מכתב לצוות השינוי

אני עוקב באדיקות אחרי כל הפרסומים ואחרי פעילותכם היסודית. הייתי רוצה להסתפק בטפיחה על השכם על החריצות, היסודיות והרצון הטוב אך אינני יכול. אני יודע שמ'מרום' גילי אני עלול להישמע איש מיושן ואני כזה במובנים רבים . ובכל זאת אינני יכול אלא להתקומם נגד המעבר מתפישה של בדיקה , חיפוש קונצנזוס והסכמה לתפישה כי המטרה ברורה ובלתי ניתנת לערעור כגורל עצמו והבעיה היחידה לעשות את זה חכם ובעדינות.
אם מבקשים בירור אי אפשר להציג 'מכשולים לשינוי' כעניין פסיכולוגי ושינוי כמוביל רק לכיוון אחד. אני למשל צופה כי השיתופיות יכולה לעלות מבלי להגביר את התלות, כי הביטחון הסוציאלי יכול לגבור בחברה המכירה בשוויון ערך האדם וכי לא גורל הוא שהכסף יניע את האנשים ליעילות . הוא עצמו יכול לסנוור, לשקר, לעוור את היכולת של הניתוח הכלכלי. ראינו כיצד החברה המערבית נלקחה בשבי בשנים האחרונות והמומחים הגדולים בעולם לכלכלה התגלו או כפראים או כתמימים.הרצון של הקיבוץ להתאמה עם הסביבה , היה להתאמה עם סביבה שהתגלתה כשקרית בהרבה מובנים. האם ערכנו עצמנו לשינוי בתפישה זו? האם נמשיך להניח את הנחותיה? האם למשל נקבל את הקשר בין חריצות להכנסה בלי להבין כי אנו זקוקים לעבודת חברים במקצועות שהחברה מתגמלת אותם פחות כמו מחנכים, כי אנו זקוקים לנקלטים כדי לצמוח למרות שאין הם בעלי הכנסות של תעשיות עם טכנולוגיה אלקטרונית וכי גם אלו לא מובטחות?
האם הברירה
היא בין שיבה לעולם ללא מזגנים בו הגזבר מתרוצץ בין הבנקים לבין גיחה לבניית מציאות של שתילת ארמונות הבנויים מכספים שנאגרו וביקשו לעצמם שטחי ענק ומקום לחטאים נגד הסביבה? האם הברירה היא בין חברה של בעלי בתים הנועלת את שעריה בפני חבורות המבקשות לתקן קצת את עולמנו לבין קומונות צעירות לנצח? האם אי אפשר לדאוג לירושה מתקבלת על הדעת בלי להצמיד לה בית העובר מיד ליד ונשבר בגלל אי הסכמה של היורשים?

כהיסטוריון אני צריך להעיר כי אין קיבוץ ישן כמודל. תמיד היו הרבה זרמים והוויכוחים היו חלק בלתי נפרד מהוויתנו. הקרע בין הצד המשימתי של הקיבוץ לבין דאגתו לחבריו היה לא פחות חשוב והוא עדיין לא פחות חשוב מאשר הקרע בין תרבות הניהול של הקיבוץ ותרבות הניהול של אירגונים, בתי חרושת, איגודים פילנטרופיים ומשרדי ממשלה.

לא רק הנוחיות מעכבת בעד השינוי שדפוסיו בנויים כרשת ביטחון אלא גם תפישה שונה של המציאות ושל הראוי להלחם עליו. השגרה היא מחלה הנמצאת בכל המחנות . גם של המחזיקים בתפישה של רשת ביטחון. לא רק הקושי להתמצא בחלוקת סמכויות חדשה עוצר בעד השינוי (מי מחליט על מה, אצל מי אני יכול לקבל תשובה, מה אמצא אצל המזכיר מה אצל עורך הדין) , יש גם הקיבעון של מודלים פרובלמטיים והנכונות לקבל מחירים אנושיים שחברה כשלנו לא צריכה לקבל.

שחרור מתלות הוא דבר הניתן אחרת בחברה העורכת שינוי מתוך עושר מופלג ומעניקה לחבריה כסף לשנים רבות של ביטחון סוציאלי מוחלט מאשר בחברה העושה את השינוי מתוך תפישה של חוסר יכולת.

אין ערבות שאי התלות תביא את החריצות באופן אוטומטי.זו אחת התגובות הראשוניות שאכן מתרחשת, אך היא דועכת מהר מאד. אנו מכירים כמה חברות בעולם המתנהלות באי תלות שאינן הופכות לחברות מצליחניות . קיבוצים מסוימים ערכו שינויים של רשת ביטחון אך העניקו לחבריהם פנסיה שמנה ביותר, מענקי הסתגלות, קרנות ביטחון גבוהות . אנחנו לא יכולים ללמוד מהם. לשמחתי אנחנו לא צברנו עושר כזה. עין גב איננה קיבוץ עם מקורות מובטחים, ועל כך אני כן מצטער. חלק מזה נבע מהיותנו קיבוץ פריפריאלי, חלק מזה בגלל תלותנו בגורמים המשפיעים על התיירות. אני לא חושב שהעצלנות היא שהביאה אותנו לכך. אנחנו קיבוץ שלא נמסר לניהול חיצוני הכופה את המודלים שהוא מכיר.

המעבר לרשת ביטחון מחייבת אותנו להסכמה רחבה מאד. היא מחייבת תיקונים בתקנון. הסכמה של שני שליש. להסכמה כזאת הגענו בעבר רק בזכות היכולת שלנו להביא את הקצוות לוותר, לחשוב על מה ניתן לוותר מתוך כבוד הדדי ומתוך ראייה ארוכת טווח.משום שוויתרנו על רשת הביטחון ועל קיבוץ בלי אלמנטים דיפרנציאליים. מה הם הוויתורים המוצעים כאן משני הקצוות?

פאסיביות והדחקה הם אכן עניינים קשים אך הם אינם פועלים רק בכיוון אחד. הם גם נחלת אוהבי המצב הקיים וגם נחלת 'הגורל' המחייב רשת ביטחון. הם גם נחלת אלו המניפים דגלים אחרים. שינויים במצב הקיים יכולים גם לבא מצד של הגברת השותפות ופתיחת הקיבוץ לאנרגיות של מי שמבקש לשנות את החברה בארץ ולא רק לעשות לביתו.

במצב של מיתון בארץ ובעולם, במצב שיכול להביא לזעזוע נוסף בחיי היהודים והקהילה הישראלית בגולה, בירידת הקסם של התעשיות שנחשבו לפורצות אל גבהי רווחה והון , בתוך מדינה המחפשת את עצמה בקדחתנות צריך לראות את הסביבה בה הקיבוץ משתנה ולעשות כמיטב יכולתנו. אני מאמין כי בעין גב שעברה כל כך הרבה זעזועים , המורכבת מאנשים שביקשו ומחפשים לא רק יישוב אלא חברה, לא רק נוף אלא גם קשר אנושי יש לערוך את בדיקת מצבנו בפתיחות , מתוך נכונות לא להעמיד זה מול זה . אני יודע כי זו היתה הכוונה אך אני חושש כי לא כך נראה המסלול הנוכחי. בהכירי את האנשים ומתוך אמון גדול שאני רוחש להם היה לי צורך לכתוב את מכתבי זה ועמכם הסליחה.

מוקי
נ.ב. ישבתי והדפסתי כי ביקשתי לשחרר אתכם מפענוח כתב היד. התוכן מספיק מסובך.