הזיכרון המלנכולי, הזיכרון המת, הזיכרון הסטרילי, הזיכרון המקבע את העבר ועושה אותו לשליט על ההווה, הזיכרון הנבנה כגדול מהחיים זהו הזיכרון שלימד אותנו ניטשה שהוא מזין את הכעס ואת ההדחקה. אותו אנו שוללים. אך יש גם זיכרון אחר, זיכרון חי , זיכרון העובד בו העבר פועל על הווה ומכבד אותו, בו ההווה מקבל את הזכות לפרש ולדלות, זיכרון זה הוא הראוי.
אם שר החוץ הגרמני הודיע כי לדידו חוקת אירופה צריכה להיות מבוססת על העיקרון כי אושוויץ לא תוכל להתקיים בה , הוא מפעיל את הזיכרון הראוי. שהרי הוא פועל למניעת הרוע האבסולוטי הוא זיכרון המזין ומעניק תשתית לחיי אירופה. הבעיה איננה המכשיריות של הזיכרון אלא האם אנו נזקקים לזיכרון מת, מלנכולי או זיכרון אקטיבי, זיכרון המכוון לחיים.

המציאות אינה מורכבת מהנזכר והנשכח. הזיכרון, כלומר העבר זקוק לנו, לזוכרים, לשמו אנו נזקקים למה שהורקהיימר קורא העצב האמיתי , העצב המעניק אפשרות לאותנטיות, ניתן לשימוש על ידי ההווה. יש בו גם השימוש במה שאנו זקוקים ויש בו ביטוי למחויבות שלנו כלפי אלו שכבר אינם עמנו.

אני מבקש להזהיר בפני הסכנה שבזיכרון, של הזיכרון המדומה. אנו צריכים להיות זהירים ולבדוק את עצמנו ואת זכרוננו יש לבטא את הניסיון לדייק בין מה שנזכר לבין מה שנבחן בכלים היסטוריים. יש תביעת נאמנות לנזכר ולתביעת האמת של ההיסטורי. במשמעת זו אין צידוק לשיכחה.