גורדון וטלסטוי
זו תגובתי על ספר מקיף שנשלח לי ככתב יד על הקשר בין גורדון וטולסטוי.
קראתי את עבודתך המבורכת. הגיע הזמן לערוך פגישה בין השניים באופן מסודר ומלומדת. רבים, במיוחד הרחוקים מגורדון בחיי היום יום ראו את הקשר בין שניהם. אך גם הקרובים העלו את דמותו של טולסטוי. יש תמונה שגורדון לא מצליח לעבור את יום העבודה ומתכנס בייאושו. אחד מהחברים הצעירים של גורדון חושב האם יברח גורדון מאחוזתו כמו שטולסטוי ברח ?
ההערות שאעיר אינן הערות ביקורתיות אלא הערות שוליים אימפרסיוניסטיות. את הדוקטורט על גורדון אני לא מסוגל לעשות דווקא בגלל השפעתו על חיי. אני מודע לכך שלפעמים הדמות שבניתי ממנו היא שהשפיעה עליי ולא זו שהמחקרים יגלו.
ההשפעה של הספרות הרוסית על אנשי העלייה השנייה היתה מכרעת. מבחינות מסוימות היא שיילדה וחילצה את החלוצים ממסירותם ליהדות הגולה. היא שפתחה את מה שנראה בעיניהם כעולם סגור וזאת למרות העובדה שהעולם היהודי כבר לא היה סגור והצבא, ההגירה, החילון ואבדן סמכותה של קהילת המקום היו עובדות פוצעות וחושפות שהשפיעו מאד. בכל זאת הספרות הרוסית העניקה משען חשוב במיוחד בגוון המהפכני שלה והתלוש שלה. אנשים הסתובבו בארץ ישראל וחיפשו את גן הדובדבנים של צ'כוב, נשים חלמו על נטשה של טולסטוי לא כאוהדים ומעריצים אלא כמי שמבקש לחקות אותה בחייהן. אנשים היו בוטים כבלינסקי ומשותקים כאובלומוב של גונצ'רוב ובשיח ביניהם הגדירו אחד את השני לפי גיבורי הספרות עליהם סמכו. דוסטוייבסקי הטריד אותם וכשראו את הכוכבים שבו אל פייר במלחמה ושלום.
חשוב לציין כי הסתובבו בארץ המון טולסטויאנים שממש ראו עצמם כתלמידיו של טולסטוי. בין העשרים וחמישה אחוז צמחונים שבין פועלי העלייה השנייה היו שהתלבשו טולסטויאנית, דברו טולסטויאנית והלכו לעבוד בשדה כשהם רואים עצמם בונים נעליים כטולסטוי. יוסף טרומפלדור חי בקומונה טולסטויאנית ברוסיה כדי לדעת איך בונים התיישבות סוציאליסטיות אך הוא היה לגמרי שפוי וגילה שבמושבה הטולסטויאנית האישה לגמרי משוחררת מעול הדת החדשה…
גורדון היה שונה. האותנטיות שלו לא היתה סיסמא אלא דרך חיים. הוא הבין כי איננו פועל בתוך חברת פולחן הצאר והצבא. שהתמודדותו התיאולוגית איננה עם העריצות הכנסייתית. משוגע איש הרוח במובן הרוסי נראה היה בעיניו לא דבר טוב אלא אתגר. על כן הוא קיבל המון מטולסטוי אך דאג לכך שלא יחשבו אותו לטולסטוי היהודי כמו שרבים ביקשו להכתירו. הוא לא היה בשדות הקרב על כן הפאציפיזם שלו לא היה עם כידונים ותותחים כמו אצל טולסטוי. הוא לא עסק בהיסטוריה ומתוך עיסוק נפרד מסמכותה כמו טולסטוי. הוא התנגד למסע הצלב של הנאורות אך לא כדי להגיע לפולחן הכפר. הוא האמין בעבודת האדמה אך לא בכפריות פנאטית כמו שהאמינו כמה מתלמידיו. במאמרו על האוניברסיטה שכן צריכה לקום לעם היהודי השב אל האדמה הוא בהחלט מדגיש כי איננו מבקש את הכפר העברי להיות מנותק מהתרבות העירונית. הוא מבקש לא עיר ולא כפר. לא כפר בור המתגעגע לעיר ולא עירוני המבקש שלווה בכפר. (הסיסמא של מתכנני הקיבוץ לעתיד נשאבה מהגותו : לא עיר ולא כפר).
א.ד. גורדון כמו טולסטוי לא האמין בצבאיות ובוודאי לא בצבאיות בעלת יומרה להביא פתרונות ליהודי אך לא היה פאציפיסט במובן המקובל. הוא השתתף בהגנה על דגניה א' ב1920. הוא תיעב את הצבאיות אך לא את ההגנה העצמית. הוא לא קפץ לאנושות בדילוג על הלאומי אך לא האמין במסגרות הללו כמסגרות של כפייה ואירגון. יש אימרה שאומרים בשמו שסרב להיות אנרכיסט כי טען כי אנרכיסטים בסופו של חשבון כל הזמן חושבים על שלטון וזה לא מקובל עליו.
גורדון לא היה מנהל מערכה נגד הדת בשם הנאורות הלוחמת, בשם החילוניות המקעקעת בנוסח של הביקורת על הנצרות של דורו. היהדות העממית לא ניהלה בתי כלא ופולחני שלטון למרות שלעתים חלמה עליהם. גורדון לא ניהל מלחמת חורמה נגד הדת כטולסטוי הנוצרי לא מפני שטען שיש להישאר בדת ובוודאי לא כדי לשמור על השולחן ערוך אך הוא חש כמה מהר החילוניות הופכת לדת מאורגנת על פקידיה וההיררכיה שבה. הוא לא היה צריך להיאבק בכנסיית כיפות הזהב אלא בשטיבלים הקטנים ובחרדיות ולא בדת שלדידו אם לא היתה חרדית ומסוגרת היתה תרבות עממית חמה.
גורדזן לא יצר דת חדשה, פולחן מחודש, לוח שנה חדש. דת העבודה היא אי הבנה מוחלטת שהרי הוא לא חיפש פולחן אלא ביטוי גנוז לקדושה בחיי היום יום בשותפות עם הטבע ועם האנשים . ((יוסף אהרונוביץ' שחזר בשאלה באופן אקטיבי אך היה כותב את מאמריו החילוניים בליווי ניגון מהבית ניסה להדגיש את הפער בין גורדון ובנו בשאלות הדת אך נראה כי היתה בכך הגזמה. בנו היה ציוני וביקש לעלות לארץ ישראל עם משפחתו אלא שנרצח בפוגרומים הגדולים)
כשאנחנו מדברים על אותנטיות בשביל גורדון אין היא דגל אלא אורח חיים המבקש להיפרד מהיפנוזה של סיסמאות וקנאות לדפים חדשים. היה לו חשוב הקשר עם האנשים, כולל אלו הדתיים. את הנאורות ביקר גם בלבושה הציוני מעמדי בורגני. הוא לא היה סלב ולא כתב לגדולים פרסם ספרים להמונים ולא היה מצייר דמויות ומספר סיפורים בכתב כמו טולסטוי.
היסוד של השכל הנעלם, החוויה, הלאומיות לא היו דומים לדעתי לעמדות האנטיראציונאליות של בני דורו. החוויה לא היתה איזה ריגוש פנימי הנעמד מול עולם קר וטכני. זו היתה הכרעה לראות את האישיות במגבלותיה ובשיתוף הפעולה שלה עם רגעים של קיום אנושי הפתוח לעולם על ידי תהליכים של יצירה. של ביטוי עצמי. הוא לא היה רומנטי במובן זה שלא האמין בבדידות גאוותנית או בסנטימנטאליות זולה. הוא ביקש מהפסיכולוגיה שתחשוף בפנינו את מה שמעבר למבנים החברתיים וקור של תבונה היוצרת סמכות ושלטון. הוא האמין בארוס ובשלטון כיצרים מובנים על ידי ההיסטוריה והסוציולוגיה כפרי ולא כמניע, כתוצאה של ניכור ולא כמניעים לניכור. כשדיבר על הטבע אין זה הטבע הקר הניצב כנוף אלא דיאלוג מתמיד הנוגע לאחריות המשותפת של האדם והטבע.
הוא לא ראה את המעגלים השונים המקיפים את האדם כמעגלים שיש להשתעבד אליהם כל פעם למעגל הרחב יותר. לא יחיד המשועבד למשפחה, לא משפחה המשתעבדת לקהילה, לא קהילה המשתעבדת ללאום ולא לאום המשתעבד לאנושות. הוא ביקש שותפות מרצון בכל המעגלים ביחד , הוא רואה במעגלים הללו זירות של ביטוי עצמי ולא של שלטון.
ההערה האחרונה נוגעת בכלל לדרך שבה הרבה יהודים מגיבים לביקורת אי ראציונאלית על שלטון התבונה. אנשים כמו פרויד, קפקא, ברגסון, רוזנצוויג טוענים תמיד לצורך הגילוי של מניעים נוספים לתבונה דווקא כדי להגיע לשותפות אמת בין אנשים, לראייה מוסרית המחייבת כלפי כל אדם. הם מבקשים לא להתעלם מכוחות לא ראציונאלים אך לא להשתעבד להם אלא להתמודד עמם. כך אני רואה את גורדון. כאן מאד מעניין להשוות את פרנץ רוזנצוויג עם היידיגר תלמידו. כיצד התלמיד הפך את הקיום לגורם מבודד הסוגר את האדם בתוך עולמות של רוח המנותקים מהזולת ומתקוות הזיקה האחראית איש לרעהו. או מהאתגר שבה.
ושוב תודה על שלמדתי- הרבה וסלח על הערותיי הבלתי מסודרת.
שלך
מוקי