חגיגה בלבי כשקראתי שיעקב גורן מקיבוץ גינוסר כתב את הביוגרפי של ארתור רופין ושמי שהוציא אותה לאור היתה יד טבנקין. זו היתה מעין החזרת חוב. רופין היה מאדריכלי ההתישבות בארץ וניתן להגיד בבטחה כי היה האדריכל של החברה היישובית איש החוות, האחוזות, תל אביב, התעשייה והמוסיקה, איש ההשכלה ואפילו עבודת הדחק.

ראה את הבעיה המדינית ולא היה מכור לה בכך שהבין שכל בנייה איננה רק אמצעי למטרה הגדולה אלא צריך להיות נושא את עצמו בעל ערך עצמי. הבינוי החברתי היה חשוב לא רק לעצמו אלא לחזון של בניית מסד שלא יימחק לעם היהודי. הוא גייס הון פילנטרופי וכפף אותו לתפישה מדינית שרואה תמונה רחבה ונתונה לביקורת. שאין להפוך הון פילנטרופי כדי להגביר את התלות ולפורר את העניין הדמוקרטי.

הוא היה מודע לדילמה הכל כך ברורה של מאמין מתי מבחן האמונה הוא הציפייה ומתי הוא ההגשמה. ברור כי דחייה משתקת ונמהרות מחריבה. יש לגייס כל רגע כדי לבדוק את האופק הטמון בו.

ערב בשנת 1907 בתקופת הייאוש הגדול שפקד את הארץ (ההבדל בין הייאוש הגדול והקטן הוגדר על ידי אחד מאנשי העלייה השנייה שייאוש קטן הוא פרטי ותוקף כל פעם מישהו אחר בעוד שייאוש גדול פוקד את כולם יחד. שלמה צמח איש העלייה השנייה הופיע בליל מדורה בפני פועלי רחובות ובשורה בפיו. הוא התייאש. הציונות התכוונה להוציא את העם היהודי מסבל סתמי. היא התכוונה להפוך לתנועה של שחרור כוח היצירה והנה מה אנו רואים ? הפועל אחוז הרעיונות מגיע ארצה ומוצא עצמו סובל. מקריב עצמו ולשם מה ? א.ד. גורדון שהיה בין הפועלים אמר אז : מתוך הייאוש יצמח משהו אמיתי. אלה הם כאבים של יצירה. מי ייאבק על יצירת הכלים שלא ינוונו את הניסיון ? רופין.

אך הנעשה צריך לעמוד במצבי משבר. בתקופה אחת מגיע רופין לשיאים בתקופה שנייה הוא נסוג מתפקיד כדי למלא את התפקיד שאין הוא יכול למלא בגלל שיתוק אירגוני. התקופה הראשונה היא התקופה הקשה ביותר בקורות ארץ ישראל תקופת מלחמת העולם הראשונה. כאן עושה רופין בתפקיד של הצלת היישוב על ידי גיוס של הון תמיכה ביישוב אך דואג כי התמיכה לא תעשה בדרך המסורתית ליישוב בשנים עברו : תמיכה באי עבודה, סעד אלא בארגון עבודת דחק.פעם ראשונה שבארץ מתארגנת עבודה ציבורית בידי הפועלים.

בפעם השנייה היא בעת בוא ההגירה המאורגנת הראשונה לארץ ישראל כשההון הפגוע על ידי שלטון כלכלי בפולין פוגע ביהודים והם לא יכולים לזוז לארצות הברית בגלל חוקי ההגירה. מהר מאד פוקד את הארץ משבר כלכלי. רופין מצוי במתקפה רבתי. הרצון להקים סוכנות משותפת לארץ ולממסד היהודי הפילנטרופי בארצות הברית מביא לנסיגה כלכלית, למתקפה נגד ההליכה הפרגמטית של רופין. הוא נסוג מתפקידו והופך להיות חלק ממנוף כלכלי משקי מחוץ לממסד המאורגן. יחד עם הרעבים להתיישבות.

אך מי שנתן מוצא היה האיש המכופתר שבא מגרמניה להקים כאן את המשרד הארץ ישראלי. כיצד ניתן להבין את מעמדו של האיש שהיה שייך למיעוט קטן בקרב העולים ארצה חבורת עולי גרמניה והתחבר עם אנשי מזרח אירופה ביקש להביא ארצה יהודים מתימן לתת אמצעי בנייה בידי סוציאליסטים , כרת ברית עם אנשי השפה העברית בעודו מגמגם בשפת הקודש ומקיים דיפלומטיה עם אנשי האימפריה העותמאנית המבקשים להקים מדינה לאומית במגרש של האימפריה הישנה. היכולת לשלב ראייה כלכלית המכוונת לגידול אנושי, להניע גלגלי כלכלה בלי להאמין כי הרווח הוא קנה המידה ובלי לעשות גרעונות הרואים. להיות איש עסקים שרואה את האנשים.לשם כך היה רופין צריך להצטייד במבט החד של העוני ממנו רואים חובה להיחלץ. הוא היה צריך להבין את עומק השילוב שבין העשייה הרוחנית ליצירה המשקית. להתאהב בעצים כדי לתת כוח לאנשים. לגלות אותם ולהזדהות עם עולם תנועת הנוער והסוציאלזם ששקל בימי נעוריו. גם כשהוא מבקר אינטלקטואלית הוא פועל למען האנשים כי הוא מאמין בכוח היצירתי הטמון בהם. להבין את כוחו של העושר המצטבר בידי מעטים כדי להביא אותם לידי עשייה חברתית לא פילנטרופית אלא פוליטית במובן זה שהיא בונה קהילה ולא תומכת. מה היה סודו ?

כשהגיעו תימנים לכנרת היה שם ברל כצנלסון . הוא ביקש להקים להם מושב של תימנים. לשם כך עשה רשימה של המשפחות, של הילדים. באותו זמן היה ברור כי יש ליישב אדמת יק'א במקום בה ישבה החווה ביתניה. עם כל הציוןד הזה הוא בא למגדל להציע את רעיון מושב התימנים ליהודי אמיד מרוסיה. הוא חשב כי הוא יוכל להשפיע לתת את האדמות לתימנים. זה סקר אותו מכף רגל ועד ראש ופטר את ניסיונו באמירה הנוקבת : 'אין לך דבר בכיס וגם בראש' . מראשית המפעל הציוני ועד היום בזבזנו את הדבר היקר ביותר שהיה לנו את העושר האנושי. רופין היה שומר גדול של האוצר הזה. הוא לא היה מוכן להסתתר מאחרי מדרג ביורוקרטי. על רקע זה ניתן להבין את רצונו להאזין לפועלי העלייה השנייה. על רקע זה אפשר כמובן לקרוא את ההיסטוריה של היישוב בארץ על פי רופין, על פי לבונטין, על פי איזנשטט וגורדון . רופין לא ניהל שיחות עם ברנר עד כמה שידוע לי. אך הוא חש שותפות עם ברל כצנלסון שכמוהו עסק באדריכלות חברתית מדינית. לא צורות כפויות אלא רגישות לאנשים ולמאוויהם ותרגומם למעשה בעל תנופה.

הוא חי בין עולמו האינטלקטואלי לבין תפקידיו באופן שלא היה זקוק לפרנויה כנשק פוליטי. כל פרישה שלו היתה הזדמנות למילוי מצברים. לעשייה חינוכית. לרכישת שותפים לא לגיוס נשלטים. הוא הבין כי יש להלחם בעוני ולמען הכבוד האנושי אך העלאת האדם היתה לו משימה שחרגה מהצד הכלכלי. הוא היה איש כספים ממולח מנערותו ונשאר כזה בכל המצבים אך לא שכח כי יש לכך כתובת לא וירטואלית.

כשבוחנים את דרכו מתברר כי החל את דרכו כמי שפועל עם השונים לו. עם יהודי המזרח על עוניים ומהפכנותם, על התלהבותם ונוקשותם. כאן עמד במבחנים גדולים כמי שיכול היה להצטרף אל ההתנשאות של התרבות המרכז אירופית ולא עשה זאת מתוך תפישה כלל יהודית. מתוך רצון להבין את העם היהודי כמכלול סוציולוגי אחד שאינו מכוון על ידי הדת בנוסחה המערב אירופי או המזרח אירופי. אך אם החל את דרכו כמיעוט של יקים בארץ סיים את דרכו כמנהיג קהילת יהודי גרמניה בדרכם ליצירתם בארץ. בדרך היו גם הרבה משגים תפישתיים והיסטוריים.

הוא כרבים מבני דורו חטא בחטא האוגניקה הניסיון ליצור אדם מתוקן על ידי שיפור גנטי שגבל בגזענות ולא רק בגירסתה החינוכית אך בכל הוויתו סתר את התורה האנתרופולוגית עליה חונך. כמה היום יודעים מהי אוגניקה ? עד כמה האמונה באוגניקה רוויה באפליה והתנשאות מצד אחד אך השמרנות שעמדה מולה ותבעה את השארת המצב הקיים לא היתה פחות גזענית. אלה בשם שיפור הגזע האנושי אלה כדי להנציח את עליונות המערב.
בקטע זה היו לו שותפים רבים בין אנשי הבריאות, תיקון חברתי מימין ומשמאל. סידני ווב הפאביאני הבריטי ורבים מהשוודים הסוציאליסטים. דיואי ואפילו העורך דין שניצח במשפט הקופים. רק הנאצים הדבירו את המחלה ומי יודע עד מתי.

אותו שיווי משקל מלווה אותו גם ביחס לבעיה הערבית מראשית דרכו הוא מבין כי ברית עם הערבים היא הכרחית. כי ללא שלום המפעל הציוני יישאר נכה. הוא בעד להמשיך את המדיניות של יק'א בניסיון לפצות את האריס הערבי בשחרורו ובמתן קרקע לעבודתו. הוא מתאגד בחבורת ברית שלום. הוא רואה אותה פועלת בקרב כל המפלגות. הוא פורש ממנה רק אחרי המאורעות של 1929 ואחרי שהברית מתארגנת מחוץ למערכת הפוליטית. הוא נשאר נאמן לרעיונותיה אך מבקש לראותה ציונית – כלומר לא מוותרת בעניין העלייה וההתיישבות.

על חוקרי ההיסטוריה המודעים לכך שהם שואלים את העבר שאלות הנובעות מתוך מצוקות ההווה והדילמות בהן הם נתקלים להיזהר מלהפוך את העבר לכלי מלחמה פשוטה ואקטואלית . דווקא מי שמודע לעמדתו בהווה כשואל צריך להיזהר לעשות את העבר להד פשוט למצוקותיו להתלות בשגיאות עבר כדי להסביר חוסר אונים בהווה. קל למצוא אצל רופין את האוגניקה כקוד הנסתר שמביא לאפליית עדות המזרח , להתעלמות מהנכבה, להדרת נשים ועוד ועוד. אך בכך אנו הופכים את העבר לתיבת תהודה או לרמקול ולא למורה, שותף, לדוגמה של טעויות אנוש וטרגדיות היסטוריות.

יעקב גורן מקיבוץ גינוסר
ראיית הבעייה המדינית ולא מכור
מבחן האמונה ציפייה והגשמה
תקופת הייאוש הגדול
מצבי משבר : מלחמת העולם הראשונה והשנייה טיפול באנשי הארץ, מזרח אירופה וביהודי גרמניה
בתפקיד ומחוץ לתפקיד 1927
מפעלים החווה המושב, הקיבוץ והקבוצה, העיר תל אביב, תעשיית היקים, השפה העברית, המוסיקה בארץ האמנות.
מקורות : העוני, המסחר, תנועת הנוער, הסוציאליזם , הציונות, המדינאות