לבלהה

נבל הפרח של גרעין אמירים .נבל הפרח של עין גב. בלהה, למרות שהיתה כה פרטית ומיוחדת למשפחתה, הרי לנו לחברי הגרעין ולאנשי עין גב בכלל היה ברור שפרחה בשבילנו. היא היתה לנו הקמע בו התגאינו. בתקופה שרקדה בלהקת האיחוד שמענו עליה בכל מקום אליו הגיעה. כך הרגשנו גם שנים אחר כך משום שהיה בה משהו כה קשוב לאדמה ולרוח שהיה לנו נוח לראות בה את הדגל השמח והעניו של כולנו.
עצוב לנו. למרות שידענו. בגלל שידענו.

ידענו מאין באה. מתוך סיפור עולי תימן שיועדו על ידי בוריס ש'ץ להיות תכשיטני מולדת בדמות תכשיטים תימניים שלמדו לעשות כאן בארץ ישראל. בתחילה במושב עושי התכשיטים בבן שמן, ואחר כך בירושלים. אופייני להם גם כשנסגר בית הספר בצלאל הם התמידו. עקשני עבודה. כך היה האבא . הכרנו את אמא של בלהה עם החום והקשר העמוק: בשורשיה היו התמדה, אהבת הארץ והנוף אך לא פחות קשר חם עם אנשים.

בלהה רקדה את חייה. גם כשנסעה על קלנועית ראינו אותה תמיד נערה שלאחר ההורה הנלהבת היתה נכנסת לרחבה כשהחלו ריקודי השיבולת והרועים, ריקודי שיר השירים. היא ריחפה ורקדה אותם בחן ובפשטות כזו ששוכנענו שאתה נולדו הריקודים הללו בימים ההם לפני אלפי שנים וכאן על פני אדמה ביום הזה. כך תיארתי לעצמי שבלהה היא שולמית של שיר השירים .

בלהה פרסה את מפת האהבה של הגרעין. בחיוכיה ובאהבתה ליוותה את חבריו, היא עקבה אחריהם בגאווה ואותתה להם במרחקים.

בלהה היתה קרובה לבגד, לאוכל, לשדה. הקשיבה לנשימת הארץ בשביליה ובסיפוריה, בעקבות הפרח והוואדי, במקומות מסתור ונקודות תצפית. היא האזינה לקולות שבקעו מהמיתרים והחלילים מהרצאות ומספרים רק כדי לשתוק את שידעה ולצחוק את חלומות העומק של האנשים והנוף. כל מה שיכול היה להעלות את מפלס הרוח ולא לאבד את כפות רגליו היה שלה. רעב התרבות שלה לא נגמר לעולם. הוא היה דרך חיים ואחר כך נשק נגד המוות. כשכבר נודעה מחלתה והחל הקרב הגדול היה צימאון התרבות והטיול דרך לאותת לאוהביה , לכל שידעו ולעצמה כי היא לא נכנעת. אפשר לשבת מול הנוף ולהתבונן בו עם ספר וקפה, עם חיוך לקרובים ולגרש את הרע שתקף אותה ללא רחמים. להודיע למוות כי לא יהיה לו ממשלה. שנים ניהלה קרב זה בסוד ובהומור, באהבה וחסד מנחם לסביבתה. גם כשהגוף בגד היא אותתה ניצחון.

אמנם נפרדנו מבלהה במסיבה אך לא היתה זו פרידה עצובה כמו היום. לא היה זה מפגש עם המוות כי עם ריח עוגות וצהלת חיבה עם חן פרח ומנגינה. ג'ינ ג'י שנפטר אף הוא השבוע אמר לי כי ככה צריך להיפרד ופרץ בבכי . חששתי כי עליו הוא מבכה.

עם כל הפחדים שלנו לא עלינו אנו עצובים היום אלא על בלהה שנעקרה מתוך חיינו. על הפרח שנבל. אלמלי ידענו כי אנשי משפחתה ימלאו את צוואתה לשמחה, לצמיחה וליופי, היינו לא רק עצובים אלא מיואשים אך היא הרי מסרה את שרביט אהבתה לעמוס ולבנים והם ימשיכו את אשר ציוותה. לחיות.