בינה  קוצ'ינסקי

 

בקול דממה דקה נפרדה  מאתנו  בינה. לאחר   שנות שתיקה .  גם בחגיגת יום ההולדת התשעים   המרגשת בעיקר  שתקה.  כאילו ביקשה  לצאת מעולמנו  על  קצות האצבעות, מפויסת.

ההיסטוריה  עשתה  את הכל לפצוע  את ליבה והיא לא  התכחשה  לכאבה. היא  ניהלה  חשבונות וחרדות בגלוי אם כי  לא סיפרה אותם. היא הפנתה אותן למאיר, לבנות, לקיבוץ, למפעל  הציוני, לעולם אליו הוטלה, אותו אהבה וממנו נפצעה.

בינה  נולדה  בווינה העיר  שהבטיחה יופי ומתיקות אך שפעה  רעל.

צעירת הבנים  היתה . ילדותה  הבטיחה לה אושר ופינוק. אחיה הבכור יוסף יורו ידע עם הוריו  את נדודי  היהודים מגליציה  המאויימת לווינה עם פרוץ מלחמת  העולם הראשונה. משפחתם הצטרפה  ל400.000 יהודי  גליציה  שנמלטו לווינה. בלנקה הקטנה היא  בינה לא חיה  את הזעזועים הללו, היא   זכתה לגלגל  השעשועים של וינה , לגניה לריקודיה ולמטעמיה.  אחיה  שהיה לרופא  צעיר אבחן את אירופה  אחרת. הוא  קרא את הסימפטומים שלה והיה  לציוני. לחלוץ. הוריו  התנגדו להרפתקאה. הם טענו כי עם כל  שהשקיעו בו,  מה פתאום יהיה  לאיכר בארץ ישראל? למרות דעתם, בכאב ובמרי יצא לדרך. הוא  היה  מודע לספקות של רבים מחבריו, שמע  על המכשולים והכריע : אף על פי כן.

בינה  נקראה  על ידי  אחיה  לעלות  אחריו.  היא  חשבה  שיש  עוד  זמן אך  המאורעות הדביקו אותה והיא  עלתה  ארצה  עם חברת ילדים. היא  היתה  בין הבוגרים בקבוצה. הם היו  בני  12  והיא ילדה  בת  14.  קבוצת  הילדים התגוררה  בירושלים  בתלפיות.  ההורים  ששלחו אותה  לארץ ביקשו ממנה שעם תום תקופת חינוכה תישאר  בעיר. הם לא  רצו  שתלך אחרי  אחיה בשיגעונותיו  החלוציים.

יורו הגיע  לעין גב. הקיבוץ עבר לנקודה  החדשה . הוא כתב לאחותו בתלפיות מכתבים. הוא תיקן לה את העברית  וסיפר לה  על  הקיבוץ . הוא  סיפר  על העבודה לה  הוא  נתון :  הכשרת  קרקע, הוא תיאר את החום  ואת הרוח המזרחית וסיפר  שהוא  מטפל רפואית  בחברים.

בן 27 היה  יורו כשנרצח  יחד  עם חברו הטוב מווינה   אפרים אורנשטיין . ירו בהם  ממארב כאן על הגבעה בה  אנו עומדים  עכשיו. בעקבות הרצח הוכרע  כי במקום מותם   יקום בית הקברות של  עין גב.

כשהגיעה  הידיעה  על  מות הבן ההורים שלחו לבינה  מכתב  בו תבעו ממנה להיות חזקה. שהם מתגעגעים אליה ובקרוב אולי יגיעו אליה למרות שהאמא  לא רוצה  לחיות  בפלשתינה. עם  החמרת המצב  בווינה  אחיה  של  בינה ובינה  ניסו להשיג סרטיפיקט להורים אך נכשלו.

לפני כחמש  עשרה  שנה ניסיתי לדבר  עם בינה  על גורל הוריה אך נתקלתי בחומה  בצורה : יש לי מזוודה של ניירות אך  אני לא פותחת  אותה.  נראה  כי לפני כעשר  שנים נפתחה  המזוודה. בתחילת  המלחמה   הגיעו מכתבים, אחר  כך  הוברחו מכתבים לשוויצריה  ומשם  הגיעו  ארצה ובסופו של דבר  הגיעו  מכתבים  קצרים דרך  הצלב  האדום.  כשהתקרבה בינה  לשנת השמונים  שלה  החלה לברר מה  היה  גורל ההורים.  אחרי מחקר  גדול קיבלה  תשובה. הם  התייצבו  במשטרה  הנאצית וגורשו יחד  עם עוד 5000 יהודים ללינץ שטאט היא  לודז'  בפולין. במסמכים  נכתבה סיבת שליחתם : יהודים.  יש להניח כי  כשאר יהודי לודז' נרצחו  בחמלנו אך על  כך  אין מסמכים.

חברי הקיבוץ החליטו כי לנוכח  אחריותם לאחותו של יורו עליהם לאמץ את חברת  הילדים  בתלפיות.  הקסם של  הקיבוץ החדש הביא  את הילדים לעין גב. זו היתה  חברת הילדים הראשונה. בוגריה  יצאו לפרדס חנה והקימו שנים לאחר  מכן את  קיבוץ מעגן מיכאל. בינה  הלכה  עמם אך  לבה  החזיר  אותה לעין גב. היא כבר הכירה  את מאיר. עם המקום כרתה  ברית.  בימי הפילוג  המרים כשמאיר סלל  מעשית את  דרכם של חבריו המתפלגים לגינוסר בינה  עמדה  מולו וקבעה : הבית הוא  כאן. הבית  הוא  עין גב.

בשנת 1944 יצאה  בינה  לקורס  איתות  בג'וערה. היא  היתה  ממונה  על הקשר המחתרתי של  הקיבוץ.  את מכשיר  הקשר הטמינה בסליק מתחת לעץ התמר בשדרה המובילה  אל הים.  יחד  עם המכשיר היה  ספירט וגפרורים בהם שרפה  את  המברקים המוצפנים. היא עסקה אז בסודות  והצפנה. לעניינים אלו  נשארה  נאמנה כל חייה: לא הכל יש לגלות. יש דברים שיש  להצפין עמוק  עמוק בלב.

עם פרוץ מלחמת העצמאות עלה  הקשר  מן הסליק.  בינה  היתה  זאת  שהודיעה כי עין גב  תפנה  את ילדיה. אך  שלא   כאמהות  אחרות לא  היתה  יכולה   לרדת עם לילה  למזח להיפרד   מבתה  התינוקת. אי אפשר  היה  לנטוש  את מכשיר  הקשר.  שוב  התנסתה  בפרידה  כואבת של הורים מילדים. בינה  היתה  זו שהודיעה  בקשר  כי  עמדת השער של עין גב נכבשה  על ידי   הצבא  הסורי.  שעות רבות  דמם מכשיר  הקשר. הדאגה בארץ לגורל הקיבוץ היתה  גדולה.  היא  שבה לשדר  רק  כאשר  נהדפו  הסורים ונודע על הנופלים  במערכה.

על כל הניתוקים והחרדות  היו לבינה תשובות.  היא  התמסרה לעבודתה  כמטפלת, כמחסנאית בגדים, כמנהלת חשבונות. היא  התמכרה לתרבות  לספר, למוסיקה, ללימוד  המתמשך אולם בייחוד רקמה  את חלום משפחתה.

בקיבוץ  היא נאבקה על זכותם של הורים להיות למגן לבניהם באשר  הם.  היא נלחמה  על הזכות  הסבאים לפנק  את נכדיהם גם חומרית. וכל הזמן שאלה  על  חלומות נעוריה.

את הקיבוץ ביקרה והתגעגעה  אליו. היא  ביקשה  לגלות בו פנים ליברליות אך חששה מנטישת סדריו ונפשו.  כצעירה  בין הוותיקים ראתה בבירור כי יש להגן על הוותיקים ועל זכויותיהם.

עם מותו של מאיר כבתה. ימים קשים הגיעו  למשפחה  הדואגת . גבע היתה  על ידה כל הימים והתמסרה לה  במיוחד.  הבית  הסיעודי היה  לה  למבצר.

המקום והזמן של עין גב קשורים בדמותה של בינה  . עם המשפחה. יהי זכרה ברוך.