אנו מלווים את ארנון בדרכו האחרונה.על הדרך עזב אותנו. ואנו עדיין מקשיבים להמיית קולו.

פעם פעמיים ביום הגיע טלפון. לא בהול. שואל. מהסס. ותמיד הסתיים בשאלה : יהיה בסדר? ולא ידענו מה להשיב . לנחם או להשתתף בדאגה. מה יהיה עם כל הצער הזה? עם כל הלבה הרותחת שכובתה על ידי כדורים?
בנעוריו צולח הכנרת היה. אלוף . פעיל . אתלט. אך אחוז חלומות.

הוא היה נער של מאחורי הקלעים .ההכנות לפסטיבל המוסיקה תמיד הקסימו אותו. כשפסח התקרב היה אבא שלו , יעקב , היוזם והמארגן של הפסטיבל נכנס למתח ולבו היה מזהיר אותו. אך ארנון הנער היה מהלך מאחרי הבמה תמיד מתאהב באמנים . כורת עמם ברית של הערצה. כאביו ואמו האמין באמנות. בשיר היפה, בדקלום הוירטואוזי. שעות היה יושב ומתבונן באמנים שאבא הביא לקיבוץ. אמא שוויתרה על הפסנתר בגלל אצבע ששותקה תמיד שידרה: הייתי. ניגנתי והוא חלם על היום שבו יופיע. יהיה כמוהם.

את שיריו היה מגיש כפרחים לאנשים שהכיר , שדמיין, שביקש שינצחו בשבילו. הוא כתב לכל מי שהאמין בו מכתבים והם היו רבים. לא פעם הם חשו את הערצתו וענו לו בהתרגשות. את שיריו שלח לכל , קרא אותם טלפונית לקרובים לו ואף איגד אותם בחוברות .לכל העולם איחל טוב אך כל הזמן סער מבפנים. כוסס בו פחד נורא מפני החיים. האמין כי במחוזות המוות נמצאים הוריו ודווקא שם הם זוכים בשלווה.

הוא זכר תמיד את ימי האקטיביות שלו כשהיה טרקטוריסט בתמנע. כשלמד תיאטרון. כשהיה על הבמה בתפקיד קטנטן. האמין במשפחתו. אך לא האמין כי יכול להביא ילדים לעולם כי ידע את נפשו. על כן לא פסק לאהוב ולא היה יכול לממש את אהבתו. ליווה את הילדים שגדלו בסביבתו התומכת בהערצה ואהבה עצומה.אך חשש להיות להם למעמסה.

הוא עקב תמיד אחרי המוות והחיים. תמיד ידע לומר בת כמה אמא ואבא היו צריכים להיות . באיזה גיל בדיוק מת דיין ומה עשה בן גוריון. היה שומע מוסיקה מושבע במיוחד שירים עבריים. הכל היה צבוע בצבעים עזים של תהילה למרות שהמוות והמחלה איימו בלי הרף.

הנחמה העיקרית שלו היתה השגרה.העולם היה עליו קשה כל פעם יותר ותמיד תהה על אלו השטים בו עם דגל מורם.בפשטות. היה משוכנע כי המוצלחים אינם יודעים כאב לב מהו. רק מחלות. הוא ידע כי הוא במדרון אך תהה על הקצב. על הסוף , על המחיר. קשה היה לנחם אותו. מה יהיה אתי? שאל ונאחז בכל אמירה שהבטיחה לו טוב. אך כאשר היה מקבל הבטחה ולו המהוססת ביותר העז לשאול מתי יקרה הנס וארגיש שחרור מן הכאב התוסס? אך אם היה מישהו מודיע לו כי הוא בעצמו לא בטוח אם יהיה טוב, או אם נודע לו על כאביו של חבר ומחלתו דאגתו לעצמו היתה מתפזרת איך שהוא והוא היה מחייך כאומר. אל תדאג. יהיה בסדר, למרות הכל. על החולים ביקש לדעת כל פרט כאילו על ידי דאגתו הוא מרפא . על כן היה נהג בריאות הנאמן ומזדהה עם כל חוליו.

בדרכו הוא האמין בעין גב , גאה היה בהישגי דור הוריו. נאחז בכל פרט מן העבר וחייך על כל חדש . ובלבד שלא יעמיד אותו במבחנים של שבירת שיגרה. הוא ידע דור ההורים עשו זאת. הם בנו פינה חמה עבורו. היה לו ברור כי הם ניצחו. על ניצחון זה היתה גאוותו הגדולה.
הוא ראה עצמו תמיד חלק מבית הילדים בו גדל. קבוצת 'זית' היתה לו פינת אושר חבוי. בקבוצה היו לון האנשים אחים, גם אם לעתים אחים רחוקים. אחים לחוויות גדולות ולפכים קטנים. עמם למד להגדיר צמחים, לגלות במלחמה, לעמוד בחפירות ולשבת במקלטים, להתפלג, לשחק ולשיר. 'זית' היתה הרפתקאה ואחריות טוטאלית. דרכה בונים מולדת והזייה, אתה מלחינים לחלנים והיא חבורת שחקנים בתיאטרון העולמי. הרי יש בה את שושנה המטפלת, וגיטה המורה לטבע, אליעזר מתקן העולמות ולאה בן יוסף שמקשטת אותם. כל אלה ורבים אחרים הם הפלמ'ח החינוכי שביחד ובמתח עם ההורים בנו את סוכת נעוריו החמימה.

ניצחונו היה ברור. עין גב תחבק אותו בכל מצב. תדאג לו בזכות הוריו ובזכות משפחתו שדואגים לו מלמטה ומלמעלה.
באמצע הדרך שבת ליבו . האם דאג לעתיד? לדבריו רופאו אמר לו: אתה יציב. והוא ביקש להיות מאושר. עתה הוא יודע את הסוד אותו רצה לדעת כל ימי חייו. מה קורה אז. ואולי שם למעלה ידקלם את השיר של אלתרמן שאהב לדקלם ביננו

עוד חוזר הניגון.
מוקי צור

ארנון אהבת חיי,

בשדות חייך הלכת כהלך ללא דרך, ללא מוצא.
ידענו מעט אושר, עד השבר הגדול.
סעדתי ותמכתי בך בכל מאודי. ראיתי צל אדם
מהלך לפני אחרי טיפולים קשים מנשוא.

אהבתי אליך הגיעה לדרך ללא מוצא.
ידעתי שכך ימשיכו גם חייך אתה – ללא מוצא.

שמרנו כ-40 שנה על קשר תמידי.
איתי יכולת להיות אתה, תמיד.
ברגעי התרגשות קטנים ובנפילות תהומיות מטה.

היינו מין משפחה שכזו. משפחה שחלמנו לבנות
ביחד בנעורינו הרחוקים.
זכית לחוות את מאיה כביתך ואת נכדיי אהבת
ללא גבול.

ילד עם לב גדול ורגיש עד לכאב.
רק נשמה אבסטראקטית יכולה לכתוב כך:

השיר

תנוח בשלום, אהבת חיי, ברגבי אדמתך, ביתך,
עין גב, שהיה כמקלט והגנה לכל ייסוריך.

כרמלה

ארנון יקירי,

חיית חיים מלאי כאב, בדידות וקושי.
אך בתוך כל אלה יצרת סביבך הרבה חוטים עדינים של קשר.
קשר למקום ולנוף.
קשר לאנשים דרך התעניינות של מה שלום הילדים, מה חדש.
קשר מכתבים וטלפונים עם אנשים מחוץ לעין גב, מתוך ביתך, מבצרך, שבו הרגשת בטוח, שומע מוסיקה, כותב ומנסה למצוא טעם למרות הקושי.
חיית חיי צניעות והסתפקת במועט.
ידעת כל כך להודות וליהנות מכל מחווה קטנה שקיבלת ומכל תשומת לב ועזרה.
כתבת שירים ודרכם ביטאת את רגשותיך ומחשבותייך והיית כל כך גאה בהם.
ארנוני – נכנסת לליבם של אנשים רבים רבים, במקום הזה שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה ושחיים בעין גם ובמקומות אחרים.
תנוח על משכבך בשלום – אבל באמת תנוח. מגיע לך לנוח…

רותי בריל

את ארנון אני זוכר כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. זה לא רק שבתור ילד הוא היה מהדמויות הציוריות בגלרית הטיפוסים שאיכלסו את עין גב בשנות השבעים. אלא שגם מכיוון שבאותם ימים משפחתנו היתה נטולת רשיון ונבחר הוא על ידינו להיות הנהג המוביל כנראה עקב היותו בן כתה של אמי. כך המונה צבר הרבה שעות ארנון כבר מילדות ולמדתי לחבב את האיש על ייחודו.
לימים שגדלתי ומפלס מצוקותיו עלה הרבה למעלה מהבנתנו ומעבר ליכולתנו לסייע , שמחנו לפחות שאנו יכולים לעשות עבורו את הדבר הקטן וזה לשבת לידו בחדר האוכל בשעת הארוחות ולהוות לו לאוזן .
לארנון כמו אצלנו חדר האוכל היה הרבה יותר מסעד פיזי זה היה קודם כל סעד חברתי. ולא נראה לי שהיתה נפש אחת בעין–גב שלא היתה זוכה שם אצלו לשלום ממנו ,לפעמים מלווה בסדרת תחקירים. גם אם רב הטקסטים שיצאו מפיו היו מונוטונים כבר ספוגים במצוקותיו בכל זאת עדיין היה לנו קל להעלות אצלו חיוך. מספיק והיית מזכיר לו חומרים מעברו:את ימיו כטורפדו בנבחרת השחיה של עמק הירדן עת השאיר מאחור שחיין כמו עמי איילון או כשחצה את הכנרת לטבריה בצליחה המפורסמת אחרי הרגלים של עליזה שגריר, את השורה בתור ניצב בתיאטרון האוהל ,את קופסת העוגיות בחדר השומרים , את הבית ההפוך, את השיר שלו שהקריא שלמה ארצי בשידור, את המכתב שקיבל מפוליטיקאי כתגובה לספר שיריו, או סתם לבקש ממנו דקלום בע"פ של איזה שיר של חלפי. אלה רגעים שהרגשנו שלו לרגע היה מאושר ובזה היה שכרנו.
אין ספק שהנוף שלנו בחדר האוכל השתנה עם היעלמותו של אביר השולחן שלנו הנאמן .
א.צ