אחד השאלות שתהו עליהם היסטוריונים הוא האם הרעיון השיתופי בארץ צמח מאידיאולוגיה או מן הנסיבות. האם הקבוצה נולדה כדי לשרוד בנסיבות חמורות או כדי להגשים את הסוציאליזם? האם הטיפול המשותף נולד מתוך רעיון קומונה משתפת כל או מתוך צורך להגן על הילדים בנסיבות מחמירות. האם מחסן הבגדים המשותף נולד מתוך התרפטות הבגדים או מתוך חלום היחד המאורגן. האם המטבח המשותף נולד מתוך הרעב או מתוך הרעיון השיתופי ?
שאלת המשביר והקמתו מצטרפת לשאלות הללו.
הקושי בתשובה לשאלה נדושה זו כמעט בין ההיסטוריונים נובע מתוך כך שרבים מהחלוצים השיבו על כך בתשובה המתפרשת לכאן ולכאן. כשנשאלו הם ענו כי החיים הם שהכתיבו את המהלך. ולא הרעיון. או כמו שאמר לוי שקולניק ב1916 'העבודה היא שהצמיחה את הרעיון'.
הקושי בתשובה הזו הוא שהביטוי 'החיים הכתיבו ' יכול להתפרש באופנים שונים. האם כאן אמונה ויטאליסטית שהרעיון המארגן את האנושות אינו התבונה, המוסר אלא החיים , רגש החיים, או שמדובר כאן על העדר רעיון על פעולה הנובעת מן הנסיבות. יכולה להיות פרשנות אחרת שהביטוי המכחיש את השפעת הרעיון על הפעולה מבטא את האכזבה של הימים ההם מהמהפכה הרוסית שדיברה על 'סוציאליזם בימינו' והודברה בים של דם ב1905. משמעות הרעיון הזה על יצירה המגיבה למצבים ולא רעיון המחייב את הגשמתו התקבל בשנות החמישים והששים כרעיון המסביר מדוע עם חלוף התנאים מותר וצריך להשתנות. התנאים הם שצריכים להכתיב ולא האמונות והדעות המתגבשות בימים גורליים. 'בתחילה היה המעשה' אמרו האחרים אך הוא גובש לדעות המכתיבות לנו את אשר נעשה כאן ועכשיו. ברור כי השאלה הזו אינה רק שאלה הנוגעת לראשית התקופה החלוצית אלא היא שאלה המחייבת למחשבה כאן ועכשיו.
אהרון דוד גורדון מורם של החלוצים טען כי המהפכה האמיתית היא מהפכת התפישה כי ניתן לארגן את החיים האנושיים על פי סכמה. שגם אם אנו מקבלים את שהאדם זקוק לתיקון הוא לא יתקן מוסרית ותבונית דרך סכמות וארגונים פוליטיים או כלכליים. ארגונים כאלה צריכים לצמוח כמפעל חינוכי המעמיד כל יחיד בפני אתגר של יצירה ואחריות, של גישה לעבודה ולטבע . לדעתו כל ארגון המתיימר בגלל צורתו ומיסודו לתקן את העולם הוא סימפטום לאי היכולת להתמודד עם מחלה ולא יכול להיות לה למרפא . כשגורדון מבקש לפסוק שהמפעל החלוצי אינו הגשמת סכמה פוליטית אירגונית סוציאליסטית הוא מבקש לומר כי יש לו סיכוי להיות מפעל של תיקון אמיתי.
חבריו הפועלים שחונכו בחלקם על ידי המורשת המרקסיסטית מבקשים לומר כי השיתוף והחתירה לשוויון של מפעלים שונים בארץ אינם יצירה הנובעת מרוח מציירת אוטופיות שהן בדרך כלל יצירות שבאות להצדיק את מערכת הכוחות השלטת, האוטופיות מתחמקות מההכרה בהכרח הכלכלי חברתי המושך את החברה קדימה אל סוציאליזם שאינו אוטופי אלא מדעי. אוטופיות נוטות לדבר על הוויה נצחית ובלתי היסטורית. על כן כשחלוצים מדגישים את המניע של החיים הם מבקשים לומר כי יש במפעל זה אמנם זיקה אל הסוציאליזם שיגיע אך אין בו כניעה להתחמקות פנטזיונית של תכניות מנוסחות מדי.
פרשת המשביר יכולה להאיר שאלה זו באופן מיוחד. המשביר קם לפני 100 שנה בנסיבות דרמטיות : ארץ ישראל חוותה בימים ההם משבר קיומי עמוק . המשבר ההיסטורי הגדול ביותר במאה העשרים . רעב, התפוררות הכלכלה, גירושים מן הארץ ומוות המוני הנובע מקריסת מערכות המקיימות חברה מבחינה רפואית וכלכלית.
המשבר החל בסתימת אפשרויות הייצוא מן הארץ בעקב המלחמה. הוא המשיך בפלישת ארבה שהשמיד את הצומח. בו קרסה המערכת הכספית . הממשל הכריז על מורטוריום של כל החובות . הבנקים שותקו. היה אובדן אמון במערכת הכספית. שנות המצוקה והרעב חיכו ליבול שיציל את הנפש. אם יש זרעים אדמה ומי שיעבד את האדמה יש לו סיכוי להציל משהו כל שנה אך יכולתו זו מוגבלת על ידי מזג האוויר ועוצמת הדיכוי הפוליטי.
ביום פתיחת מלחמת העולם הראשונה הגיע ארצה חלוץ צעיר לפתח תקווה. הוא היה בן ישיבת טלז הליטאית. בישיבה הוא הקים מחתרת ציונית. מתחת לספרי התלמוד הסתתרו שירי ביאליק. חבורת הציונים בישיבה היתה מתכנסת ושרה ביחד את המנונם הציוני : הכניסיני תחת כנפך. כך שרו לנעורים, לאהבה , לשפה העברית ולציון. המחתרת התגלתה והביאו לישיבה עשרה תלמידים מישיבת המוסרניקים הקיצוניים כדי להגבר על המרד. המרד היה ממושך וקשה אך בסופו של דבר המנהיג גורש. הצטרף למהפכה הרוסית נתפש וגורש למרחקים. באחת מתחנות גלותו נקרא על ידי הקהילה הקטנה לעבור לפני התיבה בחגי תשרי. הוא טען כי אמונתו אבדה או התחלפה. הקהילה טענה כלפיו כי מוטב להם חזן לא מאמין וישר מהחזן הקודם שהיה מאמין אך מושחת. בקהילה זו שבה אליו אמונתו הציונית . הוא הגיע ארצה אולי כעולה אחרון לפני המבול.
כשהגיע לפתח תקווה המצוקה החלה והוא הציע לכל הפועלים להקים קומונה. גם לאלה שהיו כבר מאורגנים כקבוצה וגם לפועלים היחידים. הוא היה ראש החבורה כלומר היה עליו ללכת ליפו להעמיס על כתפיו שקי חיטה , להביא אותם רגלי לפתח תקווה ולדאוג ללחם לכולם. כך הוא עשה עד ששלשה מחברי הקומונה הובלו לכלא בדמשק. הוא ידע את מצוקת האסירים הארצי ישראלים בדמשק. היו כארבע מאות. לעזרת האסירים הגיעו גם שני חברי דגניה יצחק בן יעקב ובלה רוזנפלד. יחד הם ארגנו את קהילת יהודי דמשק לעזור לאסורים שהיו בסכנת מוות בגלל מזון ותנאי מאסר. החבורה שהגיעה מהארץ הצליחה לשחד את הממונים והאסירים קיבלו חופשה לסדר הפסח. מפקד האסירים בכלא דמשק קרא בפקודה לצאת מהכלא ולצעוד לכיכר בלב השכונה היהודית בדמשק שם נערך סדר פסח. בלה רוזנפלד ניצחה על הכנת האוכל. זה היה צעד ראשון בשחרורם של אסירי דמשק. האיש עליו אני מדבר החליף את שמו המקורי פוסטלקו מטעמים מהפכנים לשם שעשה אותו למוסד שדות ולב הרצפלד. הרבה שנים היה עובר מיישוב ליישוב ושר את תפילתו 'שורו הביטו וראו'. דרכו של הרצפלד יכולה לרמז על הקשר הישיר בין עזרה הדדית ושותפות . לא היה זה סוציאליזם על פי הספר. דרכו הוזנה על ידי חלומות סוציאליסטים ושאלות סוציאליסטיות שהוזנו על ידי מסורות עמוקות של פדיון שבויים ועזרה קהילתית שפותחו על ידי הקהילה היהודית.
במצב שנוצר בארץ ישראל של אותם זמנים התערב הקונסול של ארצות הברית בטורקיה הנס מורגנטאו. הוא היה יהודי ממוצא גרמני לו היו שייכות כל האדמות של הרכבת התחתית של ניו יורק. הוא תמך בווילסון במערכת הבחירות שהתקיימה ב1912 והנשיא פיצה אותו בתפקיד דיפלומטי בכיר. ארצות הברית לא היתה צד בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם הראשונה. הנס מורגנטאו גילה בבירת האימפריה העות'מאנית גם את משבר הארמנים וגם את משבר יהודי ארץ ישראל. הוא רתם להצלת היישוב גופים פילנטרופיים יהודיים שונים ביניהם את ההנהגה הכלכלית של יהודי ארצות הברית ואת ההסתדרות הציונית באמריקה. זו היתה תשתית הארגון שהתקרא הג'וינט. בנו של מורגנטאו הגיע לירושלים עם מזוודה עם כסף אך נשאלה השאלה למי לתת אותו, מי יהיו אלה שיחלקו אותו. בארץ פעלו גופים פילנטרופיים רבים ממוסדות החלוקה ועד גופים כמו אליאנס הצרפתי ועזרא הגרמנית. הכרעתו של מורגנטאו להפקיד את הכספים בידי נציג המשרד הארץ ישראלי ארטור רופין לא היתה מובנת מאליה והיא גררה אחריה הרבה תככים וטענות. הוקם וועד הצלת היישוב בראשותו של מאיר דיזנגוף. וועד ההצלה החליט כי אין לחלק ליישוב את הכספים בדרך שכספי החלוקה היו מחולקים : בהנחה כי לא נתבעת מהמקבלים עבודה. להיפך : יש להתעקש על עבודה מאורגנת ששכרה הוא כספי העזרה. לעומת המצב ביהודה בה התנאים היו קשים . רבים לא היו קרובים למקומות עבודה וקשה היה לארגן אותה בגליל היתה התארגנות חשובה שהעניקה אפשרות לא לחלק את הכספים אלא תמורת עבודה. רבים קיבלו תמיכה ללא עבודה בגליל המצב היה שונה. הפועלים עדיין עבדו הן במשקים הקטנים שלהם והם כפועלים בשדות של אחרים. גם אם לא היה כסף היו מקבלים כתמורה מעבודתם חלקים מהיבול או פיצוי בחומרי מזון.
היישוב היהודי באותם זמנים היה מעורב בכלכלה המעורערת אך הקיימת של האימפריה הטורקית. את המלחמה נגד הארבה ניהל אהרון אהרונסון. גדליה וילבושביץ אחיה של מניה שוחט היה ממונה על העבודות הציבוריות בירושלים יפו ודמשק. עבודות ציבוריות בכפיה היו מאורגנות מתוך הצרכים של האימפריה. סלילת כביש ראש פינה טבריה, הבאת צינורות מן הצפון למדבר סיני כדי לארגן את המתקפה על תעלת סואץ. הכספים שהגיעו מאמריקה בתחילה באניות אמריקאיות שעגנו בארץ ולעתים לקחו ממנה את מגורשיה. במסגרת הכספים שהוצאו לתמיכה בעמק הירדן אורגנו עבודות דחק כמו ייבוש ביצת כנרת, בניית בתים לתימני כנרת. המשתתפים בעבודה היו פועלים שהתרכזו בעמק הירדן מכל הגליל. וועד מושבות הגליל התחתון עם חברי קבוצות הפועלים נשאו בעול. יוסף בוסל מנהיגה של דגניה היה מאד פעיל בהצלת יחידים, קבוצות, ילדים.
באותה תקופה היו הפועלים בעמק מאורגנים מבחינה תרבותית וחברתית באופן מעורר השתאות. הכל היה צריך לצמוח מתוך עולמם של הפועלים הרי לא היתה מסגרת על תומכת. דמות מרכזית בהתארגנות זו היה ברל כצנלסון שהצטרף עם קבוצתו קבוצת בוברויסק לחוות כנרת. לעמק הירדן הגיע ברוך בן יהודה בוגר גימנסיה הרצליה בתל אביב . הוא נבחר על ידי חברי דגניה ללמד אותם עברית. בחירה זו לא היתה פשוטה שהרי דגניה החליטה קודם להביא מטפלת שתטפל בילדיה המעטים. מטפלת שלא תזנה לעבודה החקלאית ותתמסר לילדים. בסופו של דבר דגניה העדיפה להביא למקום מורה לעברית שילמד את עובדי דגניה את השפה. גם ברל כצנלסון הקים בכינרת חוג לעברית שכמה מהטקסטים אותם כתב לתלמידיו עדיין עמנו. ברוך בן יהודה תלמידו של חנינא קרצ'בסקי המורה האגדי למוסיקה בגימנסיה אירגן באותו זמן מקהלה לדגניה וכנרת. רחל כצנלסון לימים רחל שז'ר אירגנה חוגים להיסטוריה וספרות. ברל לימד את תימני כנרת עברית של מכשירי טכנולוגיה כמו מנורת הנפט והמחרשה. בכנרת אורגנה ספריה לספרים חקלאיים שבהם היו מעיינים כל חקלאי המקום אחרי יום העבודה המתיש ומלא פורענויות. ברל כתב יומן אינטימי של חלקת הירקות אותו גידל. היומן רצוף הערות אגב המציינות את מצבי הרוח של המחבר. ביומנו זה שזורה הערה מזג האוויר הקשורה בימי הקמתו של המשביר : שרקיה. חום של 47.5 מעלות חום בצל. הרוח הלוהטת שורפת את הירקות. בימים ההם כתב ברל כצנלסון ביומן הירקות שלו מילים שלא שיקפו את מצב הרוח של בנאי חברתי :
'ולי, לי האובד, ממש מר. ולא משום זה דווקא. מה יישאר מכל עינויי השנה. מי יזכור לחנני?'
אלו ימי הקמת שותפות החיטה. קשה להאמין כי בתנאי מלחמה כל כך קשים הפועלים התארגנו באופן כל כך מעמיק מבחינה תרבותית. אולם בין הפועלים גברה התסיסה. איך זה אנו מסתפקים בעבודות יזומות, מאורגנות מגבוה. איך זה אנחנו הפועלים הופכים להיות מנהלים במקום להסתפק בעבודה או להשתמש בכספים כדי להקים יישובי פועלים. העימותים היו גדולים. אחד הפועלים מתאר עימות בין אחד מהשומר הטוען כלפי מנהל העבודה שלו שהוא הפך לפקיד. בלילה שניהם לנים מתחת לכוכבים ומתברר כי הם חיים באותם תנאים. הפועל שהתלונן מתנצל. אך ייתכן כי זה רק בזיכרונותיו. אחד מהאנשים הפעילים בסכסוך זה הוא ישראל גלעדי. הוא מבקש התיישבות של פועלים. הקרן של וועד ההצלה אינה מוכנה להשתתף במין פרוייקט כזה באמצע המלחמה. גלעדי פונה ליק'א של הפקיד קלווריסקי ולקרן של מפלגתו קפא'י וכך נולדים שני הקיבוצים בגליל העליון. הביקורת על הקמתם היתה גדולה אך הם היו העדות שבתוך כל המהומה הגדולה עדיין החלומות לא נרדמו. ישראל גלעדי היה בטוח כי יש להקים יישובים הרריים על הגבול עם מעיין למטה. בדיוק כמו שברל כצנלסון האמין כי ניתן לחדש את השפה העברית ולעבוד בגן הירק.
המתחים הגדולים בין החלומות שנולדו במצוקה הגדולה הביאו לכך שבוסל המנהיג של דגניה ועתה הלוקח אחריות על הקמת מוסדות של עזרה הדדית התפטר מתפקידו. הלחצים היו גדולים מדי והביקורת קשה. אהרון דוד גורדון תבע ממנו להמשיך. הוא השתמש במילים קשות של בגידה אם בוסל לא ימשיך. ובוסל קיבל את מרותו.
המצוקה בארץ הגיעה לשלבים קשים. זיכרונות של אנשים שחיו את אותם ימים מתארים סגה נוראה. בדגניה החליטו לבא לעזרתם של יהודים שחיו באיזור יהודה ולמכור להם חיטה. בדיוק באותם ימים החל לנבוט בכנרת ובמושבות הגליל התחתון רעיון הקמת חברת מניות לעזרה הדדית בחלוקת חיטה. לקראת היבול החדש התכנסו בחוות כנרת מספר אנשים לדון במה שעומד להתחולל. שנה קודם החיטה נמכרה לסוחרים שמכרו אותה ביוקר לצבא הטורקי והגרמני אך פועלים עבריים היו רעבים. היה חשש מהשנות הספקולציה בחיטה שתביא לעוני והתעשרות קלה. מאיר רוטברג מהאנשים המרכזיים של כנרת העלה את בעיית המצוקה בעומדת בפתח. כמה יתעשרו השאר ירעבו. (שנה קודם חוות שרונה רעבה ללחם בעוד שחקלאים מהמושבות התעשרו. ) עלה הרעיון של הקמת חברת מניות לה יהיו שותפים כל פועלי הגליל. הרעיון היה שיש להתארגן במעין מס הכנסה לכל הפועלים. אלו שעדיין קיבלו משכורות או חיטה במקום משכורות חויבו לקנות מניות של החברה אלה שלא היו להם מקורות כספיים התחייבו לשלם עבור מניות היסוד שלהם אחרי המלחמה. כל הרוכש מניות בחברה יוכל לזכות במנה של חיטה לקיומו. הבעיה היתה שהכסף בוטל ולא היה איך לשלם להקמת החברה. החברים המייסדים סיכמו ביניהם כי הם מתחייבים לשלם אחרי המלחמה. כך הכניסו לצריף בחוות כנרת חיטה מהיישובים בסביבה. רק דגניה נמנעה מלעשות זאת בשנה הראשונה כי התחייבה לתת חיטה באזור יהודה. שנים לא סלחו לדגניה על הימנעותה מלהיכנס לשותפות החיטה בימי הקמתה.
הקמת המשביר לא היתה פעולה מנותקת מהפעילות החברתית הרחבה שהתהוותה בתוך המלחמה. לוי שקולניק קרא לכך שהקמת המוסדות החדשים חייבת להיות מלווה בעבודה תרבותית רעיונית מעמיקה. שההחלטות צריכות לנבוע מתוך החברים עצמם. באסיפות ובמועצות. מלמטה למעלה. אחרת המפעל ישקע. פועלי ארץ ישראל היו נתונים בתהליך ממושך אך ברור של הקמת מערכת הסתדרותית כוללת. המשיר היה חלק ממנה. התקיימו דיונים לקראת הקמת הסתדרות מאוחדת של כל פועלי ארץ ישראל. איחוד וועדי הפועלים ביהודה, בגליל ובשומרון. ההכנות לוועידה היו קדחתניות וברור מתוכן שהכוונה היתה להקים ממש מערכת שתעניק לא רק ביטחון לפועלים המפוזרים בכל אתרי הארץ אלא תיצוק מסגרת של תיקון החברה ותיקון האדם. וועידת היסוד צריכה היתה להתקיים בפסח של אותה שנה במרחביה אלא שביום הראשון לפסח פורסם הצו על גירוש אזרחי העיר תל אביב והצבא הטורקי עשה זאת בנחישות רבה. היה צריך להעניק עזרה למגורשים ולא היה זה זמן לקיים וועידה בעלת משמעות כה עמוקה.
תכנית המשביר היתה חלק מתוכנית רחבה להקמת כלים חברתיים כלכליים רחבי היקף. קופת החולים, לימוד משותף של פועלים, המשביר, הון של העובדים שיעודד התיישבות, עזרה הדדית ויצירה תרבותית משותפת היה חלק מהמארג החברתי מדיני שהלך והתעצם בין הפועלים. כדי לקיים אותו הוצע לאחד את הסתדרויות הפועלים האזוריות . להקים הסתדרות פועלים אחת. לה היו צריכים הפועלים להפריש חלק ממשכורתם.
המשביר היה מפעל מעשי פרוזאי אך היתה בו פרספקטיבה עתידית ורחבה. הוא היה מעשה פרוזאי הרמז על מפעל רחב ובעל משמעות. שלמה לביא שהיה מעורב בהקמתו אמר פעם על המפעל הזה בפרספקטיבה של זמן שהיה זה ניסיון להדביק כנפי נשר לציפור קטנה. ברל השיב על כך שאם לא מסתפקים בגולם עם כנפיים אפילו ציפור קטנה וחיה יכולה לרכוש כנפי נשר . דומה כי הערה זו היתה הערה ביקורתית והיא נולדה באותה תקופה בה התברר כי הציפור היתה לגוף בירוקרטי. גלגול זה של מוסדות חיים למערכות ביורוקרטיות שכנפיהן סוחבות מערכות פקידותיות נטולות נשמה גרמו לביקורת נוקבת של האיש שיזם את הקמתן.
אני מגיע עתה לרמז לפתרון של החידה ההיסטורית ששאלתי בראשית דבריי. החלוצים הביאו עמם חזון סוציאליסטי אך חזון שבור . הוא נשבר על ידי האירועים להם היו החלוצים עדים במקומות אחרים. החלוצים באו בחלקם מבית המדרש של מארקס ולמדו ממנו כי העבודה היא מוקד קיומי וכי ענייני כלכלה מכילים מימד מוסרי עליון. הם למדו ממנו כי יש לפעול למען קידמה וכי יש לשלב בה ידע. אך הם לא קנו את ההדים הפטליסטים שתורתו הקרינה, גם לא את התביעה של חלק מתלמידיו להקדים השתלטות פוליטית של הפועלים על המדינה כדי לעצב אורח חיים מתוקן. מתנגדי מארקס הביאו עמם תורות הנוגעות לתיקונו של היחיד במסגרת של יחד אחראי וקרבה אל הטבע. הם עמדו על צורך דחוף לתקן את העולם ואת העם דרך התארגנות שיתופית. מורי החלוחצים י.ח. ברנר וא.ד. גורדון ידעו כי שני המקורות הרעיוניים הללו המרקסיזם והאנרכיזם עשויים להסתלף ואין להאמין להם כפשוטם כי הם יכולים להפוך בקלות לעבודה זרה. לפולחנים היכולים לשמש מכשיר לשליטה או מנגנון בריחה מאחריות חברתית הנתבעת. תגובתם היתה למצבים ולתהומות שהתגלו, אך הם הגיבו לכל מצב בהתאם לאמונותיהם הבסיסיות. בעיות נפתרו בעזרת האתוס השיתופי בו הם האמינו. הבעיות היו חדשות והצורך שלהם לפתור אותם בעזרת האתוס שלהם בדיוק כמו שחלוצי ארצות הברית שנתקלו בבעיות קיום פתרו אותם באופן אינדיבידואליסטי. בעיות שרידות וקיום נפתרו שם על ידי פיתוח של כלים בהם הועלה היחיד הנלחם על קיומו למדרגת אתוס מכוון. מאקדחים ורכיבת של היחיד במרחבים. כאן בארץ ישראל כל בעיית קיום הפכה לתחנת בדרך להקמת חברה שיתופית. שותפות שלא היתה יכולה להישען על הסדרים פוליטיים.
עד כמה היה מושרש אתוס זה בין חברי הקבוצות אפשר ללמוד מדילמה שהועמדה בפני חברי דגניה. המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית הודרך על ידי רגישותו של הרצל לצורות החברתיות שתיווצרנה בארץ עם הגשמת הציונות. הוא ביקש מהמומחה לקואופרציה בהתיישבות הגרמנית בפולין שהציע להגשים בארץ את חזונו לקואופרציה. לצורך הגשמת חזונו הוקצב תקציב להקמת הקואופרציה. ארתור רופין שדאג שיהיה תקציב לדגניה המוקמת חשב כי הוא ישכנע את דגניה להיות קואופרציה. על ידי כך שתהפוך לקואופרציה. לצורך זה שלח את האגרונום זגורודצקי להשפיע על חברי דגניה לקבל על עצמם להיות קואופרציה. נודע כי הם שאלו אותו על ההבדלים בין הקואופרציה ודגניה והוא הסביר להם כי בקואופרציה מקיימים שכר דיפרנציאלי וכי הקואופרציה מנוהלת על ידי פקיד. דגניה השיבה בשלילה על פנייתו של רופין. שנים חיפשתי את הפרטיכל של הפגישה הזאת. אחרי שנים נמצא תיאורו של זגורודצקי לפגישה. הוא מספר שהוא הציג בפני החברים את הרעיון. הם ביקשו להתייעץ . נכנסו למטבח וכעבור כמה דקות שבו והשיבו בשלילה. זו אינה תשובה מנוסחת או מנומקת בנימוקים מרקסיסטיים או אנרכיים. זה אינסטינקט שהודרך על ידי אתוס שהופנם היטב והופעל אינסטינקטיבית. לא אידיאולוגיה ולא תגובה למצבים. אידיאה המשפיעה על הכרעות ועל תגובה למצבים. לא דוגמה מוכתבת בתורה מנוסחת ולא שרשרת תגובות מנותקות זו מזו.
חיים קרא גורדון לתורתו ולא התכוון לתיאוריה ויטאליסטית נגד התבונה והקידמה של הגל או מרקס אלא למקצב אחר, כולל, מקיף. לא עם המתקומם נגד אנושות מאורגנת בתבונה אלא מעגלי קיום המכילים תבונה ולב המקרינים זה על זה ומתקיימים זה בצד זה. מעגלים שאינם משתלטים זה על זה או נמזגים זה בזה של יחיד משפחה, קהילה, עם, ואנושות. של חיי יחיד יוצר ואחראי החי את הטבע ואת התרבות כשהן מחזקות זואת זו . של יציאה מתמדת מן הגלות, יציאה נפשית, ממסע של כיבוש הטבע או כניעה לו לדיאלוג עמו על בסיס של עבודה ולא של עבודה זרה המודרכת על ידי יצרי שלטון וארוס. עבודה שאינה פולחן מכוון ובשל כך זורעת ניצני קשר והעשרה נפשית.
האם לא נעשה ניסיון לראות תמונה כוללת ורעיונית ? האם הכל היה מבוסס על הצעות פרגמטיות ארגוניות ? תשובה לשאלה זו אפשר לראות בדבריו של צבי ש'ץ בוועידה של פועלי הגליל שהתקיימה כמה חודשים לפני הקמת המשביר. דבריו של צבי ש'ץ היו אמנם יוצאי דופן כמו שהיה הוא צעיר חולמני, יוצר המחפש נתיבים מיוחדים אך הם נאמרו ונשמעו היטב על ידי משתתפי הוועידה והם חדורים ברוחה המיוחדת של החבורה.
הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותוכנו משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בניסיון, אם לא נוכל לכוון את נפשנו למבנה חדש, אם לא נלך בדרך אבותינו, הלוך ורקוד סביב עגל פז.
בחיי קבוצה יש לראות סימני התעלות החיים., את האטמוספירה המיוחדת אשר בה תימצאנה ותתהווינה תכונות האדם החדש. קטנה ומשפחתית צריכה להיות הקבוצה- הקבוצה העברית. לא לנו ולא לרוחנו הקואופרציות הגדולות. והלא גם ארצנו כה קטנה מן המשקים הגדולים של אירופה ואמריקה. קבוצות קטנות של 8-10 איש קרובים ברוח- כאלה יצמחו על פני הארץ כניצני האביב החדשים. כל אלה הבאים אלינו מטבח הגלות עם עלבון צורב בלבם, יבקשו פה אגם שקט, יערגו למי מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם 'עם קצת לפחות אוויר לנשימה'. יבקשו- זה וודאי אך הימצאו ? הנה נחנקים לעינינו ונופלים תחתיהם צעירים וצעירות עזובים לנפשם… הם לא מצאו. מים רבים יביא לנו הסער- אך אם לא נחצוב לנו בארות- בארות- לא יהיו לנו מים חיים!
בארצנו החרבה עומדים אנו כעת ושואלים : אי דרך הטוב? בילל התנים שומעים אנו את הד הצער- צער הפרט והאומה… עדיין קוצים וברקנים בכול- גם בארצנו גם בנפשנו… איך להחיות כל אלה? איך תתגבר על כל זה הנפש? מאין תשאב כוחות חדשים ? במה תיאחז ברגעי ליאות, יגיעה, אם לא תהיה לה סביבת אור וחום תמידי, פינת מרגוע נפשית, באר מים חיים?
המשפחה בעבר או הקבוצה בחיינו בעתיד- היא היא המקלט הבטוח האמיתי והתמידי אשר יציל את נפש האדם במלחמתו הקשה נגד כוחות התוהו.
בתקופת העלייה האחרונה הופיעה זו לפנינו כחזון יקר ומוכר, חדש ועתיק ימים גם יחד; בלי כל מגע עם תיאוריות, עם מפלגות- אלא בזרם החיים המתגלים, הרוצים להעלות, וחזון כה חיוני וכה שונה מכל אשר ראינו עד כה.
(צבי ש'ץ על גבול הדממה עמ' 98)
הקמת המשביר הוא רגע אחד של הקמת מוסד שיהיה חלק מפסיפס חברתי אירגוני המבוסס על התארגנות מלמטה מתוך נקודת מוצא של התנדבות וקשר חברתי אך שאינו סוגר עצמו בעבותות של אגואיזם קבוצתי. בידי רשת זו הופקדה בסופו של דבר המטלה להקים את הטיוטה לחברה הפוליטית שעליה היה לקבל אחריות על העם היהודי במסגרת של פרוייקט שהתייצב ללא הרף לאתגר הגדול שהיה מונח בפניו : להקים את החברה המדינית על בסיס של מפגש בין תרבות חברתית צומחת מלמטה ולא מאבדת את האופק והאחריות של חברה שצריכה לענות על צרכיהם של אלו שאיבדו את סביבתם והיו צריכים לברוא את חייהם פעם נוספת.
האם הרעיון פרי אידיאולוגיה
החיים או העבודה או הרעיון
גורדון : לא סכמה אירגונית אלא חיים
מורשת מרקס
המשביר כנקודת בחינה
מלחמת העולם : עצירת הייצוא
הארבה
מעורבות היישוב בכלכלה המקומית גדליה וילבושביץ, ברוך קטינקא
מרד ערבי יהודי
מחלות וגירוש
הרצפלד
מורגנטאו
עבודה ציבורית או התיישבות פועלים ישראל גלעדי קונפליקט בכנרת
ארגון פועלי כנרת דגניה שיעורי ברל בן יהודה, רחל כצנלסון,
שרקיה 47.5 הקמת המשביר
דגניה והמשביר
המושבות
וועידת הפועלים : קרן עבודה, המשביר, התיישבות
שקולניק עבודה היא המרכז אך צריך ללוות אותה בחינוך
מעשה המוליד רעיון נעשה ונשמע
אידיאה של שיתוף : לכל בעייה יש סיכוי בשיתוף אל מול התרבות החלוצית של אמריקה.