יהודית רבר

יהודית רבר  היתה לנו כאותה שכינה הגולה  באסונה ואינה עוזבת את עמדתה. הבוכה  על בניה ועל  אוהביה אך לא מוותרת על אחריותה.  כל שאבד קניינה  לעד אך היא כאם הדואגת לחיים .העצב, הכמיהה לסדר והחרדה  אינן  דרכים לסגת מאחריותה.

פגישה  מבטיחה היתה לה  עם בחיר לבבה. יהודית עברה את השואה ושבה להיות פעילה  ציונית .  היא  השתתפה  בתנועת  הבריחה  אותה תנועה מופלאה  של פליטים יהודים שהתארגנו  על ידי פעילי תנועות  הנוער אחרי מלחמת  העולם השנייה כדי להעפיל ארצה .   יוסקה רבר, בן לחלוצים מהעלייה  השנייה  , אחד שילדותם בארץ הפכה אותם לצברים יחידים  בעין  גב התגייס לבריגדה ופגש  בעם היהודי אחרי ההשמדה . המפגש  הזה  היה  גורלי  בחייו.  מכתביו לקיבוץ  על המפגש הזה מעוררים עד  היום התרגשות רבה. הוא  הצבר התאהב ביהודים במצוקתם. יוסקה ויהודית  מצאו איש  את רעהו  כדי למצוא אהבה משוחה באושר  ציוני. בעבודה. בחיי  שיתוף. היא  כחלק  מקבוצה  שלימים  הקימה  את  קיבוץ נצר סרני, קבוצה  שקיבלה  את  הכשרתה  בעין גב והוא  כחבר  עין גב . אך הדברים לא פשוטים.  המטען  כבד מדי.  הם עוזבים את  עין  גב ובונים ביתם  במושב היוגב.  יוסקה  הרומנטיקאי ללא תקנה  יהודית  האישה  הרואה  נכוחה ופועלת. השנים הגיעו למושב  כפר ויתקין ולימים עברו למושב  היוגב.

החלום מנצח  והמשפחה   שבה  לקיבוץ בתקווה  כי  כאן תמצא  הקרקע תחת  הרגליים.  יוסק'ה  פועל בכל כוח  הרצון, בכל ההתלהבות אך נלחם ומתייסר  עם עצמו.  יהודית בונה  בית.

יוסף נפטר בחטף.  יהודית   שוב עומסת על גבה.

נפילתו של זמי ערב מלחמת  יום הכיפורים  נראית בעיני כולם כגזר דין ללא מענה לאם שעברה את כל   התלאות .  כשהתחילה   המלחמה יחידתו  של זמי כמעט הושמדה.  פליטיה הגיעו   אחד  אחד לשער  של עין גב . יהודית קמה מאבלה  להיות  עמם.  הם שחטפו את המכה  הראשונה  טופלו על ידי השכינה  האבלה.

עם עזיבתה  את  הקיבוץ  לא תמו המכות. בנה  קובי נפטר והיא עומסת על גבה את עול  המשפחה והנכדים. באהבה  גדולה  ויש להניח  שטופה חרדות היא  קמה שוב ושוב אך  הצלקות חורשות את חייה ורק האהבה שהיא מקבלת חזרה מבני משפחתה המודעים היטב למה  שעובר עליה הם  שמציפים אתה  ברגעי  אושר והתרוממות. כל שנה  היא  באה לפקוד את יקיריה כאן  בבית  העלמין הזה . להיפגש  עם מי שנשאר  מעין גב  הישנה והיא כשכינה יודעת את סוד  הקינה ואת סוד   התקומה.

מי ייתן וצערה ודרכה יהיו חלק מהזיכרון הבונה את אחריותנו ואהבתנו לאדם. למקומו ולדרכו  בישראל.

ולמשפחה  האוהבת תהיה  דרכה  של יהודית  שכינה מלווה