חדר האוכל רוקד

חדר  האוכל רוקד

 

אבני דרך, אבני  בניין

 

 

ביקשתי לקרוא לספר של מנחם באר  שיצא זה עתה לאור  'אבני  דרך אבני בניין'  בשם אחר 'חדר האוכל  רוקד' שהרי חדר  האוכל  שתכנן מנחם באר  לקיבוצו נעזב עם  השינוי אך הפך  לסטודיו מרהיב לריקוד  מודרני.  אך  הוא  העיר לי  כי הדבר  יצמצם את  הראייה  של  יצירתו  האדריכלית. כאילו הסבת  חדר  האוכל  לאולמות מחול  יעמוד  במרכז עשייתו  רבת השנים.

 

קיבלתי  את דעתו  אך בכל זאת  רציתי  להוסיף  כמה  הערות בנושא  הכל  כך  מיוחד הזה חדר  האוכל  רוקד.

 

כשאומרים חדר  האוכל  רוקד  נזכרים  בתמונות של  ריקודים ישראליים בחדר  האוכל ששולחנותיו וכיסאותיו פינו מקום. האקורדיון  עומד  במרכז ומסביבו  רוקדים עד  כלות  אנשים רציניים, חורשי שדות, קוראי ספרות טובה,  צופים בהיסטוריה  נוראה ומחולליה.  חדר  האוכל  רוקד מזכיר  הן  את האכסטזה  החלוצית  הפורצת צורות,  הן  את  המעגלים הנצחיים והן את הרונדו  המתקדם  כנחש.  הם מזכירים את  ריקודי הרועים ואת הכוהנות  הנושאות  תפילת  חברה  מתחדשת והן את שירו  של  האדם  הפשוט  המזדמר  בתפילת  המהפכה המבקשת פריצת  תרבות  מתוקנת. .  יש  מקום לריקודי הזוגות  המרמזים ותוהים על האהבה  שתפרח. בחדר  האוכל יש  קישוט תובעני, ארוחת חג צפופה ובמה  מאולתרת  המזמינה  את  כוהני העדה וכוהנותיה, את  גיבורות  מחסן הבגדים שעיצבו את  הבגדים הרקומים לערב  בשנה.

 

 

 

אך בצד  כל אלה  יש בחדר  האוכל הרוקד  כיסאות לבודדים, לבלתי  משתתפים, למתגעגעים לביתם  החי ולביתם שנהרס,  הנזכרים  באימת  עברם ובתקוותיהם שהתרסק

 

וזה לפני  שחדר האוכל הרוקד של געתון  היה   לארמון  ריקוד מודרני. לפני שהאבא מנחם והבן  רמי חברו להפוך  אותו למקדש לאמנות הריקוד. אותו  ריקוד שבא להיות  אנטנה  לעולם הרחב, שבא לבטא את צעקת האדם היודע  לשיר  את  שמעבר למילים, המחפש  שפת תפילה  ופולחן בזכות פרטים ומכלול, בזכות שריר ומבנה, בזכות הקשבה ומרד  לכוח הכבידה האנושי, בכוח הכריעה והפריצה.  חדר  האוכל הזה נשען  על חדר  האוכל ההוא. לא ארמון  אצילים שהפך לחלל, לא  תיאטרון גלאדיאטורי  או  כנסייה גבוהת קשת  המאמץ את סמכות ההיררכיה  הקדושה. חדר  אוכל לפועלים המבקשים להם  הר שדה  ובית  כמו שהגדירו הקדמונים את שלשת  אבות  האומה אברהם ההר, יצחק השדה, ויעקב  הבית. חדר  האוכל הזה  שביקש לא רק  את  גובה  האמונה  המופשטת של ההר, לא רק  את השדה הפתוח ואת הבית  החם אלא  את כולם יחד בכפר הפתוח לעולם ולצליליו. הוא  התגלגל מבית התכנסות של  שותפים לחיים לבית מקדש  של הרוקדים  אותם.

 

אבא  של מנחם באר  הוריש  לו סרגל חישוב וכינור ובכך סרטט לו כיוון, קבע לו אבני דרך. אך מנחם בנה  את השילוב  המיוחד  בין מוסיקה וארכיטקטורה לא כמקדש מיסטי אלא  כמי  שמבקש חיים חדשים, שם הספר  של  דנטה  שגרם למשפחתה  של  שושה  לקרוא להוצאת הספרים שלה  בבודפשט דנטה.  חיים חדשים שקווי  המתאר  שלהם לא  נקבעו  על ידי הסבל והאימה אלא כמרד נגדם. כאותו ספר  מופלא של  דנטה  האיטלקי המעלה את חידוש  החיים   כמעשה  של אהבה וזיכרון ולא  כמחיקה  של  הישן.

 

קיבוץ  געתון  היה לביטוי חי  של המרד נגד  הפשע האנושי  והאסון שהתממש בהונגריה. כבר  בתוך האירועים  אפשר  היה  להבחין  ביסודות. מה  שנוצר  כאן  במשך שנים רבות ועל ידי  קבוצות ואנשים שונים, על ידי  גרעינים ובנים  מקורו  באותה  התנגדות  של  בני תנועת  הנוער בהונגריה  נגד  השואה  לא  במרד  אלא  בהתנגדות  המכוונת  להציל  אנשים  רבים  ככל  האפשר  ממלתעות הרצח.  אך מסקנות   ההתנגדות   לא  הסתיימו בהצלת  יהודים  אלא  בניסיון  לבנות  חברה אחרת, חיים חדשים.

 

המעשה  של  החידוש  והבנייה   של  המקום והזמן, של  החברה ושל  החיים  המדיניים, מעשה  שהחל על ידי  החלוצים  שנים  רבות לפני  דורו  של  מנחם עמד  בביקורת מתמדת, פנימית  של  הכינור.  הכינור  היה  סמל  של   המנגינה  האישית,  המרשה  לעצמה  לייבב ולרקוד, להרקיע  שחקים ולחפש   מחילות.  אך  גם לעמוד מול ניסיונות  להדביר  את הרוח, לשבור  את  רוח  החירות. כנר  אחד  היה  מהלך  בין פועלי  העלייה  השנייה. במטבחי  הפועלים,  בחתונות  של  הצעירים הוא  היה  מנגן  את לחניו העצובים אך  המובילים  את  הפועלים ישר  אל  ארמונות האגדה והתרוממות  הנפש. אך יום אחד  נראה  היה  כי גנז  את הכינור. שאלו  אותו  הפועלים למה  אינך מנגן והוא  השיב להם : מרים  הנביאה שרה. אך  היא  שרה  לאחר יציאת  מצריים. ממני תובעים לנגן  לפני יציאת  מצריים וזה  קשה.

אנו חשים עד  היום  כי למרות  העובדה   שמזמן חצינו את  הירדן, שנכנסנו לארץ בנינו  אותה  פצענו  אותה העמדנו  אותה  בפני  אתגרים  אנו עדיין  שם   בפרק יציאת  מצרים אל  מדבר  אי  הוודאות והעיצוב  הראשוני.

 

מדוע  היה  הכינור  כה  חשוב.? מצד  אחד  הוא  ביקש  את הגובה  של  המוסיקה.  הוא  היה  לשדה  תעופה   של הרוח  המחפשת. אך חשיבותו לא  הסתיימה  בכך  אלא  בכך שהכינור  לא רק ליווה  הוא  היה גם   אתגר קשה.  כיצד  החברה תקבל  את נגינת  היחיד? חנה  סנש שמשפחתה  היתה  ידידה של  שושה של מנחם המוציאה לאור  של  הקלאסיקה  הספרותית בהונגריה  כתבה  על  הכינור   מחזה מאתגר על אותו  כינור   שהתייתם  בקיבוץ תחת עולו  של   המפעל.  היא  כבר  הכירה  את  סיפורו  של  יהודה  שרתוק,  שרת. יהודה  יצא  לדרכו  החלוצית כמייבש  ביצות וכורה  אבנים  במחצבה  עם  כינור. כשהגיע לעמק יזרעאל  כתב   לאחיו משה   בלונדון שהחליט לצאת לעמק  עם  כינור.  משה  כתב  לו שעליו להחליט: או  קריירה  אישית  עם  כינור  או   דרך  הציבור  החלוצי  בלי  כינור. יהודה  ענה  לו כי  העובדה  כי רבים הולכים לעבודה בשדה לא  עושה  את   הדרך הזו לדרך ציבורית. זהו  אתגר  אישי.גם הכינור  אינו רק פרוייקט פרטי.  הוא  יהודה  מבקש להיות  אמן  במאה  אחוז וחלוץ פועל  במאה   אחוז.  לימים יכריז לעצמו  כי למרות  שהוא  יודע  שהפרוייקט  שלקח  על  עצמו לא אפשרי ובכל זאת  מן הראוי  לעמוד  במתח שהוא  מציב. היו חברי קיבוץ  רבים  שהחליטו כי אכן  משימה כזאת  בלתי  אפשרית . הם  עזבו העירה  או שברו את  כינורם.  יהודה  שרת שהיה מנגן  בכינור בחדר  האוכל  של  קיבוצו  יגור  נמצא  יום  אחד  ישן כי  ניגן  בלילות. הוא  נרדם  על  כינורו ושבר  אותו. הימים  המתוארים   על  ידי  מנחם  איך  בעצם ימי החרדה  הגדולה  והרצח בבודפשט  הוא   מכונס ומנגן ללא  הרף  בכינורו הוא  בעיניי מסמל את אותו יסוד  בו  האמינו  החלוצים . המוסיקה  היא  הביטוי  המטאפיסי  המעניק  לחברה  נקודת משען שאינה נטועה  בקיים. נקודה  שאינה  מוותרת  לקיומיות הטראגית ולא  לתודעה  ההיסטורית המבקשת להצטנע.

והנה  מנחם התגלגל   עם  כינורו. עמו  הוא  מפליג  באניית  המעפילים   הבנויה  קומות  קומות.   לילה  אחד הוא  מנגן  במסיבה  שנערכה  בקומה העליונה  של  המיטות . היתה זו   מסיבה  לכבוד  המהפכה  ברוסיה . באותו לילה  עלתה   או העלתה  האנייה   על שרטון וטבעה  אך הכינור  ניצל משום שהיה  בקומה  העליונה. המעפילים  העלו  על  אניית  מעפילים  אחרת שלימים תקרא 'כנסת ישראל' . באנייה  זו  היו כ1200 ילדים. אחד ממדריכיהם עוזר אוורבוך היה אף הוא  נגן  כינור.  ביום ההתנגשות  עם הבריטים בנמל   בחיפה הוא  איבד  את  כינורו. הקרב  עם הבריטים  הסתיים  בכניעה והמעפילים  הועברו  לקפריסין והנה  כשהגיע לשם  פגש  את חניכיו והם  החזירו לו  את הכינור.  הם ידעו עד  כמה  חשוב  הדבר להם ולו.  אנייה  אחת, שני  כינורות והאתוס  החלוצי  שהיה  מעבר למפעל  שיקומי מעשה  של אהבה.

 

 

 

מעשה  הבריאה  של  קיבוץ געתון חתום  על ידי  האמונה בכוחה  של  האמנות .  לא בהפיכת הפוליטיקה לחזיון אסתטי כפי שעשתה  התרבות הפאשיסטית, אלא  ביכולתה  לתת  ביטוי המשתלב  עם  דרך הבניין של החברה הכינור  של  מנחם והאקורדיון  של  שמואליק  כ'ץ , השירה הריקוד של יהודית ארנון, התכנון האדריכלי של מנחם  המכחול  הוירטואוזי  של  שמואליק כ'ץ  לא  נגננו  אחרי יציאת  מצריים ולא  אחריה  אלא  בתוכה. ומסתבר  כי עדיין   אנו  בתוך  תהליך זה  שמתמשך כל  כך  הרבה  שנים.

 

הארכיטקטורה של מנחם באר היא חלק  מהסיפור   הזה.  אנו יודעים  כי חיים חדשים לפעמים מתבלבלים  עם רצון למחוק את כובד החיים  שחלפו. זיכרון  התרבות משמרת   לא  מעט ניסיונות  שנכשלו.  ז'אק  קוקטו ערך סרט עתיק  על   אורפאוס. בסרט  רואים את  עולם  המוות. חורבות  של בתים. מסבירים  לאורפאוס  כי  חורבות  אלו  הן  החורבות של  החלומות  האנושיים.  בלב  החורבות מהלך  זגג  הקורא  בקול  זגוגיות לתיקון! אין  אף חלון אך  הוא  מציע  את  מרכולתו השקופה. האם  היצירה  הארכיטקטונית הקיבוצית  מוכרת זגוגיות  עבר לחלונות  שלא  קיימים? האם הסיכוי  היחידי  הוא  פינוי בינוי המונע  על ידי  הון  שלטון?

 

אנחנו   הבאנו את הספר הזה  מתוך  אמונה  כי חיים חדשים  הם  סיפור  של אהבה, של  התחדשות, של תרבות  הנוצרת יש  מיש גם כשהיא  עוברת  הרבה  רגעי תוהו. אנו מבקשים לתת תקווה  לאנשים  היוצאים  לדרך  של תיקון חברתי וחירות יצירה.  אנשים  שאינם מבקשים  לצרוך תרבות מתוך  רצון להיפרד מאספסוף  אלא מתוך  רצון ליצור  קשב ונביעה עצמית  המגלים  אנשים ושותפות  בין  אנשים. אנשים  המונעים לא  רק  על ידי  החשוף והסגור אלא  על ידי  כוחות שטרם  התגלו.

 

מנחם  בן התשעים  היוצר ומנגן, המספר  סיפור חיים  ועד לריקמה  המתמדת של חיים חדשים צריך להיות לנו ולבנינו אבן  דרך  המסמן אבני  בניין  לאותו בית  בעולם אותו  אנו מבקשים  לבנות כאן  על פני אדמה.

 

אלישיב

 

אלישיב ראשי פרקים

אלישיב  הוא מושב  העובדים הראשון  לחלוצים עולי תימן.  קדמו עליות של יהודים מתימן בסוף המאה התשע עשרה ובתקופת העלייה השנייה. עליות אלו היו עליות בהן המצוקה עוררה את החלום מחדש. יהדות תימן סערה משיחית משך  כל ימי  קיומה ושילמה  על  כך מחירים כבדים.  כל התעוררות הולידה  עלייה של יהדות תימן, מצוקה גדולה והיאחזות מיוחדת  במינה.  יהדות תימן יצרה  משלה וקיבלה  השפעה  מספרים, רבנים  שליחים. היא  הגיבה ויצרה  כל השנים. שימרה מה  שלא  שימרו  אחרים התקדמה לאן שאחרים לא הגיעו.

בתקופת העלייה השנייה  נוסדו שכונות של תימנים במושבות השונות. שעריים ברחובות, נחליאל בחדרה, שכונות  בפתח תקווה  תל אביב ומקומות אחרים בארץ. כשהוקמו מושבי הפועלים על ידי חובבי ציון נחלת יהודה ועין חי התגלו הבעיות של שילוב  משפחות של תימנים עם רווקים ומשפחות קטנטנות של אשכנזים. הניסיון  לבנות מושב  של תימנים על אדמות פיק'א במה  שהיה לימים חוות הניסיונות  ביתניה נכשל. בימי מלחמת  העולם הראשונה  המצוקה  גדלה  שבעתיים לנוכח  התנאים הקשים בארץ.

הקמת מושב  העובדים  אלישיב  על ידי  התאחדות  עולי תימן בפעילותו ללא  לאות של אברהם טביב וחלוצים בחלקם וותיקים, אנשי  העליה  השנייה ובחלקה משפחות שהגיעו למקום בעליות  אחר  כך . הם הגיעו  משכונות התימנים בפתח תקווה, רחובות, חדרה, ראשון לציון. התארגנו בארגון וביקשו להשתלב  במפעל  ההתישבותי הגדול  בואדי חווארית הוא  עמק  חפר. ההתישבות בעמק  חפר היתה כבר בלב  ההתנגשות  הפוליטית  בין יהודים וערבים.  היא הפעילה הרבה אנרגיה, תככים, מערכת יחסים בין אריסי האזור והשבטים הבדואים נדדו  בו.תרומה  מכרעת של יהודי  קנדה לרכישת האזור ועבודה ציבורית  למימוש זכויות  חלוצי תימן העלתה  את  אלישיב  על הקרקע.

אלישיב  היה למושב חקלאי מעורב במעשה ההגנה, החקלאות, הוא שילב מסורת עם מהפכה  אישית. נחרצות  עם  סובלנות. חום עם התמודדות .

יהדות תימן  היא  בחלקה יהדות עירונית ובחלקה  כפרית. יהודים ישבו  באלף  כפרים  בתימן.  רוחנית היא פוצלה בין אלו  שתבעו ממנה להישאר במסגרת הלכה לא מעורבת  עם קבלה לבין אלו  שקיבלו  והפנימו את  הקבלה והשלכותיה  בתחום הפולחן.  הקרע הזה  התגלה  גם בין  העולים ארצה מתימן ששמרו על  הפילוג  ביניהם. גם באלישיב  הוקמו בית כנסת של הכפר בנוסח מסוים אך גם בית כנסת ששמר  על  המסורת הנגדית. לאט לאט הגיעו לנוסח  מאוחד אך פינו מקום לבית כנסת  קטן ששמר  על  נוסח של אחד  הכפרים בתימן.

עם הקמת  המדינה ובואם של יהודי תימן   כקהילה  שלמה  ארצה  הוקמה  מעברה  על יד  אלישיב  של  עולים  מתימן.  הקשרים בין  העולים החדשים לבין וותיקי המושב חשפו את התמורות שעברו הן על המתיישבים  הן  על  העולים. בצד  האחווה  התגלה   גם מתח. אנשי המעברה  הקימו את היישוב  אליכין.

ראשי פרקים של  הספר של יוסף דנין אלישיב

משה בן יחיא דנין מומחה לבניין בתימן20

האימאם יחיא – מלך חסד

יציאת האימפריה  העותמאנית שלטון האימאם וחוק היתומים21

איסור  העלייה מתימן   1929  הסתננות דרך  עדן במסווה של עליה  לקבר שבאזי          21

מות אב מביא להסגרת בניו לאיסלם לבתי יתומים להיות לחלק ממנגנון האימאם 22

גיוס הקהילה להצלת היתומים. נישואי קטינים- נשואים נחשבו לבגירים 22

הברחה מכפרים, הגנת שיכים מקומיים    22

האבא דנין עוזר להבריח יתומים, נכלא וניצל על ידי השיך של מקומו    22

פרידה  מבני המשפחה       חלק מהילדים נשארו בתימן 23

נישואין על יד באר  הכפר   23

מסע על חמורים לארץ ישראל 25

על יד קברו של שבאזי    25

ההורים עולים בלי הילדים שנשארים בעדן 27

ניסיון לבריחה  מהמשפחה  האומנת בעדן 28

עדן באנייה פורט סעיד בדרך לארץ ישראל    29

חיפוש  ההורים בארץ     32

פגישת ההורים עם  הבנים 33

בראשון לציון 33

צריפים על שכונת  נווה ציון 34

קשר לתימן ועזרה  מהארץ 39

העלייה לאלישיב 42

התאחדות התימנים וארגון שבזי   43

עין חי הובטחו 12 מקומות לתימנים וניתן רק מקום אחד  44

אלישיב  על פי  עקרונות תנועת המושבים   45

עלייה להתיישבות 1933  בחודש נובמבר   46

עובדים למען  עצמנו     54

שיבא  על  מצב  התימנים  באלישיב 58

ואדי חוארית והערבים   59

המוכתר והשיך 60

השיך מגן על היאמאנים 61

1940 מועצה אזורית – היום  63

עיבוד חלקות שבעלי האדמה  שלהם נספו בשואה 63

גבולות  אלישיב 65

לקראת התיישבות של התימנים א. טביב 76

בין מרמורק, טירת שלום ואלישיב המושב  הראשון מחנה  יהודה 79

הצריף הקולקטיבי, הבית  הפרטי  80

שיטפון בנחל אלכסנדר 85

ההגנה באלישיב בעונת  המאורעות 91

יתומים מתימן במשפחה 111

אלישיב, טירת שלום, מרמורק 119

בית  בנחליאל 123

טיול לחרמון, לא לדבר עם  ביתרים 133

טיול לחרמון, לאמדברים  עם  ביתרים במשמר  הירדן

נוסחי תפילה שאמי, בלאדי ומעורב

בית כנסת באלישיב  ליוצאי  כפר  אחד  בתימן 139 – 141

קץ לימודים לבנות 150

שיר  הנוער  מול  המבוגרים 156

ענייני  נוער 157

שידוכים, חליזורים ונישואים לשכנה 164

הסירוב למוהר ונישואים  בנוסח שרעבי  בלדי 166

תמונת  התימנים והמשפחה  – פלקט של תעמולה  ציונית 173

הנסיעה למושב 177- 178

העדרים  הערבים בשדה והאמא  שורפת  אותו 179

אמא לרבים 180- 181

פינוי מרצון  של הכפר  הערבי 182

אחרי  1948 איחוד  משפחות – עולים בשולי  אלישיב קונפליקטים ויצירת  אליכין 185

המשך האמונות  התפלות – חבר  קיבוץ לאיש אלישיב – באיזה  פקולטה  למדת  בתימן 187

 

 

שם ופה מכאן ולשם משם ולפה. בתרבות הסביבונים  שלנו  החלפנו את האותיות נס גדול היה  שם לנס גדול היה פה.  ממשחק  של הימורים גרמני בו הנישט היה  הנון, הגנץ היה  הגימל, הלב היה  ההא, ושלכט היה הש, הפכנו את הסביבון למשחק תמים של ילדים ובהם הפה הוא  החשוב. הפה היה  הצהרת  אמונה. פה של ילדים  ארץ ישראל יקבץ את  כל היהודים משם לפה. בכתבי  עולים לארץ המילה פה מופיעה  המון  והיא  מדגישה  את העובדה  כי  כבר  איננו שם והיא מתארת  את השם המוצנע תחת את גורם ההחלטה  בהיותנו  פה. יש תקופות והן  קצרות בהן  איננו רוצים להשתמש  בשם ובפה כי  היא מצביעה על הצורך לקבל  החלטה, והחלטה יש  בה גם יסוד  של פרידה וכאב, של  התאמצות והיא מורה  על כך שאולי יש כאן משהו לא  טבעי, לא ספונטאני.

בפולין בשנות העשרים והשלושים היה  ויכוח בין מפלגת הפה ומפלגת השם כשפה זה פולין ושם זו ארץ ישראל. והנה  הסביבון היהודי גלגל את הפה  לארץ ואת השם לגלות. כי

תפילת  הילדים נענתה  בגדול. כאן יושב חלק גדול ואולי מכריע  של  העם  היהודי.  אך מה  קרה  במעבר  הזה משם לפה? האם מורשת אבות פעלה כאן או אדיפוס הנדחף לרצח אביו ? האם הוגשם כאן  חלום שנחלם שם או שהחלום שנחלם שם נשבר  פה? המשוררת פניה ברגשטיין  כתבה בטרם עלייתה  ארצה  שיר  לאביה בו היא תובעת מאביה  לברך אותה  בלכתה  כי  היא  הולכת לפרוע  את  החוב  שצברו אבותיה  ואבות אבותיה  בחולמם את חלום ציון ובאי  צאתם לדרך. אולם לא  מעט  ראו את  העלייה  ארצה   כצו להתעורר מחלום מהזיה ולעלות ארצה  כמימוש  של  אחריות  כלפי  המציאות.

 

שתי  נערות     חיו  בטבריה המסורתית. כרגיל  באותם ימים  הן היו  כלואות בבית. משקיפות  נצחיות  דרך  החלון. מביטות  אל הרחוב. והנה  יום  אחד הן ראו  אנשי השומר רכובים על סוסיהם  ברחוב  הטבריני. מה  התחולל שם  בחלון לא נדע  בדיוק. כיצד  גילו  אנשי השומר  את  הנערות גם איננו יודעים. רק ידוע לנו  כי  הם השתלבו  במסורת  מקומית  עמוקת שורשים וחטפו את הבנות  ברצון ליבם והביאו  אותן לחוות  מרחביה.  אין לנו ידיעות בשלב זה  על  רומאנים  סוערים אלא  למפגש ארוטי מיוחד  עם  החזון  , עם אורח  החיים והרעות  החלוצית.  אחת  הנערות הטברייניות  שבה כעבור זמן לביתה  אך השנייה  נשארה  במקום, זנחה  את  החלון ועבדה  בשדה. עם הבית  בטבריה לא  היה לה קשר.  היא  רצתה  קודם  כל להיות  בטוחה בהכרעתה.  כעבור מספר  חדשים  כתבה לביתה  שהיא  חשה  בטוב. שהיא  עם  הפועלים. רק דבר  אחד  לא  כתבה: שהיא  עובדת בשדה.  היא  הבינה  כי זה  כבר יותר  מדי. היא  סיפרה   כי  היא  עובדת  בהנהלת  חשבונות.

יום אחד והיא בשדה ספרו לה חבריה  כי  בפתח  החצר  עומד אדם, לבוש בד אנגלי  עם  שמשייה ומחפש  אותה.

-זה  אבא  היא  אמרה. תחזיקו אותו עד  שאשטף ואחליף  בגדים.

הפגישה  בין  הבת והאבא  היתה  נרגשת. היא הסבירה לו  כי  אין  היא  מתכוונת לשוב  הביתה. האם  הסבירה לו  כי לא תוכל להסתפק  בחלון אל החיים? האבא לא ערער רק הפטיר

בתי  היקרה . אני רואה  כי אז מאד שזופה כנראה  שהדרך אל הנהלת החשבונות מלאה  שמש. אשאיר לך את שמשייתי ותוכלי ללכת  אל המשרד מוגנת  בפני השמש האכזרית.

 

סיפור  זה מבטא בעיניי מנגינה חרישית שקשה לנו לשמוע. האב והבת ידעו יפה  כי  השיזוף לא בא מהדרך להנהלת  החשבונות. האבא  ביקש להישאר  בסיפור  המסגרת לבתו. הוא הבין כי בתו  בחרה להגיד  לו  כי  היא  עובדת בהנהלת חשבונות כמחווה  של פיוס והבנה.  הוא ביקש לחבק את הכרעתה , להודיע לה    כי  הוא  אתה בלי לבגוד  במה  שהוא.  הבת רצתה  לשמור   על כבודו של האבא. השמשייה  היא  שסיפרה  את מה  שהחיים הגלויים לא יכלו  לומר.  כדי להבין את המטלה  העומדת בפנינו בתהליך  בנייתה  של  החברה  הישראלית תהליך  העומד  בפנינו  היום יותר  מאי פעם צריך לשנן את הסיפור ולהכין הרבה  שמשיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפורן של  קהילות היהודים ודרך בוגריהן בארץ  הוא  סיפור  שעדיין לא  סופר. יש מפלגת הגעגועים לשם המרבה  לתאר  את העולם שהיה. היא נוטה  להסביר  את כאבי הפה  על ידי האבחנה  בין השם האידילי לפה הפרוזאי מדי. ויש  סיפורי ציון בהם לפתע מופיע  איש, קבוצה  או משפחה  בנמלה  של ארץ ישראל  או מדינת ישראל ומתחיל לבנות כאן את אגדת  המקום  החדש כמרד נגד מה שאירע שם.  לשתי המפלגות הללו מפתחות שונים למציאות. הגולה לא  תהיה מתוארת על ידם  באותה דרך וגם הארץ. . אולם אנו מתעניינים בשאלה כיצד השפיע השם  על הפה, כיצד השפיע  הפה  על השם . מה  קרה במעבר  הזה עוד צריך להתפענח.

 

השאלה באה  לידי ביטוי  חזק בבקשתנו  מרבים לשחזר  את  מה  שהביאו במזוודה  עמם לפה.או את מה  שהיו רוצים להביא  במזוודה. שהרי  מעשית לא  מעט עזבו עזיבת חירום ולא  ניתן להם  לקחת  את מה  שרצו. רבים רבים ענו על בקשתי.  התברר  כי ביניהם מסתמנות   שתי מפלגות  מרכזיות , זו  המבקשת  להביא  את המקסימום מהשם לפה. השם התרבותי, השם  הקולינרי, השם של סיפורי אבות ושל  המסורת וזו  המבקשת  להשאיר  הכל אחריה. להתחיל מחדש. להצטייד בזיכרון  מחודש.  נערה אחת מלונדון שעמדה לעלות ארצה  התבקשה לענות על שאלתי בדבר  המזוודה . היא  שאלה  אותי   כמה  מותר  לקחת ? אמרתי לה כמה  שאת  רוצה והיא  השיבה  בלי להסס אני אקח  עמי את לונדון. היא  היתה שייכת  למפלגה הראשונה . מצד  שני כששאלתי את השאלה  פרצה אחת מהמשתתפות בבכי : אני לא הבנתי מה  קרה לי אך ערב  עלייתי ארצה  עליתי  על הגג ושרפתי שם את  כל  בגדי, את כל מכתבי ותצלומי. לא  רציתי שהעבר יטריד  אותי.

במקום אחד סיפר  אחד  העולים  שמעליו גר חברו ובלילות  הוא  היה  שומע אותו מתהלך מכאן לשם, מכאן לשם. כל לילה עד  ששמע  חריקה  של ארגז על הרצפה והוא  כבר ידע. עתה  יהיה שקט.  שכנו מלמעלה התהלך   הלוך ושוב, נאבק  עם עצמו עד אשר  הזיז את הארגז  שהיה טמון מתחת למיטתו והוציא משם  מכתבים וצילומים של  בית אבא ואז  נרגע ונרדם.  כיצד ידע השכן מה  התרחש  שם בקומה  העליונה? הוא חי את הבעיה של  הכאן והשם.  ידוע שאחד  האירועים  הגורליים שהכריעו את  גורלם של יהודי מרוקו  בלבטיהם אם להגיע ארצה  או להישאר שם  היא  הכרעה  של  הממשלה   המרוקנית לאסור  לשלוח מכתבים ארצה. הכרעה  זו זעזעה את השם ואת הפה  גם יחד.

 

ההכרעה לעלות ארצה  לא היתה קשורה  רק לפה  או  לשם. לעתים גברה  התחושה  כי השם  הפך ללא מקום. למקום מסוכן.  תחושה זו הניעה לכיוון מסויים שהיה תלוי ועומד מעל לראשם של אנשים.  אופציה שלמרות  שנדחתה  משך שנים היתה  ברגע מסוים לחזון בהיר  ואפשרי למרות  המכשולים.  הנה אלף ארבע מאות ילדים מגיל  שמונה  עד  שתים עשרה שהוברחו מסוריה בידיעת הוריהם ומצאו  לעצמם כקבוצות בית במושבים,  קיבוצים ופנימיות. איך להסביר  את  החלטת  ההורים להפקיד ילדים כה  צעירים  בידי   בחורי פלמ'ח  להובילם בדרכים עקלקלות מבית הקברות  בדמשק להבריח את הגבול מתחת לאף  הבריטים ולהביא  אותם אל פה  סוער? בסוריה  הנאבקת לעצמאותה הלאומנית כשמטוסים צרפתים מפציצים את  דמשק יהודי  העיר  מפנים מבט אל מושא תפילותיהם ומוכנים לעשות  צעד  כה  נועז  ולשלוח  את ילדיהם לפניהם.

הנה ילד  שהוברח מעיראק  בגיל עשר, עבר מדבריות וחצה  נחלים כדי להגיע  לאיראן ארץ מקלט ומשם נסע בשלבים  לארץ ישראל והגיע  עם נעליים מרופטות לקיבוץ לשם  הגיע  אחיו ממנהיגי הנוער   הציוני בבגדד. חברת הקיבוץ חברת  כנסת  היתה  סנדלרית בקיבוץ והיא  שהחליפה לילד את הנעליים בסנדלים  הישראליות אותן לא הסיר כל ימיו כאילו הם מבטיחים לו להיות  שייך לארץ ישראל ולוותר על  נהר פרת וחידקל. לימים  היה  הוא לחבר  כנסת..

 

ארץ עמוסה  הבטחות ומקיאה  את יושביה. מחפשת  נימוקים  גם לפה גם לשם ומבקשת  כל הזמן להיפטר מהשאלות  העמוקות  של המעבר. . חיה  בין תככים והבטחות, בין שבועות לערעורים.

 

מתי כבר נזכה  לכך שלא נשאל שואלים  כל הזמן.

 

הסיפור  הפנימי שלנו רווי מתח  בין  הצנטריפטאליות לצנטריפוגליות.  כאשר אנו פה נפשנו שם. כאשר  אנו שם נפשנו כאן. כאשר  אנו מבקשים את  קיבוץ הגלויות  תובעים מאתנו להימזג.  כאשר נראה  כי  יש תהליכים של התמזגות  נראה לנו כי  אנו  מאבדים את העיקר.  נראה  כי מה  שמעניין  אותנו  הוא  להיפטר  מגבנוניות העבר. או  אולי  טמונים כל  האוצרות הנותנים לנו את האומץ ללכת  קדימה.  אולי  בהיפוך מאשת לוט המבט  אחורה  אל  גלויות שהיו ועודן מעניק לנו  אנרגיות ליצירה ואמון כי  ניתן לפרוץ אל הלא  נודע ולא  להיכנע לשגרה . אמנם  אנו  מבקשים שנזכה למתיחת פנים  שתותיר  אותנו  צעירים לנצח  אך לעתים דאגה זו  עושה אותנו  ריקים לנצח. פחד  הריקניות  כואב לא פחות  מהפחד ליפול  קרבן ללחץ השורשים.

 

בשחר האומה התגלו  הנדודים כחלק  בלתי  נפרד מההוויה. הם היו חלק  בלתי נפרד מהבנייה  המתמדת של הזהות התובעת  בית . הגירת משפחת אברהם  לארם היתה הגירה  קלאסית של חיפוש  מקור פרנסה  אך דווקא בה נשמעה  גם הקריאה לך לך   ממולדתך ומבית אביך המבקשת למצוא בדרך מוקד ותכלית. אברהם ויעקב ירדו מצרימה לשבור לחם שזוהי ההגדרה  הקלאסית  להגירה.   אך הגירתם בסופו של דבר הולידה  את יציאת מצריים שלא הסתפקה  בשחרור  מבית עבדים אלא תבעה דרך לברית  ולארץ.

 

המדרש טוען  שאברהם  הוא  הר, יצחק  שדה ויעקב  בית.  בעת חולשה ונסיבות היסטוריות  אבדה  התקווה,  האמביציה  לחבר  את שלושתם. מפלגת ההר  טענה  כי אין צורך לא בבית ולא בשדה האמונה תספיק.  היא לא  רצתה להתייצב  מול שבר השדה והבית. ההסתפקות  שלה באמונה  נשענה  על השבר הגדול של הבית והשדה. מפלגת השדה    טענה  כי ההר  היה  מכונת משמרת   זיכרון ולא  שומרת  עליו. שמפלגת האין מקום היא לא  אמונה  אלא  שבר  שלה. היו בה  שקראו לחפש  את  המקום  במקום את הזמן  האמוני  כשיגיע המקום , השדה ,   ההר  רק יפריע. מפלגת  הבית  כל כך חששה  מכוח ההר והשדה המתמוטטים    שהאמינה  כי  בית   מחייב לאטום את חלונותיו  ודלתו כדי  שלא ייראה ההר המאיים ולא השדה המופלא. לעומת זרמים אלו  נולדה תביעה להתכת ההר הבית  והשדה התכה  הנעשית בכוח הכזב. בביטול המתח, ביצירת דפוס טוטאלי של קנאות   או  ניהיליזם. דפוס המכופף הכל  לעריצות  רוחנית או  לאמונה  באנרכיה של מתבודדים. היכולת להתמודד עם ההר, השדה והבית מחייבת  לעורר ביניהם קשר ,ולהכיר  במתח שביניהם. לפתוח  חלון, לחרוש תלם, לזנק  אל  הפסגות.

 

בהיסטוריה  היהודית סיפור  הגולה והתפוצה  אינו סיפור שמסופר  בדרך  אגב.  הגולה  היא  גם ירח הדבש של  המדבר בו מתנהל דיאלוג מתמיד  בין  עם ישראל לאלוהיו היא  מאתגרת את התקיעות    בחיי  היום יום  של הארץ מבחינה פוליטית ודתית תקיעות   שיכולה  לסבך   אותו ללא  מוצא. כשגלה  עם ישראל לגלות הוא עשה זאת  מתוך שיקולי  הגירה  כלכליים ונוחות ומתוך  אסון פוליטי של חורבן. כאן  מעניין לראות עד  כמה  רבו  המדרשים של יציאת  מצריים לעומת  המדרשים  המעטים של חציית  הירדן.  עד  כמה רחב  מנעד  המסרים שקיבל  העם   העברי במדבר לעומת האופי  אחוז  הסתירות של   המסר  של ארץ ישראל החיה  המקצב של  האנרכיה של השופטים החיים  בריתמוס  כריזמאטי לעומת  הקרב  על  ההמשכיות  הפוליטית של הכהונה , המלכות והנבואה ששימשה  לה  כאנטיתזה. עד  כמה   הפזורה  היהודית  שלכאורה  שוחררה  מהדיאלקטיקה  של השלטון או גורשה  ממנה הגיבה  על  כך בצורות  שונות, כשהיא  חיה בין  נידוי להצלחה. חציית הנהרות  שבסיפורה  של  היהדות, המעברים מאז מעבר יבוק

שהיה  כרוך  בפחדים  קיומים כה  חזקים , בדיפלומטיה  אך  גם עם  מאבק עם  המלאך ייסדו  את  עם ישראל. כשאחריו מגיע חציית  ים סוף וחציית הירדן  בכניסה  לארץ ישראל.

 

הסיפור  של ארץ ישראל  היהודית קשור  בסיפורה  של ארץ ישראל  כמקום. אותו המקום שתמיד  חורג מהמקום הן בגלל ההקשר  של המקום הזה למקום האוטופי של  הציפיות ממנו והן בגלל  היותו של  המקום דרך  עליה  עברו  אומות ושבטים  כה רבים, על ידי העובדה  שהוא  היה  כדברי משה  דיין דרך  הפילים בג'ונגל של  מעצמות ואימפריאליזם מהזמן הקדום. בגלל היותו מקום שאימפריות מוחקות ולאומים מפוררים. הצורך  בקיבוץ  גלויות הוא לנסות להתגבר  על האטאביזם  המאיים ללא הרף  בין  אימפריאליזם ושלטון עולם לבין התפוררות  לקבוצות מוצא ומחרחרי עתיד. הפחד מפני העלמות ומפני  הסתגרות לעתים  הוא  אותו פחד  עצמו.

 

לא תמיד  ברור האם הספינה  שהגיעה  לארץ ישראל  היא  ספינה  שנטרפה  בסערת ההיסטוריה  או היתה  ספינת מסע  אל האוטופיה. האם  רובינזונים נתקעו על חוף בגלל  שנטרפה הספינה והם מבקשים  לשקם את   ספינתם.  על  כן  כרובינזונים חלק  מהאנשים  מורידים את מכשירי  העבודה של הספינה  על מנת לבנות  טובה ממנה, חלק משתמשים  במכשירים כדי לבנות את הארץ  עליה  חלמו.  וחלק פותחים מוזיאונים לכלי  העבודה  שנמצאו על  הספינה  כדי להקים  מקדש לא של זיכרון אלא של  שכחה.

 

מה  מקומה  של הגלות בסודה  של  ארץ ישראל  החדשה לא פוענח עד  תום. ואולי  אפילו לא  בחלקה. מה חוללו יהודי  התפוצה ביצירת ארץ ישראל.  החבורות, המקומות,  המקומות  שמיזגו, המקומות  שהעניקו גוון מיוחד  של  המוצא  לייעוד.  קבוצות  שהגיעו ארצה כמשפחות, כצעירים, כיחידים,  כקהילות  שלמות.  אותה  קהילה  יהודית מיוחדת התימנית שהגיע מצנעה הגדולה  או  מאלף  כפרים הפזורים  באזורים שונים  של תימן. השכונות של  חלוצי תימן במושבות ובערים שעריים ברחובות, נחליאל  בחדרה, השכונה  ביבניאל ובראשון לציון, תימני  כנרת ופתח תקווה. ועוד  ועוד. ובכל מקום מנת הסבל  הייחודי לו. את זאת  ניתן  לראות  בהתארגנות  של מושב  אלישיב  שלא  במקרה  רב  מייסדיו מגיעים מפתח תקווה של  סוף שנות  העשרים מקום בו היתה  התפוצצות  חברתית בין פתח תקווה, השכונה  התימנית שבה ובין התימנים  הוותיקים והחדשים.

 

כך בשנות  החמישים  שהגיעו  ארצה  קהילות יהודיות  שלמות  מארצות ערב ושרידי יהודי אירופה  אחרי השואה ונפגשו יחד בהתחלה  החדשה  והכואבת. הבטיחו זה לזה  כי  כאן  תברא אחווה  אמיתית ושוויון. אך במקום זה  התהליך  נעצר ובהרבה   מקומות וקהילות ההבטחה לא  קוימה עדיין. הפצע  נוצל  על ידי  כוחות פוליטיים בכנות ושלא בכנות.

 

מדוע  לא  סופר  הסיפור.  כנראה  שהוא מצוי, לפחות חלקית, ותובע  גילוי  מחדש.

מדוע זה  כל כך קשה ? החברה  שעברה תהליכים מהפכניים של חילון ידעה  כי  אין  היא  יכולה  להסתמך על  ספרות מסורתית כדי לספר  את  סיפורה. לעיתים  היא  ניסתה  לספר  את הסיפור  במסגרות  האינטלקטואליות שהיא יצרה  לעצמה וכאן בא לידי  ביטוי סיפור  מסגרת  אידיאולוגי  שכורסם לא  מעט  על ידי  האירועים  שקרו, קריסת   סיפורי על  ובכל זאת  היתמות היסטורית של   תחושת  דור  ראשון יצרה  סיפור. מודעות לסיפור. בעוד  שקהילות  מסורתיות שהגיעו  היו רגילות לספר  את סיפורן  בכלים מסורתיים  הלכתיות.  עוד לא  נעשה  מאמץ מאורגן מספיק לחלץ מן הדרשות, הפסיקות ההלכתיות, דרכי  ההוראה שבו  השקיעו  רבים  מאמצים גדולים כדי לפענח את סוד  חייהם. יכולת כזו צריכה  לשוחח עם  סיפורם של יישובים  שהוקמו  על ידי  בני  קהילות  שונות  מקהילות  שונות.

 

על השתיקה  היחסית  של הסיפור המגוון של   החברה  הישראלית  השפיעה גם תכונה    קלאסית. של מהגרים. המהגר  נאחז בבניו  על מנת להיקלט.  הם  מקבלים  בבית הספר  כלים להסתגלות  טובה  יותר  במערכת  החדשה. הם  המדברים את  שפת הארץ  החדשה. הם  הופכים למומחים וההורים מעריצים את  נצחונם להביא לעולם  ילדים  שלא  יעברו את  המחסומים  שעליהם  כמהגרים  היה   לעבור.  בתוך כך  מתברר שנוצר בדמיונם של  המהגרים טיפוס  של מי  שנולד  כבר  בארץ  החדשה.  דמות הצבר  הישראלי נולד לא  במעט  דווקא  בדמיונם של  העולים  החדשים. הוא  היה צריך להיות  בנו של  המהפכן  בלי ייסורי  המהפכן. על  כן מי שלא  נולד למשפחה  בעלת תודעה  של  מהפכה ציונית לעתים  קרובות לא  סווג  כצבר.  כמובן  שמסלול כזה של  חשיבה המבקש  את  בן הארץ המסוגל לקרוא  את טבעה ולהיות משוחרר מתסביכי הגולה הוא  סיפור  שטחי  במהותו אך  בחברה  שמטפחת תבניות כדי ליצור  מערכות פגישה עניינים כאלה  מתפוררים מהר.  האנוסים הרבים, כלומר  עולים השואפים להידמות בהתנהגותם  לצבר  שהם מפנטזים, הטיפוסים הרבים שאינם  עונים  על  הדמות הטיפוסית  שנחלמה והתמורות ההיסטוריות הרבות  המתרחשות עקב שינויים  דמוגראפיים, פוליטיים וטכנולוגיים מעמידים תפישות כאלה  באור  מגוחך.    בדיוק  כמו  ניגודם  הקיצוני המבקש להנציח טיפוסים שונים  על ידי הדגשת  פוליטיקה  של זהויות  שמתפלגות  ללא  הרף.

 

 

 

 

המתח בין מיזוג  גלויות המבוסס  על השכחה של  שורשים לבין פדרציה של  עדות הממדרות זו את זו ונאבקות זו בזו איננו כה גדול  כמו המתח הפורה  בין  נאמנות לשורשים שמסוגלים להצמיח, לאצור את האוצרות ולזרוע  את הזרעים. ליצור חלקים מרובים לפאזל אך  עם חלונות פתוחים ויכולת למידה.

לצורך זה  יש דחיפות רבה לעצור  את  תהליך ההשכחה. לא צריך לעסוק  כל כך  בשאלה  מה  בין  שיכחה להשכחה.  יש  לפרוץ את  המחסום ולתת ביטוי לסיפור  כפי שהוא מתגלה לנו כאן ועכשיו בידיעה  כי  לא מדובר  כאן  על חיפוש  אוצר  מוגדר וסופי.  כל פגישה  עם  העתיד  תעלה  מן  הנשייה פיסות זיכרון, תאיר  מקורות  אחרים שלא יחנטו אלא  ילוו את  האנשים בדרכם  המחוברת לכל כך הרבה  אי וודאות.

 

אפילו  הנבואות  בתנ'ך  אינן  מחליטות  האם באחרית  הימים יתמזגו  עצי אפרים ויהודה  או  יגאלו אחת ליד  השנייה.  האם ידעו  נביאי  הגולה  מה  גדולה  תהיה  הדילמה. מעניין כי  עד  עצם  היום הזה  חלוקה  דעת הרבנים כשהרב עובדיה  טוען  בהחלט למיזוג הגלויות ההלכתי תחת ההלכה  כפי  שנכתבה על ידי  המרן  כלומר השולחן  הערוך, על ידי  קארו בצפת,   ספר  הלכות  שנכתב  בארץ ועל  כן צריך להיות  המחייב את  כולם בלי להתחשב  עם תורת  מרוקו  או  עירק לבין תפישתו  של הרב  משאש הטוען  בתוקף לקיבוץ  גלויות ולא  למיזוגן.  לשמירת  הנוסחים  השונים של העדות  גם   אחראי  ישיבתנו  בארץ.  אנו יודעים  כי עד  היום  חלק  מהתארגנויות  של  בתי הכנסת לא באה מהגלויות  השונות  אלא  מחילוקי  דעות שהיו במקומות השונים.  הנה  כאן האלישיב  היתה  תקופה  ארוכה  שבה  היו  שני  בתי  כנסת. האחד של  המסורת  האנטיקבלית והשנייה  של  המסורת  השמרנית  קבלית.

 

לציונות יש  גורל מוזר. משך הרבה  שנים מיטב  האינטליגנציה  והממסד הדתי בגולה לא  רצה  לראות עצמו קשור עמה. כי  היא  היתה תובענית מדי, תמימה מדי, לא  רואה  את  המציאות  אותה  חיו  קהילות רבות שככל שגילו את הסכנות לקיומן כך הדגישו  כי לא  נשקפת להן כל סכנה.  אין זה  אומר  שכולם היו  כתנועה  הרפורמית בגרמניה שבשלב מסוים כתבה תפילת תודה  על  חורבן הבית

כדי להוכיח  כי  היא קהילה השייכת  במלואה ללאומיות   הגרמנית. היו רבים שלדידם ציון היתה  אופק, הם חייבו קיום קהילה  יהודית בארץ ישראל ובתנאי  שלא  תפרוץ למשיחיות שקר, שלא תאמין שעם  קימומה  מגיע  הקץ לגולה. היא צריכה להישאר  סמל ולשם  כך  היא  צריכה  לשמור  על  יסודות של  אי קיום. סמל לא  בבחינה  שהוא  כולל שמים וארץ ומכוון את שניהם אלא סמל  כי  הוא חלש מדי כדי להפוך  אמת מכרעת. בכל השנים  הללו כשמישהו  אמר  כי  איננו ציוני הוא  רצה לומר  כי  הוא  חכם, נאמן למסורת, מהפכן אמיתי או שומר  בקפידה  על  המסורת ועל  כבודם של  אלו שמדברים בשם  המסורת.  והנה כעבור   כמה  דורות כולם לפתע ציונים.  כל מי  שהיה  נוכח  ולא חשב  ציונית תובע  את חלקו. אולי טוב  שכך אך צריך להבין  כי זה לא יימשך  רק בגלל  היתרונות שזה  מעניק  בשיח  הציבורי אך יבוא יום ושוב  זה ייעשה  לא  נוח ואז  יעזבו את הספינה ולא יהססו להעלות  אותה  על  המוקד.  ואולי  אפילו יגנבו את הדגל אלו הטוענים שהם הנושאים  על  גבם את אדרתו של התשבי, כלומר  אלו שיוכלו  לנכס לעצמם את  כל גודל  המפעל.

 

צריך להדגיש הציונות  אינה תפישה תיאולוגית.  היא  משתפת  אנשים המביאים עמם תיאולוגיות  רבות אך גם התאפקות רבה  המאפשרת  שיתוף פעולה פאסיבי  או אקטיבי, האזנה הדדית ושמירה  על  האופי  העצמי של  כל  אחד המשתתף בשיחה.

 

מה ההבדל בין  אינטליגנט  ואיש פשוט?" ברנר  מסביר  זאת כשהוא טוען שהאיש  הפשוט כשלא מצליח

להרים את המשא  אומר  שהמשא כבד כשהאינטליגנט לא מצליח  הוא מסביר זאת  על ידי ההודאה  שהוא חלש. לציונות יש תכונות אינטליגנטיות למדי. היא  אינה  יכולה  לייחס טעויות למצבים אלא  לחטאים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במה   שונה  העלייה  מההגירה ובמה  היא  דומה לה ?

חובביי ציון בסוף  המאה  התשע ערה  גילו  את הדבר  באופן ברור : כל העסקנים של חובבי ציון היו  במקרים רבים גם  אחראיים על הגירת  היהודים לארצות הברית. לשם  נשלחו  אנשים במצוקה  מוכחת ולארץ אנשים  שהשולחים חשבו  כי  מטענם האידיאי מספיק. שהם שומרים  על  המסורת ועל העברית. עובדה היא  שלילנבלום ממש  נחרד  מהאפשרות   שהציע אחד  מהפועלים לשלוח פועלים  במצוקה לארץ ישראל. הוא נחרד מהאפשרות  להביא  ארצה בעל  מספרה. ארץ ישראל לא  זקוקה  לכאלה

 

השינוי הגדול  שהגיע  הגיע בזכותו  של הרצל ובזכותם של  הסוציאליסטים  היהודים שראו  בפועל הפשוט יותר מאשר  ראתה  המסורת  שהעריצה צדיקים נסתרים ופרנסים עשירים, שדיברה בזכות הצדקה אך השלימה  עם היות העני בתחתית הסולם  החברתי. הרצל דיבר  על כלל העם ועל משטר  המכונן צדק חברתי מחייב. אחרי  שהתייאש  שעשירי  היהודים טען כי  הנושא למפעל  הציוני יהיה  העני והוא  אשר יסחוף  אחריו את העשירים  הם יגיעו בסוף. הציונים הסוציאליסטים ראו בפועל  את השאור  שבעיסה. את האדם שלשמו   נבנה  המפעל הציוני. את המייצג  את  הגורם  המקדם  את החברה.. המהגר הוא  המטרה. כך  ראה  את הדבר בורוכוב. יש לצפות  כי   ההמון היהוד'י  הוא  זה  שיגיע.  א5ך דווקא משום  כך יש  ליצור  תשתיות אמיתיות מבחינה  כלכלית ופוליטית.  לשם כך צריך להימצאט  השילוב  המתאים  בין התנאים שיאפשר  ליהודי לא רק ליצור  את לברת  המופת אלא יוכל להניע  את  היהודי  הנתון  בלחץ  כלכלי ופ]וליטי להגיע לארץ כארץ  הגירה.  אולם לאורך השנים תמיד  התעוררה  השאלה  הגדולה  האם  שעת ההגירה הגיעה או עדיין  אנו בשלב  שהעלייה לציון  האידיאלית היא  חמה  שנדרש.  אמנם לטווח  הרחוק  היה  ברור  שהשבילים  הללו ייפגשו. אך  מתי  תגיע השעה הזו ? האם תחת  אימת  הכיליון או  שליהודים יהיה  מספיק  דמיון כדי להכיר  במצוקתם הגוברת והארץ תוכל לקלוט אותם . הרבה פעמים הדבר  היה תלוי בגורמים  שמוסרית  היה  קשה  להתחשב  בהם.  האם  נבנה  את חיינו על פי  תרבויות  שאינן יכולות  לתת  לנו מקום?

 

הסיפור  הציוני  אינו שעון  שוויצרי. כשהגלות דחפה לא תמיד הארץ משכה. כשיהודים רצו לצאת לא תמיד ארץ ישראל  רצתה לקבל. יכולה  היתה לקבל. כשהארץ פתחה חלון הגולה  אטמה  אותו בגלל עושרה ובגלל חוסר  אונה. אי  ההתאמה  בין  המצבים הללו נוצל תמיד  על ידי  גופים פוליטיים שהנציחו את  הפצעים, הדגישו  את  המחדלים, מחקו את  הפערים  בין  הרצון ליכולת.

 

הסיפור  הציוני   נשען  על  הסיפור  שמספרים  לעצמם יהודים בכל הדורות.  הוא מופיע בדרך קריאתם את  המקורות הקדושים העסקים לא  מעט בסיפור  העלייה. שהרי  בעלייה  יש  יסודות  ברורים של  עלייה לרגל ושל הגירה. יסודות  אלו  אינם פשוטים  לעיכול  . האנתרופולוג טרנר  תיאר  כמה  מן  המאפיינים של  העלייה לרגל.  במיוחד הדגיש  כי  היא  יציאה  שיוצרת קהילת עולים לרגל.  כל אחד  מחויב לחברו, היציאה  מהבית היא  גם  המחוללת וגם  מתמודדת  עם  הצורך  להתחלה מחדש.  נוצרת  קהילה  של  שווים  כי  העלייה  לרגל יוצרת  אחווה וגם שותפות. אך  בעלייה  לרגל יש  יסוד של עמידה  זמנית במשמעות החיים ושיבה  לחיים  היומיומיים.  הקשר  בין  שני השלבים הללו  הוא  חשוב.  העולה  לרגל יודע  כי  הניסיון  בו  הוא  עומד  הוא  זמני. ממונה  על שיא בחייו  שיעניק  מאורו  על כל  המצבים  של שיכחה קיומית.  המקום  אליו צועדים מעניק  לחבורת  ההולכים סמל  המארגן את  היסוחד  הקהילתי  ביניהם. האם  הידיעה  כי  החוויה  הזו  היא  זמנית  מעניקה לה עוצמה  גדולה  יותר מעניקה  לעולה  לרגל תחושה  כי  האוטופיה  ברת הישג. האם  ארץ ישראל  היתה  מעין  אובייקט שלך  עלייה  לרגל ? ללא  ספק.  גם היום ההתקבצות השנתית מסביב לקדוש, מסביב  מקום הקדוש  שאנו יודעים עליה  כי  היא  מקום לבקשות של פרנסה,  הבאת ילדים, תפילה  לשלום  בנים ונכדים אך אנו לא תמיד  שמים לב  לכך כי המקום והעלייה  לרגל  למקום הקדוש יוצרת  את  אותה  חברותא משחררת  בה מתגלמים ערכים חברתיים מעניקי השראה  לימים  שיבואו? האם החוויה  הזו  מדחיקה  את  הצורך ליצור  של  משטר  של היות הקהילה  קהילת שווים או היא  מעוררת השראה  שאכן תוקם חברה כזו  חדשה שתתן  ביטוי למה  שקורה  בשאר הימים. האם ההתנסות  האוטופית של העלייה לרגל נשארת בבחינת מקור השראה לקידום חברתי  או  רוח  רפאים  שיש  להדבירה לנוכח  המצב  הקשה .

 

העלייה כללה התנסות ברורה של הגירה שאיימה  על  חווית  העלייה  לרגל.אחד  מהעולים נשאל  על  ידי תלמידי  מה  הוא  לקח כציוד בשעה  שהוא  נסע משם לפה.  הוא  השיב שלקח את  כל  הצילומים, הספרים  שהעניקו לו השראה   לעלות  אולם משהגיע ארצה  נעל את כל  הציוד בארון.  הוא לא פתח  את הארון מאז. אולי שמא  הדבר  יהפוך לסמל של אכזבה ופיתוי לשוב אל המקום ממנו  בא  המהגר – העולה.

 

 

 

יד  ענוגה  הוא  שיר  שנכתב  על ידי  זלמן  שניאור ב1906. מהרבה   בחינות  הוא  משקף  את  המהפכה  הגדולה. השיבה  לשאלה  הביאליקאית  האם יש  נעורים בעולם  היש  אהבה  בעולם שאלות שהניעו רבים  גם למהפכתם  הציונית. אך דרכו  של השיר   הזה לפזמון של חלוצים עברה  דרך השתרבבות  הלחן הערבי כפירוש לשיר. השיר   שלחנו הוא סורי לבנוני נשתרש בגלל הגשר  שהוא  הקים  בין מזרח לבין חלומות  ציוניים. השיבה  אל המזרח  היא  שיבה  אל העבר  הבלתי מודחק של  היהודי. זה  המעיז לבטא  את  אהבתו. את חדוות  היחד.

 

כאן מעניין  לעמוד  על שאלה  הלכתית  מעניינת  שנשאל הרב  עובדיה  שאלה  שענה  עליה  באופן הלכתי מדוקדק. השאלה  היתה  האם מותר  להלביש  על תפילת  קודש  שירי אהבה   ערביים. שירי  חול. שאלה  מעין זו  היינו צריכים לשאול האם מותר למשל  לשיר תפילה בלחן של  החיפושיות. או האם ניתן להכניס לסידור  שיר  של  מאיר  אריאל.  התשובה  של  הרב  עובדיה  ברורה. מותר. צריך.  ודומה  כי  הוא  נגע בשאלה  יסודית  הנוגעת למסע היהודים בגולה. היו גרסאות , במיוחד  שבאו   מבית מדרשו של האר'י מצפת שטענו כי סוד  הליכתנו לגולה  נובע מתוך ייעודנו לגאול  את העולם מייסוריו  המוסריים.  אך  שיטה  זו  שהעמיד  בפנינו הרב  עובדיה  יוסף , הגבעטרון, והשיר יד  ענוגה האומרת  כי מותצר לנו לתרגם, להפנים, ליצור ובתנאי שלא  נתבטל ולא  נוותר  על אותו  קורטוב העצמי שלנו. כידוע לכולכם  בטרם יצאו בני ישראל ממצריים הם  השאילו כלים מן  המצרים ולא  החזירו. לא  נעמוד על הפרובלמטיקה  שנוהג זה יצר רק נחגוג  אותו בשיר יד  ענוגה.

 

אשרי אלוהי יגאלה  שבויים  יהוסף  בן ישראל

 

אם נצטרך לפענח חלק  מהחידה נצטרך להאזין לא  רק למעשים  אלא  גם  לקולות. ובקולות נצטרך להאזין לקולות  שהוסתרו. שלא נשמעו  כחלק מתהליך  ההסתגלות,  כחלק  מתהליך  הקליטה  בארץ.  לכל  היה  ברור  כי  קולות  אלו נמצאים,  הם  מופיעים  בבתי  כנסיות, בשולחן השבת, בטקסי  המעבר.  הם נשמעו לרבים  כקולות  מן העבר   שנדחה אך לא  כן הם נראו  בעיני השומרים  עליהם.

הפיוט הוא  סוג מסוים של  דרשנות .  הוא מחובר למסורת ומקבל  את  דימוייה, את סיפוריה ואת מצוקתה, הוא  חוגג   את תקוותה אך  הוא  גם פורץ  אותה  אין  הוא  מסתפק  בנוסחאות קבע. יש לו  זמן  אחר.  מתמשך.  ניתן בו  לדוג  רמזים, לקשור  כתרים רבים. כאילו הזמן בו עומד.  אם  נצטרך להגיע לעומק  הסיפור  נצטרך לבחון מה  רצו להגיד אלו  שהתחברו  אל  המזמור ואל הזמן של  הפיוט.  בתרגומו של  הפיוט לזמן של זמר המותאם לקשב  של  היום  יש  גם פירוש וגם מדרש. בפיוט.  בפיוט  שנכתב  במאה  השבע  עשרה  על ידי יהוסף בן ישראל  בתימן  אנו  יכולים לראות עד  כמה התביעה לגאולה  אינה  מנותקת מן  המצוקה מן תחושת  חוסר  האונים.  הפונה  בתפילתו יודע  מהו שבי, מה רחוקה הגולה   מהתפישה  האלגנטית  שניסו לתת לה יהודים שהאמינו כי  יוכלו למצוא בארץ לידתם את  מולדתם.  אותו פיוט המעלה את  נושא  העלייה 'נעלה לארצנו  בשיר  ובזמרה וברון והדרה  הוא  זה  ששר על בני יעקב שהם  דוויים,  הפיוט  המדבר  על  יאסוף  זרויים, על נבוא לאוהלים שהם  בנויים וכל טעמי התורה  יהיו  גלויים, אותה  ציפייה    לפתרון של מקום שמאפשר  קשר ישיר ומפענח  של  טעמי  המצוות. סוף  עידן  המחלוקת.  אך האוטופיה  האנרכית הזו המלווה  בכוח להעמיד איש צבא ותשבי, מי  שמעניק חירות ומי  שמעניק  משמעות ובהירות בדרך.  כהן ונביא. אך  כל זה  הוא  תשובה למצוקה, לאבל,  לדיכוי. יש   בפיוט גם אנחה  משחררת אך גם אגרוף  קפוץ ושניהם מהווים אתגר מוסרי הכל  כך ברור לנו  היום.

 

 

 

 

 

 

ספרי תמה ר' סעדיה בן  עמרם

 

ראינו עד  כמה  היה  הסיפור  ההיסטורי  לדרמה אישית . אך הוא לא  התרכז רק  בהרפתקאה, בטלטלה של מאורעות הזמן, זה  המתרחש  בזירת הקרב או בשוקי  המסחר. הפיוט  מאיר   את אותו  דיאלוג נצחי  בין גוף לנשמה. בין  הנסיכה  המסתתרת בביתה  פנימה. שאינה  מתגלה  בזירה וברחובותיה  של  עיר.אך דווקא  היא  המשוטטת, המחפשת דרכה. מדרש  שיר  השירימי. דמות  העל  של  הנשים הכלואות  בביתן וחולמות  על  העולם הגדול.  הדימוי  על האשה  הכלואה בביתה  פנימה זכה  בצדק לביקורתה  הנלהבת של  התנועה לשחרור  הנשים אך נדמה  לי  כי בשחרורה אין האישה, גם  המשוחררת  מבקשת להיפטר מעולמה  הפנימי, מהצורך שלה  להשקיף  על חייה ולתת מקום  לחדריה  הפנימיים. לכך זקוקה  לא  רק  היא  אלא  גם הגבר.  אמנם  נזכר  גם  המקום תימא  היא  תימן אותו  צאצא  של  ישמעאל  ועד  כמה   היא  הד לתום.

 

 

שם ופה

הסביבון

מפלגת השם והפה  בפולין

שתי נערות טברייניות

המזוודה

 

יד  ענוגה

היש   נעורים היש  אהבה

העיתון מזרח ומערב

כתבי יד תימנים

עליית התימנים עלייה  קשה  אך  נחרצת

אלישיב  התאחדות  התימנים ועמק  חפר

מרמורק

 

זמן  הפיוט וזמן הזמר

הפיוט  כיסוד  החופש

הרב  עובדיה  פוסק

אשרי אלוהי  יגאל השבויים יהוסף  בן ישראל

 

הגירה ועלייה

גלות וארץ ישראל

מדוע קשה לפענח את הסיפור  של  העדות השונות  במיוחד  המסורתיות.

הן  אינן מבקשות למות  בפרופסורה

הקריאה  הכפולה

בני יעקב הדוויים, דחויים  נבחרים לעולה

געגועים להעמיד  שר צבא ותשבי כהן ונביא

כל טעמי תורה יהיו  גלויים.

נבוא לאוהלים  שהם  בנויים.

 

ספרי תמה   סעדיה  בן  עמרם

 

תמה תמיהה תמימות תימן

התמימות  בה צריך להעזר

הפסיכולוגים  אומרים צריך  רוך ואתגר. הילד צריך לצפות לחום האם אחרי  כל יציאה אל  האי וודאות

אנו זקוקים  עתה  לחום כדי שנוכל להפליג  קדימה

בין גוף ונשמה רומאן של חיפוש

 

צילום ציוני

צילום ותפקידו  ההיסטורי

 

צילומי  ארץ ישראל  שלא  במקרה  השתתפו  בחגיגת ייסוד  אמנות  הצילום .  הצלמים הראשונים   בעולם מיהרו לארץ הקודש  כדי להביא שלל צילומי  הוכחה  לדרכם כאנשי   אמונה וכאמני  המדיום  החדש.  הארץ  היתה גדושת סמלים. אפילו חורבנה  היה  סמל חשוב לנוצרים  ואחרי דורות לציונים.. הנוצרים   האמינו  כי  חורבנה של הארץ  מסמלת את פינוי הדרך של היהדות   בפני  הנצרות . היא ההוכחה כי אכן  הברית הישנה היתה רק הקדמה . צילומי האתרים בהם התחוללה  הדרמה  של חיי  ישו  היו חלק  בלתי  נפרד  של  מה  שניסתה  המצלמה  הנוצרית להוכיח.  המצלמה  הציונית  שהופיעה  ביקשה כי  חורבנה  של הארץ  מוכיח  כי  נותר  בה   מקום לרנסנס  יהודי. לא חסרו  הוכחות בשטח לאמונות  שהמצלמה הדגישה. לכל היה  ברור  כי המצלמה אינה מתעדת, היא  אמצעי  רטורי  המבטא  אמונה. אחד  היסודות  הקוסמים שבמפעל הצילום של הארץ  הוא  גילוי הפרטים המופיעים  בצילום. מה  היה בשוק, מה  היתה  האופנה, מה  היו מכשירי  העבודה ומה  גידלו. כיצד נעו בדרכים, איך בנו ובמה  האמינו.

 

י.ח. ברנר בסיפורו המתאר  את  עלייתו ארצה  מספר  על חבורת  העולים  המנומרת  שעלתה  לספינה  לארץ ישראל.  היו  שם  אב זקן שנסע  ארצה   כדי להחזיר את בנו שעלה  בניגוד לרצונו, חייט  שגזר  על מספריו ולא   הסכים לגזור  את הקפוטה  של חברו  שביקש לעשות מהפכה  בחייו  עוד  על  האניה. כיוון  שעל  האניה  לא  היה  אוכל  החליטו  הנוסעים לארץ ישראל  להתארגן  כקומונה. הסופר  אפילו  תרם לקומונה  נקניק . עולה  רגל  נוצרי  ששמע  על  הקומונה  של העולים לארץ ישראל וביקש לצלם  אותם. אך כאן לפני  המצלמה  קרסה  הקומונה.  אף  אחד  לא  היה   מוכן להצטלם עם חברו כי משמעות הדבר  היתה  להכיר  במשותף  בין הזרמים  החשובים  שפילגו לא  רק  את הספריות ועצרות  הנואמים אלא  גם את  נבכי  הלב.

 

נתן  אלתרמן  במחזה  שלו  כנרת  כנרת  הלך  בכיוון  אחר.  צייר  אבסטרקטי מתקדם ורעב במערכות הראשונות  הופך להיות צלם נודד. הציור הפרוע  הופך לצילום מדויק  של  החברה וניסיונותיה  שהם מופשטים ומוזרים לא  פחות  מהציור  המודרני.  הוא  מצלם  את  החבורה  המנומרת של  דגניה באותה  נימה  חגיגית של  הרמת  המסך  של  החברה  החדשה בשעה שלדבריו להיסטוריה  נרשמה  כהתחלה ובחייהם של  המצולמים בה  היא לא  היתה  התחלה  אלא  הכל.

 

האם  הצילום מסכם דרך שכבר  הלכו בה  או  הוא  מרמז  על תקווה  לבאות, סדר יום ופרוגרמה.. משהו מכל זה  מתקיים. ניתן לראות זאת  יפה  בצילומי ההכשרות של  החלוצים בחו'ל. הם צילמו נוף של  שם, של הגולה  אך  הוא 'נחטף' להיות פרומו לנוף ישראלי. הדגלים, המדורות,  הלבוש הפשוט, צילומי עבודה, פורטרטים של מנהיגים  הכל בא לומר  אנחנו שייכים לארץ ישראל.  אנחנו נשבעים להיות מישהו  אחר. בן למהפכה   שתתחולל. הצילומים של ההכשרות  משחזרים את חייהם של  אלו שעלו לארץ שהלכו לפנינו, שגאים  בפרידתם מנוף מולדתם. מעטות  התץמונות  המשחזרות את פרידת הבנים מהוריהם. את  הרציף של  הרכבות  בו  נפרדו  קהילות מבניהם  היוצאים לארץ  ישראל.  כל קבוצה  היוצאת לדרך יוצאת  עם תמונה  של  מנהיגה שאיננו אך סימן את הדרך. יש  קבוצות  היוצאות  עם צילום של  בורוכוב, יש  קבוצות  היוצאות  עם  צילום של  גורדון, טרומפלדור, הרצל או זשבוטינסקי. לעתים  מופיע  בצילום  המשלח, אותו שליח שבא מארץ ישראל ומלווה  את  החבורה  כמדריך מורה. כך יופיעו יצחק טבנקין, מאיר  יערי,  חיותה  בוסל, בצילומי ההכשרות תופיע  גיבורת הסיפור, העבודה החקלאית. אך תופיע  גם עבודת מחסן הבגדים והמטבח.  בכל  הצילומים מופיעות נשים  בצד הגברים אך  בצילומים  אלו  אין ילדים ולא זקנים.

 

לציונות   הצילום  היה הבטחה. חריגה  מאותיות הדפוס  ודרך להגיע  אל  היהודים. הצילום  כעיתונות   פרץ   את  גבולות  בית  המדרש ובית הכנסת.  הרצל   כעיתונאי  היה  מאד  מודע לכך וכל הזמן דאג לפרסום צילומים מהארץ ושל  עצמו והקונגרס  הציוני  שניהל.

 

מבחינה מסוימת  היה  הפוטושופ ההיסטורי בו  נראה  הרצל פוגש  את  קיסר  גרמניה  ליד השער  של  מקווה  ישראל סמל חשוב. הפוסט ציונים  אוהבים להצביע  על  צילום זה   כשקר ציוני  שהנציח  מפגש  שלא  התקיים.  הציונים זוכרים  כי  המפגש  אמנם התקיים. שהרצל הכין  את  התלמידים של מקוה ישראל לשיר  לכבוד  הקיסר והקיסר  גילה  את הרצל בקהל  ודיבר  עמו  אלא  שהצילום של  האירוע לא  הצליח ועל  כן באמת  ערכו במעבדה צילום  משחזר  .

 

הצילום קשור  מאד  אל  הרטוריקה  של  התקופה. הוא  המדברר  האמיתי.

אך הצילום  היה  לא  רק אמצעי לתיעוד וכתב   סנגוריה  על  אנשים  שחיי  היומיום שלהם היו כה דלים. הצילום היה  גם     אמצעי  קשר. הפיכת הצילום לאותו  כרטיס  דואר מפורסם, אותן   גלויות שהיו גם  פטישים של  אמונה וגם ערוץ  יידוע . הן היו  חלק  ממיסודו של   הגעגוע. כידוע עד  היום  יש  בצילום משהו פומבי. הוא נועד לקהל. אהרון דוד  גורדון  כתב לרחל  המשוררת  שלא תכתוב לו  גלויות שמסתירות  אלא  מכתבים חתומים  שמגלים.  בכך  גילה כבר  אז כי למרות שהצילום מגלה הוא גם מסתיר.

 

מפעל  ההעלאה לאוויר של  צילומי הקיבוץ שנעשה בבית אלון בגינוסר יחד  עם  אוניברסיטת הרוורד מנגיש  אותנו עם צילומים שנעשו בקיבוץ וביישובים אחרים. הוא מתעד פרק  אחר  בצילום הארץ ישראלי. סוזאן סונטאג כשכתבה  על הצילום חשבה  כי מפעל התיעוד  בצילום של תיירים הנוסעים  ומעידים  על הפנאי לו זכו נובע מתחושת האשמה  שלהם על כך שנפרדו מהעבודה. הם מצלמים כדי לחוש  שהם  בתפקיד, שלמרות שהם  בחופשה הם עדיין עובדים.  מפעל הצילום הקיבוצי איננו מפעל  דומה.  הוא מפעל של אנשים הפועלים  בתוך מעגל העבודה. לעתים עבודתם פורצת  את גבולות הבית ומשרתת  את  הרעיון הציוני. חלק מצילומיהם  הופכים לחלק מהתעמולה הציונית  אך עיקר  עבודתם  מכוון להעניק  ראי  אופטימי לקהילתם. הם  חיים יחד  עם חבריהם שעות של  משבר, של  נטישה,  של כישלון אך גם את המאמצים להתגבר על כך. הם מצלמים כדי להראות לחבריהם ולעצמם כי יהיה טוב.  כי יוכלו לממש את החלום. החלום עצמו  כולל עבודה. צילומי העבודה הם  מסמך  אמוני.( אחד הדברים הסימפטומאטיים שקרו בשנים  האחרונות  הוא  העלמם של צילומי  העבודה  מאלבומי החברים).

 

צילומי החברים האמנים מעידים על  כך   שתפישתם לא  היתה  רק תיעודית ובוודאי לא  היתה  רק אסתטית.  הם  האמינו  במפגש. הנוף, האנשים, החברה, התרבות . הצילומים  באו לחזק את הגשרים בין האנשים ומפעלם. אך  הם באו להעניק  גם תחושה  של חירות ויופי. הם  אמנם  שומרים  כי  הדיוקן האנושי לא  יהפוך למוקד פולחן (הם מודעים היטב לתרבות הפאשיסטית  המדגישה  את  הסמכות ותובעת את ההערצה של ההמונים). הם מבקשים  צילום  הומניסטי, צילום המעניק לאדם לכל אדם כבוד ולא הערצה.  הם מודעים לסכנה  כי הם יודעים  שהם פועלים בתקופה  שההומניזם מצוי בסכנת  מוות. הם מבקשים להעניק תחושת גבורה  כי  רק היא מסוגלת לעמוד מול  החורבן של התקופה. אך גבורה  זו צריכה לעמוד  בסימן  החברות, השותפות האנושית.  יש לזכור  כי רבים מהצלמים חברי הקיבוץ  הם פליטים של  המשטר הנאצי שכידוע הרעיל את  אמנות הצילום.

 

 

 

פריחה  מיוחדת  לאמנות הצילום היתה  בשנות מלחמת  העולם השנייה . גיוסם של המוני חברי  קיבוץ   לצבא  יצרה  מוטיבציה גדולה לצלם. חברי הקיבוץ שנותרו ביישובים  חשו כי הם מחוייבים להודיע לחיילים כי הקשר לא  נותק.  החיילים  היו רעבים  לקשר  עם הבית הקיבוצי  במיוחד לנוכח העובדה שברב  המקרים לא  היה להם בית משפחה בקשר.  הקיבוצים שלחו לחבריהם תמונות מהבית.  גם אלו  הסתפקו בבשורות.

 

גם בימי מלחמת העצמאות  רבו הצילומים. הם היו גם ראי לתחושה  שחיים בתקופה  גורלית שתיכנס להיסטוריה. אך גם היתה תחושה  של פרידה  מאנשים ומעולם, פרידה  המחייבת ציון.

 

האלבום של פטר מירום חבר חולתה  שירת האגם הגווע מסמן  קו פרשת מים .  הצילום  מבקש  לקונן לא רק  להתפלל בתום.  הוא מביע תחושה  כי  'הכושי עשה  את שלו, הכושי  יכול ללכת'  הוא מתפלל לא למהפכה  אלא   לשימור, לא  ניפוץ עולם האתמול אלא להפיכתו לפרק  ממורשת.

 

בהיסטוריה  של  הקיבוץ יש  פרק  הנוגע לשאלות ותשובות של חברי  קיבוץ  החיים בשותפות  ובשוויון. בין השאלות  הגדולות השאלה  בדבר מתנות שהחברים מקבלים מבחוץ.  אחת מהשאלות  הללו  נוגעת למה  עושים  עם מצלמה  שהתקבלה  כמתנה לחבר.  יש גם פסק הלכה : תוכל להשתמש  במצלמה  בתנאי שאם  אחד  מהחברים ירצה  לצלם  עליך להעניק לו את האפשרות לעשות זאת.  כמה  רחוקים הימים ההם מהזמן הזה  המצולם  בלי הרף ללא חדרי חושך ופיתוח. ללא עבודה. כנראה  שהשעון כיוון במיוחד לשעה זו כשהעלה את  הצילומים של  היישובים לאוויר.  עתה כאשר  צילומי ההתיישבות יעלו לאוויר ונוכל להתבונן בהם באופן  סימולטאני יתבררו הרבה פרטים לחוקרי העבר. גם יתפרשו הרבה מהתקוות הגנוזות שטרם היו למציאות.  בעת מעבר לתרבות החדשה נקבל מפעל של  כינוס דרמטי המציין תחילתה  של דרך חדשה שאת קווי  המתאר שלה  עוד  איננו יודעים.  האם הצילום שהחליף את המיקרופונים השתולים כדי לפקח על הפשע ועל  הרצון הטוב יצוף באוקיינוס של  אינפורמציה יביא את האנשים לשאול  שאלות, לחלום חלומות לדחוף לניסיונות  או הוא ישמש  כחומר הרדמה יעיל בעקירת חושים המעוררים למעשים של תיקון.

 

צילום : לדעת מה  רצה  הצלם  להביע ומה  נודע למרות  רצונו  או ללא קשר  עם  רצונו

להימנע מהעלאה של   שאלות שלא  היו קיימות.

 

כמה  דוגמאות

מערכת הצילומים  שנעשתה  בארצות הברית  בתקופת המשבר  הכלכלי הגדול שבאה להדגיש  את מסכנותם של הקרבנות מצד  אחד ומצד  שני את האתוס שהחקלאים  האמריקאים מבטאים.

בשלב  מסויים היו צלמים שצילמו  קודר ואחרים שצילמו פטריוטי.

 

הצילום כראי : חווית זיהוי  עצמי, זיהוי מכירים ואי זיהוי. הסוציולוגיה  וההיסטוריה.

הצילום של  כולם  על  אותו הכיסא  עם נוף של תמר

 

צילום  אחרי  המוות עם אקליפטוסים על  גופת  הנפטרת

 

 

לדוגמה של  גילוי פרט לא מכוון צילום של בתי  מושבי  העובדים לפני פינוי  בינוי  המוני. האם בגלל הצילומים?

 

או צילומים הנותנים אפשרויות  שיחזור מבנים.

 

מיומנה  ל  אתי מהשואה

 

ספינותיי טבעו  בים ואני מבקשת   לשלות אותם אך אין לי הכלים לעשות זאת להפנות לפיהן את הזיכרון שימשה  אותן מן  הים.

 

חלוץ  הצלמים  שהותקף בגליל ב1913

 

הצילום כאוטופיה מעובדת.

 

הצילום  של מרדכי  בן צבי קצאפ

 

האם  המדיה  היא  המסר

הסרת האורה על ידי  השכפול  המהיר.

הצד  הדמוקרטי והצד  הפיקוחי שלה.

 

הראי נע – ניפוח  כושר  הראייה.

הקולנוע – יצירת הגיבורים  מן  החיים

הטלוויזיה  הביות של הגיבור הקולנועי

מה  יקרה  באינטרנט _ הקשר  ההמוני.

הצילום של הרגע

הצילום של הקהילה – לנצח

האופי  הפיקוחי  האח הגדול. האופי המשטרתי- להגן על הרגישים.

הנגישות

מה  עושים  מעודף נגישות. האדישות.

 

הצילום כהשהיה  הצילום  כנגד ההשהיה.

עיתונאות ופורטרט.

 

 

 

טיוטה ליהושע

ספר יהושע

 

חוצים את הירדן

 

המשורר  חיים  נחמן  ביאליק  כתב את השיר . 'קומו תועי מדבר צאו מתוך השממה. עוד  הדרך רב  עוד  רבה  המלחמה'. השיר הושר  בסדרי פסח  הקיבוציים והוא מזכיר את  ספר יהושע.   השיר  הוא  בן שני חלקים . רק  החלק  הראשון  הושר  על ידי  המקהלות. אך הכל ידעו  כי יש  לו חלק  שני. אחרי  קריאות הקרב  והתביעה לאומה לחצות את  הירדן השיר מתאר  דממה  גדולה ושיתוק.  אף  אחד מההמון   הנקרא להסתער לא  מעז  לזוז . הם יודעים  כי מאחריהם  עומדת  העובדה  המרה:  המנהיג  איננו.  הוא  נפטר על הר  נבו.  ויהושע אינו  ראוי כמשה. מתברר שהמנהיג המוביל  במדבר ומעניק  את התורה  אינו יכול להיות  המנהיג  המוביל עם  אל הארץ המובטחת.. ומי יודע  האם היורש יתאים לפרק  החדש?

 

ספר יהושע לרבים מאתנו  הוא ספר קשה.  ספר  של מלחמה. של  כיבוש ועלילתו אינה עלילת  העפלת  רוח. המן  אינו מגיע משמים  וההגעה לארץ  המובטחת  אינה מבטיחה שינוי. יש  בו קרבות, מעשי בגידה, אסטרטגיה אך  גם מעשי ביזה ורצח.

כמה  גדול האוצר  של  המדרשים העוסקים  בחציית ים סוף ויציאת מצריים וכמה  דל האוצר  העוסק  בחציית  הירדן! למרות שבסיפור  חציית הירדן ניכרים הדים חזקים לחציית ים סוף . שוב  המים נסוגים מפני   בני ישראל אך   התמונה כה שונה ! כאן על גדות הירדן   עם ישראל הוא  עם  אחר. בחצייה  הגדולה  של ים סוף יש רודפים ונרדפים, יש  אנרכיה  של עבדים נמלטים, ערב רב, יש קופצים למים באי סדר חלוצי, וכאן בכניסה לארץ מופיע  עם מאורגן על דגליו על  שופריו  ודגליו, שבטיו מאורגנים  ויש בו נוכחות  של תורה . יש  ארון מוביל  ויש מטרה  קרובה.  יש הטהרות אכזרית  מהמדבר בדמות של  ברית מילה  קולקטיבית ויש  אבני  זיכרון  אליהם יחזרו להשקיף שנים  אחר כך. אך אין שירת מרים. אי הוודאות של המדבר שונה  מאי  הוודאות על סף הארץ, גם אם היא הארץ המובטחת.

 

חציית נהרות  היא סיפור מפתח בתולדות הרוח . מעבר  הכרעה, מעבר משלב לשלב. כך  מעבר  יבק, ים סוף והירדן. הראשון. הד למעבר יבק של יעקב  מופיע גם כאן בספר יהושע. אך  המפגש  של יעקב ושל יהושע מפגשים  שונים. לראשון יש מעמד של קביעת זהות רוחנית ואישית והשני מכוון כלפי  משימה של  עם  במפגשו  עם ארץ.

 

כשהניחו את אבן היסוד  לאוניברסיטה  העברית  בירושלים ב1918  נזכרו בפרקי יהושע  ומכיוון שהאמינו כי  האוניברסיטה  העברית  היא  מדרש חשוב וממשיך לבנין  הבית  מחדש  החליטו להציב  שנים עשר  אבנים לציון  שנים עשר  המוסדות שתמכו בהקמת האוניברסיטה.  כמצופה  אולי מתווי ההיכר  הלא  סימפטיים שליוו את  המעשה  הציוני הגדול לא הצליחו להצטמצם לשנים עשר  אבנים אלא  הוסיפו שתיים. שאף ארגון לא  יקופח…

 

את ספר יהושע ומבקשים אבנים ושכבות שריפה שיוכיחו כי אכן  הוא יכול לשמש  כמדריך טיולים, מבקרי  המקרא המבקשים לקרוא בו  קולות שונים שנתפרו  על ידי  סופרים שונים בעלי  אידיאולוגיות   מגוונות וסותרות.

פרשנות הדורות  מספרת  את סיפורו כסיפור  מתמשך.   בגלל סמכותו הדתית היא קוראת  את הספר כראי של  ייסוריהם וחלומם של יהודים לדורותיהם . היא מגלה בו פנים חדשות- נצחיות. אנו שנחשפנו מחדש לבעיות של מקום, של זמן, של מלחמה ושלום, מוכרחים לקרוא את הספר הזה עוד פעם. אחרת.

יש מי  שיגלה אותו, יש מי שייבהל ממנו, יש  שיפתח בחיפושים  אחרי היהושע  שינהיג ויש שיחפש דרכו עם שיודע מדבר מהו ומה עומד על הפרק בכניסה מתמדת אל ארץ הבחירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

א' הנער הזה יהושע

 

יהושע מקבל תפקיד שלא  היה  כדוגמתו.  האם יוכל לו? מה  יעזור לו? האם צויד  כהלכה למה שעומד  בפניו?  במדבר הוא היה  נערו של משה. הוא  היה עד ומלווה  לכוחו של הנביא, המחוקק, המנהיג. האם העובדה  שהיה יחד  עמו ברגעים של השראה וברגעי חירום, בימי מלחמה ובימי התמודדות פנימית. האם מה שראה יכול להעניק לו את הכוח להנהיג את העם ולחצות  את הירדן? האם החיים ליד המורה , העזרה, כושר הביצוע, יכולת  המלחמה והאמונה  במנהיג יכולה להכשיר  את הנער, את השליח להיות  מנהיג? אין  ביטחון כזה. על פי  הנמסר לנו  גם יהושע אינו משוכנע.

האם פסק להיות נער, משרת, האם  ימשיך לחיות  בצילו  של המנהיג הזקן גם אחרי   שנפטר?

 

המקרא  לא  כל כך מכבד נערים. הנערים מנערים מדי את העולם. לפעמים  יותר מדי  כפופים ומבצעים באופן נחרץ   ובאופן קיצוני מדי את הרמזים הנשלחים להם, לפעמים  מתמרדים מדי ולומדים להעריץ את יצר השלטון. אנחנו, בני המאה  העשרים והעשרים ואחד,  יודעים פולחני נעורים.  אנו  מכירים  עד  כמה  קל לנערים להצליח במופע אך כמה קשה להם  להביא את חברתם  למקום  הפורץ אל העומק של הבניין. הכישלונות הגדולים  ביותר  של  המאה  העשרים נישאו על גבם של צעירים  החולמים חלומות טוטאליים ומייסדים חברות טוטאליטאריות. אך אנו מכירים גם את  החלוצים  שלנו שהיו נערים שליחים, תלמידי מורים  שחלמו והגו על הארץ המובטחת ואליה לא  הגיעו.

 

'ה' קרא לנער' ציטטו חלוצים כתביעה לזכות  ליצור מציאות חדשה . אין זה מקרה  כי הטלטלות בהן הם התנסו הביאו לכך שאנו  שבים לקרוא  את ספרי  הנביאים הראשונים במיוחד יהושע, שופטים ושמואל. יש להניח  כי קריאתנו שונה ותוסיף למסורת הקריאה והדרשה פרקים חדשים.  לא רק בגלל הגיאוגרפיה  שהם פורסים לפנינו , לא רק בגלל המלחמות שבהם אלא משום שהם מבטאים מימדים פוליטיים  ששבו אלינו ומציקים לנו ופותחים  בפנינו שערים חדשים.

שני נערים  המופיעים  בתנ'ך  מעסיקים אותנו יהושע ושמואל. שניהם תלמידים .  שני תלמידים  למורים גדולים. משה   שנפטר בטרם חצה  את הירדן   ועלי  הכהן  שהתייאש כי ראה  בבגידת הבנים, בהסתאבות . עלי הכהן  אמנם התעוור אך ראה היטב לאן התגלגלה חברתו. יהושע  המנהיג היורש  את משה   כבר  אינו  הנער, השליח, שר  הצבא של  המנהיג . האם  למד את הלקח מטעויותיו הנעריות , האם התבגר? האם התבגרותו תעמעם את התלהבותו? משה מת  בתקווה גדולה, עלי  בייאוש. מה  עושה מצב הרוח של האב  המנהיג בפרידתו, ברגע  העברת  המקל .? מה ולמי פותח  המנהיג  במותו? מהיכן שואב  היורש  את  סמכותו ?

 

בפרק זה  מורגש כמה  אומץ והשראה  היה  צריך יהושע .   כמה פעמים בפרק  הוא  נטען  ב'חזק ואמץ'  מאלוהים. המקרא  מתאר  זאת בעיקר  על ידי הרוח הבאה  מבחוץ אך יש להניח  כי החיזוק  היה צריך להגיע  גם מבפנים. יהושע צריך  לחוש  כי  הוא מוסמך, כי הוא  ראוי.   בשלב  ראשון זהו  דיאלוג  בינו לבין האלוהים אך ברור  כי  גם אם שאלת הסמכות    תיפתר מבפנים  עדיין תעמוד  שאלת  קבלת הסמכות כשאלה פוליטית ציבורית.

בפרק  הפותח של הספר  אנו מתוודעים גם  לשאלות יסוד ציבוריות. לשאלת העם הזה (האם מקרה  הוא שאין בפרק  זה   איזכור  לשמו  של העם. השם וההגדרה אינם חיוניים לתפישת  זהותו.   אך כן יש אזכרה  של ייעודו. העם הזה,  בפניו  עומד יהושע, הם  האנשים הקונקרטיים . יש להם משימה לראות עצמם לגלות  עצמם   כציבור).   מוזכר  כאן תהליך מתמיד שעושה את העם לעם. תהליך של לימוד  התורה.

אני חושב על העם הזה שלנו : האם נצליח להפוך  את הדמוקרטיה  שלנו לדמוקרטיה לומדת? האם נזכה  ליצור  בה שותפות רצונית  בין האזרחים הלומדים יחד  לא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. האם נעניק תשתית חברתית של שיחה ולימוד, של מפגש תרבויות וקשר  אנושי שיהווה תשתית  למשטר הפוליטי שבאופן טבעי עסוק  בהכרעות, בקרבות  וגם  בכפייה חיונית ומינימלית. אחוות  הלומדים, חיפוש

חברים , היכולת לקרוא את שמעבר תוכל  ליצור תשתית מיוחדת לחברה  דמוקרטית.  זו  החברה  המושתתת  על  'אל תערוץ ואל תחת.' ללא כפייה וללא חשש.

 

 

האם יהושע זה  הניצב  עם  עם ישראל  בפני הארץ המובטחת יוכל להצליח במה  ששמואל  אחריו לא יצליח, להשיג את הארץ  המובטחת  ולהפכה  לארץ ללא עריצות, ללא  פולחן  שלטון, לארץ זבת חלב ודבש אנושית?

.

ב' בין יריחו לסדום

 

כשהיינו ילדים דילגנו על  הפרק המיוחד הזה  כי  הופיעה  בו  המילה זונה.  הסיפור  הוזכר בעל פה  ורחב  קיבלה בו  את  התואר  בעלת  המלון. ואולי המורה ידעה משהו  בפרשה  שלפנינו. המצב  של מרגלים מסתתרים המנסים למצוא  את  החוליות  החלשות דרכן  ניתן יהיה לפרוץ חומות הוא מצב של חולשה  וכוח  גם יחד. האירועים  ביריחו מזכירים לנו במידה מסוימת אירוע  שקרה  בסביבה, מעשה  סדום  החטאה. גם לשם הגיעו אורחים. גם  שם היה במצבם מצב  של  ריגול. הם  ביקשו לבדוק את מצב  המוסר  לא  את מצב  המורל. המורל של הסדומאים היה  די טוב רק האתוס  שלהם היה משובש לחלוטין. גם בסדום וגם ביריחו  עמדו  המארחים בפני  מבחן. אך כאן,  במעשה  רחב, מתברר  כי  היא מודעת  היטב  במה  הולך להתרחש. גם מלכה, מלך יריחו מודע מהסכנה המתקרבת. הוא מחפש בביתה  את  המרגלים. שלא כלוט המארח תוך  סיכון משפחתו וביזויה רחב מארחת כדי להגן  על משפחתה מפני הסופה  ההיסטורית  העומדת  בפניה.יהושע שולח לפניו מרגלים. בוודאי נזכר שהוא  עצמו היה מרגל. שהוא נשלח לרגל את הארץ  במשלחת שסופה  היה  אסון גדול.  האם לא חשש  שיקרה מה שקרה אז? ובכל זאת שלח מרגלים. סיכן אותם  סיכון ממשי אך היה מספיק  אחראי כשביקש לבדוק מה  קורה אצל האויב. המרגלים לא חיפשו תעלות מסתור ופרצות  בחומה. הם באו לבדוק מה  קורה בנשמה  של האויב ומצאו שהאישה  שגילתה  אחריות כלפי משפחתה  לא  האמינה  ברוחה  של העיר יריחו.

 

ג' לא  המצביא  מוביל

 

מי ינווט בדרך?  לא האפליקציה  הלוויינית. גם לא  המרגלים  שעברו את הארץ.  התיאור של המובילים בארץ אשר לא עברו בה הוא תיאור מאד מובנה. לא ענן  הכבוד  אלא  ארון הברית  המובל  על ידי הכהנים והלויים.  בפירוש מאוחר  אינך יודע אם פרק זה מקדש  את הכהנים, את הארון או את המרחק  ביניהם לבין  העם.  בכל אופן לא  נראה  כי  כך  הלכו  בני ישראל  בימים הראשונים  שיצאו ממצריים. לא ברור האם  ההובלה בארץ   היתה של  התורה  הטמונה בארון או של  הלוחות השבורים. ואולי, המרווח  החשוב  בין הכהנים  הלוויים והעם ,  עצם המבנה החברתי  הוא  שמוביל. מה שבולט הוא   שאין אנו  רואים את יהושע ההולך  בראש  המחנה. ואולי הלך אך לא בספר המספר  את סיפורו.  אין  כאן מצביא   המוליך בדרך. מצביאים נוטים  להיות מונצחים כפסלים בכיכרות, כרוכבים על סוסים  מברונזה והופכים לתירוץ אסתטי לעריצות של מישהו אחר. בפרקנו לא רק הארון מנווט אלא הדרך עצמה הנפתחת  למרות שלא סויירה  על ידי הסיירים . זו  הדרך  הנפרצת  בתוך הארץ  המובטחת ועל כן מלאת ההפתעות. .

 

ד' אבנים מטושטשות לזיכרון עולם

 

בניגוד למקום קברו של משה  שלא נודע  יהושע מצווה לקבוע  אבני זיכרון לחציית הירדן. אין צורך  לקבוע אבנים כאלה במקום חציית ים  סוף  כי  אין חוזרים למצרים אך בארץ צריך שיהיה זיכרון לדורות. אליו ניתן יהיה לחזור: צריך להראות  לנכדים. אלא  שבפרקנו מסומנים לאבני הזיכרון  שלשה מקומות, בירדן, בגלגל ובמקום  המלון. אני מניח כי מישהו מהפרשנים מצא  את הפיתרון לחידה. אני מניח כי מישהו מהחוקרים כבר ניתח את מטרת  הריבוי של המקומות  בהם נקבעו אבני הזיכרון. . אך לי נוח  אתו. יש מקום, יש עדות  אך המקום מטושטש, לא ברור  כדי שהדורות הבאים יחפשו. והחיפוש יעורר חיפושים נוספים, סיפורים נוספים וחשבון לב מתמשך

 

ו' לחן  מפיל חומות

 

יריחו  היא עיר הסף של הארץ. כיבושה צריך לסמן את הבאות. אין פלא כי  ראשית ההתיישבות הציונית החקלאית  היהודית  החדשה תוכננה  לקום בסביבותיה  של יריחו. גם שמה  נקבע על פי   הפסוק 'מעמק עכור  לפתח תקווה' אך כידוע בסופו של דבר פתח תקווה  קמה על פי אותו פסוק ובמקום אחר.  אולי כדי להזהיר  אותנו כי  אין אנו  הולכים בעקבותיו של יהושע. כי הדרך, גם  אם יש לה  מקורות השראה דומים  מתנהלת אחרת..

הכיבוש של יריחו  המעורר  את  כל הדמיון  המוסיקלי שלנו מזכיר לנו את הקשר  העמוק  בין אמונה  ומוסיקה. אלא  שקשר זה יותר  מורכב מאשר  הפלת חומות  האויב. במלחמת  העולם השנייה בעיר לנינגרד  הנצורה  על ידי  הנאצים במצור  האכזרי  ביותר  המוכר לנו התקיים  קונצרט של  המוסיקאים הרעבים  שנותרו  בחיים.  הם ניגנו את הסימפוניה השביעית של  שוסטקוביץ, סימפוניה  שחוברה לכבודה  של לנינגרד הנצורה.  עצם קיום הקונצרט ונגינת התזמורת השורדת היתה  לעיר סמל ליכולת להדוף את המצור  שהוטל  עליה. והיא איננה  הסיפור  הנגדי לסיפור של  המצור  על יריחו היא  אותו הסיפור: זהו הקרב  על האמונה.

 

ח' המבחין  בין  קולות מלחמה וקולות ענות

 

יהושע מתגלה  כמצביא אסטרטג היודע בדיוק מה לפניו. הוא יודע לקרוא את שדה הקרב, את  ההיבריס  של  האויב, את נקודת הזינוק לניצחון. זהו  אותו יהושע שלמד משהו  בחייו.  בספר  שמות  הוא מאשם כי לא ידע לאבחן בין קול מלחמה וקול ענות והנה כאן ברור שידע. לא רק ידע  אלא ידע להשתמש באבחנה זו בצורה כה מחודדת וצלולה. שינוי זה  באישיותו של יהושע עושה  אותו למנהיג  בוגר. נראה  כי  אין זו התכונה  היחידה  שרכש בתהליך  התבגרותו . אנו זוכרים את ניסיונו של יהושע במדבר  לכלוא את אלדד ומידד שהחלו להתנבא  במחנה.  אז  התנסה באחד  הפיתויים הגדולים  העומדים בפני מנהיגים, הפיתוי  שיכול להפוך למכשיר  עבודה : הפרנויה. גילוי  הסיכון שבעושרו  הרוחני של מישהו. עושר  העלול לסכן את השלטון. תשובתו של משה : המקנא  אתה  בי? מי ייתן וכל עם ה' נביאים היא  אחת האמירות  הנועזות  ביותר. הקשות ביותר. ומי שעלעל  כמה  דפים קדימה בתנ'ך יודע עד  כמה נפלו מנהיגים טרף  לפרנויה. אצל יהושע זה לא מתגלה.  הוא למד.

 

י. יהושע – הירח

 

הצימאון  לניסים שוברי שגרה, לאגדה סוערת או  לסיפור  אירוע לדורות מגיע  בפרקנו לביטוי מלא. האבנים הגדולות הנופלות  על האויב לא ייזכרו  כמו אותה  חזרה  על היום שאינו יום ואינו לילה  של האפוקליפסה , של הנצח שעושה גיחה  אל הרגע בדמות שמש  בגבעון  דום וירח  בעמק  איילון. אירוע שאינו מותיר  בנו אוויר ופנאי לניתוח. הוא  מרווה  את  הצימאון לאכסטזה שוברת  תקתוקי שעון ונימוקים.

אין פלא כי המסורת  העלתה את יהושע  לבחינת עצם קוסמי. אך היא דווקא הדגישה את היותו של יהושע הכפוף לתורת משה ולמשה  המנהיג כדמותו של הירח המתייחס אל השמש.  אך היא  הלבנה הרי נושאת  על שכמה  את כל העול של הזמן המשתנה, הנמדד, המשפיע  על  התמורות  בחיים כשם שהיא  משפיעה  על הגאות והשפל של הים. הלבנה  היא  הנותנת  בידי האדם את  המכשיר לקבוע  את לוח הזמנים ולחכמים את  היכולת  להתערב  במקצב  הזמן כזירה המארגנת את  זמן  הקודש והחול.

יהושע  כירח חשוב כי ראש  החודש  הנקבע  על ידי הלבנה  הוא חגן של הנשים היהודיות. אולי חגן המורד .

 

אותי מחזיר  הפרק הזה  אל שירו  המופלא של  אמיר גלבוע לזכר  אחיו יהושע שנרצח בימי האפלה שבה

טעם  היהודי יום ללא דין וללא דיין.

 

 

 

 

פני  יהושע

 

ויהושע מעל פני מביט, ופניו זהב

שחוט. חלום קר. חלום  חנוט.

ולרגלי  הים מכה  נצחים אל  החוף.

אני חולה  נהייתו. דומה, אני  עומד  למות.

אך מוכרחני, מוכרחני לחכות חי

אל- תמיד.

אחי  מעל פניו  עולים  בעב

להגיד עקבותיי בחול  הנשטף.

 

הים מכה ונסוג. מכה  ונסוג.

מלחמות  איתנים מותנות  בחוק.

אני. ברוח. אחר. בורח  רחוק.

גם יהושע עכשיו  נח ממלחמות.

שהנחיל נחלה  לעמו,

אבל קבר לא  חצב לו

בהרי אפרים.

על כן לילה  לילה  הוא  יוצא

לשוח בשמיים.

ואני חולה  עומד  למות

מיחף בחול  ירח  קר

בשולי  המים

והומה בי, הומה בי  סוף

המכה  לרגלי את מותי

גל אחר  גל-

 

על פני חיים  רבים

יתרומם ויתגדל.

 

אמיר  גלבוע  כל השירים כרך א' עמ'  344 הוצאת הקיבוץ  המאוחד

 

 

י'א  בין  אפולוגטיקה וחשבון  היסטורי

 

בויקרא רבה נכתב מה  שהיה  נראה  בעיני המדרש הקוד  המוסרי של כיבוש  הארץ. יש להציג  בפני תושביה את האפשרויות. והם יבחרו המדרש  אומר: הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. יש קודים למלחמה והם מכוונים למנוע שפיכות דמים. האם המדרש מגהץ את הכתוב  בספרנו ועושה את הסיפורים לנוחים יותר לאוזן? האם זהו מדרש אפולוגטי  על כיבוש הארץ? ואולי  המדרש עוסק דווקא  במצבם  המיוחד של יהודי הגולה ? אם  לא תהיינה  הגבלות כאלה היהודים , הישראלים  היורשים הפזורים בגלויות בגלל חולשתם הפוליטית ובגלל מצוקת כלכלתם יהיו הראשונים להיפגע מבעלי הכוח שמסביבם. בהפיכת כל מלחמה למלחמת חורמה, למלחמת אזרחים,  יכולים להיפגע ישירות שוחרי השלום נעדרי הכוח. שהרי אם  מלחמת יהושע הגורלית  התנהלה  בלי קודים –  דמם של היהודים שאין להם צבא מותר .

לי נראה  שלא רק אפולוגטיקה מאוחרת  כאן. אולי כך אני נוטה  בשל הערכתי את הטקסט שלפנינו: חוקי מלחמה  מדברים על התנהגות   במצבים בהם לכאורה הוסרו  המגבלות המוסריות  על האדם, באשר הוא מצווה לפגוע  בחיי אדם, אך דווקא במצב זה שנראה  כמצב משוחרר ממגבלות מוסריות צריך המוסר להיות פעיל ולמנוע רצח לשמו, שפיכות דמים המאוהבת  בעצמה.

הטכניקה בעזרתה  נערכת המלחמה בת ימינו   אמנם השתנתה  בצורה   דרמטית  אולם לא השתנתה  הפרספקטיבה הנבואית הכל כך ברורה שגובשה אחרי  כיבוש הארץ על ידי הנביאים הרואים במלחמה עונש ואימה ומאמינים  כי היא מייצגת  שלב אפל בהיסטוריה . הם המבקשים   ימי גאולה ממלחמה. חזונם תובע מימושו כאן ועכשיו   בחיפוש דרכים למימושו החלקי ההיסטורי  באימוץ   קודים הממעיטים את מרחץ הדמים ומבליטים את ערך החיים.

חלוקת  הארץ לשבטים איננה  כנראה חלוקה ריאלית. לפי הרשמים המופיעים בספרנו חלקים גדולים עדיין  מיושבים על יד  עמים  אחרים. אפשר אמנם  לקרוא  בתכנית תכנית אסטרטגית של כיבוש עתידי את הדרמה הזאת נוכל לקרוא  בפרטים דווקא בספר שופטים אך אולי כדאי דווקא לשים לב למה  שחלם הספר שלפנינו בטרם הסתבך עם ההיסטוריה. מאחורי התיאור של  החלוקה  בין השבטים מצויה תכנית  אוטופית לחלוקה צודקת של האדמות, לפי הצרכים, לפי  האנשים. זו תכנית הכפופה לתכנית צדק אנושי שהיא על כן  תכנית אלוהית.  כאן מתגלה האופי  של הספר  כפרוגרמה.  כמו שהרצל  כתב  את מדינת  היהודים ואת אלטנוילנד בספר  הראשון את  הרעיון האנאליטי ובשני את הפרוגרמה לבנין הארץ  כארץ נאורה וכמדינה  הכפופה  לצדק. כך   בפרטי הפרטים של הגיאוגרפיה המופיעה  בספר יהושע מופיע שרטוט של אידיאה חברתית של צדק.

 

 

י'ד הארץ  המובטחת –  גן עדן מחייב לפעולה

 

המסורת מספרת כי  יהושע הוא  המחבר  של הברכה  השנייה  בברכת המזון, זו הברכה  המדברת  על הארץ  המובטחת. אפשר למצוא  בפרק זה את הנימוקים  למחשבה זו.

הארץ המובטחת לעתיד היא כזיכרון גן העדן בו שהה האדם בעברו הרחוק . אין היא  הבטחה גיאוגרפית של מקדשים וסולמות מיסטיים.  היא ארץ זבת חלב ודבש. בה הגשם יורד  בעיתו והחקלאי  יכול לצפות שאמונתו הכנה  בעבודת השדה והמטע יעניקו לו גמול שיסדר את חייו ולא יטיל בהם אימה . היא הבטחה  כי האדם ישוב לעבוד ולשמור על הגן בלי איומי בצורת, בלי  איומי מלחמה, בלי אסונות טבע. ארץ זבת חלב ודבש היא  אוטופיה לא בגלל שאין בעולם אדם היוצא לשדהו,  מנסה לבנות לעצמו בית וקהילה אלא משום שחברת האדם  אינה מתארגנת כראוי וכל שיבוש בטבע  הופך לאסון חברתי המזמין פולחני שווא, אלימות, גם פגיעה בטבע עצמו.  הארץ המובטחת היא  האוטופיה התובעת מעשים כאן ועכשיו. פולחני אמת, כינוס  אנושי, פעולה  נפשית ועשייה חברתית. הארץ המובטחת אינה עיר האלוהים היא מקום. היא מתחננת לגיאוגרפיה, להיסטוריה. היא לא מטרה פוליטית אלא  אתגר  אנושי הכולל יסודות פוליטיים. על כן חציית הירדן  האחרונה של מניחי  היסוד של החברה  הישראלית היתה שונה . הם  לא הגיעו  על מרכבות צבא  והארון לא הלך  לפניהם גם לא הכוהנים . הם  חיפשו דרך להתחיל  לעבוד ולשמור למרות שידעו כי אין כאן גן עדן, הם ביקשו לטפח קהילה ולשקוד על  דמות אדם לפני שזכו  במענה להבטחה. הם העזו  לזרוע בלי ידיעה אם יזכו גם לקצור.  כאן יהושע פוגש את אהרון דוד  גורדון לשיחה משמעותית של כמה אלפי שנים…

 

י'ט חורבות ועקבות

 

ולטר  בנימין  הפרשן  היהודי  הטראגי  של  המאה העשרים שהתאבד  במנוסתו מן הנאצים בעיירת הגבול  בין צרפת וספרד, איבחן   בין חורבות המסמלות אבל  על  חלומות ששקעו לבין  סימני דרך  המכוונים לעתיד. באבחנתו הוא  החיה כמה חידות  הנוגעות  לארץ ישראל וספר יהושע. הספר יהושע  מביא לנו  שמות של מקומות ואזורים. האם  אלו   סימני  חורבות או עקבות  המשרטטים  סימני דרך  לעתיד?    האבחנה  ביניהם קשה.

ספר יהושע  העשיר  אותנו בשמות של מקומות. בחלקם  נשמרו  דורות  אחרי דורות בחלקם תבעו  יכולת זיהוי  מחדש, זיהוי  הנתון  בוויכוח.  היכולת להעניק להם מחדש את השמות הישנים על ידי  חקירה, ניחוש או תפילה , היכולת לגייס  לשם כך   השראה או לחפש סימני אבן מתחת לפני הקרקע הגלויים הם מעשה של בריאה מחדש, של כריתת ברית מחודשת בין הסיפור הקדמוני לבין הנוף  המשקיף על  פני  הדורות.   אך במתן השם מחדש יש תביעה לא להסתפק בחותמת של שם יש תביעה לממש את הגנוז בקשר: לצעוד צעד  בבניית  שדה ובית, ליצור  קהילה ותרבות.

 

כ'   פרקי  אוטופיה  גנוזים

 

מבעד  לערפל הקרב והאימה  של  כיבוש  הארץ שלא נשלם בספר יהושע מופיעה בו  גם  מעין  אוטופיה של חלוקה צודקת  בין השבטים, של ערי מקלט השומרות בפני רציחות מיותרות,  מופיע  גם חזון של אחווה  בין השבטים  שמתיישבים מחוץ לגבולות הארץ ומקבלים אחריות  על הקשר  ביניהם לבין השבטים המתנחלים. כל האתגרים הללו אינם משתבשים במהלך הקרבות. הכניסה  האלימה של  העברים להיסטוריה הכרוכה בשפיכות דמים כרוכה במחויבות מוסרית שאינה נעלמת במערבולות האימה.

לפני האנרכיה שמצפה לנו בימי שפוט השופטים ולפני הכניעה ליצר הפוליטי במלוכה מופיע דווקא בספר  הסוער של יהושע דמות של  מנהיג אסטרטג שלא מייחס  לעצמו את הניצחון. לא נסחף  בהיבריס  המלחמה. מנהיג  שכנראה יודע עד  כמה לכוח יש כישרון  משחית כשהוא מאבד מצפן ונכנע ליוהרת  המנצח, לפולחן  הכובש . דווקא יהושע  האסטרטג הממולח יודע כי האסטרטגיה  הטובה  ביותר  היא להבקיע דרך לשלום ולהזדקן  עם  ארץ שלא שוקעת באובדן הזיכרון ומחיקת המצפון. לכן לקראת מותו   מספר יהושע לעם לא את קורות ניצחונותיו אלא את   סיפוריה  של האומה  כסיפור מפגשי גורל עם הייעוד.

 

 

 

כ'ב

 

מה  קרה לפנחס בן אלעזר?

 

האם פנחס  בן אלעזר, האיש שטיהר את המחנה  במדבר  באלימות  התבגר? הנה  הוא  מופיע בפנינו שוב במבט ראשון נראה קנאי וחשדן. אנשי ראובן גד וחצי שבט  המנשה אחרי  שהשתתפו בכיבוש הארץ שבו לנחלתם בברכת יהושע. הם מקימים מזבח אל מול הארץ ופחד הפירוד בין השבטים מתעורר.  אותו פחד  שיהפוך לימים לשיטפון עכור שיענה את העם דורות.  פנחס בן אלעזר מתעורר שוב, מגייס את  הנשיאים להתמודד עם מה שהוא  חושד שעלול לקרות. אך הפעם  הוא  מקשיב. והוא שומע כי דאגתם של השבטים מעבר לירדן היא דווקא למסורת הדורות, לקשר שיתמשך. הם מבטיחים דגם של מזבח שלא מתיימר, שלא מורד בסמכות , שלא  מעיד על  התפוררות הסולידאריות. בו רק מעידים ולא זובחים. הפעם  פינחס משתכנע. כנראה  יודע מה ניתן לעשות  במפגש  של אמת. האם העולם השתנה? האם בארץ ניתן לגלות יחס אחר  מאשר  במדבר? ואולי דווקא האיש השתנה? בכל מקרה מגיעה פשרה מכוננת.   מזבח שלא זובח. מוקדש  לברית ולא ליצר. בראייה לטווח ארוך נולד  כאן מוסד מיוחד  במינו. זהו דגם בית הכנסת  העתידי שגם הוא  אינו מזבח שזוכר את הקרבנות ואת המקדש אך איננו  מקריב.

 

 

לבתי הכנסת שיקומו אחרי חורבן הבית יהיה   בסיס טראומטי, ידיעת החורבן. כאן במזבח שלא זובח, אל מול הארץ המובטחת, לא  הטראומה מזינה את  האמונה אלא  הרצון להנחיל.

 

 

 

כ'ד  ספר יהושע לא  ראי  לציונות

 

הקורא בספר יהושע כתכנית  מקדימה לציונות  מסתכן . קריאת פרקים קדמונים כראי של ימינו איננה רק  שקרית אלא  גם משעממת. אם האז והעתה משכפלים זה את זה למה לי לפתוח צוהר אל מה שהיה. אתבונן עוד ועוד בראי, אולי אתאהב בו ואולי לא  אך  אדע כי עולמי סגור ומסוגר.   אין תועלת במפגש  בין הדורות. ה היסטוריה  אינה סובבת בעותקים  ואין בקריאתה תחזית  למאורעות העומדים  בפנינו. לעומת זאת גם התפישה  האומרת כי  העבר הקדום הוא  כל  כך  ייחודי וחולף שאין הוא  יכול ללמד  אותנו  דבר,  הופכת את הנבירה בו למיותרת. המתבונן בספר יהושע  ובסיפור  הציוני  במרחק הדורות לומד משהו  דווקא מהשונה ביניהם.  יהושע מתייצב בפני ארץ ישראל  כעומד בראש  עם שלם, עם מחושל , עם רעב, עם  של אנשי מדבר הצמאים  לקרקע ומזון,  לבית ולדרך. הם עומדים  על הסף של הגשמת ההבטחה לעם מגובש שמנהיגיו משוחחים עם האל ישירות.  הציונות צמחה בעת הסתר הפנים הגדול  ביותר  שאירע בקורות  היהודים.  היו לו סימנים מקדימים .הציונים על כל  זרמיהם ומקומותיהם חשו בהם. הציונות  הגשימה  את  חזון הקמת  המדינה  היהודית  לא היתה  עם מגובש כעמו של יהושע  העומד לחצות את הירדן.  היא  הוגשמה  אחרי חורבן של הגוף והנפש.  בארץ ישראל חי בעת ייסוד המדינה  רק  קומץ קטן, אפילו לא  ראובן, גד  או חצי שבט המנשה. , אלו שדיברו בשם העם  מתוך  פרספקטיבה של מי שכבר  הגיע  ארצה  היו פחות מארבעה  אחוזים  של העם  היהודי. לא שבטים על דגליהם  ושופרותיהם אלא עם נרצח שגורש או  אוים על ידי רעידת אדמה שגעשה מהרוע והחרדה. דווקא השוני הגדול מאפשר לנו לקרוא את ספר יהושע  בעניין גדול. הזמנים  שונים, המציאות עתירת תמורות,  אך יש  על מה  לשוחח כדי לומר  מה  השתנה ומה צריך להיות אחרת.

 

 

יהושע מת מזקנה. לא במלחמה.  לא בסערת ייאוש.  הוא  הצליח למות כאיש שהביא  את הארץ  המובטחת לשלום. זו היתה  לו הזדמנות מצוינת להקים שער  ניצחון. להנות משלל , לרומם  את דמותו כדי לגבש תודעה לאומית. לשקוע  בנוסטלגיה. אך הוא מסרב. במקום זה כנהוג הוא מספר את סיפור האומה, סיפור  עטור מבחנים ונטול ניצחונות. מכניס  אנשים לקונטקסט. מפזר ערפילים. זו הדרך  הלכנו בה עד  הלום והיום יצטרכו שוב לחיות על הסף של הכרעות אמוניות, מוסריות, פוליטיות. הוא מביא לעם לא הספד  כי אם צוואה. איך ממשיכים בדרך? מתחילים אותה כל פעם מחדש. אין מנוחה  בנחלה.

 

דפי זיכרון

 

 

דפי זיכרון

 

 

 

 

 

 

שם

 

שם משפחה

 

תאריך לידה

 

מקום לידה

 

שמות ההורים

 

תאריך הפטירה

 

בנים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אגון קוקס

 

אגון  קוקס  נולד בווינה, אוסטריה.

אביו  היה   בנקאי. המשפחה  משכילה  ומתבוללת. מעריצה  את  התרבות הקלאסית  והגרמנית. אגון למד בגימנסיה ריאלית, זכה לחינוך מוסיקאלי רחב. הוא  התמחה  בהיסטוריה. למד בשבע  שפות.  אגון  הצטרף לתנועת  הנוער  'בני  בילו'  שלימים  התאחדה  עם  'תכלת לבן'. כשחבריו עלו ארצה  להקים את  קיבוץ  עין גב הוא  נשאר   בווינה  לסיים את לימודיו.  ב1938 הגיש  את עבודת  הדוקטורט שלו  אך לא  זכה לקבל  את התואר – כי  היה  יהודי. (משפחתו  זכתה לקבל  את  התואר  שלו  הרבה  שנים  אחרי  מלחמת  העולם השנייה).

בשנת  1938  נישא  לחברתו אדלה  היא  דלי.  יחד  הם יצאו להכשרה  של תנועת  הנוער  בדנמרק. בשנת  1940  נכבשה  דנמרק  על ידי  הנאצים. המשפחה  הצעירה  חיתה  תחת השלטון  הנאצי. אגון עבד  בחווה.

כאשר  התברר  כי  הנאצים  מתכוננים להעביר  את יהודי  דנמרק למחנות ריכוז ומוות הוברחו 7000 יהודים מדנמרק לשוודיה על ידי  המחתרת  הדנית. ביניהם  היו  אגון ודלי.

בשוודיה הם עבדו בחווה חקלאית.  אגון  התמחה  בעבודת  הרפת.  הוא  השקיע  רבות  בעבודה   כמחנך והיה  פעיל בתנועת  הנוער החלוצית  שהתארגנה  במקום. בשוודיה  נולדה  הבת של אגון ודלי נעמי.

אחרי  המלחמה פעל אגון בבית ילדים שהוקם לטיפול  בילדים שהגיעו ממחנות הריכוז  בגרמניה.  אגון  היה  מורה, מדריך ומחנך.

 

עם עלייתו ארצה ב1947 היה  אגון ואשתו דלי לחברים בקיבוץ  עין  גב.  במלחמת  העצמאות השתתף אגון  בהגנה  על  עין גב. שנים רבות עבד  ברפת  של הקיבוץ  לימים  החל לעבוד  בתיירות. הוא  היה  מורה דרך בעין גב והשתמש  בכל הידע  הרחב  שרחש. הוא קשר  קשרים רבים  עם תיירים מכל העולם  במיוחד  מאלו שהגיעו  מארצות סקנדינביה. בשנים  אלו חידש את קשריו  עם ווינה  עיר הולדתו. בשנותיו  האחרונות חלה וכשריו  אבדו.אשתו שלי טיפלה  בו במסירות רבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהיה  אגון מהלך  חבוש כובע של אדמירל, מצביע  בפני התיירים  על  הנוף, מספר  סיפור מעורר רעמי צחוק בשוודית, אי  אפשר  היה לתאר  כי לפניך  רפתן אדוק.

כשהיה  אגון יושב בישיבת  רפתן על כד  החלב  ברפת והיה  מעיר לחברים הצועדים לעבודת הגיוס בכרם פעם בשנה 'היכן מצאתם חולצת עבודה בארון בגדיכם המפואר?' לא תיארנו כי לפנינו  דוקטור להיסטוריה.

כשהיה  מצטט בפאתוס בעל פה  שירה  גרמנית  קלאסית מי  היה מתאר  כי  הוא יודע לשאוג כאריה בהצגה לילדי בר –  המצווה?

כשהוביל  את  נעמי  בתו בגאווה  בלתי  נסתרת בחצר  הקיבוץ כמהלך בביתו ונחלתו, האם  היה  יכול מישהו לתאר כי  לפניו פליט  נודד  משך  שנים ארוכות, שחש בקרבת  הגיהינום, שנקרע ממקור  חייו?

כשעבד כאילו התפלל, כשקרא בספר כאילו היה  נתון לעבודת חייו,כשביקר משהו  או מישהו עשה  זאת בבוטות שהזכירה לכל  את רוחב השכלתו.כשהיה מדריך את התיירים שאהב היה  בעל בית גאה , אך כשחלב  את הפרות היה  כאומר: איכר  אני, קשור לאדמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חנניה פינר

 

חנניה  נולד  בברלין. למד  בבית ספר  גרמני . למד  קרמיקה אצל  אומן ברלינאי.  בעקב  המשטר  הנאצי נאלץ להגר לאנגליה. בעיר  סטון און טרנט עבד  בבית חרושת לקרמיקה. ב1940 הוגלה  מאנגליה כאזרח מדינת  אויב. על  האונייה  בדרך לאוסטרליה נסעו יהודים וגרמנים  נאצים. הנאצים  השתלטו חברתית  על  האונייה.  באוסטרליה  נכלאו במחנות.  אביו  ואחיו של חנניה  הצליחו לעלות ארצה ולהתיישב  במושב  בית יצחק.  הם הביאו  ארצה  את חנניה שהצטרף  אליהם למושב. שלושה  חדשים  אחרי  שהגיע  ארצה  התגייס לצבא הבריטי.  הוא  עבד  במחסני  התחמושת בארץ,  בקפריסין ובמצריים.  כשהשתחרר  מן  הצבא למד  צבעות  ועבד  כצבעי  בנתניה. ב1947 הצטרף  לקיבוץ  עין  גב.  בהתקפה  הסורית  על  עין גב, בעת העביר תחמושת לעמדה  מותקפת  על יד  מגדל  המים נפצע  אנושות. הוא  ניצל אך נותר  נכה ונאלץ לעבור  ניתוחים רבים ושיקום ממושך.  ב1950  למד בבצלאל. בלימודיו  התרכז  במיוחד בלימוד  חיתוכי  העץ  אצל האמן המיוחד  יעקב  שטיינהרט.  ב1954 שב לעין גב ונישא לאורטרוד שטיפלה  בו בזמן פציעתו.  הוא  הקים סדנת תחריט, עבד כאמן, לימד ציור  בבית הספר  המקומי, אייר  את עלון הקיבוץ וקישט  בחגים את חדר  האוכל. חנניה  היה  אמן מוערך, בעל סגנון ייחודי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהיה  חנניה  מציג  את  עבודותיו היה  חרד  מתגובות. לא פעם ליווה אותו פרץ עצום של  שתיקות. הוא  היה  גאה מדי כדי להתוודות על כאב  אי ההבנה. המומחים לאמנות העריכו האמינו באשר יצר  אך רבים מהקרובים לא הבינו.  הקונים לא הגיעו  בהמוניהם . המימד  הכלכלי  של עבודתו לא  הטריד  אותו.  הוא  המשיך ליצור וליצור.  היה  גאה  בכך שחיתוכי  עץ שלו מתנוססים  על  קירות בתיהם  של חבריו בקיבוץ.

בשתיקותיו הנמשכות ובשעות  ההתבוננות הארוכות בכנרת, בהליכתו  המאומצת למרות נכותו. נראה היה פוסע  על שבילי  הקיבוץ כשהוא נושא קרשים גמלוניים שלכאורה  סיימו את תפקידם והם  עומדים בפני תחייה  ביצירותיו.

בשעות הקודש שבהם פתח את סגור לבו ואת סגור לבם של  אחרים בשיחתו החסכנית והחמה היה משהו מזוכך. אמיתי. יקר.

הוא לא  נכנע לבדידותו ולא  שקע אלא  המשיך להיאבק על חייו ועל  אמנותו. בקרב  בין  הנכות  והמוות לבין  ריקוד  החיים חגג חנניה  את ניצחון  החיים בגדול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבקה  יהלום  רוזנטל

 

רבקה  יהלום רוזנטל נולדה בעיר לודג' בפולין. לקראת  סוף  מלחמת  העולם  הראשונה  עברה  המשפחה  לגרמניה.  אחיה  עלה  ארצה  ב1933.  אחותה  העפילה  ארצה  ב1934. רבקה  היתה  חברה  בתנועת  'הבונים'. כבוגרת תנועה  הלכה להכשרה  ועבדה  אצל  איכר  גרמני. רבקה  עלתה  ארצה לקיבוץ גבעת השלושה  ואחר  כך עברה לקבוצת 'בתלם' בנחלת יהודה. זו הקבוצה שתהיה  המייסדת  של עין גב.  בדרך למקום ההתיישבות העתידה ישבה  קבוצה   מתוך הגרעין  בחוות  ביתניה  בעמק  הירדן. בעת  איחוד  קבוצת  בתלם  עם  חברי  הגרעין  של תנועת  נ.צ.ח מלטביה , ליטא  ואסטוניה הגיע לביתניה חיים יהלום ומאז התקשרו השניים. חדר בצריף ועוגה  ציינו  את חתונתם.  כשנוסדה  עין  גב עבדה רבקה בטבריה  כעוזרת  בית. היא  עבדה  בהרבה  עבודות  בקיבוץ.השתלמה  כגננת והקדישה  הרבה  מחייה לילדי הקיבוץ.   משפחתה  בארץ  היתה  במצב קשה ורבקה  ביקשה  עזרה  כלכלית לבני המשפחה. העזרה  שניתנה  לה ניתנה   במסגרת של עזרת  קרובים. אמא  שלה ושל בן זוגה חיים  גרו  בעין גב. כשנפטרה  האמא והיא  בת  ששים ושש נכתב  על  קברה ' נפטרה בשיבה טובה'. הקיבוץ טרם  הכיר בזיקנה.

אחרי  מלחמת  העולם השנייה יצא  חיים לשליחות בגרמניה לעבוד  עם יוצאי השואה, רבקה נשארה  בקיבוץ   עם  בנותיה  הצעירות ועברה  תקופה לא קלה.  במלחמת  העצמאות  חיתה  רבקה  עם  הילדים שפונו לאלונים ולחיפה.

בשנותיה  האחרונות הדרדר  מצב  בריאותה אך היא  ביקשה לא להפריע לקרובים לה ונשאה  את סבלה  בשקט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשקט באה ובשקט הלכה  רבקה. כמו  על  קצות  האצבעות צעדה בתקופה  הנרגשת.  דאגה  שלא  יבחינו בה יותר מדי.  הקרובים לה ידעו  כמה  אנרגיה הפיק  השקט הזה.  היא  נמצאה תמיד  במקום לה נדרשה.גם  במקומות  שאחרים לא  ביקשו להיות.  עוזרת בית  בטבריה. עובדת לול , סנדלריה. מסקלת  את השדות. עובדת  אקונומיה. מטפלת וגננת והרבה  שנים מוכרת מזכרות לתיירים מקצות  עולם.

 

בעיקר  היתה  עסוקה  בבניין  ביתה. מבצר  לדאגותיה, למסירותה.  היא  טיפלה  באמה  ובאמא  של חיים בן זוגה.  מעט מאד  הכירו  בקיבוץ את פרשת הדאגה  מקרוב  להורים.  הוריהם של  רבים מהחברים נרצחו בשואה . אחרים גרו בעיר  הרחוקה. רבקה הביאה  לקיבוץ  את  אותו מפגש  אינטימי של  כמה  דורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בתיה  שטיינברגר בסקין

 

בתיה בסקין נולדה  בטלין בירתה  של  אסטוניה. היא התייתמה  מאמה  בגיל תשע.  אביה  היה  איש טקסטיל אמיד.  הוא חינך  את  בתו ליצירה.  היא  למדה  ריקוד, פסנתר, עסקה  בספורט והיתה  תלמידה  מצטיינת.

בנעוריה  הצטרפה לתנועת  הנוער נ.צ.ח. לקראת  עלייתה  יצאה להכשרה. בניגוד לרצון אביה  היא ויתרה על סיום לימודיה  בקונסרבטוריון של טלין , נישאה  נישואין פיקטיביים ועלתה ארצה  עם  חברי הגרעין שלה.  היא  הגיעה לחצר  כנרת. קבוצתה  התאחדה  עם  קבוצת 'בתלם' שישבה  בנחלת יהודה.

לנחלת יהודה הגיע פסנתר מתנת  עולה  חדשה שהעלתה  ארצה שני פסנתרי  כנף. הם לא  נכנסו לדירתה  הצנועה  בתל אביב  והיא  החליטה לתרום אחד  מהם  לקרוב  משפחה  חבר  'בתלם'. בתיה  שויתרה  בעקב  העלייה  על הפסנתר שבה  אליו  בהתלהבות מרובה. אהבת  המוסיקה שידכה  אותה  ואת  בחיר ליבה יעקב  שטיינברגר.  הפסנתר  נדד לחצר  כנרת. עם  המעבר  של החברים לנקודה הוא הועבר לעין גב . אחרי חיים משותפים בסוכה עם יעקב קיבל הזוג חדר  בצריף.  בכל חדר  היה  נהוג לארח אדם  שלישי או פרימוס  כמו  שנקרא אז. בחדר  של משפחת שטיינברגר היה   הפסנתר  הפרימוס עד  שנבנה  חדר  האוכל  החדש.

בתיה  המשיכה לנגן וללמוד  נגינה. לשם כך נסעה דרך  שכם וג'נין.  היא ליוותה  את נגני  עין  גב ואת הרקדנית שהיתה חברת הקיבוץ.

למרות מטלותיה התרבותיות  היא  הקפידה  לעבוד  בענפי הקיבוץ  במיוחד  במחסן הבגדים ומחסן הבגדים של  הילדים.

במלחמת  העצמאות  בתיה לא פונתה  עם  הילדים  היא  נותרה להילחם  בעין גב והיתה למפקדת  עמדה. לדידה  זה  היה  פרק  בשחרורה  של האישה.

בראשית  שנות  החמישים נפגעה  אצבע שלה  והיא  נאלצה לוותר  על  הפסנתר. היא ליוותה  את פסטיבל  המוסיקה  שנוהל  על ידי  יעקב.  היא אירחה  את  האמנים בבית האלומיניום, המשמש  היום  כמועדון לחבר.

היא ליוותה   את חברי הגרעינים  שהשלימו את עין גב והיתה  גורם מכריע  בקליטתם בקיבוץ.

שיבתה  היתה  מלאת ייסורים אך גם בשעת ליקוי מאורות נותרה  באצילותה.

 

 

 

 

 

 

חברי  הגרעינים שהגיעו לעין גב הכניסו לקיבוץ הרבה רעש. הם שברו טרקטורים, לא  נתנו מנוחה. הם  היו מלאי  ביקורת  כרימון.  הוותיקים  באותו זמן אחרי שעברו טלטלות  כל כך קשות  כמו מלחמה  ופילוג ביקשו מנוחה ממהומות חייהם.  המתח  בין  הצעירים לוותיקים  היה  גדול.  אך לא  אצל  בתיה. היא ידעה  לרקום יחסים.  היא  היתה  אז מחסנאית ומקשרת  בין  הקיבוץ  לחברים  החדשים.  דרך, גרביים,  כפתורים, בגדי עבודה  חדשים שמרה  על קשר  הדוק. היא  גילתה  את שרחש  בלבם וטיפלה  כמי שמבין מהי פרשת דרכים של  אנשים  בראשית דרכם.  היא  העניקה לכל  אחד תחושה  של ערך . יחסיה  אלה  עמדו  במבחן קשה  כאשר התברר לה   כי צעירים אלה לא  שותפים לאהבתה   הבוערת למוסיקה  קלאסית.  היא ניסתה לשחד  אותם באבטיחים  שהובאו  במיוחד לקונצרט  התקליטים  שיזמה לשמיעה משותפת לפאטיפון של הקיבוץ . אך  הצעירים לא  רצו  להאזין. בתיה שנאלצה   לפרוש  כפסנתרנית  התגברה  על  העלבון.

היא לא חיטטה  בפצעים. היא  ריפאה  אותם בחום מסירותה  האוהבת.

בתקופת  העזיבות הגדולות שפקדה  את הצעירים לא  שפטה. לא  נתנה מקום לתחושות  של  נטישה. ליוותה כל אחד וכיבדה  כל אחד  בהכרעתו. על ידי  כך העניקה  כוח  לנשארים בקיבוץ.

משך שנים רבות  נשמר הקשר  החם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברמי לוגסי

 

ברמי  נולד בקזבלנקה, מרוקו ב1928.  אביו  היה  רב והיו לו  ארבעה  בנים ובת . בגיל  שלוש  עשרה הצטרף  לתנועת הנוער  שרל נטר  שלימים  היתה  לתנועת הבונים.  הימים  היו ימי מלחמת העולם השנייה. היהודים  הצטופפו  במלח, בגיטו  היהודי.  באותם ימים  נוראים   שצרפת  נכבשה על ידי  גרמניה  הנאצית  והוקמה ממשלת הבובות של וישי, הורגש  הלחץ של הגרמנים והערבים  על  היהודים. ההסתה  של  המופתי  הירושלמי היתה נוכחת בכל מקום. רק  מלך מרוקו לא נתן לפגוע יותר מדי ביהודים . באותו זמן   הגיעו למרוקו  הרבה יהודים  שהצליחו לברוח  מאירופה לספרד. פרנקו הדיקטטור הספרדי נתן לפליטים הנמלטים אפשרות לעבור דרך ארצו למדינות אחרות, אפילו לארץ ישראל.  רבים  היו  הפליטים  היהודים שהגיעו מאירופה המזרחית  למרוקו.  היהודים הסתירו  אותם בביתם.  בביתו  של ברמי הסתתרו שתי משפחות . ילדים בלונדינים שדיברו רק אידיש.  למרות הצפיפות והזרות  עמדה  המשפחה  במטלה.  למרות המשטר שהיה מיום ליום מאיים יותר הגיעו למרוקו שליחי ארץ ישראל והקיבוץ לפעול  במקום. במחנה  קיץ אחד של התנועה  פגש ברמי בפורטונה נערה מהעיר פז שקיבלה  את השם לאה. זו היתה פגישת חייו.  ערב ביצוע  ההחלטה על  הוצאת יהודי מרוקו למחנות עבודה המכוונים לגירוש לאירופה פלש  הצבא  האמריקאי לצפון אפריקה.  בקרב  היהודים  היתה  שמחה  גדולה אך  השמחה  הפכה לסכנה . החוקים האנטישמים לא  הוסרו והרבה פוגרומים התרחשו. אירועים אלו  היו  גורליים להחלטת רבים מיהודי מרוקו לעלות ארצה. 

ב1949 יצאה קבוצת  חברי תנועה נלהבים ובהם ברמי     להכשרה בצרפת בעיירה מורה ליד טולוז לקראת  עלייתם ארצה.

. ההכשרה  היתה מכוונת לעלייה לקיבוץ. עין  גב  כבר  היתה  באופק. אך היה ברור  כי גם אפיקים    יכולה  להיות  כתובת.  ב1950 הגיע  הגרעין לעין גב. היה זה בערב פסח. הם  התגוררו  באהלים על גבעת נפתלי.  היתה  שרקיה  גדולה  והאוהלים  נפלו לא פעם  על יושביהם.  הצילה  אותם  רוח של  עליצות נעורים. אולם התמונה של סדר הפסח הקיבוצי  עם לחם ומצות גרמה  לחבורה למשבר  רציני וחלק גדול של הקבוצה עזב מייד.  ברמי  היה  אחד מ13 הנשארים מתוך 45.

ברמי  היה  סדרן עבודה  בתקופת  הפילוג. שני סדרנים  היו לקיבוץ  הם ישבו  באותו חדר.  גב  אל גב. השתדלו לנהל את  ענייני הקיבוץ  בתנאים שנוצרו.  הגרעינים וקבוצות  הנוער  חולקו  בין  עין גב  לגינוסר.

 ברמי עבד  בקבוצת עובדי הבננות  בצמח.  בשלוש בבקר יצא לעבודה וכשחזר  קיבל  תוספת  מיוחדת  לאוכל כיוון שעבד  במקום מתיש. משפחתו של  ברמי  עלתה  ארצה בעקבותיו.  הם הגיעו  לקריית  שמונה. אביו  כיהן כרב  במקום.

ב1961 יצא ברמי לשליחות בעיר  אוראן שבאלג'יר. אלו  היו  הימים  האחרונים לשלטון צרפת באלז'יר. ימים  של  מלחמת אזרחים כבדה  בין המוסלמים, והצרפתים  כשהיהודים סובלים משני הצדדים.  באוראן  התגוררו יהודים מרוקאים רבים  שנמלטו ממרוקו  בדרך ארצה ונתקעו  במקום. הם ביקשו  דרך לעלות ארצה. לעומתם יהודי אלג'יר ראו עצמם כצרפתים.  מתבוללי  העיר סרבו לעזוב . ברמי עשה  עבודת  קודש עם  בני  הנעורים.

 כשקיבלה  אלג'יר את  עצמאותה עזב בראמי את מקום שליחותו לצרפת.  הוא שב לאזור בו  היה בהכשרה   בטרם עלייתו. לכאן הצטרפה  גם לאה והילדים שנותרו  בעין גב  כל זמן  שהיה  ברמי באלז'יר.

כששבה  המשפחה ארצה עבד ברמי  בעבודות  רבות. הוא  היה  מרכז  ענף  התמרים בעין גב ואחר  כך מרכז  בית האריזה  לתמרים  בעמק  הירדן.  הוא היה לאיש תיירות כמדריך, כאיש חברת השייט, כעובד  הקיוסק והרכבת.  על עבודתו זו  קיבל פרס  עובד מצטיין  בתיירות ממשרד  התיירות. הוא  הדגיש תמיד את הצורך להסביר לתייר, לצליין, את המפעל  הציוני חלוצי בארץ. כך סיפר את הסיפור  של  עין גב ואת הסיפור שלו  בעין גב.

ברמי  חי בתחושה  כי  העולם מלא  קליינטים וצריך תמיד להשביע  אותם רצון, כבוד ורוח טובה.  גם אם יש  שברים  וסערות אין  הם אלא  תאונה לא מחייבת. אישית  צריך ללכת לקראת, להישמע לחוקים , להביא שלום.

בגיל  שמונים חלה בראמי והועבר לבית הסיעודי שטיפל בו  במסירות  בלתי רגילה.  היו אלה  שנים של  שלווה מרחפת. לאה ליוותה  אותו  בכל תחנות חייו כרעייה, כאם לבנים, כמלווה בשעות של כאב ודווי. דורית ועוזי  היו מעורים ודאגו לאביהם.

שבע ימים  הלך ברמי מאתנו וסיפורו נותר כחלק מסיפורו של  המקום.  

 יעקב שטינברגר

 

 

 

מינכן בירת בוואריה , גרמנית  קתולית היתה. מרכז תרבותי סואן אך גם מקום למרתפי בירה אפלים מהם פרצה  הרוח הרעה בגרמניה. זו היתה  עיר  מוסיקה. בצלצול טלפון בשנות השלושים יכולת לשמוע אופרה בשפופרת. במינכן זו נולד יעקב ובה גדל. ביתו  היה  בית שוחר מוסיקה והוא עצמו היה  שותף פעיל באהבה.

הוא היה חבר  בתנועת הבונים וככזה  ראה  עצמו  כחלוץ בארץ ישראל. היה לו ברור  כי הדבר יהיה כרוך בפרידה מהעולם של המוסיקה  הקלאסית הסואנת של עיר מולדתו.

הוא יציא  ללטביה  להכשרה תנועתית. כאן פגש לראשונה  את  חברי התנועה מלטביה  שלימים יקימו יחד  עמו את  קיבוץ  עין גב.

עלייתו ארצה היתה  טראגית ארבעה מן החלוצים בספינה חלו בשיתוק ילדים. אחד נפטר אחד החלים אחד  שותק . יעקב סבל משיתוק חלקי. הוא לא  היה יכול להצטרף לחבריו החלוצים והובל לבית  קרוביו. באותו זמן כבר החלו המאורעות  והמתח באוויר  היה  גדול. להפתעתו הגדולה  של יעקב כשהצליח כבר לצאת  לטייל בתל אביב שמע  מוסיקה  קלאסית. זו היתה  התזמורת הארץ ישראלית  שנולדה  באותם ימים ועשתה  את חזרותיה   באולם אוהל שם בתל אביב. כאן התברר ליעקב  שייתכן שלא יצטרך לוותר על אהבת חייו.

כשהגיע לנחלת יהודה מקום בו חיו חלוצים שהגיעו  מגרמניה שהתאחדו  עם חברים מהתנועה מהארצות הבלטיות הגיע למקום הפתעה. פסנתר כנף  שנולד ב1898. נתנה  אותו במתנה  עולה חדשה מגרמניה  שהתגוררה  בדירה  קטנה  בתל אביב  שלא  היתה  יכולה  להכיל את שני פסנתרי הכנף שהביאה מגרמניה.  חלוצה מאסטוניה בתיה  בסקין שהיתה  פסנתרנית החלה לנגן בו וכך נרקם הרומאן בין  יעקב ובתיה.

כשעלתה  עין גב למזרח הכנרת והקימה  את המחנה  של חומה  ומגדל העבירו את הפסנתר לחדר המשפחה  של הזוג שטיינברגר. הוא  היה השלישי  בחדר  הקטן.

חיי  המוסיקה בעין גב  הקטנה  היו אינטנסיבית. זמר  אופרה, כנר, פסנתרנית, רקדנית  בלט יחידה וחברים שהגיעו מתל אביב, נגני  התזמורת  הפילהרמונית  שחשו קשרים ומחויבים לאוהדי המוסיקה בקיבוץ. יעקב לא  היה  רק מוחא  כפיים אלא מארגן. בעקב נכותו עבד  בהנהלת  החשבונות, היה  גזבר, ובכל מה  שנגע ייצר מוסיקה.  ב1943 הציע  הפסנתרן התל אביבי ורנר זומרפלד שהיה  בא  הרבה לעין גב לנגן לארגן פסטיבל מוסיקה בעין גב.  הוא טבע  בכנרת באסון כבד אך יעקב  לא ויתר.

עשרים וארבעה שולחנות  היו בחדר  האוכל הקטן של הקיבוץ אך בפסח  הצטופפו בו 450 איש . בחלקם הגיעו באניות.  בחלקם הקימו מחנה  אוהלים בחצר כי כביש לקיבוץ לא  היה. כך החל פסטיבל  המוסיקה  בעין גב כשהמנצח עליו היה  תמיד יעקב.

אחרי מלחמת  העצמאות  החליטו  החברים להקים מפעל זיכרון לחבריהם שנפלו. הרעיון כבר תוכנן לפני  המלחמה אך עתה  נראה היה  שהדבר  אפשרי. המפגש  בין יעקב ומשפחת כהן אתל ופרנק הניע  את הגלגלים.  החלה להבנות  במה וקונכיה  אקוסטית ואז הגיעו האחים יהודי מנוחין ואחותו חפציבה לקונצרט בעין גב.  יהודי מנוחין חגג את יום הולדתו השלושים.  מדינת ישראל  היתה  בת שנתיים. למדרון ליד הבמה הובאו חבילות חציר מקיבוצי הסביבה ואלפי ארגזי עץ של תנובה מטבריה. 7000 איש  השתתפו בקונצרט. למרות הכעס של  האמרגן המנוחינים תרמו את הכסף להמשך בניין  האולם.  את התכנית הביא  המנצח הדגול סרגיי  קוסיביצקי מהאולם בטנגלווד בארצות הברית. יעקב יצא לשליחות לגייס מקורות למפעל  החשוב.  הפלדה  הגיעה מארצות הברית והחומרים מכל  קצות הארץ. הבניין נמשך שש עשרה  שנים כשיעקב מנצח  על הפעולה. בהיותו בשליחות דאג  יעקב לארגן מגבית  אצל חברות התקליטים  בארצות הברית ושלח  100 תקליטים ופטיפון חשמלי גדול לקיבוץ. מצד שני גייס הון להקמת  מפעל  שימורי דגים שהיה צריך לשרת את הדייגים של עין גב.  המפעל טרית פעל שש עשרה שנים עד  שנסגר בגלל בעיות כלכליות.

כל שנה  היה  נערך לפסטיבל פסח, מבצע מורכב  שלא פעם  חשף את יעקב למתח גבוה. היו שנים שהיה מקבל התקפות לב, אך המפעל התמיד. הוא הגיע לכל מקום ונעזר לא מעט בחברו טדי קולק, גם  הוא חבר  עין גב, בבן  גוריון, בחברי התזמורת ובחבורת מלחינים, מבקרי מוסיקה קלאסית ובאמנים מהעולם הרחב כדי לקדם את  המפעל הגדול.

בכל הזמן שימש  כאיש הכלכלה ואיש  התיירות של  עין גב. פעם  כמנהל חשבונות, פעם כגזבר ואפילו כמזכיר אחרי  הפילוג. נלחם על שלו בענווה בלתי רגילה וגייס משאבי מתנדבים בשכנוע רב  אך ללא  אמצעים.

יעקב  האמין  בעין גב  כקיבוץ תיירותי ועזר בפיתוח ענפי  התיירות השונים. לא  כל  חברי הקיבוץ  הסכימו  עם הכיוון הזה  שלא  היה מקובל על הקיבוצים בארץ. הוא  בנה הכל לאט, קטע אחרי  קטע.

 

 

לא הספקנו ולא  יכולנו לומר לו עד  כמה  אהבנו אותו על שהעז להיות חכם וחלש בעת ובעונה  אחת, על שהיה  כל כך  נחרץ אך גם אמן  הנסיגות . בין שתי  התכונות  רחש  הומור מופלא.. לא הצלחנו להסביר לו את פליאתנו על העובדה  שתמיד עסק בהרבה  דברים בעת ובעונה  אחת וציפה  שאחרים יוכלו לסגור את כל הקצוות  שהוא פתח.

יעקב היה  אציל    עד כדי  שהיה ממש מבוהל  מקטנוניות.

בשנותיו האחרונות היה יושב  בשעת אחר  הצהריים על  כיסא פלסטיק  מול ביתו, עטור  גופייה  נצחית, מציץ מאוהב  בכנרת ובידו  עיתון שהגיע מעבר לים. מביתו  עלו צלילי מוסיקה נפלאה. הכנרת הבטיחה לו קסם, שורשים ותקווה לא מנוצחת, העיתון  אופק לעולם הרחוק  והרחב והוא  המשיך לארוג את שיגרת חייו  בענווה של איש  המאמין בתרבות.

כמנהל חשבונות ותיק  בוודאי  עשה אז את מאזן חייו. לא  נכנע לנוסטלגיה  זועפת ולא לרגשנות  רומנטית  אך  אמר לעצמו : ראויים  היו חיי. לא  נטולי סבל אך  עטורי  לחן ומשמעות.

אכן עד יומו האחרון לא  איבד  את  המנגינה.

 

 

לאה באור בן יוסף

 

משפחת באור הגיעה לווינה ערב מלחמת העולם הראשונה  מבוקובינה. המשפחה  משכילה, ציונית פעילה. ב1916 נולדו למשפחה תאומות לאה ולנה. הן זכו לחינוך יהודי ציוני ולמדו עברית  מילדותן.  עם כינוס הקונגרס  הציוני  בווינה השתתף בו  האבא של לאה וגם היא וגם אחותה  טעמו את טעם האירוע.

ב1932 בעת קיום המכביה  הראשונה בתל אביב  נסע  האבא של לאה לארץ וקנה  חלקת אדמה על הכרמל. המשפחה  החלה לבנות בית .

בווינה לאה  היתה חברת תנועת הנוער  שלימים היתה לתנועת תכלת לבן. היא ואחותה  קיבלו הזמנה  להצטרף  לבית הספר  עיינות בניהולה  של  עדה מיימון פישמן. כך עלתה  המשפחה  ארצה והאחיות  התאומות  הצטרפו לבית הספר  החקלאי. הן היו קשורות לחברי התנועה  הבוגרים שלהם שייסדו את  קיבוץ  'בתלם '  בעין גב. עם המעבר  של  חומה ומגדל  של הקיבוץ ממקומו הראשון   למקום הקבע שלו.  נרצחו יורו ואורשי חברי  התנועה של לאה מווינה על ידי מארב. האבל על מותם היה קשה ובעקבותיו  החליטה לאה להצטרף לבוגרי  התנועה בעין גב. חברת  הילדים של בינה אחותו  של  יורו  עברה לעין גב . לאה קיבלה  על עצמה להדריך אותה. זו היתה  חברת  הנוער הראשונה שהודרכה בקיבוץ.

ב1942 נישאה לאה באור לבן  בן יוסף הנישואין  התקיימו בבית הוריה  שבחיפה.

עם גבור הסכנה  לכיבוש הארץ  בידי הצרפתים והגרמנים  שקלה לאה להתגייס לצבא הבריטי אך נתקלה בהתנגדות עזה של אמה וויתרה  על הרעיון. ב1947 ביקרה את משפחתו של בן זוגה  בן  בארצות הברית . במלחמת העצמאות  גלתה  עם ילדי עין גב לחיפה  חיה ועבדה עם הילדים המפונים  ליד מקום מגוריהם של הוריה.

עסקה בחינוך, באמנות, היתה פעילה בקיבוץ.

לימדה את ילדי  הבית ספר מלאכה.  עסקה  ביצירת תמונות מקוצים שייבשה והדביקה.  כל חייה למדה . ארגנה  את חברי הקיבוץ  שביקשו לשלב  עבודה ולימודים.כך התמידה עד שיבה.

 

כל השנה  היתה לאה מחפשת  קוצים לייבש וליצור מהם תמונות. בכך ביטאה את אהבת ילדותה לטבע ואת רצונה לחיות  את הטבע של הארץ.  אולם כשפסח עמד  בפתח היא  התכוננה למפעל השנתי שלה : קישוט חדר  האוכל. בדרך כלל תכננה תמונות קיר  דמויות פסיפס  עם דמויות  מצריות המספרות את סיפור משה ויציאת מצריים. העבודה  היתה  גדולה. לאה  רתמה  את כל ילדי הקיבוץ למבצע הגדול. לא כולם  הבינו מה  העבודה הזאת להם אך לאה ידעה כי סיפור זה  הוא  סיפור חייה  וסיפור דורה. היא ידעה כי אין זה סיפור פשוט על כן העדיפה  שצורתו  תהיה כשל פסיפס הבנוי המון קוביות של צבע שאמנם לא נשברו אך בכל זאת אינם  משיכת  מכחול אחת.

 

 

אברהם  שחם

 

 

אברהם נולד  בעיר  ביאליסטוק שברוסיה  הלבנה במלחמת העולם הראשונה למשפחה  חסידית .  התייתם מאמו כשהיה  בן שמונה.  אביו נרצח ברכבת על רקע  אנטישמי כשהיה  בן  אחת עשרה. . הילד הועבר  לעיר ברנוביץ'  שם אומץ על ידי משפחת  אחות  אמו.

מגיל ארבע  החל  בלימודיו בחדר ועבר לישיבה. הזרם החסידי לו השתייך היה זרם מרכזי  באגודת ישראל. בגיל  15 נבחר אברהם להיות מזכיר סניף צעירי  אגודת  ישראל בעיר. למד  גם לימודים כלליים וקיבל ממפלגתו  סרטיפיקט עלייה בגיל 17 לצורך לימודים באוניברסיטה  העברית. עסק בבנין , בלימודים, היה חלק מהקהילה של חסידותו  בירושלים  , הצטרף להגנה ונשלח לטבריה להיות  מפקד קטע בעיר.  ב1938 היה רצח המוני של יהודים בטבריה. אברהם ושני חבריו הגנו על אחד  הרחובות, שלשה  בפני המון. שני חבריו של אברהם נהרגו. אברהם כעס על מחדל מודיעיני שהביא לאסון. יגאל אלון שלח  אותו לקורס בהגנה שהתקיים בעין גב. במהלך הקורס נשבה אברהם בקסמה של  עין גב ונשאר בה. הוא  הצטרף רשמית לקיבוץ   ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הוא עבד  בבנין והיה  שותף לבניית המגדל, המאפייה, הרפת הראשונה. עבד  במפעל בשר שהוקם בעין גב. לאחר מלחמת העצמאות עבד  בבית  החרושת לשימורי דגים טרית וניהל אותו.  ריכז  את הביטחון  השוטף. עבד  בתיירות והיה  אחד ממייסדיה היה פעיל   במועצה  הדתית של עמק  הירדן

ועמד בראשה שנים רבות.

הוא עלה ארצה  כחלק מפרוייקט  של אנשי חסידותו לבער את החילוניות לארץ הקודש. אך ערב  עלייתו פגש בו  ראש  הישיבה וקרא  במצח את עתידו . הוא קרא  שיעזוב את חיי הדת אך  בסוף ימיו  יחזור אל מורשת אבותיו. בזמן מלחמת  העצמאות בעת  התקפה גדולה  הוא לא פחד לגורלו ואף  קרא לחבר  שלו להיות על ידו כדי לא להיפגע.  אחרי הקרב  שאל אותו חברו  מהיכן הביטחון  והוא השיב ללא  היסוס  כי עדיין לא חזר  בתשובה  על כן עדיין לא יכול למות.  כל ימיו שמר  על האיזון העדין של אמונה בביטוח חיים בצל  החילוניות. גם כשהיה פעיל בשטח  הבטחת שירותי דת, גם כאשר מכתבים  שכינו אותו רב, שמר  על מרחק. ליווה  את בנין בית הכנסת במקום אך לא התפלל בו. במעמקי ארון הספרים שלו שמר את  הספרים בהם למד  מימי ילדותו.

 

 

אם רצית  לזכות בפסוק או סיפור מן הבאר העמוקה מספיק  היה להיפגש  עם אברהם שחם על המדרכה. אם רצית לקבל מילת עידוד או לשמוע שבח לאנשים היית צריך להטות אוזן לזרם המחשבות, הסיפורים, המימרות, האבחנות של אברהם.  לעולם הוא לא קימץ בשבחיו ובתנאי שהוא לא  יוכל לקבל מכך טובת הנאה.  הוא היה  סיפור חסידי מהלך גם כשדיבר על זמרת  אמריקאית שהופיעה  בפסטיבל המוסיקה  הקלאסית . בו  הוא  היה  אחראי  על הארגון אך באותה יסודיות הוא  גם   בדק רעפים שהופצצו בתותחים הסורים כאיש  של בניין וביטחון. לכל שעשה היה  סיפור, נרקמה  עלילה.

אך דווקא משום כך הוא  הותיר  אחריו חידות רבות. הוא היה האיש שפרק את  החומה והמגדל האגדיים על ידי שחרור ברגים וחשיפת החומה  לרוח. אך מי שנתן לו את ההוראה לעשות זאת  בחשאיות לא ידע שהוא  היה מוכן לפרק את החומה  רק משום שידע  כי אין מפרקים את  החומה לצורך פירוק.  הקרשים שלה ישמשו לצורך בניין בתי הבטון הראשונים של הקיבוץ.   הוא  שפרק  עקב שלושים שנה   אחרי גלגולי הקרשים .

כשמסר דין וחשבון על מצב  בית החרושת לשימורי דגים סיפר  סיפורים ודייק  במספרים.  כששיבץ אנשים לעמדות כאיש  ביטחון ליווה את פעולותיו בלמדנות מחייכת.

שנים רבות  הלך אברהם  בתלם, אך לבו היה תמיד מעבר לאופק.  הוא חי את חיי החדר והחומש ואת חיי  החלוץ הבודד את ספר התורה ואת סיפור המקום. חסיד מפולין בין יקים מתבוללים ואנשי מהפכה עברית  מהארצות הבלטיות, איש גשרים בין עבר ועתיד.

 

 

שרגא דגני

 

מוצא  משפחתו של שרגא דגני משפחת דייגים מהמאה השמונה עשרה שנקראה פישר  על פי מקצועה. השם הוחלף להלאש דייג בשפה  ההונגרית. השם דגני ניתן לו  בישראל בעקבות אי הבנה  של אחיו את העברית  :  הוא החליף דייגי בדגני.

משפחתו של שרגא עברה לבודפסט והוא נולד ב1905. הוא  היה  מבחינת שנת  הולדתו הזקן בחברי עין גב.

משפחתו  היתה  משפחה  יהודית. למרות שסבו  היה  מנהל  בית הספר  היהודי ולמרות  שהיו לו שני דודים רבנים המשפחה  היתה  מתבוללת . דודו מצד  אמו  היה  הרופא של הקיסר פרנץ יוסף. אביו  היה  בנקאי וכיהן  כיושב  ראש  הבנק  לחיסכון ההונגרי וסגן יושב ראש  המפלגה הלאומית  דמוקרטית . הוא  היה  ראש  הסיעה בעיר  בודפשט. 54 שנים  שימש  כיועץ לממשלה  כולל לממשלת הורטי.

שמו ההונגרי של שרגא  היה  פראנץ יוליוס הלאש.  הוא למד  בביתו, בבית הספר הציבורי ובבית הספר  התיכון האבנגלי. . בבגרותו עבד  בחברת ביטוח אסקורציוני  גנרלי בטריאסט ואחר  כך בבודפשט. הוא שימש  כמזכ'ל ההנהלה. אהב מוסיקה וחיי ספורט והיה  אוהד  של  קבוצת הכוח וינה.  ב1925 גויס לצבא ההונגרי והיה לקציןם מילואים בשנות  השלושים.כנראה  שבשנים באלה  הקים משפחה  אך אין אנו יודעים פרטים על כך.

 ב1941 היה  לרב סרן בצבא ההונגרי.  ב1944 עם כניסת הגרמנים להונגריה העבר  לקושג למחנה עבודה.לקראת סוף המלחמה  השתתף בצעדת מוות וצעד 500 קילומטרים למחנה מאנטהאוזן. למחנה  הגיעו 300 איש  רק ארבעה שרדו ביניהם הוא. חולה בטיפוס ודיזנטריה,  הובא לבודפשט כשהוא שוקל 32 קילוגרם. המשפחה  בקושי  הכירה  אותו. חצי שנה  היה מאושפז בבית חולים.

 

אז נודע לו כי אביו  שהסתתר במקומות שונים נתפש על ידי הנאצים והוצא להורג. ב 9/3/1946 התחתן עם  אילנה.  בדצמבר 1947 נולד  בנו יחידו  מנחם.  עבד  במשרד לסחר פנים ושימש  כיועץ פיננסי.  אחרי  המהפכה בבודפשט ב1956 עלתה  המשפחה ארצה והתגוררה  בטבריה.  שרגא עבד  כדייג וככורך ספרים אך ללא  הצלחה  יתרה.  מנחם נשלח  כילד  חוץ לעין גב והוא  ביקש מהקיבוץ לקלוט את הוריו.  שרגא  הגיע עם משפחתו לעין גב כשהיה  בן 55. הוא  היה  החבר הכי מבוגר בעת קבלתו לחברות. עבד בבננות, במסגריה, בתחנת הדלק בצמח, בחדר האוכל ובשמירת לילה. למרות ידיעתו שפות רבות לא  הצליח להבקיע  דרך אל העברית.

ב1968 היתה  הטרגדיה הגדולה  בחייו. בנו יחידו מנחם טבע בצוללת דקר. הוא סרב להאמין במותו. נצמד לכל בדל ידיעה ולא פסק להתאבל. לבסוף הסכים שתוקם לבנו מצבה.  מקום טביעתה של דקר  נודע  אחרי מותו.

 

בן 90 נפטר.

 

בכל ערב היה  הולך עם אשתו לעבר שער הקיבוץ. מתיישב על חבילת חציר כשהמולת דיר הכבשים מאחוריו. אז נשאר לבדו לשמור על הקיבוץ. לצוד כוכבים להמהם מוסיקה של מוצרט.הוא לא סיפר לאיש  האם באותם לילות  ארוכים חלם על בודפשט של נעוריו או על ימי הזוועה של צעדת המוות.

בביתו כתב מחזה, שמע את תקליטיו המובחרים וטיפל בקפדנות  באוסף הבולים שחשף את תרבותו.  לא ביקש  לדחוף מרפקים, להזיז הרים. הוא האמין ברוח אירופה וידע שבגדה  בו. הוא  אהב את  חבריו החדשים בקיבוץ אך ידע כי מפריד  בינו ובינם  קיר השפה.  היה עמנו אך לא שלנו. חלק מהנוף ותוספת לו.

'לכל  מקום שאני הולך  הולכת המלחמה אחרי' אמר בעצב בפרוץ מלחמת  ששת הימים.  ולא ידע כי הוא מנבא לעצמו את אסון חייו.

ביקשו להביא לידיעתו כי מנחם בנו טבע ואיננו וארגנו לזכרו של הבן תחרות כדורסל עם גביע. המון  אנשים הגיעו וחיכו לטקס הסיום. שרגא , העניק  את הגביע לקבוצה  המנצחת ואמר : כשישוב מנחם נספר לו  על התחרות  היפה.