בגיל 14 הגיעה אסתר ארצה . לצורך הסרטיפיקט שונה הגיל. האב כבר לא היה בחיים.
היהדות הבולגרית ממנה באה המשפחה היתה מיוחדת . שבט גאה וחם מצאצאי גולי ספרד. בקהילה היה החינוך עברי מפותח. המורות הגיעו מישראל. דברו עברית במבטא ספרדי יחד עם לאדינו ובולגרית. עם בואן ארצה אסתר הלכה למשק פועלות בנחלת יהודה. שם היא גילתה את השכנים קבוצת החלוצים היקים שהיתה במקום. הלב לקח אותה מייד . היא הבינה כי שם קורה הדבר האמיתי. כך הצטרפה אל חבורת 'בתלם' שהיתה קיבוץ בהתהוות. עמהם היא הלכה לביתניה לעבוד באריזת תפוזים ובעבודות שונות. באותם ימים היא היתה נערה חרוצה במיוחד, עם צמה ארוכה משתלשלת.

בעת מסביב רחשו העכברים ומגיפה איימה על חוות ביתניה, החליטו רשויות הבריאות לפעול מייד ובאופן רדיקלי. הם החליטו כי יש לשרוף את הצריפים לצרכי דזינפקציה. שיש לספר את כל החברים . את הכל קיבלו החברים באהבה או אולי בהסכמה שבשתיקה אולם לדבר אחד לא הסכימו : שיורידו את צמתה של אסתר. כשבאו לספר אותם הם הסתירו את אסתר עד יעבור זעם. הצמה ניצלה וגם כבודם של החברים.

זאב ענו היה מנהיג החבורה בנחלת יהודה ובן זוגה של אסתר. חצי שנה לאחר העלייה על הקרקע של עין גב החלה להתארגן העלייה לקרקע של חניתה. זאב ביקש לצאת להרפתקה החדשה. להירתם למשימת הימים ההם. זאב נפל בחניתה . הוא היה הקרבן הראשון של החבורה הצעירה באמת . אסתר האמינה כי את האהבה אין לכבות. היא זכות בסיסית שהופכת לחובה.
כך נקשרה עם אהבת חייה גרי.
אסתר הביאה לעין גב את אמא שלה. בגיל 43 היא שוחררה על ידי הקיבוץ מעבודה מחמת זיקנה אך התעקשה לעבוד מאז עוד כמה עשרות בשנים. היא ליוותה את עין-גב כנציגת דור ההורים.

אסתר היתה עובדת חרוצה, בעלת כוח. היא עבדה בחקלאות , במטבח, בטרית,היא היתה שבע שנים מחסנאית ילדים, עם גרי עבדה בכפר הנופש, בימי הבונגלוס והאוהלים. הם העמידו את התיירים במבחנים קשים של קיץ אך האורחים שבו והגיעו כל שנה. משנת 1973 עבדה אסתר במזכירות הטכנית.
במקומות השונים בהן עבדה תמיד געשה. גילתה כשרון לעבודה. אך היתה מרוכזת גם בעניינים אחרים. תמיד תהתה על הצדק בקיבוץ ונשארה נאמנה לו. ביקשה להרים את השטיח ולגלות את האבק המסתתר תחתיו. היא לא היססה לקרוא את 'לאשה' ולא את דבר הפועלת . היא לא אהבה הסתתרות. ידעה כי ניתן לפזר את ערפילי הרוח בהצבת האמת המתרחשת בין החברים לפי גרסתה הנחרצת.
כשגרי בעלה נפטר היא סרבה לבדידות. לא היססה לקשרים נוספים. כשחשה את הכאב והגיל היתה דוהרת לסיבוב בקלנוע כדי להגיד שלום, לגלות פרחים ואת דעתה על הקורה בחצרו של הקיבוץ. היא גילתה תמיד מה קורה תחת השמש ולא חסכה את דעתה.

אסתר היתה חתיכת עין- גב. מביתה המשקיף לכנרת היא נשאה את גאוות הראשונות. אך תמיד
הוסיפה : האם זה מה שהיה צריך לקרות? פעם אמרה כן , פעם אמרה לא. אולם כשחלתה את מחלתה האחרונה פסקה: טוב היה לי כאן בקיבוץ , וטוב היה הטיפול. זו ההזדמנות להודות למשפחתה ,לצוות הרפואי ולצוות הבית הסיעודי על הטיפול הנאמן .

במשפחתה התגאתה בלי גבולות. אם לבן וידידה של נכדיה. את ניניה הרכיבה על הקלנוע כנסיכים בחוותם. הם ידעו: כאן צמחו להם שורשים. הם האמינו לדברי סבתא הלא פופוליסטית שייצגה בנאמנות את האנשים הפשוטים שבנו את הארץ.

מוקי צור