּיקִים, בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ.
יז  יַסֵּר בִּנְךָ, וִינִיחֶךָ;    וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.

יח  בְּאֵין חָזוֹן, יִפָּרַע עָם;    וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.
יט  בִּדְבָרִים, לֹא-יִוָּסֶר עָבֶד:    כִּי-יָבִין, וְאֵין מַעֲנֶה.
כ  חָזִיתָ–אִישׁ, אָץ בִּדְבָרָיו:    תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ.
כא  מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ;    וְאַחֲרִיתוֹ, יִהְיֶה מָנוֹן.
כב  אִישׁ-אַף, יְגָרֶה מָדוֹן;    וּבַעַל חֵמָה רַב-פָּשַׁע.
כג  גַּאֲוַת אָדָם, תַּשְׁפִּילֶנּוּ;    וּשְׁפַל-רוּחַ, יִתְמֹךְ כָּבוֹד.
כד  חוֹלֵק עִם-גַּנָּב, שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ;    אָלָה יִשְׁמַע, וְלֹא יַגִּיד.
כה  חֶרְדַּת אָדָם, יִתֵּן מוֹקֵשׁ;    וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה יְשֻׂגָּב.
כו  רַבִּים, מְבַקְשִׁים פְּנֵי-מוֹשֵׁל;    וּמֵיְהוָה, מִשְׁפַּט-אִישׁ.
כז

 

מדוע לא יכול אדם להיות קשה כסלע  וגמיש כמו קנה? שאל צבי  שץ המשורר, הסופר  החלוץ הרגיש את יוסף  טרומפלדור המנהיג  המשימתי.  מדוע כשהוא רך  כל  רוח  נושאת  אותו וכשהוא  קשה  הוא  בודד. בפרק  זה  נוגע  משלי  במקצת בדילמת  המנהיגות. בדילמת מנהיגות העם.  הפעם אנו יוצאים אל  האירועים שמסביבנו. ניבטים  פני מובילים  שמתאימים עצמם לסביבתם  כזסיקיות וכאלה  המבקשים   שלטון. התיאוקרטיה כאן מופנית נגד  שרירותו של  המנהיג  הרשע ולא להשליט חוק כתוב או צו שרירותי  של נושאי  החוק. כאן אין מסתתרים מאחרי  גיבוי  אלוהי אלא  הוא מדלל  משרירות. מעושק  דלים.  לא. אין כאן תחזית של  סיום  העוול  החברתי.  גם לא חלום שעם חזון עם ישיג את  החלום של חברה  מתוקנת. שלמה  המלך לא יכול להיות  סוציאליסט  תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים, אִישׁ עָוֶל;    וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר-דָּרֶךְ.

תנ"ך – משלי – הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא

יש לך שאלה או הערה?  נא לכתוב לנו!

 

ארכיטקטורה קיבוצית עם מותו של יחיאל ארד

עם מותו  של יחיאל  ארד חבר  קיבוץ  סער דומה  כי דור  ארכיטקטים חברי  הקיבוץ הארצי עומד  לחלוף.  צריך לעמוד  על  סיפור  דור  זה  של מתכננים.

הנחת היסוד   היא שהדייר מנצח תמיד את המתכנן.  אחת  מהשכונות  שביקשו  להבנות  כשכונות  גנים, שכונה שאינה  נכנעת  לכפריות  שוקעת ולא לעירוניות  מדכאת היתה  השכונה  מאה  שערים  בירושלים. ושם ניתן  לראות בברור  כי תכנון לא יכול  לכפות  אורח חיים.

הארכיטקטורה  הקיבוצית נולדה מתוך הקשר  המיוחד  שבין אוטופיה ותכנון. האי- מקום (או – טופיה ) והמקום  הטוב  (האו –טופיה) צריכים להיפגש. הצורך  לחדש ולהגשים  בעת ובעונה  אחת  מוליד  יצירה תכנונית. והמשחק  ביניהם  איננו פשוט כלל ועיקר. מתכננים  כוונו  על ידי  בעלי הון , משקיעים  הלכו שבי  אחרי  רעיונות  אדריכליים והדיירים כבר  אמרנו.

התכנון בקיבוץ  ביקש להיות תכנון  דיאלוגי הדייר שאיננו  המשקיע ביקש לנהל דו  שיח עם המתכנן ועם  המשקיע. הדיאלוג  לא  היה  פשוט. גם כי המוסד המשקיע לעתים  קרובות היה מנופח רעיונות   ונטול כסף. (קשה לנו לראות  את זה  כי התרגלנו  לממסדים עם הרבה  כסף ומעט רעיונות.)  הדייר אז  היה רווי חלומות ולא ידע  את  מלאכת  התכנון. מתכננים  ביקשו למצוא דרך שתתרגם את  החלומות  לשטח.  מכיוון שהקיבוץ  היתה  חברה  שכל  פעם נוסדה  מחדש או על ידי  חבורות  חדשות או על ידי שינויים  שהתחוללו   , שתילים  היו  לעצי  עבות וגינות  סבלו מעודף שמש ומעודף צל. התגלו אתגרים חדשים והאוכלוסייה השתנתה  בלי  הרף.  וגם הרעיונות  שביקשו להתאים  עצמם לזמנים חדשים.

סיפור התכנון  הקיבוצי  היה   מורכב. הדור  הראשון  של  מתכנני  הקיבוץ לא  בא  מתוך  הקיבוץ. הדור  השני  בא מתוך  הקיבוץ עצמו.  הוא  היה  דור של מתכננים בביתם. של דיירים, מתכננים ומדינאי תכנון כוללים.

שבתאי  בארי היה איש  הבנייה והרעיון בקיבוץ  בית השיטה. הוא  שהניף  את הדגל שתבע להצמיח אדריכלים מתוך  הקיבוץ. הוא  היה  הבנאי של  בית השיטה  באחד ממכתביו  הוא  כותב  'אני בונה  בתים ומאבד  חברים'  באמירה לקונית זו  הוא מתאר  את  מצבו של  המתכנן  חבר  הקיבוץ  שבונה  לחבריו בתים וחי  עמם יחד.  אין מאחוריו כוח של הון ולא של מרחק.  הוא צריך לקיים דיאלוג  מתמיד  עם חבריו שלא תמיד מבינים  בתכנון אך מבינים היטב מה  הם צריכים. מה  כואב  להם. מה  הם חולמים.  כשאחד  החברים הופך למתכנן  המקום  בו הוא חי  הדבר מחייב  חברות  עליונה. עקשנות . רגישות.

חבורת  המתכננים שצמחה  בשלושת  התנועות  הקיבוציות  שפעלה  משנות  החמישים  התמודדה  עם  האתגר  הזה. היו כאלה  שלאט לאט פרשו מתכנון קרוב מדי של בתי מגורים והתרכזו  בבנייני  ציבור  בתכנון כולל . בתכנון  הקיבוץ היו מעורבים  המשקיעים, המתכננים והדיירים.

'נביא  בעירו'  כמו  שאמרו  על יחיאל ערד הוא  ניסוח  מדויק של  המתח. נביאים  כידוע  יכלו למצוא  עצמם  מוטלים אסורים  כמו ירמיהו הנביא  בירושלים המלכותית 'בחצר  המטרה'. אין ניסוח יותר מדויק מזה : חצר  המטרה. זו ששורטטה  על ידי  האידיאולוגים.  לאידיאולוגים היה מה לומר  על  המטרה  ועל התכנון הממלא  את  תפקידו  כיוצר  הביטאט המכוון  את  שקורה בקיבוץ.  אך המתכנן  כדייר, כחבר, במיוחד  זה  שחש  שההתאמה  בין  הרעיון ומצב  הנפש  איננה כל כך פשוטה, שהגשמה  פשטנית של  רעיון יכולה  לגלגל את  החברה  לטוטאליות מסוכנת. על  כן המתכנן הקיבוצי מבפנים תמיד  שינה  מהקווים  הקשוחים של הרעיון. הוא תמיד  הכניס למשוואה  גורמים של צרכים  של ראייה זהירה ומרחיבה  של צרכי האדם. למזלו הגדול  מנהיגי התנועות על זרמיהם  לא ידעו וכנראה לא  רצו לדעת על תכנון הקיבוץ לפרקיו.

 

נקודה  זאת מורגשת  היום מאד  כי  המשקיע והדייר לעתים קרובות הם  אותם  האנשים. כבר  אין  אילוצים  אלא  רגולציות.  המתיישבים  התגברו  על  המתכננים. תושביה  של  השכונה עיצבו  אותה כמעוז  של  שומרי חוקים  אחרים. רגישויות  אחרות. וכך היא  נראית  כמו שהיא  נראית.

הקיבוץ בהתהוותו  עסק  בתכנונו. הוא  התבסס על משימתיות ועוני, על עימות בין  התפישה  של כפר מול  התפישה של עיר. במחנות העולים ובסוגות, בצריפים ובאוהלים כבר  נכרת  החתירה  לתכנון. אוהלי  סודרו  בשורות כשחבריהם  ראו את  המרכז  בעשייה  פוליטית .

עוד לפני  שתוכננו הקיבוצים חבריהם  ביקשו לעלות להתיישבות   כשדות  זרועים רעיונות והתגוננות נגד  השתלטותם.

דור  המתכננים  שצמח  אחרי  מלחמת  העצמאות  היה  ברובו מתוך   הקיבוץ ותבונת  קהילתו. אך זו לא  היתה  אחת.  היא  הושפעה  על ידי  הזמנים  המשתנים והתקוממות נגד  מה  שהיה  נראה  כתכנון  סטנדרטי. .

היכולת לפעול בתוך ומתוך  הקיבוץ . להשפיע  על  דיאלוג מתמשך עדיין נשאר  אתגר  אך לצערנו לא  כל  ארכיטקט מוכן  לסכן ולהעמיד   במבחן את  יוקרתו. מגדלי היוהרה הצצים  במהירות רק מוכיחים עד כמה קשה הוא הפיתוי.

אלם קרב אריה בודנהיימר

 

 

 

 

אלם  קרב

 

ארבעים שנה נדד  אריה בודנהימר  בארץ  המובטחת , בישראל  על גלגוליה . רק אחרי ארבעים שנה כתב  בה  את הרומן 'אלם קרב'. ארבעים שנה  בהם עיכל את  הימים בהם  שהה בארץ גושן, בארץ בה  שהו  העברים לפני  יציאת מצרים.  השיבה הפרדוקסלית   לשהות של חודשים בארץ  גושן אחרי קריעת ים סוף בכיוון  הפוך התרחשה  בתוך מלחמת יום  הכיפורים. גושן נקרא  בפי רבים  האזור  שנכבש על ידי ישראל מעבר לתעלה  בימי  הקרבות . גושן קראו החיילים  לעמדות  שנבנו   במקום עבדותם הקדומה  של  העברים לפני  שיצאו ממצרים.  לא לשווא  היו הנדודים הללו של בודה בארץ המובטחת של ישראל עד שכתב  את  ספרו . בארבעים השנה  נדד המחבר בתוך הארץ והנפש.  הוא  אסף ניסיון, קרא  ספרים, לימד, אהב, הנהיג  קיבוץ ומערכות חינוך אך כל הזמן הנפש נדדה  בעקבות אותו מוצב  רחוק בגושן.  בארבעים שנות השתיקה  פגש הרבה  ילדים ונערים , צבר  סיפורים ועשה מאמצים כבירים לעזור לחניכיו לצמוח כאנשים טובים יותר. לאנשי אמת וצדק ולאנשי ביטוי  עצמי ויצירה. כל שעשה עשה  בענווה  גדולה וחוש  הומור עדין שהרבה  יש  בו  מפלות ושריטות . החצייה  ההפוכה לארץ גושן בצל המלחמה ההיא  מוטטה את הביטחון בהנהגה של משה, במעמד  הבטוח של התגלות  סיני. גרמה לקריאה  חדשה  של  חציית הירדן ההתיישבות וקרבות קיום נמשכות.

המקום כונה  על ידי  החיילים  'ארץ גושן' התנכית  בה  גרו  העברים בטרם יציאת מצרים.   כאן  היה המוצב בעל השם הבדיוני  כנראה תנשמת. הוא היה מעבר  לנהר , מעבר לתעלת  סואץ ובו  חיה  חבורת  הלוחמים   במלחמת  יום  הכיפורים . אירוע זה השיב את המימד המיוחד התוהה על עצם יציאת מצרים  הקדמונית. יוסף חיים ברנר שהוזמן לחוג את סדר פסח ערב  הירצחו סרב. 'למה  הם חושבים  שיצאנו ממצרים? אנחנו עדיין חיים שם!' טען.  והנה אחרי שוך  קרבות מלחמת  יום  הכיפורים  יושבת חבורת חיילים ישראלים   במצרים  והופכת את  המוצב הנקרא  מוצב  תנשמת למעין הר נבו ממנו  רואים את  הארץ מלאת  ההבטחות, האכזבות, הסיפורים. הר נבו המכוון לא  לעתיד המבטיח אלא הבוחן את הידוע , את היומיום.   מוצב  תנשמת , כנראה על שם אותה  ציפור לילה  המגויסת  על מנת  לבער מזיקים באופן  אורגני. אותה  ציפור  המאשרת  את  מחזוריות הטבע באופן כה חשאי ומסתורי.

ארבעים  שנה נדד בודה אחרי ימי תנשמת  בארץ  המובטחת  כדי שיוכל  לצאת מהאלם של ימי  המלחמה הגורלית ההיא.  זו אותה מלחמה  שלא  היו לה  ימי המתנה  סוחטים, שלא ידעה להתקצר  לששה ימים ולא להסתיים בניצחון מעורר אופוריה ושלל.

כעבור 40 שנה  כתב  בודנהימר  המכונה על ידי  כולם  בודה   את  סיפורה  של חבורה. והוא  סבא מפוכח וכואב. והוא סבא אוהב. הוא  כותב אודות השתיקה.  אמת שבבדיון ובדיון שבאמת. הוא מתאר את המלחמה  דרך חייה  של חבורה של לוחמים.

כשקראתי את הספר חשבתי  כל הזמן  על  'ימי צקלג'  של ס. יזהר ספר  על חבורה אחרת  חבורת  לוחמים  במלחמת  העצמאות  והנה באמצע  'אלם קרב ' מתברר  שאחד  מגיבורי הסיפור  קורא  במוצב את ס. יזהר  במוצב 'תנשמת'. את  הכרך השני  או  הראשון מ1140 עמודיו.

אסף ענברי חניך  המלחמות  האחרונות של ישראל טוען  כי אף אחד לא  היה מסוגל לקרוא את הספר  של ס. יזהר.  כיצד  אפשר לקרוא יותר  מאלף  עמודים  המתפרצים  כמעט  בלי עלילה, כאילו מסרבים לעלילה בשלל תיאורי מצבי  נפש ותיאורי  נוף וירטואוזיים? כיצד ניתן לקרוא  תיאורי זרימת  תודעה בלי הכרעה מוסרית, אהבה שלא מתממשת אלא  בתיאורי קוצים ושמיים ?  אך אני מודה כי חברים שלי ואני  קראנו את ימי צקלג שפורסם ב1957 ראינו בו גשש לקדושה ושדה תעופה לשמים  שחיפשנו. אך  התלווה לקריאה  רגש  מוזר ונבוך של  צעידה במבוך ללא מוצא.

בודנהימר כותב הספר 'אלם קרב' מבחינתי הוא הגשמת דרכו  של יצחק  קצנלסון כמורה  מחנך.  קצנלסון  שאל פעם מורה מה  הוא  עושה  כדי להיות מורה  טוב.

-אני לומד. לומד. ולומד  עוד.

– לא מספיק, טען יצחק  קצנלסון, יש לא  רק ללמוד, יש ליצור, ליצור ולאהוב.  וזהו בודה המחנך.  לומד, יוצר ואוהב.

גם ס. יזהר  היה  מורה  מופלא אך הוא  בא ממקום שאפשר  היה  לברוח אל אקסטזת  המילה  והנוף  ולהימלט מהכרעותיו של אדם  בוגר. והחבורה  שאותה מתאר  בודה  , זוהי חבורה  אחרת  מזו  המתוארת  בימי צקלג. לא של צעירים רווקים  מחפשי אהבה וחוששים מבגרות.  החבורה  של תנשמת  אנשים שעברו משהו  בחייהם האזרחיים.  אבות לילדים. חבורה שחבריה  כבר ממשו  את האהבה והתנסו בתהומותיה. שיודעים  מהי שגרת  החיים .מהי פרנסה. מהו בית והבדלים  כלכליים. הם נקלעים  למוצב  אך גם יודעים  את החברה האזרחית והפוליטית המתרחשים בסביבתם  ובתוכם.

בימי צקלג הגיבורים חולמים  שהמקום בו  מתרחש  הקרב  הוא  צקלג  התנכית, שעובדה  זו יכולה  לחבר  אותם אל אזור  הקרבות. מתברר להם  כי  זו טעות.  צקלג לא  שם.  החיבור  התנכי  נפרם.  .במוצב תנשמת שבארץ גושן  החבורה  יודעת  כי אין היא יושבת  במקום הנושא אופי  סמלי כלשהו.  הם לחמו למען המקום, למען מדינת ישראל,  אך גלו בקרב לאי -מקום. לא לאוטופיה שמשמעותה  הלשונית  היא אי  מקום והמקום הטוב ולא  לדיסאוטופיה המקום  שפורם כל חזון. הם גלו  למקום בזמן קורע  סמלים. בזמן לאחר מלחמה ואירועיה. תנשמת   איננה  מקדש  אלא  אוהל מועד  שארונו נדד , גלה.  אוהל מועד   שכלי  הקודש  שלו אינם ספרי  קודש, אלא פריטי חולין של  החצר  האחורית והחיונית של השגרה  האנושית חיילית.  גדרות התיל , שרידי  קופסאות שימורים  שנפרצו. השפניות אותם תאי שינה  של  החיילים  הופכות לתאי נזירים משונים, למקום תפילת היחיד , לספות   לטיפול פסיכואנליטי בלי פסיכולוג.   המקום הוא  אנטיתזה   לבתים  מהם באים  החיילים, לנשותיהם וילדיהם  שנוכחים  נפקדים בחייהם  במוצב  הרחוק. הם מנותקים מבתי  הקפה  של  העיר  הבנויים לתלפיות   .

מקדש המעט  של המוצב מוקף  בספרים דמיוניים, בשירי ילדים, בדקלומים , בגיבורי ספרות תנכיים. זו מעין פקולטה למדעי הרוח  המטלטלת והמטולטלת . יש בה ספרייה ואוצרה  התרבותי מגוון מן התנ'ך, המדרש, הספרות הכללית ,  בסאטירות  בנות הזמן. אנשי החבורה לא קשורים האחד בשני  רק בחוויות הקרב,  מאחוריהם קשרי ילדות,  חברות נעורים . מסעם   התרבותי כולל  גם  את  הסיפור  החלוצי. בודה  מגייס  את כל נכסי  הרוח כמו טייל  מנוסה  היודע  כי   הנוף לא יתגלה  בפניו  על  פי הסדר ההיסטורי  או על  פי היררכיה מוסרית אלא  על פי זרימת  החיים.  על  כן מגויסים  נכסי  הרוח  באופן  אנרכי לחלוטין : על פי  הפגישות האנושיות עם מצבים ואנשים. הספרים השירים , התפרצות דרשנית וסיפורית מטפלת  בהכרה  הנסתרת  והמתפרצת . לא  בתת הכרה  הנובטת  בסימפטומים.  הסימפטומים של  השתיקה, הזעקה, הפעולה  אינם אלא  ביטויי הכרה  נסתרת. מנוסחת  במילים המנסות לכבוש  עצמן, לפרוץ אל הבימה  בסערה.  הגילוי והכיסוי בלשון משחקים כאן משחק , לפעמים משחק מרושע. לא רק  במילים אלא  גם  באלם , בבושה, באלימות של  סטירה והתגוששות פיסית  בנאומים  חוצבי  לבבות ובאהבה  גדולה. הגילוי והכיסוי  בלשון  הם חלק  מהעלילה  של  הספר.

תרבות  הבילדונג  שהשפיעה לא  מעט  על תרבות תנועת  הנוער בעולם ובארץ דיברה  על  כך  שאדם  הבונה  את  אישיותו ולעתים מאבד  בתוך  כך  את  ביתו נבנה  וצומח על ידי  היצמדותו  למקורות  רוח  נעלים . רוח זו מקבלת  ב'אלם קרב'  ביטוי מיוחד ענו יותר. הספר  מביא  בפנינו  טקסטים מכל מיני תקופות ומכל מיני עולמות.. לא  בנאומים מאז'ורים  אלא באמירות של מה שנקרא  ספרות מינורית, צדדית, ייחודית. שקטה יותר. אולי דווקא  שהיא מתעצבת מול אירועים קשים של מוות  וחיי מלחמה. של ספק  התאבדות  וניסיון כן לבנות חיים חדשים.  כדי לא לדבר מצטטים. כדי לתפוש  את הזמן שנגדו ובעדו מקיימים  קרבות פנימיים ( בתחילת הספר  מופיע הקרב  המופלא והכל כך ידוע  של השומר  המבקש להרוג  את הזמן ובסופו של הספר הגיבור   רוצה  לעצור את עצמו  ולשמר  אותו). השמש  בגבעון  דום  שהוא  האויב  בתחילת הספר הופך למוקד  התשוקה  של  גיבוריו בסיומו . אנחנו  הסבאים מכירים משהו מן  המהפך הזה.

במשך  כל המרוץ המסוגל להותיר  את  הרצים ללא נשימה  הגיבורים נאחזים  בקרני  המזבח של התרבות בתקווה  שהם יוכלו לפרוץ את  קופות  הנפש  הנעולות ומסוגרות.

 

 

לבודנהימר התנ'ך, המדרשים, סיפורי   החלוצים  הם ידידים  המלווים  את  גיבוריו בדרכם. הם לא מותכים  לשברירי לשון חדשה. הוא לא  שייך לאותה  חבורה   ענקית  של אנשי  רוח  המבקשים להיפטר מהמטענים התרבותיים  של  העבר  כדי להציל  את תחושתם  כי  הם  מעפילים  . אין הוא  שייך למאמינים שהמצוקה והכנות   מחייבות  להשליך  ביטויי עבר  מהסיפון כדי להינצל  מן הסופה או כדי  להתחיל לכתוב . הוא לא  מהסוגדים  למחברת החדשה  הלא מקושקשת על ידי  העבר. לעומתם  הוא  מאמין כי ניתן להעפיל ולתקן  דווקא  על ידי  לקט פנינים לאורך  כל הדרך. בתנאי  שאתה  מבין מה אתה  עושה : שותק דרך דיבורי  האחרים.  בודהימר  כותב  אחרי  דור  שתיאר באופן כל כך בוטה את התפוררות  החזון המאורגן, הקולקטיבי הכולל. אלו  סופרים  המתארים  בבוטות  כיצד החזון  חנק את החלום שהצמיח  אותו. זה  הביטוי  העז  של דורם של עמוס עוז וא.ב. יהושע. מבחינה  מסוימת  ספר  זה   שב  אל  כמה  יסודות של  סופרי  מלחמת  העצמאות החשים אחריות לחלום  שתבע מהם כל כך – שיבה מתחדשת זאת אל הידיעה שעוד אין ולכן צריך לבנות איננה זהה לתחושת הדור של  מלחמת  העצמאות   משום  שאין  בה אימת ההתחלה  אך יש בה שיבה  אל  תוגת שבר  המלחמה והצורך  לבנות חיים . הוא עושה  זאת  בעיצוב  חכם, ענו היודע את גלגולו של הסיפור של המשלט שעליו צומחת עיר.

המשותף לספרות  מלחמת  העצמאות  ולספר הזה נותרת  החברות  העמוקה. חברות  הצומחת מילדות עשירה, בתנועת הנוער וימי הכשרה ועבודת השדה. היא מצליחה לסלול  את דרכה גם  בקרבות. היא  מאוימת  על ידי חיי בגרות אך  הם לא מצליחים לכבות אותה אולי משום שבחברות הזו  שותפים אלו  שנפלו  בקרבות וכל אחד מהווה  כתב  חידה  משותף  לכולם.  זוהי חברות המאוימת  על ידי עשירות חדשה, על ידי הניכור , על ידי המעברים  החדים  מבחינה חברתית  והאכזבה הקשה . אך בסופו של דבר  הספר  לא  מוותר  על  עיקרון התקווה. הוא  ספר חם ומרגש  מבחינה  זו. חברות  זו מצליחה  לעבור  לעולם  שמסביבה. לחיילים מצטרפים. היא יודעת  לזנק  אל מגנטים  של אהבה  הרוחשים מסביבה. של המלצר שבא  מרומניה ,ממלצר  בקפה  רוול ומטפל בבנו  הפצוע. לאהבה  גדולה  של צעירה . חברות זו  רק מדגישה  את התיעוב   של  שחיתות פוליטית , של ניצול כאב ועשירות חדשה  רומשת זיקה לטבע ולאדם.

החסיד מפיסצנה , אחיו של הצדיק  החלוץ  שפירא כתב    בוורשה   באחת מדרשותיו בגטו בימי הרצח הנוראים דרשה  על הנושא 'נושא משך  אלומותיו'. אלומות  הוא  דורש  מלשון  אלם

' כי זה  החילוק בין חרישה  לבין  אלמות, חרישה על פי רוב  אומרים כשיש  לדבר  הרבה ומכל  מקום אינו מדבר, כגון 'אכן  החרש תחרישי בעת הזאת' (אסתר  ד, י'ד) ואתם תחרישון (שמות  יד', י'ד) וכדומה, שבכולם  היה להם לדבר  רק החרישו.

מה  שאין כן  כשאיש  הישראלי חס וחלילה  כל כך  נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר, לא משיג ולא מרגיש, אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה  להרגיש אז  אין זאת חרישה רק  אלמות כאלם שאין לו  הדיבור. אבל כשאיש  ישראלי רואה  שחס וחלילה מוכרחה  עת צרה  לעבור  בקטנות  נפילה  ושבירה, אז מתחזק  ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם, ואומר לעצמו  הן אלם אני עתה , אבל גם האלם מדבר מדבר מעט  לפי  אלמותו  ברמיזה, וגם אני מעט  אדבר, ארמוז  באלמותי.

אבל כשחס וחלילה  מוסיפים הצרות  של ישראל  להתחזק וכל אחד יותר  נשבר ורצוץ אז  הוא  בחינת  ' והנה אנו מאלמים אלומים  בתוך השדה (בראשית ל'ז, ז').'

ספר אש  הקודש  אדמו'ר מפיסצנה

כמה  עשיר האלם , אלם  הקרב  שבא לידי ביטוי בספר  שלפנינו. יש והוא מפטפט  בזרם תודעה פראי, ויש שהוא פועל ללא מילים , יש  שהוא פועל פעולתו ויש שהוא  נמנע  מלעשות דבר. אך כל הזמן מולו עומד  הניסיון לפענח, להקשיב  לדממה.

בימי העלייה השנייה  היה ויכוח בין חלוצה וחלוץ על ערך השתיקה. הוא טען  שהשתיקה  עומדת מול הפטפוט העקר והיא טענה  כלפיו : שתיקה  היא מוות.  אין כמו הספר היקר  שלפנינו 'אלם קרב'  המוכיח את שתי הטענות גם יחד.

 

חילוניות עברית ב. בין חילול מקדשים לבין אחריות להווה

חילוניות

התכנסה וועדה לדון  בחינוך  היהודי  בבתי הספר  הממלכתיים בארץ. לא לממלכתיים  דתיים אלא לממלכתיים.  האם הם בתי ספר חילוניים ? רבים מחברי  הוועדה לא הסכימו לשם. חילוניות ? הרי משמעות הדבר  כי  הם נעדרי אלוהים. יהודים מסוג ב'.  והרי בני ישראל  תמיד יהיו דתיים בפוטנציה ואם לא  כיצד יהיו יהודים?  האם יהודים חילוניים  הם  יהודים נכים ? הרבה  דתיים והרבה חילוניים הסכימו – להוציא את  הכינוי הרע הזה. למצוא משהו  אחר. אך אז  התעוררו  אחרים  וטענו  בתוקף  כי  החילוניות היא  המגדירה  אותם  כיהודים.  לדידם  אין זה  הגדרה של חלל  ריק אלא של מפנה הכרחי. מתקדם.  הם ביקשו להשתמש בשם חילוני.  הכל הבינו כי אין זה וויכוח  סמנטי. האם תהפוך וועדת מחנכים לסנהדרין פוסק  הלכה?

את חילוקי  הדעות לא סיימו. אלה טענו כי  מה  שחשוב  הוא לא מהיכן  באים אלא לאן  הולכים ולדעתם אנו שבים ליהדות המסורתית. השני טען  כי  הסוציולוגיה והביקורת  המוסרית עשו יד  אחת  בהובלת  היהודים אל תפישה חילונית.

ולבסוף סוכם : חילוניים יש  רבים ושונים כמו  שיש שומרי הלכה  הנעים מקצה לקצה. אך חילוניות  היא לאחדים  תופעה  סוציולוגית  ולאחרים היא  השקפת  עולם. אך גם כהשקפת  עולם  החילוניות מגוונת : יש  כאלה  הטוענים שזוהי אמירה תיאולוגית על  מציאות האל, אחרים טוענים כי  היא  אורח חיים שאינו  כבול  לחוקי ההלכה ואינו מודד  עצמו לאורם. יש מי שטען כי חילוני  הוא מי שקורא את מקורותיה  המסורתיים ונותן להם פירוש  ביקורתי כשזיקתו אל תרבות  העולם או לפסיפס התרבות היהודית  בקהילותיו השונות  חיובית וברורה.

 

אני מבקש להביא כמה  אבחנות הנראות לי  כחשובות  בניתוח  עולמה  של  החילוניות  העברית. לא ככתב פולמוס  או  הצטדקות.  כפי שאנסה  להראות חלק  ניכר  מן  הדילמות  העומדות  בפני  החילוני  עומדות  גם  בפני  העולם  הדתי.  וחלק  מהדילמות  העומדות  בפני  הדתיים  הם חילוניות  בהרבה מובנים.

החילוניות היא  עול כבד והיא  נתונה  לסכנות מרובות.  כמה קל המעבר שלה  לפגאניות  טוטליטארית בתחפושת של תבונה מצנזרת  או של מיתוס מדליק.  פולחן האדם  יכול להחליף  את  האמונה  באדם  הקונקרטי כמו שאמר  דוסטוייבסקי שקל לאהוב  את  האנושות אך המבחן הוא  אהבת השכן  עם  הנזלת.   קשה מלאכת חילוני  המבקש להימלט מקסמו של  החלל  הריק ומאכזבה אקטיבית החוגגת  את  עצמה  והופכת לקוד  התנהגותי המשחרר  מאחריות למין  האנושי . כמה  קל להפוך את  האכזבה  הזאת לנשק יעיל נגד הזר.

האדם  החילוני מסרב לפולחן  הסמכות והנס הוא מסרב  לקפיצה  הקלה לנצח קר המשחרר מתוגתה  של  החירות ומעולו של  השוויון . קשה מלאכת  החילוני המבקש לא רק ליצור  אלא  גם ללמוד ולקבל  אחריות  על  לימודו. לא להיענות רק  ליצר הנדודים הנצחיים הרומנטי אלא ליצירתיות הבונה בית פתוח ומקום ממנו  ניתן לצאת  אל שאלות  אנוש ואל חידות  התובעות פתרון. על  רקע זה הוא יוכל למצוא  עצמו יחד  עם שומרי מסורת ועומד מול  הכופרים בה.

החילוני  הוא  זה  שאינו מסתפק  בטקסטים  הקאנוניים המקובלים אלא מחפש  את  החדשים. מתוך אמונה  כי בכל הווה  מצוי גשר המצרף  התגלויות  משמעותיות  חדשות . החילוני  מוכן  לתהליך  ארוך ומייגע של  הרחבת ספרייתו הקנונית לא  על חשבון התעמקות בטקסטים  קנוניים ישנים התובעים או פירוש  או מרד. הוא יודע כי לא  רק טקסטים נלמדים מקדשים  את  החיים אלא  אנשים שדרך חייהם, הכרעותיהם, המסר  שהציבו  בפעולותיהם מצטרפים אל  הקנון  המחייב פענוח מתמיד, לא  רק הלכות חיים אלא גם פריצתם מחייבת. הוא יודע  כמה  קרוב  מהלך זה לצרכנות נרקיסית  אך הוא  לוקח  על עצמו לבדוק מה  לדידו נועל ומנפח אותו בעולמו ומה פותח בפניו  אתגרים. הוא לא  עושה  זאת לבד. הוא מאמין כי תהליך כזה חייב להישען על בירור  מתמיד,  על קשר  עמוק ובלתי  אינסטרומנטלי לזולת.

החילוני העברי לעתים  קרובות אינו  דור  ראשון לחילוניות. התרבות  היהודית הדתית שלרבים היא  בית מוגן  על ידי  ההרגל משמשת לו דווקא  אנטנה המקבלת מסרים מרחוק. היא  המאפשרת לו להצמיח שורש ולחתור לאור  של  הרחוק והחדש. מי  שגדל  בבית אורתודוקסי וחזר ולמד טקסטים מסוימים  שילב  אותם   עם  שגרת יומו. הם שמשו   בסיס  לביתו. אך ככל שהוא מתבונן מסביבו והשאלות מכרסמות בתוך תוכו  לעתים הוא  נכנע ונוטה להפכם לקונפורמיות לוחמת. גם  החילוני  יכול להפוך את המורשת אשר  אסף  לפולחן  מדחיק את התגלותם של החיים  האנושיים פורצי  הדרך.

החילוני העברי כשהוא ניגש למקורות הקנוניים  של היהדות הדתית  מבקש לקרוא  בהם סימפטומים  המרמזים על מציאות שצונזרה עבורו. ברגעים של תהייה  עמוקה הוא עלול מתוך  בהלה לצאת לבריקדה  או להינעל   בארון הקודש העיקר  שישחררו אותו מהעול שאותה  מציאות מורכבת מטילה  עליו.  הוא יכול להיאחז  בפולחן ובאנטי פולחן כדי לבנות חומות  המסתירות את מחויבותו לזמן, לעולם, לאדם  במעגלי חייו  השונים  כמשפחה, כקהילה, כעם וכאנושות.

 

 

מחללי מקדשים ואנשי הווה

 

מהי חילוניות ? ההיסטוריונים יספרו לנו  כי המושג  נולד  אצל הרומאים פרופאניות קראו לה  , חילול מקדשים.   לחילוניים  נחשבו  היהודים והנוצרים  כי הם לא השתחוו לאלוהי הקיסרות. בממסד  הרומאי  טענו כי  יהודים ונוצרים הם  החילוניים – אנשים ללא  אלוהים .                      ומה טענו ה'חילוניים'  של אז ? לדידם  פולחן  הקיסרים הוא פולחנה של  העריצות, של הכוח , פולחן של אליליי שווא.   אלילים עם כידונים ומרכבות, עם גשרים ותיאטראות. עם אבני גזית וגדודים  של עבדים. 'חילוניים' אלה  היו חדורים  רוח  דתית רק אלוהיהם היה  אחר. ערי  האלוהים בהן  האמינו הנוצרים  'החילוניים'  חיו כערי פלא וחסד כערים המנותקות  מהעולם האנושי  הנאנק   בחטאו.  לימים הם היו לכנסיות מאורגנות כאן על פני אדמה. הן ידעו  להצמיח ציוויליזציה דתית  ואלימות פוליטית. ה'חילוניים'  ההם התגבשו גם למדינות אמנם  במתח לא  קטן. את צאצאיהן לא היינו מגדירים  היום  כחילוניים. אך יסוד  הכפירה  באלים נשאר  סימן היכר לחילוניות גם היום.

המדרש  העתיק  על  אברהם מנתץ את פסלי  אביו  קשור ליסודות של  החילוניות  עד  היום.

אך  כיצד היינו  מכניסים לרצף   את  מנתצי הבסטיליה הפריזאית  בשם החירות  האחווה  והשוויון מצד  אחד ואת  ניתוץ מזבחות הקדמונים על ידי  דעאש מצד  שני ? כיצד  מבדילים  בין מנתצי  פסלו של  סטאלין לבין  שורפי הספרים בכיכר  העיר ?

הניתוץ איננו מספיק.

התרגום  הלועזי השני   למה שאנו  קוראים היום חילוניות  הוא  הסקולריזציה.  סקולה  היא  זמן.   החילוניות בהיווצרה היתה החשבת   הסקולה, הזמן. הסקולריות. זוהי קדושת  היום, העכשיו .   החילוניים היו אלו שכפרו  בעבדות ובכורח  השעבוד לעולם העבר . הם ביקרו  גם  את ההשתעבדות לעתיד הדמיוני  המעורפל.

החילוניות   קידשה את זמן ההווה , לקחה  בחשבון  כי  הזמנים מתחדשים.  החילוניות  הדגישה שיש מחויבות לא  רק  לעתיד  של נגאלים או  לתחייה של  עבר רחוק הם ביקשו לפצח את הזמן של ההווה ולקבל עליו  אחריות .הם ביקשו  לחיות מעבר  לתלות  המופשטת הקוראת  אל מקורות עבר  רחוק  או   לעתיד מבטל כל.  הם ביקשו  להדגיש  שיש  מימד של ביקורת אנטי אלילית המסרבת לחיות רק  על פי  הגעגועים לעבר שנבנה  בדמיון ולעתיד  המדומיין עוד יותר. היחס הרציני  לזמן ההווה הכולל בתוכו את הקדושה  המחייבת  היא  הטעם  החילוני. לא רק לנצח הלחם והדגים הנוצרי אלא למתן לחם לרעב  הניצב  בפניך. לא רק לעבוד למען מסע  הכוכבים העתידי לחורים השחורים אלא  להוציא לחם מן הארץ.  מהרבה  בחינות  היחס  החילוני המחייב לפתוח  חלון למתרחש ולמחייב  בעולם איננו מסתפק  בכפירה הוא מחייב  אמונה ,  מחויבות. אין להסתפק לפי ראייה זו בסמלי נצח אלא יש להתייחס לחיים בהתרחשותם. מן  הלידה  אל המוות.

הרומנטיקה שמלווה  את  החילוניות היא חומר  נפיץ. גם החילוניות יודעת להתארגן בכנסיות אלימות. הכפירה באלוהי השליט על סדרי אנוש יכולה להביא  במקומה  את פולחן השלטון האנושי. ההתייחסות הרצינית להווה יכולה  להתגלגל  בקלות  לטיפוח מערכות משעבדות. הפאשיזם והקומוניזם  היו תנועות  חילוניות. הרחקת  האלוהים לא מבטיחה  כי את החלל שנוצר לא  יתפשו  שטנים  קטנים יותר  אך יעילים לא  פחות. מצד  שני  יכולים  אנשים המקיימים  אורח  חיים  דתי  להאמין ביכולת ובצורך  לקדם כמה  מן  האידיאלים  האנושיים  החבויים  בחילוניות הפותחת  שערים לרגישות לגורלו של היחיד, לאחוות האנושות ולמחויבותה. יש  דתיות הרואה  בהתמודדות מוסרית זו  חלק  בלתי  נפרד  מאמונתה הדתית. החילוניות יכולה  להתגלות  כסובלנית ומקדמת רעיונות של תיקון חברתי אך היא יכולה  גם להתגלות  כעריצה  או  כמחוסרת  אונים.  הפיתוי של דתיים לקבל  על  עצמם עריצות דוגמטית ולהינעל מאחורי  חומות  המכוונות נגד זרים גדול . כך גם    הצורך שלהם  בגילוי  כופרים כדי לשמור  על  המתח  הפנימי של  החבורה. אלו סכנות הנטועות היטב בחברות דתיות. אך יש להן גם גלגול חילוני.  גם כאן  יש המבקשים לעצמם  אויבים שיוכלו דרך  המלחמה  להעניק  אפשרות לכבות  את   מצפנם הרוחני החברתי והמוסרי .אין זה  סיפור הנמדד אך ורק  באמונות  התיאולוגיות של  המאמין. הוא יכול להאמין כי  ניתן להתחייב  לראייה  אוניברסלית  של מאבק ביצר השלטון  ובניצול  החברתי  מתוך  אמונה בשוויון  בפני האלוהים כמו שהוא יכול לעשות זאת כצליין חילוני לו  החיפוש הוא  אורח חיים .  הוא יכול לנתץ  את מחויבותו  המוסרית כלפי אלה שאינם שותפים לאמונתו  הדתית ולכונן  אותה.   עם  היותו  בלתי מאמין באלוהים  המתגלה הוא יכול  להיות עיוור  כלפי  אלו שאינם כמוהו. יכול להיות  שומר כשרות המחויב לביקורת  עצמית ולמחויבות להווה. ויכול להיות חילוני גאה   המכבד  את אמונתו הדתית של  הזולת ורואה עצמו מחוייב לתקן  את החברה מתוך אמונתו בריבונות האדם. יכול להיות שמי שאינו מקבל את  האמונה  באלוהים וכופר  באחריותו לאנשים ולזמן.

אין לשחרר את  הדתי ואת  החילוני ממחויבותם  האנושית ומאחריות על  אוצרם התרבותי בין זה  המשותף לבין  זה   המיוחד.  שניהם צריכים להיזהר  מלהיות שודדי  קברים.

כפי שהוכיחו  החברות  הטוטליטאריות הדתיות  והחילוניות ניתן לפתח ולהתגונן   על בסיס   של הדתה  כדרך מדינית  המחייבת   לקבל עול וסמכות  נועלת המבוססת  על משטר  של  הפחדה וקבלת   סמכות. משטר  שכזה  מסוכן לא פחות לדתיים מאשר לחילוניים כי הוא מקבל את העובדה שמדינה שמקבלת מאזרחיה מנדט בלעדי  לאכיפה ולאלימות תכפה  על אזרחיה תרבות . הנחת ההדתה  היא שגם בחברה  דמוקרטית אפשר וצריך להחליף כפייה  בכפייה במקום  אחריות קשה ופעילה  לחופש  הבחירה וההתארגנות.  הדתה  חילונית ודתית  מבוססת  על  הנחה שאמונה  היא  עניין  שבכפייה ולא  של ברירה  מוסרית. הדתה  פורחת  בעולם שדתיים חשים שאמונתם  שבורה וחילוניים המרגישים  כי  הם עומדים מול  כוח ואלימות  שמנפצים  את אמונתם.  הדתה יכולה להתרחש  גם  בעולם  האקדמי הבונה מדרגי  שלטון ואופנה. המאבק מול תנועות המחפשות את השימוש בפחד ואימה  כדי למשטר את  החברה יכול וצריך להתנהל  על ידי אנשים  בעלי שייכות אירגונית שונה.

המשורר אבא קובנר  שאל  באחד  משיריו מדוע לא מתחילים לבנות את הבית מן  החלון .  והוא  קבע  עמדה  זו אל מול  המבקשים לבנות את ביתם כחומה.  בית אינו מבצר סגור וסוגר בלבד. הוא יכול להיות מקום ממנו צומחת אחריות לסובב, מקום המפולש לעולם . רוזנצוויג  קבע בזמן שביקר את  הציונות שהציונות  רוצה להפוך דרך בעולם לדרך לבית מסוים. הרעיון שליווה לא מעט מהחילונים וגם חלק מהדתיים שבנו את  ישראל היה  שהבית צריך להיות נקודת מוצא לסלילת דרך בעולם. שהוא נקודה  ארכימדית  הכרחית .

החילוניות והדתיות  עומדות בפני  אתגר  דומה. יכולתן לקרוא  את  עצמן באופן ביקורתי ולבנות אלטרנטיבות  קובעת יותר מההבדלים בשפה וגישתם לסמלים. שני הזרמים יכולים  ליפול  קרבנות  לקודש  שבו הם מאמינים על ידי התעלמותן  מיסוד הריאליה התובענית והמגוונת. מה  שיכול  להתגלות  כסכנה  לשני הצדדים היא  ההתבטלות  העצמית  המביאה  לאלימות וליצירת חומות . יהודה  עמיחי תיאר  באחד משיריו  עפיפון שהוא  רואה מבעד לחומות של העיר  העתיקה  בירושלים. זה היה לפני  מלחמת ששת  הימים והחומה היתה  נראית  בעיני ירושלים  המערבית  כמקום  מאיים וזר. העפיפון  שראה  המשורר  היה  מעין איתות שיש  חיים מעבר לחומה. שיש  שם ילד  עם  עפיפון מתפלל לגבהים לעולם שלו ופתוח. היכולת לראות  עפיפונים מבעד  לחומות  של התרבות החילונית ותרבותם  של  שומרי מתוות הדת חיוני על מנת להתמודד  עם  הכוחות הסמכותיים והקונפורמיים  הנשלטים  בסופו של דבר  על ידי סולמות של  כוח וטכנוקרטיה.  בתרבות היהודית הדבר מופיע  בשאלה  כיצד  מפתחים קהילה ולא  גטו  כפוי. כיצד מקיימים  חיי  רוח  כאן  על פני  אדמה. כיצד מתקנים  עולם בלי לסגוד לכלים. כיצד בונים תרבות  על אחריות לטבע ולאדם. כיצד  בונים לאום השואף לבנות משפחת  עמים.  ניסיונות  כאלה תובעים  לא  רק  דקות  ניתוח  אינטלקטואלי ולא  רק צילום  עכשווי  של  המתרחש. הם תובעים  התנסות מתמדת, שאיבה מן התרבות, ואי כניעה סתגלנית  למה שנראה כעובדות או  כתהליכים. על  החילוניות לקחת  אחריות  על  המסורת  הכוללת  בתוכה  הרבה יסודות  דתיים. על הדתיים להפנים את יסוד ההתהוות  בעולם שאינו  רק  עובדה אלא  גם תביעה  מוסרית לתיקון.

 

 

ברל  כצנלסון : חילוניות עברית היא  מאבק  בעבודה זרה ובמשיחיות שקר

במרכזה  של  החילוניות  היהודית ראה ברל  כצנלסון את המאבק   בעבודה  זרה ובמשיחיות  שקר. העבודה  הזרה  היא פולחן  האמצעים , הזכות להפוך  את  האדם לעבד  אמונתו   בצלמים ובפסלי שווא.  האגדה מספרת  על בוני מגדל בבל שכאשר נפלה לבנה היו בוכים  עליה וכשנהרג אחד מפועליה  המשיכו את  העבודה. האמונה  במגדל  סינוורה את הבונים שבפולחן המפעל לא ראו  את בוני המגדל. זוהי עבודה זרה.  ההתבוננות  בעובדי העבודה הזרה של היום מגלה  שאין הם   זובחי  פסילים ועובדי מסיכות.  גם לא של כנסיות  שצמחו פעם. המלחמה המתמשכת  בעבודה  זרה  מתבטאת ביכולת לגלות  מה פניה  היום.    כיצד היא  מעוורת  את עיננו  מלקרוא  את  מצוקת  האדם. כיצד  היא  נועלת  אותו  בפולחן האני המרוקן ובפולחן  הקולקטיב הצמא  לקרבנותיו.  העבודה  הזרה בגלגוליה מאפשרת  להסתתר  מאחורי  אמונות שווא  ותיאוריות חברתיות  המצדיקות  את  העוול. העבודה הזרה  ממסגרת  את חירות  היצירה  של האדם ומשחררת  אותו ממחויבותו  המוסרית.  ביטול  העבודה  הזרה איננו  פעולה חד פעמית שהרי  העבודה  הזרה  עונה  על צרכים אנושיים  אוניברסליים והיא  תמיד תגיח לה  בלבושים חדשים. אפילו  בפולחן  הכפירה.  או  בפולחן  שנראה  כפולחן  אמוני. הדיבר לא תעשה לך פסל ומסיכה מקבל משמעויות מגוונות. הפסל היה תמיד גוש שעיצבו אותו על ידי  ריקון חומרים המסיכה הוסיפה  רובד. הפסל  ניתח, המסיכה  הוסיפה, כיסתה. הדאגה  על שמירת  צלם אנוש  חייבת להישמר מפני אובדן הנובע  מחשיפת יתר,  מריקון ואנורקסיה מוסרית של הפוסלים בפסליהם  ומפני כיסוי עד  הסתתרות  מאחורי מסכות  של היררכיות וניכור . כיצד  מתנהל מאבק  זה  נגד  העבודה  הזרה? הוא מחייב לימוד מתמיד. התבוננות, התנסות חברתית ופתיחות  כלפי  יצירה חדשה.  זהו מאבק מתמיד  נגד   הרצון להדביר  את  החירות ואת  היצירה . זהו מאבק מתמיד נגד  שיבושי   היחס  האנושי והמחויבות  כלפי  האנשים. העבודה הזרה מעצימה את היחס לאמצעים אך מכבה באופן  פעיל את היומרה לתקן עולם. השחרור ממנה  יישאר אתגר מתמיד.

היסוד  השני נגדו  לחם ברל  כצנלסון הוא משיחיות  השקר. לדידו   היא  החירות  ממחויבות לאמת, הבלבול  בין  הדמיון לבין האחריות  לבחינת   המציאות וביקורתה. היא העומדת מול הנבואה שאמנם מכילה הרבה  מהכוח המדמה אך מחויבת לביקורת ולחזון . יש ללמוד  את המציאות   ולהתייחס  אליה. משיחיות השקר   מטפחת אשליות של תיקון אך משחררת את האדם מחובתו לקריאה קשה  של התנאים בהם  הוא חי.  אין היא נמדדת בהצלחה ובכישלון אלא בגישתה  הבלתי מחוייבת  אל מגוון  הגורמים  הפועלים  במציאות   האנושית. משיחיות השקר   נובעת  מעיוורון פעיל שבו אובדן התקווה  מבני האדם כמו שהם הוא נקודת  המוצא.  היא תובעת לחיות בדמיון שבו האנשים משחקים משחק מוחלט ואחרון. היא בונה פולחן לאנשים ולמאורעות.

ברל  כצנלסון  עצמו  ראה את תפקידו  במלחמה המתמדת  בעבודה הזרה  ובמשיחיות השקר. הוא עמד  במערכה  זו  בימים  האפלים  ביותר  של  ניצחון  הטוטליטאריות בעולם. בימים של פולחני שווא ושל שבירת  התקווה  האנושית. בימים של שתי מלחמות  עולם והשמדת  היהודים.

הוא ראה במאבקים נגד  עבודה זרה ומשיחיות שקר   מאבקים  קדושים. הוא חיפש משענות במלחמה זו  הן  בתרבות  האנושית והן  בתרבות היהודית לדורותיה . הוא  ביקש   ביטוי לתפילה ולווידוי בברית האחים ובתקווה הבונה  עתיד למרות  הגילויים  ההיסטוריים  שמסביב.

היום  העבודה  הזרה ומשיחיות השקר  מתגלים  בפרצופים אחרים אולם הם מתגלים. גם היום צריכים לעקוב  אחרי  גלגולי   הסכנות  האנושיות  הללו. כיצד  הן מתחפשות והופכות   לפולחני  שלטון וצריכה.

 

ברל  כצנלסון חשב אז  כי  המאבק בעבודה  זרה ובמשיחיות שקר מחייב  דווקא לשורשיות  עמוקה להבנה  מעמיקה  בתרבות האנושית ובתרבות  היהודית.  הוא לא  האמין  כי באמצעות  הבערות  אפשר יהיה לשחרר  את  האדם מתלותו  במחלות עבר. הוא  כפר  בכך שהבורות יכולה לעודד יצירת  מציאות  מתוקנת . הוא ביקש  שבכל מעגלי  הקיום  הלומד והמבצע יתרחש תהליך מתמיד  של  בירור  עצמי, של חינוך  עצמי  המוביל לפגישה  אנושית. הוא  ביקש  לחפש  בסיס לבניית  אחריות משותפת ולביקורת המסוגלת לשחרר  משיתוף  הפוגע  בחירותו של  היחיד.

ברל כצנלסון פעל בפוליטיקה  אך בטרם היתה לעם היהודי  מדינה.  אומרים בשמו כי טען שאין לו ספק  שתקום מדינה יהודית  בארץ ישראל  אך יש לו ספק אם זו תצליח לנווט את  עצמה. בטרם קמה המדינה, בשעת בינוי פיגומי הבנייה, כל עוד  היא עוסקת בבניית תשתיות המצוקה  התרבותית  נראית רחוקה  אך המצוקה  התרבותית במובן  הרחב  של  המילה  תהיה  קריטית כששלב  זה  יעבור: כשהבית יהיה  בנוי יפרוץ  הוויכוח על  פני  הריהוט.

עבודה  זרה ומשיחיות שקר  הם שני  האויבים  עמם חייבת לא  רק  התרבות הדתית להתמודד. הם שתי תופעות  המתקיימת  בחברה  הדתית והחילונית  גם יחד.  לא  הכיפה ולא  העדרה  הם  שמחסנים נגדה.  החששות  מפוליטיקה  המשתחררת  מאמות מידה  מוסריות  ומאמירות מוסריות התלושות  מהמציאות עליה  הן אמורות להשפיע, גילוי הנתק  היומיומי ממשמעות  מוביל לקונפורמיות הם מסבירים  במידה  רבה את האדישות  המאמינה  בצדקתה .

משיחיות השקר מתגלה בחוסר  המאמץ לקרוא  את המחויבות  המוסרית  הנוגעת למעשה  הפוליטי .  היא יכולה  להתגלות  בחברה היהודית  שלא   קיבלה  אחריות למימד  הפוליטי כחברה בגלל גלותה ממרכזים של  ריבונות פוליטית. עתה  משרכשה כלים  מדיניים לא חלפה הסכנה של החדרת דרכי  מאגיה למעשה  החברתי. במיוחד  שדרכים  כאלה יכולות  לקבל חיזוקים  על  ידי צבא  מאומן וחמוש.  לא פחות נשקפת  הסכנה  שדרכים  סמכותניות המקובלות  במשפחה יעברו  אל  הספירה  של  הכפייה החברתית. שאמונות ודעות  המשפיעות  על  האדם  כיחיד יבקשו  לכפות  עצמן  על מרקם חברתי  רחב  לא  בדרך  של שכנוע ותהליך  של  צמיחה  אלא בכוח ובאלימות.

אתיקה ופוליטיקה 

ההפרדה  המוחלטת  של  האתיקה  מהפוליטיקה קיבלה את חיזוקה מאבחנותיו הסוציולוגיות של  מקיאבלי וניטשה מצד  אחד ומן  הראייה  הטוטאלית  של חזון  החברה  המושלמת והסטאטית של  אפלטון . גם  האבחנה בכוחותיו  המשחררים של נסיך ערמומי  וגם חזון המלכות  השלמה  של הפילוסוף  גיבו את אותו שחרור מהמתח היוצר  של  אתיקה ופוליטיקה. פולחן הסדקים  החברתיים  משחרר כוחותיו של היחיד לממש  את יצר  השלטון  או ליפול לו כטרף קל.  הוא הנותן לו היתר   להשתמש  באנשים . הרומנטיקה של  החזון  הכולל הופך  את  החירות  , את הבחירה  והאחריות  לתדמיות ריקות מתוכן. הכל  נכפף  למסגרת  של יצירת תמונה  כוללת של  הרמוניה פילוסופית . הניתוק  של הפוליטיקה מהאתיקה מאפשר ל'חזקים' לבלום  את ה'חלשים' ולהנציח שלטון איש ברעהו  . היא מאפשרת  בניית מודל מופשט ופשטני  של חברה  בה  אין מקום למוביליות, לערעור  על   תמונה מופשטת . הדרך של  הפוליטיקאי הפורץ דרכו כוח ותומך  בפולחן של כוח והדרך של  המכליל  לחזון כולל ופשטני מובילים  ישירות לעריצות.    החרדה  לדמוקרטיה  באה  מתוך  ביקורת של ההפרדה  ההרמטית בין אתיקה ופוליטיקה או מתוך התכתן למסגרת טוטאלית. אך  כמה וכמה פעמים שתי  המחלות הללו מתלכדות. משורטטת  אוטופיה מופשטת וכוללנית   ועל ידה ובתוכה פורחים  אלו  הפועלים  בנוסח  המקיאבליסטי של שחרור  הפוליטיקה מביקורת אתית. . מקיאבלי  עצמו כנראה כיוון  את  הגותו להיות מכשיר לחתירתו  להגיע  למטרה פוליטית  חשובה ואנושית . אך הרבה פעמים מתגלה  כי 'נסיכים'  הפועלים למען  מטרות על  כאלו אינם  פילוסופים נאורים  בנוסח  אפלטוני  או  משקיפים אובייקטיבים  של הסוציולוגיה    הפוליטית  כמו מקיאבלי  או  ניטשה. מי שנאחז בהפרדה  בין אתיקה ופוליטיקה,  גם אלו המצהירים על אמונתם הסוערת בשיטה  הפילוסופית וגם אלו הזובחים  למיומנותם  בניצול אנושי סוחטים את  הפוליטיקה לטובת  האינטרסים  המוגבלים שלהם. האדם יכול להיות פילוסוף בצאתו ואינטרסנט באוהלו. בשתי הדרכים  נכנסו יסודות של עבודה  זרה ומשיחיות שקר ..

 

לא  הכיפה ולא  העדרה  הם  שמחסנים נגד המזיגה  של שתי  המחלות.  החששות  מפוליטיקה  המשתחררת  מאמות מידה  מוסריות  ומאמירות מוסריות התלושות  מהמציאות עליה  הן אמורות להשפיע. גילוי הנתק  היומיומי המוביל לקונפורמיות מסביר  במידה  רבה את האדישות  המאמינה  בצדקתה .   זו מתגלה בחוסר  המאמץ לקרוא  את המחויבות  המוסרית  הנוגעת למעשה  הפוליטי .

החברה היהודית  שלא   קיבלה  אחריות למימד  הפוליטי כחברה בגלל גלותה ממרכזים של  ריבונות פוליטית מועדת  לסכנה   שיחדירו  לניווטה דרכי מאגיה, ינסו לכפות עליה  תכניות שנקבעו  בדמיון העממי. דרכים  סמכותניות המקובלות  במשפחה יכולות  לעבור   אל  הספירה  של  הכפייה החברתית. אמונות ודעות  המשפיעות  על  האדם  כיחיד מבקשות   לכפות  עצמן  על מרקם חברתי  רחב  לא  בדרך  של שכנוע ותהליך  של  צמיחה  אלא בכפיה .

המשיחיות עצמה  יכולה  להיות  גורם חשוב . היא  יכולה  לכוון את הדמיון ולחזק את   האחריות למחר. היא  יכולה  לטפח  זרעים בהווה שיתמודדו  עם העתיד ואתגריו . בפגישה  עם אנשי  רוח שהתקיימה  עם  בן  גוריון  אמר  בן  גוריון שהאמין ביסוד  המשיחי  כיסוד חיובי  בחזונו  החילוני הוא  אמר

'משיח טרם בא. ואיני מאחל למשיח  כי יבוא. ברגע  שיבוא – יחדל להיות  משיח. כאשר  תמצאו  כתובתו  של   משיח  בספר  הטלפונים- אין  הוא  משיח יותר.  גדולתו  של  המשיח שאין כתובתו ידועה שאי  אפשר  להגיע  אליו ואין יודעים  באיזה  אוטו  הוא  נוסע באוטו  או  רוכב  על חמור או טס  על  כנפי  נשרים. אבל  נחוץ  משיח-  על מנת שלא  יבוא. כי  ימות  המשיח  חשובים יותר  ממשיח, והעם  היהודי חי  בימות  המשיח וזוהי  אחת  הסיבות  לקיומו של  העם  היהודי. '  בן גוריון האמין  כי  המשיחיות היא זמן ולא  אישיות.  היא  משקפת  את  העובדה  שההיסטוריה אינה  רצף אלא  זרועה  קפיצות  איכותיות. הוא  ראה  את  הציונות כפועלת  בתקופה של שבר  לקראת  ימי שינוי  איכותי. המשברים המנתקים רצפים הם  גם הזדמנויות לשנות ולתקן. קביעות  כאלה  יכולות  להפוך  משאת נפש  של ניתוק  מהעבר. היא  יכולות  להפוך   להיות  צו   שיכחה ועיוורון.  הן  יכולות   לעודד  הקשבה לחלום . במשיחיות  יש סירוב  לקונפורמיות אך  הדגשת  חובת משמעת  הציפייה למשיח יכולה  להפוך למצודת  קבלת דינו  של המקובל . היא  יכולה  להיות   התמסרות לדמיון  כדי לברוח  מהוויה  קשה ומחייבת .

כלכלה ופוליטיקה גם הן יהדות.

 

היהודי  החילוני  החל לעסוק  בתחומים חדשים גם כשביקש להבין את יהדותו. בבית הספר  הגבוה  ליהדות  בסנט פטרסבורג בראשית  המאה  העשרים  תבעו  התלמידים ללמוד  כלכלה  יהודית.  הבארון  גינזבורג שהיה  מלומד  גדול  בחכמת ישראל התנגד.  טענתו היתה    כי  מי  שיחקור מה  אכל  הפילוסוף  קאנט  יעשה  דבר מיותר לחלוטין. היהדות  מעניינת מבחינה  תרבותית ולא  מבחינת  חיי  הכלכלה .  אותו  גינזבורג היה  אמנם שותף  למחקרים חברתיים  כלכליים אך זה  היה  משום  שמאד  רצה  לעצור  את  ההגירה של היהודים לארצות  הברית. התלמידים  התעקשו : הם  רוצים ללמוד  את הכלכלה  היהודית משום שהאמינו  כי  האדם  היהודי  אליו  אנו מנסים להגיע לא תמיד   ניתן להשגה  על ידי לימוד  הספר  המסורתי. דווקא מקום  העבודה  שלו, יחסו אל הפועלים  האחרים, מצוקתו ושבריריות מעמדו מחייבים   ללמוד  את חייו  דרך  הכלכלה, הפוליטיקה,  שקשרן  אל התרבות עניין  הצריך  פענוח.  החילוניים טענו אז וטוענים  גם היום כי תחומים  אלו  כמו  הכלכלה  והפוליטיקה  רלוונטים לצד  המוסרי  של  היהודי. לזהותו ולדרכו לא פחות מספריו המקודשים. זה לא  מנע  מכמה וכמה  חילוניים לאבד  את  האנשים בדרך ולהיבלע  בתיאוריה הכלכלית  המופשטת . הם נטו להיבלע  במיומנויות שאפשרו להם  להשתמש  באנשים ולא להיפגש  עמם. הם  הכשירו  עצמם בשפות  מדעיות  כדי לא לדבר  בשפת אנוש. כלים  כאלה חשובים כדי להבין מהלכי חברה ודרכי יחידים אך מופשטותם  עושים  אותם לאמצעי ולא יכולים  להיות ביטוי  מקודש לציבור. כשמרקס טען  כי הדת היא אופיום להמונים  הוא  טען  כי  אפשר למצוא  בדת  ביטוי  קיומי  עמוק לבעיות האדם והחברה.  האופיום מופיע לא בביטוי הדתי אלא  בעובדה  שמשתמשים בדת כדי למנוע טיפול בבעיות חברתיות שהדת נותנת להם ביטוי  התובע פתרון.  כמה  מצער לראות  כיצד  התיאוריה  המרקסיסטית  עצמה  שימשה   כאופיום  מרדים  לאנושות.

החילוניות צריכה להישמר  מלחלן את האדם מערכו המקודש. עליה  להיאבק כדי  להימנע מלקדש  במקומו  מצרכים  ומושגים. המונותאיזם בניסיונו  להימלט  מהפגאניות השאיר פתח לתפילה  , לקינה, למתנה, לדיאטה ולטקס.   הוא הסכים לשערורייה  התיאולוגית של האנתרומורפיזם  של  האל. וזאת  כדי למנוע מהדת להתגלגל לפאגאניזם משתק.  זו אינה  קביעה  על עבר  רחוק כמו שטען  רוזנצוויג זו היא מציאות  אקטואלית למרות  השוני  בין  התקופות. גם היום יש ניסיון לחלק באופן דרמטי  את  התרבות  האנושית  בין  המופשט המנוכר לבין הקיום  הקונקרטי. החלוקה  הדרמטית הזו  משחררת את שני  הכוחות  הללו עד  גילוי  כל אמונותיהם  התפלות , פולחני המוות וההתבשמות   בעולמות  עליונים של התעצמות השלטון הטכנולוגי  כדי להימלט מהכאן והעכשיו.  על  החילוניות  לנסות  להימלט מהאלצהיימר  הקולקטיבי  שמאיים עליה  בניסיונה לחדש  את פני  התרבות והחברה. הגאולה  דרך השכחה  היא  גאולת  שווא. יש  במסורת  היהודית הטוענים   כי  בעת  הגאולה   הזיכרון דווקא  ישתקם. שהיכולת לחתור  אל עתיד משוחרר  מעוולות  של היום עובר  דווקא בזיכרון ולמידה  של  הדרך בה הלכת במחיקתה. אין  כאן  אמונה  בנוסטלגיה מטיפה וכועסת.  גם לא  במחיקת מימד  העתיד או  ביצירת  עבר של זהב.  אלא יש לשים לב  שבכל  זמן ובכל  רגע נולדים גם  זרעים של עתיד, סימני  דרך הנותנים  כלים לתיקון. בכל תקופה ותקופה  מתגלה  האדם על שלל אפשרויותיו.

גם  בחילוניות וגם בדתיות  הדמוקרטיות  יש צורך   במתן פירוש, בצידוק ובהצבת אתגר.  בשתיהן יש לפתח את יסוד  הלמידה , את יסוד  הפגישה ואת יסוד  התיקון.  וזאת  ניתן לעשות  על ידי פיתוחה  של  קהילה  לומדת, פתוחה                                                                                                                                                                                אחראית.

 

 

המסורת והחלוצים

בשנים  האחרונות אני עושה מאמץ להפגיש את התרבות היהודית  המסורתית על גווניה עם המסורת המגוונת לא פחות של  דור  החלוצים.  פגישה זו נראית לי הכרחית. לא תמיד  היא מניבה את הפירות עליהם אני חולם. לעתים היא חושפת קונפליקט עמוק אך מפגש  זה חיוני לדורנו ועל כן   אני חורש בשדות הללו חריש  עמוק ונתקל  בסלעים קשים אך גם מגלה פירות   בלתי צפויים. נדמה  לי  כי  בפגישה  התפזרו זרעים ליציאה מן המבוך, כאן נאגרו מאגרי  אנרגיה המסוגלים  לתת לנו כוח  לפעולה  בתוך אי  הוודאות  לתוכה  אנו  נכנסים ללא  הרף. בפגישה  זו  שני הצדדים לעתים יוצאים מתוך תקוות מפגש ומוצאים כי הוא  איננו  אפשרי ולעתים יוצאים מהנחה  של  קונפליקט ומוצאים עצמם  מדברים בשפה  משותפת. חיפוש זה  אינו חיפוש של אדם אחד  או של  קבוצה  אחת. הוא  גם לא  סיפור של דור  אחד. הרי התופעה  החלוצית  היא  של כמה  דורות היא מופיעה בתוך שינויים  היסטוריים כבירים. יש לראות  אותה  על שלל סיפוריה, תורותיה . היא צומחת ממקורות שונים מחבורות שונות.

החלוץ על דורותיו האמין  כי למעשה ערך תרבותי.  כי ההתנסות של מי שמגיע לארץ חדשה עם שורשים עמוקים הוא מהרבה  בחינות ניווט בתוך  הלא ידוע. ניווט  השואב ויוצר תרבות.  הפגישה  עם מקום ואנשים  הוא  גורלי. המעשה המחפש  את ביטויו ואת  הפיכתו למקור  השראה  לרוח הוא  הקוטב השני לרעיונות   החותרים  לביטוים המעשי. מעשים מבקשים   לפרוץ אל הדמיון, אל  הרצון של האנשים  המזדהים או  הדוחים אותו לא  במילים  אלא  במעשים  אחרים , בתגובות המנסות לפרש  אותם במילים  יוצרים תגובות שרשרת. המעשים גם אם  הם טעונים  מטען  סימבולי עשיר  אינם  תמיד  מובנים לזולת. לעתים  הם מעוררים פחדים. או הזדהות יתר. לעתים  הם  ניתקים מהעולם  שבתוכו  הם  נבטו.

 

דווקא עתה בזמן   שמגיעים ארצה בתוקף קיבוץ  הגלויות יהודים ממסעות מגוונים אחרי  שנדדו על פני  ארצות, יבשות ותרבויות חשוב להדגיש  כי   התרבות היהודית שאבה מן  הארצות והחברות  על ידם ובתוכם הם חיו. היהודי מאיטליה  יקרא את יהדותו  גם דרך  הקומדיה  האלוהית, הרמב'ם  דרך  התרבות  הערבית, והשל  דרך פולין גרמניה וארצות הברית.  הצלילה  במקורות  היהודיים איננה  איבוד המסע  על פני  תרבויות. אמנם הוא  יכול לבנות עצמו  על הסתגרות קרבניות ואיבה   אך הוא יכול  גם להבנות על מתח גבוה המעורר  רפלקציה וחתירה לבנייה מתחדשת. לא  על  הרמוניה  סנטיטמנטלית המכסה  על  עליונות וסמכות מזויפת אלא  על מפגש פורה וקביעת  אתגרים לעתיד.

 

החוקים, ההליכות

 

החכמים בתקופת המשנה  והתלמוד לא ראו עצמם כמחויבים בחוק אלא  כמחוקקים שירשו חוק וסיפור, עלילה  ושירה.  הם לא  הכירו בעצמם כמי  שרושם  הלכות אלא  כמי שמחוקק הלכות תוך וויכוח.  כמחוקקים  הם יצרו הלכה הולכת ולא חוקה ממסגרת. הקודיפיקציה  המשחררת את  המאמין ממעשה  אקטיבי של חקיקה משחררת מפעולת  הלימוד , הלבטים והמחלוקות  . מי  שמביא לעולם  קודיפיקציה  שלמה לא עושה  מעשה  של הליכה. אלא של הגעה. של התנזרות  קמצנית  מן הזמן ההווה ומעשה  של  ויתור  על הצד  המנתץ  אלילי  שקר. לי נדמה  ששני  הקודיפיקטורים  הגדולים של  העם היהודי  הרמב'ם ויוסף קארו יכלו לגשת להרפתקתם כי  לצד  פעילותם זו הם ניהלו  רומן המציב  אנטנות גבוהות לשמים זה  בפילוסופיה וזה  בקבלה. העושר  שליווה  את פעולת הסדר  שהם  השליטו  על  ההלכה והשחרור  שהם  העניקו מפעולות  חקיקה  הוזן  דיאלקטית  על ידי  התחומים  הנוספים  בהם  עסקו. הם הקפידו  על  הפרדה  בין התחומים  שאותם  סגרו . יכולתם להפוך ויכוח של מחוקקים לחוק מוסדר, נתמך  על ידי  המימדים  הנסתרים  בהם  הם  עסקו. הקודיפיקציה  היא    סיפור  מאוחר  וקשור או  למצב  של פחד מאובדן זיכרון ופחד  משימוש  זול ושטחי  בתהליך החקיקה . אין  פלא שהיו לניסיונותיהם  של הקודיפיקטורים  הגדולים מתנגדים שתבעו  מכל דור להיות  מפרש ומחוקק לזמנו. מי שנאחז  בדרך של קודיפיקציה  עלול לשדר  כי אין צורך ביצירה .  דרך זו     מקצרת מאד תהליכים אך  גם מקצרת את התהליך  היוצר  בריתות  אמיתיות בין  אנשים ותרבויות.

מפקד  המעפילים יוסי  הראל  שהוביל  ארצה  25.000  מעפילים  סיפר  שיום  אחד  ביקשו ממנו  יהודים  שומרי מסורת להתפלל  על  הסיפון. הוא  הסכים . מיד  הועלו לסיפון  שבעה  ספרי תורה וכל  קהילה  התבצרה  מאחרי  ניגונה וספר   התורה  שלה.  הוא שמשפחתו  היתה  משפחה  ירושלמית  וותיקה  שאל  האם  בכל  הספרים  כתוב  אותו  דבר והם  ענו  בוודאי.  הוא  שאל   האם זה  אותו  הספר ? ענו לו  בוודאי. אז  שאל  אז מדוע  אין  הם מתפללים יחד ?  אמרו לו : גוי ! מה  אתה   מבין?! אולם כשעמד  כל  הקהל יחד  חילוניים ודתיים  אל מול  נמל חיפה  הם שרו  כולם יחד  התקווה.  הם ימשיכו לשיר אך כמה  זמן ייקח לאחד  את  בתי  הכנסת ואת  אלו  שכבר  אינם  הולכים  אליו ? מה  היחס  בין שירתם  המגוונת לבין   המחויבות  הנובעת  לשיר   התקווה? אלו הלכות נובעות מהשירה  המשותפת ומן התפילה  הנפרדת?

 

 

מעשה החקיקה  המתמדת  שאנשים לוקחים  על  עצמם  כיחידים, אורח  החיים שהם  בוחרים לעצמם לנוכח פחדיהם ותקוותיהם נובע לא מעט מן הירושה  הסמלית שלהם ומהסדקים שלה.  הוא נובע  מהאנטנות שהם  שולחים לקליטת  מסרים ממרחבי  הזמן והמקום. אנטנות   שמבקשות  לקבל  השראה מקרובים ורחוקים  שלא פעם  סותרים זה  את זה. האמונה  כי החקיקה  היא  הכרעה  המתקבלת  בבדידותו של  האדם לא פעם  נובעת מתוך  כך  שהוא חש   כי   החקיקה  המתערבת  בנעשה  מסביבו ובתוכו היא משהו זר, שאיננו  נובע  משאיפותיו  הכמוסות ומתביעותיו  המוסריות . הוא חש שהחוק בא  לרמוס  את  זכויותיו לביטוי  עצמי משום  שלא היה  שותף במעשה  החקיקה ולכן  הוא  רואה  אותה  כמשהו  המאיים  עליו. הבידוד    של מעשה גיבוש  ההלכה המחייב את ההולכים  תוך התעלמות  מפעולת  ההליכה הפותחת אופקים  הופך  את הנשמע לה  לקרבן  של שרירות,  של לחצים של  מערכות  של חוקים  וסדרים  כפויים  עליו.  זרות  זו  מעוררת  התקוממות וסגירות  גדולה  יותר. ככל שהסערה  החיצונית  גדולה  יותר  וחוסר  הביטחון הקיומי   גובר תחושות אלה  מתעצמות .

בתהליך צמיחתו של הקיבוץ השאלה  התעוררה באופן חמור. מצד אחד היה  רצון שלא לקבל שום החלטה  בלי  קונצנזוס. במקרים אחרים התקיימו  שיחות  על מצב  החבורה באופן כללי שהזינו את תהליך החקיקה  הספיציפי. דברו על  היחד  הקבוצתי ופצעיו והחליטו  על שיטת  חלוקת  הבגדים.  תהליך  החקיקה  המתמיד  העובר  דרך שיחות, ווידויים, מכתבים  בינאישיים היה מייגע ולעתים עורר צמא לחוקים ברורים הגם  שאי אפשר  היה   לכפות  אותם. (באוטופיה  שיתופית  שנולדה  בעלייה  הראשונה  על ידי זאב  דובנוב  אחיו של ההיסטוריון  שמעון  דובנוב  הוא  הציע  שבלב הקבוצה  השיתופית יוקם בית סוהר  שיכלא את כל מי שיימצא  כסף בכיסו או שייתפש מרכל  על חברו.  חברי  קיבוץ לא ידעו  אפילו  על  קיום מסמך כזה. קבלת עול הנורמות  הקיבוציות  היה מושתת על  בחירה מתמדת של  החבר  בקיבוץ ועל יכולתו ללכת ממנו.)

היו תקופות  שתחושת חוסר  האונים לגבי  החלטות אד  הוק שהיו צריכות להתקבל  הביאו לחזון של  ריבוי תקנונים שייחלצו את  החברה מלקבל כל  כך  הרבה  החלטות . אחרי זמן קצר  התברר כי יכולת אכיפה   התובעת מהחבר למלא  אחרי  התקנונים  נמוכה. לחץ חברתי שהוא נשק  רב עוצמה  היה מוגבל בגלל היכולת עליה  הקיבוץ עמד שהחבר יכול וצריך  לעזוב  אם איבד את תחושת ההשתייכות והיצירה בקיבוץ. שתמיד  עומדת לו כאתגר.

המתנגדים  לקודיפיקציה  רואים בה  פתרון  שהוא  סימפטום של שבר.  במקום זה הם מבקשים  לבצע תהליך של חקיקה  בהליכה. לא של  החוק  הקופא  אלא  של מעשה  ההליכה  המנווטת  .  בתהליך של  הסכמה הנוגעת למעגלי  הקיום  השונים כשברור  כי  למעגלי  היחיד,  המשפחה,  הקהילה  המדינה והאנושות  יש השפעה  הדדית, השראה  אך  אין  הם  ניתנים לתרגום מדויק ומסוכן לתרגם  אותם  באופן מכני.  המדינה לא  תהיה  משפחה, והמשפחה  איננה  תא פוליטי.  היחיד אינו מתבטא  רק בשייכותו למעגל זה  או  אחר. אולם יש קשרים בין המעגלים הללו.  סגירותו  או  כפיפותו  המוחלטת של  מעגל לרעהו  כפי  שקורה  בכת  הדתית או במדינה  הטוטליטארית  או הפרטתו והרחקתו של  היחיד ממעגלי  הקיום  בתוכם  הוא  חי . אלו הם מעשים שתוצאתם  טראגית. מכירתה  המוחלטת של עבודת  החקיקה  לבעלים זרים היא  ביטוי  לאי יכולתו של  חייל להיות  מה שהוא  באמת : אזרח במדים. אזרח  המביע   דעתו כאזרח .  מצב  זה הופך אותו לקרבן של מלחמת אזרחים תמידית או  למי  שכופים עליו לא להשתתף באחריותו לגורלו.

אין  לסמוך  על חקיקה שאין לה  גיבוי חברתי חזק  של חברה  כורתת ברית. ישנן חברות  בעולם שחוקתן  דמוקרטית והן  אכולות  שחיתות וצביעות. דמוקרטיות מתאבדות  בגלל   שהמעגלים  החברתיים שלהם  איבדו קשר  האחד  עם השני עד  כדי ניכור  טוטאלי. המאבק  כדי להשיג  התקדמות  במעגל מסוים  מביאה  לשחיקת  ההון  החברתי שהיא  התנאי   ליכולת לקיים  חיים  שאינם נהרסים מבפנים. כיצד  נפתחים מעגלים  באופן  המחזק  את הברית  הנשענת  על  החירות של  היחיד ושל  הכלל ?

 

 

האינטלקטואל  היהודי  והחלוץ

 

הקשר  בין  האינטלקטואל  היהודי לבין  החלוץ לא נראה  אפשרי ממבט  ראשון. האינטלקטואל שוכן  בספריות ובכיתה,  החלוץ בשדה. האינטלקטואל קשור  לחבורת  האינטלקטואלים ומרוחק מחיי  עבודה.  החלוץ  החליט להיפרד  מתלישותו  הרוחנית  של  האינטלקטואל ומתוקפנותם של אוונגרדים.

במערה  קטנה  בגליל  העליון  גרו ששה  איכרים שקיבלו  על  עצמם לחרוש  את  אדמותיה  הדרומיות  של המושבה מטולה. לימים הוקמה בשבילם  החצר  בתל חי. כשהחלו  בעבודתם התגלעו  בינם לבין  עצמם  חילוקי  דעות.  חלק טענו כי  חקלאי  עברי  חייב להתנזר מספרים. הספר  קורא לו תמיד לבגוד   בעבודתו.  הוא  צריך להתרכז במשימתו להיות  עובד  אדמה.  לעומתם טענו שאר תושבי  המערה שיש  להתמודד  עם  הבעיה  ולקרוא אחרי  העבודה. זה צריך להיות  העיקרון  המנחה.  הראשונים תבעו  שעם  שקיעת השמש יקבלו  על  עצמם  האיכרים את  החושך וישנו לקראת משימתם  העיקרית :  העבודה.  הם  קראו לעצמם  בני  החושך. האיכרים  האחרים  קראו לעצמם  בני  האור  כי תבעו להדליק מנורה  כדי  שיוכלו לקרוא בלילה  ולקיים  את   האיזון  הנכון  בין חיי  הרוח וחיי  המעשה. כאן נקבע  אחד   הפילוגים  הראשונים.  במערה הותקן  סדין  שהפריד  בין  בני  האור  לבני  החושך.

הברית  בין  האינטלקטואל  היהודי  לבין  החלוץ  נובעת מתחושת  קוצר  יכולתו של   האינטלקטואל למנוע  עצמו  מן הספקנות, מתחושת חוסר  האונים והרעב  שלו להתנסות שאיננה  רק  התנסות  ביקורתית  אלא  להתנסות יוצרת. בונה.  הוא חש  את מגבלותיה  של אמנציפציה  שמרחיקה  את  הידע ואת  הביקורת   בנימוקים של אריסטוקרטיה שחוששת  ממגעים  עם פשוטי  עם, עמי ארצות.  הוא מבקש לפענח  את ההתרחשות  האנושית   בין אנשים שיכולה  לפתוח  תקווה לתיקון אנושי.  הוא מאמין  כי  היא תצמח לא  רק  במאמציי רוחו  הנכתבים אלא  בחיי  המעשה  המציגים מודל לעשייה התובעת פירוש, המתגבשת לתורה  דווקא  מתוך חיי  המעשה.  האינטלקטואל  מחפש את המעשה, את  המקום ואת  הנושא  האנושי  בחלוץ.  אך  החלוץ  מנסה למצוא לעצמו הבנה עמוקה ואוניברסלית ומצוות מעשיות  שיבטאו  את  עולמו ויקדמו  אותו.  'היהדות שלנו מחמירה  במצוות '  טען  ברל  כצנלסון והמצווה  היא  גם מעשה וגם  אחריות אנושית ואינטלקטואלית  למעשה.  החלוץ והאינטלקטואל  היהודי  מודעים למתח  ביניהם  אך  מבינים  כי יכולה וצריכה להיות להם  קרקע משותפת. האינטלקטואלים  שנמשכים לחלוצים והחלוצים  בעלי ערגה  אינטלקטואלית  לעתים  קרובות  מרגישים אי  ביטחון  כלפי חבריהם שהגדירו  עצמם  כאוונגרד  פוליטי המחייב  התגייסות טוטאלית  לרעיון והם מכורים  לתיאוריה  הפוליטית המעמידה  במרכז  את הפועל ואינה חיה  חיי  עבודה.  לעומת  החלוץ שמתמסר לעבודה ואינו יכול תמיד להצדיק  את  עמדותיו לנוכח הריחוק  בשפה ובחיי  המעשה.

החלוץ כמו  הסופר  הרוסי טולסטוי   ראה  בעבודה  הפיסית תנאי  לצמיחה מוסרית אך הוא לא  עשה  את זה  כגיבור  הספרותי של טולסטוי. לא  כאציל בעל  רכוש העובר תהליך של  הארה ומחלק  מרכושו ומניסיונו  כחוזר  בתשובה.  היהודי  הצעיר ברוב  המקרים   הגיע לחיפושיו לא  מהאריסטוקרטיה  היהודית  המאויימת  מצד אחד  ומנהיגה  את  היהודים מצד  שני.  הוא בא מתוך  הקהילה  היהודית החיה  במשבר של פירוק בעוני  גובר  בתוך  שלטון  אבסולוטי.  כאינטלקטואל  הוא היה מודע לקרעים בזהותו  וחיפש  סדן  אחר באדמה,  הוא  ראה  כמופת  את  החקלאים  הראשונים  ברוסיה אך כציוני  הוא  חיפש  את  האדמה  במקום  אחר. הוא  קיבל  על  עצמו את התפישה  המהפכנית  שקשרה  בין  עולמות  רעיוניים לבין סגנון חיים ומחירים אישיים  הנובעים ממנה.

אין זה חיפוש   רגיל  אחרי  דם ואדמה של תנועות לאומניות  אחרות. כי האדמה היתה חסרה לו  וגם מסורת  של אנשי  אדמה של שבטיות  מסורתית וכוחנית.

לאינטלקטואל  היהודי  במרכז  אירופה שזכה ואיבד לסירוגין את זכויותיו היה  קל להתייאש ולחלות  בכל  המחלות  שליוו ליברלים וסוציאליסטים. סיעות אלו ידעו ביקורת  עצמית  לעתים  ביקורת משתקת. בלב  לבן קינן  ספק  גדול לגבי ערכו  העצמי של  השלטון. לגבי השימוש  בכוח. האינטלקטואל והחלוץ היו מודעים לחשיבותה  של  הפוליטיקה והמעורבות הפוליטית אך הם היו מודעים לא  פחות   לכוחות ההשחתה  שיש  לעיסוק  הפוליטי.  היהודים שמלאו את שורותיהן  של  חבורות של המהפכה ושל התפישה  הליברלית  חשו  עוד  יותר  את  הדילמה.  לא פעם  קל היה לתקוף  את הרעיונות הללו ולטעון  כי היהודים  הם  הנושאים המרכזיים  שלהם. שרעיונותיהם הם פרי  אי שייכותם   לחברה  הסובבת.   המודרנה  שיצרה  את  האנטישמיות  החדשה לא שלא נעלמה  עם  האמנציפציה  אלא  הרימה  ראש והיתה לאנטישמיות  ללא אפשרות להמרה  דתית או  להעלמות   בלאום.

האינטלקטואל היהודי מצא לאט לאט את  דרכו  לציונות וכרת ברית עם  החלוץ כמי  שמנסה ליצור חברה מתוקנת ולאומית  גם יחד.  ברית זו לא  היתה  פשוטה  אך היא  הניבה פירות מיוחדים. ברית  זו כונתה  בשנות הארבעים  הברית בין  ההר והעמק.

כשינוש  קורצ'אק  בא  לביקור  ארוך  בארץ באמצע   שנות השלושים  הוא  הסתובב רק  בין  קהילות  החלוצים  בקיבוץ ובמושב. 'את וארשה  אני  כבר  מכיר'  אמר  ביחס  לתל אביב. כשראש  הקונסרבטוריון  של מוסקבה  דוד  שור עלה  ארצה  בזכות אהבת  המוסיקה  של  ראשי  מהפכת  אוקטובר  הוא אמנם  גר  בתל אביב  אך את  רוב  זמנו הוא  בילה  בנסיעות ללמד  את  החלוצים מוסיקה.  מן המעשה  החלוצי שאפו אנשי  הרוח לקבל השראה. הם  ראו בחלוץ כתובת לחלומותיהם ויכולת  לשאוב ממעשיו נקודת מוצא להגותם.  אין פלא  שמרטין  בובר שפגש את  אהרון  דוד  גורדון  ראה  בו מורה למרות השוני  הגדול  בין  הרעיונות  בהם  החזיק.  גם כשעלה  ארצה והיה  למייסד  הסוציולוגיה הישראלית ביקש לערוך מפגש  רעיוני אינטלקטואלי  עם  החלוצים. הכנס  שהתקיים  בהר  הצופים קיים  דיאלוג  בין  האינטלקטואלים לבין  החלוצים.  גם  החלוצים  ראו חשיבות  עצומה  במפגשים אלה למרות שהיו  חלוקים פוליטית  היה  להם חשוב להאזין לאנשי  הרוח.

הדיאלוג הזה יצר קשר מיוחד  בין  הלימודים  הגבוהים לבין  חקלאי  ארץ ישראל.  הוא  השפיע עמוקות  על  קורותיה  של  החקלאות  הישראלית.  החקלאים  ראו  עצמם כקשורים אל  הקידמה  הטכנית  בחקלאות. אנשי  המדע ראו עצמם מחויבים כלפי  החקלאים באשר  הם. החקלאי ערך ניסיונות לאקדמיה. האקדמיה  האזינה לצרכי  החקלאים. הקיבוץ והמושבים  היו  ארקדיה ארץ הרועים האגדית שצוירה  ביוון הקלאסית אך  מצד  שני ראו בה  אינטלקטואלים רבים גם  מודל עתידני לשותפות  אנושית.  אותו יחס נוצר  בין  האמנים הגדולים בעיר  שהדריכו ושיתפו  עצמם  בחייהם של  האמנים . הם הפעילו מקהלות, חוגי ציירים, תיאטרון  . חיי המעשה  ערערו והציפו את  התיאוריה  וציידו  אותה  בתובנות חדשות. התיאוריה  גלתה וביקרה  את  המתרחש  בחיי המעשה.  לא  נוצרה  אידיליה  אך  דרמה  רווית מתח. נדמה לי שדבריו  של  הרצל מאירים עיניים.

'כן אלמלא פחדתי פחד  גדל  כל כך להיות נקרא  אוטופיסטן בעל הזייה הייתי מצייר את סידוריה  העתידיים של  ארצנו, עם מסילות ברזל, קווי טלגרף, טלפונים , מכוניות ועוד  דברים אגדתיים   שאדם לא  ראה מימיו. אבל  בשכלולים כאלה על  הקרקע  החדש שהוא  אדמתנו  העתיקה, אין מתמצה  הדבר, שהוא  בשבילי  הציונות. אין  אני  מאמין  כי  עם  התנ'ך, שהתמיד בקיומו  מתוך סבל  קשה  כל כך, לא עשה זאת אלא  בשביל  להביא את  אמצעי התחבורה לביתו. הכרח הוא  שיהיה  טעם  אחר ותכלית  אחרת של  העם עתיר  הניסיונות.  כיסופים אל הצדק, אל התעלות  אנושית. אלה  בוודאי קיימים  בנפשנו ואנו חייבים להביא  אותם על סיפוקם… אולי נגלה  בהזדמנות  של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם. שתצמח  מהן תועלת  גם לחלכאים וגם נגשים  אותם. שתצמח מהן תועלת גם לחלכאים ולקשי  יום של אומות אחרות, ואז נהיה ישראלים במלוא מובן המילה.'

בפני  עם  ועולם . עמ' 377

 

 

תזמורת על קרח

ביאליק  דימה  את מצב  החברה  היהודית בעת משבר  לתזמורת  המנגנת  על  קרח. כל זמן  שהקרח יישאר  קפוא ויציב המנגן ינגן תוך הקשבה לשאר  הכלים . אמנם אז לא ייתבע ממנו  כושר וירטואוזי לנגן   אך  הוא  יאמין  בחשיבות השמיעה הפעילה  לניגון של חבריו  .   ברגע  שהקרח  יישבר וכל נגן יעמוד  על  השבר  שלו  הוא יתחיל אמנם  לנגן  באופן וירטואוזי   אך מוסיקה לא תשמע. רק רעש. את הנגן ידריך   פחד טביעתו של  גוש  הקרח    . הוא יבטא את פחד  הטביעה . יש לחולל תמורה שבה לכל מנגן תהיה תחושה  שהוא יכול להיות וירטואוז לא בגלל התמוטטות הקרח מתחתיו אלא משום ביטחונו באדמה  עליה  הוא  דורך.

 

מסתבר  כי גם לחברה  שאין לה קרח שביר תחת תזמורותיה, גם לחברה שעוטפת  עצמה  במיתוסים צרכניים נשמע  רעש  גדול. המוני  סולנים  מבקשים ומתחרים  על הקשבה ומודברים  על ידי  פחדי  בדידות.  מתגעגעים להיררכיות משחררות, לכוח  במקום לסמכות.

אני מאמין  כי הצונאמי הגדול  בתוכו אנו חיים מצמיח גם צמיחה מחושת של ניסיונות בינוי חברתי חינוכי הצומח מתוך חיפושיהם של  אנשים שונים אחרי שותפים, אחרי זירה לעשייה משמעותית המנווטת  בתוך הסבך וסוללת דרכים לתיקון.

 

 

 

המילה  קוסמופוליט קוסמופוליטית הומצאה למיטב ידיעתי  בין הסטויקנים, פילוסופים  שפעלו  ברומא  העתיקה. הם השפיעו לא מעט  על העולם.  הם טענו  לאורח חיים מסתפק  במועט ,  לראייה  אוניברסלית. הם שקדו  על צמיחתו  של טיפוס  אנושי מוסרי ועל  האוניברסליות  כקנה מידה מוסרי לפעולה. עד  כמה  שאני יודע אסכולה  זו השפיעה לא  מעט  על  היהודים של תקופתה גם על בניית  האידיאל של  הטיפוס  של  התלמיד  חכם.  הרבה מסיסמאותיה של הסטואה הן הסיסמאות של  הגלובליזציה  היום. אך אין להתבלבל. הסטויקאנים  באו מחוגי השלטון  הרומאי.  לדידם הקוסמוס  האנושי הפורץ בולות ושוני  בין  בני  האדם היה גם  ביטוי לשליטתם על  העולם  . הוא  היה  הד  חוזר לפאקס  רומנה, לשלום תחת  חסות  האימפריה. בתיאוריה  הסטואית  רואים סימנים מובהקים לשברים שכבר  היו  גלויים  במשטר.  היהודי  שהפנים  את  רעיונות הסטואה וגם הנוצרי שקיבל  אותם  לא  ראו  את  הדברים כפי שראה  אותם השלטון הרומאי  שנאבק נגד  עקרון התענוג והשחיתות  המוסרית  שחילחלה  עמוקות. שנשבע  לנאורות ולאורח  החיים היודע  לעמוד  בפני מצבי מצוקה.  הם  ראו את אורח  החיים , את  התביעה למוסר  אוניברסלי  מזווית  הראייה  של  מי  שהמשטר  הכלל עולמי  שעבד אותו. פגע בו.  הגלה  אותו. הם תבעו  אוניברסליזם אך לא  כאידיאולוגיה  של שליטים אלא כזכות  להפוך את קערת השלטון  על פיה. הסטואה האמינה  בגורל ובהשלמה עם השלטון. שלא  כמו תלמידיה  הרבים  בדתות המונותיאיסטיות  כיהדות ונצרות     שהאמינו  בבחירה  החופשית  או בחסד משמים הכופרים בגורל.  האוניברסליזם שלהם בא לידי ביטוי  בכך ששחררו את היחיד והציבור  מכבלי הגורל ומשלטון  כפוי.

דומה  כי  אבחנה  זו בין תלמידי הסטואה  יפה גם היום . זה ההבדל  בין קוסמופוליטיות  הצומחת  מראייה לאומית מבקרת, החוששת  מחומות הנבנות  בין אנשים לבין תרבויות ומנסה לבלום אגואיזם קולקטיבי לבין  פחדים מגויסים ומתבצרים של לאום   הבונים  מחסומים וסולמות של  שליטים ונשלטים.  הבדל  בין  אלה  שטיפחו תרבות  עולמית בשם  עליונותו של  האדם   הלבן. לבין תפישה  המבקשת  לראות עולם ואנושות  הפורצים אל מידה גדלה והולכת של שוויון  אנושי המוקיר את המגוון האנושי.

אי  שם בשנות הששים המאוחרות  שרו  החיפושיות שירים  ביקורתיים  הם התפללו לאהבה נעדרת ודמיינו  אנושות אחת. אך היה ברור  כי  העולם האנושי ישיר את ההומניות  שלו  באנגלית  רהוטה.

הגלובליזציה משחררת מערכות מלתת  דין וחשבון לאנשים קונקרטיים.  הם רואים לנגד  עיניהם גראפים עולים ויורדים שמאחריהם ניתן להסתיר הון רב  בניינם  מצדיק שלטון  מופשט של אדם  באדם. ניצולו ונישולו מתפקידו כאזרח אמיתי של כפרו, אזורו ומדינתו. הגלובליזציה  שפורצת  גבולות ומחוללת קשרים  בין כל האנשים לא שוכחת באותו זמן  להיות  הלאומנות של  מנהלים ובעלי הון המתאגדים יחד על בסיס  אתוס של תחרות שאחד  מתפקידיה לזרוק  שחקנים מן  הבמה  כבמשחקי  ריאליטי.  רוב  האנשים  נותרים מחוץ  למשחק ונשחקים  בלאומיותם  האבודה.  היסוד  המלווה  את  הסטואיקנים  כמאמיניו  החרדים של  הגורל מלווה  גם את  הקוסמופוליטיות  החדשה : אין מה לעשות. הכלכלה  העולמית אינה פוליטית ואינה מוכרעת  על ידי  אנשים המבקשים  הכרעה. היא  לכאורה תנועה  של  סחורות . היא  מופתעת  כל פעם מחדש  כיצד  תנועה של  סחורות מביאה  יחד  עמה מלחמות ותנועה  של פליטים  והגירה  רבתי  בה  אנשים מאבדים  את שורשיהם.

הקוסמופוליטיות  החדשה שמשתתפים בה אידיאליסטים ונבלים, אלו שאינם מודעים כי תפישת אי המדינה ואי הלאום מולידים לא  שלטון  עולמי המבקש לתת ביטוי לעושר  האנושי ולגווניו אלא לעורר  מלחמות  בין שבטיות מתוך אכזבה  עמוקה  מהיכולת של  שלטון להיות ביטוי לרבים והופך את השלטון לנקנה  בידי מלחמות אזרחים.

במקום  שהנטיות האוניברסליות  של  הקומופוליטיות  ייפגשו  עם חברות המודעות לבניינן ומבקשות לדאוג לזיכרון ולחלום. כאן החברה   הצעירה  מבקשת להיתלש מהאחריות  הקונקרטית  לשותפיה  בעבודה, בקהילה  במערכת  החינוכית ולבכות  את  מר  גורלה המרחף  על פני תבל  כולה. מי  שיתלה  על  העגלה   העולמית  הדוהרת לריכוז  של הון ושליטה. מדברת בשם אוניברסליות  ולא יודעת  ביקורת  עצמית מהי  ומבחינה זו לא מהססת להידבק במחלה  הפוקדת  את יריבתה הפונדמנטליסטיות הדתית והלאומנית.

אלו ניזונות  בשפע  הנוטף מאוניברסליות מופשטת שבמקום  להצמיח  חברות מלמטה אוהבות פירמידות פיננסיות הבורחות אל       מסיכות של  הומניזם.

במקום שהלאומיות תינוק משורשיה  ההומניסטיים  העמוקים, מהיסודות הדמוקרטיים   שהנביטו אותה  היא  מעדיפה  לחיות  את פצעיה  של הדמוקרטיה ומתגעגעים אל שלטון סמכותי  שיביא  גאולה ונחישות. ייאוש ופולחני מוות מזינים אותה  גם שהם מתרפקים לשורשים  עמוקים ולפיכחון פוליטי שינקום את פצעיהם המגויסים.

הקוסמופוליטיות והלאומנות, הפונדמנטליזם פולחני  הצריכה סודקים את  האפשרות לתיקון ובנייה של חברה  המשתמשת  באוניברסליזם לצורך פתיחות וביקורת  אך לא  מתנזרת מחובתה  כלפי  עניי  ביתה.  במקום  שפרספקטיבה  של משפחת  עמים  הפועלת  בכיוון  של צמיחה  של  קהילות  המנסות להבין וללמוד  את  התנאים המשתנים ושורשיהם ומציגים  דרך לבנייה חברתית  לא מתוך  הערצת  נחישות הנובעת מאובדן יכולת להאזין ולפתח הדברות .

 

 

אינני  מתכוון  לפתוח  בהתנצלויות והסברים  על  כך  שחבורת  שדמות  לא  תפשה  את השלטון למרות שהאמירה  שחשבנו  עצמנו  הכי  יפים  או  הכי טובים  נראית לי מוגזמת . זו היתה חבורה  מגוונת בעלת ביקורת  עצמית מפותחת ואפילו היו בה  אנשים בעלי חוש  הומור  מספיק  כדי למנוע  מעצמנו  כתרים מופרזים. כמו כל חבורה  היו בה  אנשים תמימים ואנשים  שהאמינו  כי  בכוחם לעצב  מדיניות.  אי אפשר  לומר   שלא היה  ניסיון כזה אך הדעות  בחבורה לא  היו זהות.  היו  כאלה  שראו  עצמם   ממשיכים את  הדר5ך של  מורי  האוניברסיטה  העברית  בשנות השלושים והארבעים שלמדו משהו  ממלחמת  העולם הראשונה והיו שופרי התפילה  לא ליפול  שוב  בתהומות  שנפלו אז  בשבי הפאטריוטיות  הרצחנית של  אירופה  ערב  מלחמת  העולם הראשונה ובמהלכה. בה  מצאו יהו'ים לוחמים  ביהודים. היו  כאלה  שחוויתם המרכזית היתה  חווית  המעבר ממדינה  החיה על סף חידלון. בתוך  אתגר חברתי בלתי  הגיוני מבחינה חברתית  וכלכלית.

לציבור  בדתי מלחמת ששת  הימים היתה  מהפכה  רוחנית של ממש. היה  נראה להם  כי  אלוהים ששתק הרבה  שנים והיה צריך  להיות  בעל אמונה  גדול  כדי  לעמוד מול  שתיקתו הגדולה ולהמשיך להאמין. לפתע  היה  נראה  כי   שב לזירה  הפוליטית . שלפתע המהלך  של בניית הארץ לא  על פי  קודים דתיים אלא תוך שמירה על דחיית  סיפוקים אמוניים  הופך את  כיוונו.

זו לא  היתה   רק  מהפכה  דתית  אלא  היא פעלה  עמוקות  אצל  חילוניים חרוצים. קבוצה  קטנה  אמנם אך אינטנסיבית  שחשו  שהאתוס  של בניית חברה  נפגע  עמוקות  על ידי  הקמת מדינה  בלתי  אוטופית  בעליל. שביקשה לחזור  אל אתוס התיישבותי  של תנועה  הבונה  התיישבות מלמטה גם אם הדבר מביא  אותה   להתנגשות  עם  שלטון המבקש להבין  את  המציאות   החדשה לתוכה  הוא  נקלע.  תחושתם היתה   מעין תחושת  'המתמיד' שנותר לבד  תחת  כנפי  השכינה. לפתע קבוצה  זו פגשה חבורה  שדיברה  כמו  שדיברו חבורות  בעבר.   דיבר לפני ובתוך מלחמת  העצמאות. שתי  החבורות הללו  דיברו  באופן מעורפל  על מה   שעומד לקרות. וותיקי ההתיישבות  שהיתה  עומדים לחזור  בתשובה והדתיים של גוש  אמונים  עומדים להתגייס  לפלמ'ח.  אולם שתי  החבורות החליטו להיפרד  מההוויה  של  עם שקבלניו ובנקאיו , החבורות  של  מדינאים מקצועיים שליוו  את בניין  החברה המדורגת  לפעמים בהכרה ולפעמים שלא  בהכרה.

כל הזרמים – מהימין ההזוי ועד השמאל הקיצוני דיברו בשפה של כל יכולים.  אחרי  מלחמת ששת  הימים  היה   נראה  כי  ההחלטה על גורלנו קשורה  רק  אתנו.  לא  עם המעצמות ולא  עם המדינות השכנות, לא עם מצב  העולם ולא  עם  הפלשתינאים.  לא  העמדה ברצינות שאלת הגנת  המרחבים שנוספו למדינה אל האם אנו מבקשים את השלל או את השיבה למחוזות  הקודש. או  את  הצירוף  ביניהם.  ההתישבות  בארץ  רק  נחלצה  מתקופת השפל  שלה כשהיתה  צריכה   לחזק  את  היישובים  שנתרוקנו מיושביהם שזלגו לערים. כל המדינה  המשיכה  בהגירה מתמדת. ערי הפיתוח  התרוקנו והתמלאו.

חילוניות עברית העכביש והדבורה

חילוניות עברית

 

העכביש והדבורה

 

הוויכוח על ערכם של אמצעי התקשורת  הוא ישן נושן.  ההתחלה  שאותי מאד  עניינה  היתה  הוויכוח על הספר המודפס שקדם לוויכוח על ערכה  של הרכבת שאף היא כידוע אמצעי תקשורת חשוב. (לנו  ליהודים ,ידוע  כי אחד  השינויים בחיי  היהודים  בעת  החדשה היה  שכשהיו מהומות ורצח בקהילות  היהודים  הפורעים היו נוסעים  ממקום למקום  ברכבת ומעבירים את רעל שנאתם  ).

בוויכוח על הספר המודפס טענו  המתנגדים לו כי האנשים הקוראים בו  ישתכרו ממנו ויאבדו את  עצמיותם.  דון  קישוט הטובע  בין ספרים ילך להילחם  בטחנות  רוח. הם האמינו  שאותנטיות  נרכשת  ביכולת  שלך לא  להילכד  בהערצת דימויים המובלת  על ידי  הספר  הכתוב.  הספר  גורם לשכחה  עצמית ולהתפשטות  של אמונות   שלא  נעכלו לאנשים  שלא יוכלו  אלא לעשות בו שימוש  לרעה. אל תקראו עד מאוחר  בלילה  אמרו הורים מודאגים. לא  רק  על  העיניים ריחמו אלא  גם על הלב  הבורח עם שורות הספר לעולם  רחוק מדי, תלוש מדי.

יונתן  סוויפט הסופר  כתב  על  כך שיש  שתי מפלגות מפלגת העכביש ומפלגת הדבורה. העכביש מוציא  את  כל  קוריו מתוכו. הדבורה יונקת מהפרחים הנמצאים מחוצה לה. העכבישים אוהבים  את הבוקע מתוכם הדבורים מחפשות את תקוותם בעולם אם לומר בשפה  של היום העכביש  אותנטי  הדבורה  רלבנטית..

העוסקים  בחינוך , במיוחד  אלו שמבקשים לחנך  את  עצמם מכירים יפה  את  כל  האופציות הללו.  את ההתנפלות  על הספר הזר והרחוק כדי  לא להתייצב מול הכאן והעכשיו  המציק, גם את  הסגירה בפני  כל קול  הבא מבחוץ מפחד ערעור פנימי.

סוויפט  העדיף את הדבורה.  הוא לא  אהב  את ההקאה  של עכבישים  היוצרת רשת לוכדת.  בגנים של אותן שנים היו  שותלים  שושנים ליד השער כדי לזמן את הדבורים לאסוף צוף. בגלל הדבורים השושנים  היו  סמל  לחברות. ייתכן כי מכאן בא  הביטוי  'כאן זה לא  גן שושנים.' זו לא היתה השושנה   היחידה  שאילף  הנסיך  הקטן אלא  גן פתוח לרדיית דבש ולעקיצות ידידותיות.

עלינו להכיר  את  העכביש והדבורה  כאופציות  של  המחנך את  עצמו.  יותר קשה להצביע האחד  על השני ולקרוא בגנאי :אתה  דבורה  משועבדת לזולתך ולמשטר, אתה  עכביש  הסוגר  את  כל חלונותיו  מלראות ולקחת  אחריות.

בשנים  האחרונות  התגלה משבר גדול  בגידול  הדבורים.  כלי התקשורת שלהן  שובשו  על ידי  אמצעי  התקשורת  הרוחשים באוויר. הן איבדו את  היכולת  שלהן לשדר. היחד שלהן שובש על ידי  עודף של  גלים  אלמוניים. הן  כנראה לא יכולות  להפוך את  עורן ולהפוך לעכבישים לוכדים ברשת. נראה שלא פעם אמצעי  התקשורת משבשים דווקא את הקשר  כי הם רק מחופשים ליוצרי קשר. אנו צריכים לנווט  עצמנו  בתוכם לא פעם  כמעט  באלימות. והמילה  אלימות  קשורה    לאלם. לאובדן  היכולת לקשר. הכעס מגיע מאותו ייאוש מהשפה האנושית לחבר  בין  האנשים. זו אותה  סטירת לחי שסותמת את הדיבור. היא  באה מאלם. משתיקה  רועמת. מייאוש מקשר. מעיוות הקשר . רבי חסידי דיבר  על אלוהים בשואה וציטט את הפסוק 'נושא משך אלומותיו ' כשהאלומה פורשה  על ידו  כבאה מהאלם . כאן דווקא האלם של אלוהים  כלפי  הקשורים לו וזועקים  להופעתו.

מאמץ הזה לקשר והעצב  בהפרתו לא  דומה לדרכם של  אלו מן העכבישים המאוימים  הסוגרים את עצמם כדי להישמר מקשר  מהשפעה זרה. הדבורים שאיבדו קשר מודעות  בדרכן  כי הן חיות בעולם  של תקשורת  המחייב לחצוב  את דרכם לקשר במאבק עז  עם  גלי התקשורת  הרוחשים וחודרים לחיים  האינטימיים של כל אחד . אפילו הדבורים צריכות  כנראה להבחין בין האמצעים התוקפים אותן, משדלים אותן. כנראה  שרק לאט לאט הן תוכלנה למצוא את הדרך המהירה להיות דבורים המשדרות  ידידות, הפועלות ומביאות הביתה דבש אמיתי . אולם לא כדאי להיסחף עם סיפור  הדבורים . הדבורה אמנם הרשימה את האדם כמבשלת בעולם החי שאינה טורפת ואינה מסתפקת בבליעה . אמנם רבים ראו בה  סמל ליחד יצרני אך האם  ניתן לקבל  את  כל ברכותיה כאנשים ? האם יוכלו האנשים להגשים את ממלכת הדבורים כבני אדם חופשיים, שווי ערך, באופן  דמוקרטי – בלי חלוקתה המעמדית  הגורלית?

ללא מלכה?

העולם שלנו הרווי כל  כך   קידמה טכנולוגית שנכנסה לחיינו  הכי אינטימיים לעתים  מעצים את תודעת  קוצר  היכולת  האנושית להפוך התקדמות לקידמה. מתחת לרדאר של  האמונה  הדוגמאטית  בעריצותה  של  הטכנולוגיה מתקיימת  סרבנות  נסתרת. אמנם האנשים אינם מצטרפים לתנועה   שהיתה  פעם של שוברי המכונות בשם השוויון. אך הם מודעים בהחלט  למחיר  הקידמה  ומפתחים יחד עמה זרם נגדי..

 

יחד  עם מטוסי  הסילון, הטילים ארוכי הטווח, הלוויינים ושאר צעצועי המדע המאוהב  בטכניקה של  מהירות  אנו מודעים יותר ויותר להעדר אופקיה המוסריים של נושאי המסר הטכנולוגי המסר המוחץ ביותר של תקופתנו  . הוא אדיש לסחרחורת הקיומית  שהוא  נושא.

יחד  עם המודעות למהירות שהושגה  אנו עדים לכך שדווקא  בעולם כזה   מיליוני  אנשים רצים במו  רגליהם . הם רצים כדי לרוץ. כדי לשוחח  עם  גופם שיח  ראשוני. הם מצטרפים  אל כל  ההולכים כדי ללכת ולא ממהרים לשום מקום. הוויתור המודע שלהם  על  כלי תחבורה   שהעולם מציע להם ושהם צורכים אותו בהתלהבות במועדים אחרים.  אין הם  מבקשים  להתחרות  עם המהירות  הטכנולוגית  אלא  לעצור  אותה כבמעין פולחן . בעידן  של חופש  הם מטילים  על  עצמם  מגוון של  דיאטות טכנולוגיות מחמירות  .  בראשית המאה  העשרים היו שגידלו חיית מחמד – צב . הם היו מהלכים בחברתו כשהוא  קשור  לאדוניו כדי להוכיח  שהם  עוצרים את הזמן. כך ליד פולחן  הטכנולוגיה מגיעה אלינו  רוח  המורדת  בהערצת הטכנולוגיה  וכחלק ממנה רוח המזרח  העוצרת כל במדיטציה ובתרגילים מרוכזים בגופו של היחיד וברוחו השואלת. זוכרים  ויוצרים  פולחנים  המקפיאים את הזמן על ידי  קידוש רגעי עבר וטכניקות של  העבר. יחד  עם  העובדה  שהדפוס נעשה  כל כך  קל ומתקדם עדיין יושב בפינתו  הסופר  סת'ם וכותב  כתבי  קודש ומזוזות עם הרוק,  הדיו והנוצה . הוא עוצר  את הזמן ורושם ספרים שנשארים  ספרי  קודש  כי הם מבקשים להוכיח כי יד  הזמן אינה  משפיעה עליהם הם מתבססים על טכנולוגיה  מקודשת. גם החקלאי החורש  את אדמתו בטרקטורים מתקדמים מגדל ליד ביתו עציץ ולפעמים גם גידולים אורגניים מבראשית.

 

כך בצד  הרפואה  הטכנולוגית צומחת לה הרפואה  האלטרנטיבית אולי בגלל  שהראשונה  איבדה  את  הקומוניקציה  עם החולה  כאדם ואת סקרנותה לדיאגנוסטיקה  הצומחת  מן  הדיאלוג  בין הרופא לחולה.

לעתים דווקא מתוך ההישג  הטכנולוגי  נולדת מודעות עמוקה לטבע ולאדם . לאקלים , לאשפה המצטברת , לשפל  האנושי המוטל על חלק  מהאנושות , לסיכונים האקולוגיים שהופכים מוקד לדילמות מוסריות הצומחות מתחת לרדאר של  הניטרליות  בשימוש  ובהערצת  הטכנולוגיה.

אל מול הטכניקה המדינית השולטת  באמצעות  אמצעי  התקשורת והביורוקרטיה ההיררכית והמופשטת מתקיימות  פגישות  ספונטניות בין אנשים ברחובות העיר ובקהילה  . באמצעי  התחבורה ובמקומות הבילוי, בבתי  הכנסת ובמקומות  הלימוד. לא  רק  קהילות מסורתיות אלא  קהילות  רדיקליות המחפשות שורשים לאוטופיה בה  הם  מאמינים. וחבורות מהפכניות  החושדות  בתרבות שירשו ומכוננות עצמן אל מול  חזון המבקש  התחלה  חדשה. כל אלה  מתקיימים  יחד  עם שותפויות כלכליות  וולונטריות.

חברות  דמוקרטיות ניכרות  בשילוב המתוח  של  כל  הגופים הללו  בכלים המדיניים.   הם עומדים  מול ועם  רשתות   גלובליות, חברות ומותגים  שהניכור בהן והאלימות גדולה למרות  מערכות פילנטרופיות שהם מפתחים על ידם.  מול התנועה  לעבר מערכות ענק  מנוכרות אך  אוניברסליות מתקיימת תנועה נגדית לעבר מערכות  רצוניות קהילתיות . תיאטרון ותיאטרון שוליים ? אולי. אך  המערכות  הביורוקרטיות פועלות  לאור  קודים  מנוכרים  והמערכות  הוולונטריות  המכוונות  לניסוי חברתי, לרנסנס תרבותי ואמנותי צומחות לצידן.   אולם לדיאטה הטכנולוגית צרכנית יש גם צאצאיות  אחרות: הכת  והפונדמנטאליזם  הדתי והפוליטי. אל מול  התרבות הצרכנית  צומחים פולחני אמנות, חזרה לדת,  אנרכיזם צרכני ,רעב ייאוש ואלימות. מצעד  החירות מחולל  בעיוותו עריצות וטרור..

הפגישה  הספונטנית, הניסיון להצמחה חברתית  מלמטה הרגישות לקשר  שבין פוליטיקה וחינוך עברו מבחנים בלתי אפשריים במאה  העשרים ולא עושה  רושם שהם פחתו  במאה  העשרים ואחת . אך כמו שאמר ולטר  בנימין : אופטימיות  היא  מגרעת  טבעית. תקווה  היא מעלה  על טבעית.