מזוודות ותרמילים
כיצד ייראה תרמיל שיוכל לשאת בקרבו את כל שיעזור לנו לנחיתה רכה בעולם החדש, להגר בזמן ובמקום?
האם יהיה זה 'תרמיל פילים' שנהגו להעניק לנו בצבא, ארבעים ושניים קילו על הגב? רק מראהו היה מביא אותנו ליראת הדרך. לתשוקה פראית לויתור על המסע. ואולי 'תרמיל שכל' ? אותו היינו עונדים על כתפנו בקלות אך גם בגאווה משום שהכיל רק מפות ופנקס לרישום נקודות ציון בשטח. אך תרמיל שכל היה מותיר אותנו ללא את חפירה ומנת מזון המאפשרים לחפור את חפירות חיינו. האם נצטייד בארגז נפט מימי הטורקים? הוא הכיל בתוכו שני פחי נפט. כאותו ארגז שטלטל אהרון דוד גורדון ממקום למקום. ארגז זה קשוח ורחב . הוא יכול להפוך לכיסא, לשולחן או לארון באוהל החלוצים בו נשכון עם הגיענו לארץ הבחירה. אך אולי טוב מכל תכניו החדשים של ארגז הנפט היתה הפיכתו למיטת התינוקות לתינוקת הראשונה של תל יוסף על הגבעה הצחיחה…
האם בכל תחנה ותחנה תצעק המזוודה שלקחנו לדרך בשמחה לאיד : אם לא תסדר לא אסגר! או אולי קולם של שני ספרים ומברשת שיניים יהדהדו במזוודה בבדידותם?
היום קצת קשה לאבחן בין סוגי המזוודות כי לפתע הן קיבלו גלגלים וגם הכבדות שבהן איבדו את תחושת משקלן. אך אל חשש יש בתי דין ודיינים למזוודות בכל שדה תעופה והמשקל העודף מתגלה תמיד.
מה יהיה תוכנה של המזוודה שאקח עמי לדרך ? פטיש, מפה, סכין קילוף לתפוחי הדעת? אלו יתנו לי כלים לעבודת ההווה שיתרחש עם הגיעי למחוז החפץ. ואולי גם גיטרה וספר תנ'ך או חלילית לדרך לפי הוראה שקיבלנו ממארגני טיולי תנועת הנוער בימים עברו. ואולי יהיה תוכנה של המזוודה קרעי בית וזיכרון רחוק אותם ארצה לקבוע בביתי החדש כדי לא להתבלבל ולאבד במסע גם את זהותי המאוימת. תמונות דהויות מעולם ישן, מכתבים עם כתמי דיו צורב, אילן יוחסין מפואר ואוסף בולים מעולם שחלף. שהרי מסע זה לעתיד הלא ידוע הוא ביטוי לי, הכרעת זהותי, ביטוי לחלום הנטוע עמוק בתוך קו הזינוק לחיי. הוא קשור בפעימות לבי, במחיאות הכפיים של האהובים עליי, באיומים של שונאי, בפרחים שהבטיחו ובפצעים שקיימו.
אך יש שהדרך היא שתקבע את תוכן הדברים שאקח אליה. אני כותב דברים מגומגמים אלו ביום השואה ואני נזכר בכל ערמת המזוודות שנצברו במחנות המוות והן הכילו את מה שניתן היה לארוז בדרך אל הסבל הבלתי ידוע ואל המוות הצפוי מראש. הן נארזו בזמן חירום עת הבית עלה בלהבות והכילו את מה שניתן היה לקחת מהר, ללא תקווה, את מה שהגב יכול היה לשאת בזמן בו הדאגה והחרדות היו למשקל עודף.
במזוודות ניתן למצוא אותות למה שאני מתכוון שיקרה. מעין שבועה ראשונית הרומזת לימים הבאים כפי שאני מנחש, חושש, מצפה שיבואו.
הגירה ועלייה
הגירה ועלייה, עלייה והגירה מה ביניהן?
מוקדם ומאוחר מוצא עצמו העולה כי הוא מהגר. הוא זקוק למילון חדש, לכלי עבודה שאינו מכיר. למזג אויר המודיע על מוזרותו. העולה החדש אינו מורגל בדרכים, בפכים הקטנים המעידים על שייכות. החלומות בלילות אינם מגלים את הנוף אליו הוא מתעורר. אין הוא סופר בשפת ארצו החדשה. לעתים ילווה אותו מבטא מסגיר זרות.
אם כל עולה הוא מהגר לא כל מהגר עולה. אמנם הוא עשה קפיצת דרך. עבר ממקום אל מקום. אך כדי שהגירתו תהפוך לעלייה חסרות הציפיות, הברק בעיניים, הקסם בהגיעו אל מקום עליו חולמים קודם , אותם מבקשים לעצב ברוח העולים לרגל, המניפים דגל.
אם העולה מגלה תמיד כי הוא גם מהגר לעתים קורה כי המהגר הופך לעולה. משהו בפגישה עם הארץ החדשה ממלא בו תקוות עליהן לא חשב. משהו מהמשא על גבו הופך לכנפיים המעיפות אותו לגובה. וכמו שראינו אנשים יודעים את המהפך בלבם שהופך אותם למהגרים. אנשים שכבו כשחלומם נשבר, כי לא הצליחו לגבש אותו לשפת החיים העשירים ופורטים את כל פינות חייהם לפרטי הסתגלות או למגילות של תוכחה. לא תמיד תנועה זו פנימית, צומחת מהפסיכולוגיה המענה . לעתים זו תוצאה של סוציולוגיה ופוליטיקה היודעות אף הן את סוד הנפילה.
בעלייה יש יותר מהחלפת הווה בהווה משופר. לעתים העלייה כרוכה דווקא בירידה כלכלית, ביותר רעב למימוש ציפורים כחולות . באמונה עזה כי ההווה החדש הנגלה בפניך מסתיר בתוכו אורות גנוזים הקוראים לך לגלות. בעלייה יש תחושה של פענוח חידה שאתה סוחב משך שנים. והיא גנוזה ולא ניתנת לגילוי. היא הפיכת הארץ המובטחת לארץ הבחירה ארץ שבה אתה מגלה את בחירתך, את חירותך את יכולת היצירה החבויה בך.
ככל שגדולה הפיכת הלב לקראת עלייה כך אורבת האכזבה. התחושה של סירוב לקבל את שמתרחש בחוץ. בעלייה מתקיימת מדידה מתחדשת של המימד המוסרי והאסתטי. מבחינה זו אין זה משנה אם עלית אי פעם לארץ או נולדת בה. אם מסע זיכרונותיך, זהותך , שורשיך נמצאים כבר כאן או נוסעים הם משם לפה. כי העלייה היא מתודה לגילוי הגנוז ולגניזת הפומבי מדי. היא לעולם לא תקבל עולם שאין בו לאן לחתור, עולם שבו כבר הגענו. למרות זאת אין היא עלייה לרגל הנובעת מתוך ייאוש מהבית ממנו אתה יוצא. היא עלייה לרגל אל בניית בית. בית עטור חלונות אל הרוח הפתוחה, אל הדרך הרחבה. היא נמדדת ביכולתה לא לאבד את מטרתה הגנוזה מבלי להתחפר ולהיות עיוורים לשינויים המתחוללים בלי הרף, לפעמים בכוחם של אלו הלא מוותרים על רצונם לעלות. העלייה לעתים נבחנת ביכולתה למסור את אורה הגנוז אל דור שיצטרף או יתגעגע.