לעמירם כהנא
לעמירם שלום רב
תודה על ששלחת לי את הדוקטורט שלך. למדתי ממנו המון ונדמה לי כי זוהי חוליה חשובה במחשבת הקיבוץ ובמחשבה בכלל. סיור גבולות שלא מבוסס על דרך טשטוש. סיור גבולות בין תחומי שבין הגות, ספרות, סוציולוגיה והיסטוריה. ההיסטוריה אמנם נוכחת ושואלת אך אין אתה משתמש בכליה. אני מכיר, כמעט כואב את שורשי הייאוש מההיסטוריה הנצמדת לזמנים קצרים, לתמורות מהירות, מתרגמת מהר מדי לשפה צרה של אלימות ופוליטיקה, אני מכיר את ההיסטוריה וקצריה ואני מבין למה החלטת לגנוז את השיח עמה ולהתרכז בשיח פילוסופי, סוציולוגי, ספרותי.
גרשום שלום אמר פעם כי יש לו עניין מעבר להיסטוריה אך התנאי להגעה לשלב חדש כזה הוא לחצות את ערפיליה. המחקרים ההיסטורים על הקיבוץ ערכו דיאטה בעיסוק הפילוסופי, פסיכולוגי בכל אותן פרטי חיים שאינם מעניינים את המהפכנים, הפוליטיקאים, מהנדסי החברה והכלכלנים. ההיסטוריה של הזמנים הארוכים לא היתה רלוונטית בגלל משך חייו הצעירים של הקיבוץ ועבודה שלך היא ריאקציה בריאה נגד עמדה זו. אך יש לשוב אל דיאלוג עם ההיסטוריה על מנת להשלים את התמונה.
העלייה השלישית היא נקודת מוצא חשובה בגלל עושרה האינטלקטואלי תרבותי אך צריך לזכור שבאופייה היא חושלה בתרבות המוות ההמונית של מלחמת העולם הראשונה תקופה שהביאה עמה יתמות קשה על קבוצות רחבות של אנשים שגם אם חשבו במושגים של יחידים לא היו יכולים להתעלם מהוויה של עקרות, אלימות , הרס יתמות ומוות של המונים. היא היתה עלייה שהקולקטיבים עמדו מאחריה כגורל. אני רואה את מחנות הפליטים באפריקה ובמזרח התיכון המופיעים על המרקע שלא נוצרו באסונות טבע אלא באסונות אדם וחושב עד כמה יהיה קשה לטפח שם חזון שהיחיד עומד במרכזו. חלום ביתניה עילית נשען על הסיוט הזה לא פחות מאשר הוא התבסס על החלום של המושבה השומרית. העובדה שאנו חיים בתקופה אחרת לא יכולה לשחרר אותנו מהפנטזיות הכל כך אנושיות שנחלמו שם אך צריך להבין שהמסגרת והקונטקסט בו אנו פועלים שונים. אנו יכולים לחשוב תנ'ך גם בלי החפירות הארכיאולוגיות אך יש לזכור זאת תמיד גם כאשר אנו מקבלים את מרותה של הארכיאולוגיה כדי להשתחרר העריצות הטקסט הכתוב.
דווקא השוני בין התנאים של שנות העשרים השלושים והארבעים לבין התנאים השוררים עכשיו מחייב אותנו לשוב דווקא אל ברנר וגורדון בני העלייה השנייה. אתה לא התייחסת אליהם לעומק מתוך ידיעה שזמן פעולתם לא היה זמן הקיבוץ אלא זמן הטיוטות לקיבוץ. המורשת של ברנר וגורדון היתה חשובה ומודעת, גם כששללו אותה. בן גוריון אמנם חשב כי כל ההישגים של בני זמנו הושגו בזכות ההתעלמות מברנר ('היורד הזה' כפי שהתבטא) ומגורדון ('למי אתה מתכוון לזה שפירש את התנך?' כך אמר לי על גורדון) ובכל זאת דווקא על העניינים בהם אתה דן היתה להם השפעה מכרעת. גורדון וברנר השפיעו על החלוצים כמו שאחד העם וביאליק השפיעו על הנאורות הציונית. המורשת של גורדון וברנר מקעקעת את התפישות היוצרות קיבוץ המבוסס על הנימה האוטופית של הטבע האנושי שנכלא על ידי ההיסטוריה ושואף לצאת לחופשי מבית כלאו באמצעות הנדסה חברתית. הם מהווים קוטב אחר של הביקורת המרכסיסטית על האוטופיה. הם מחהווים תשתית רעיונית חשובה ליוצרים כמו דוד מלץ, רייכנשטיין ורבים אחרים. גורדון הטוען כי האדם אינסופי ועל כן אינו ניתן למסגר אותו לצורות חיים, לאנחנו קולקטיבי. ברנר מאמין כי האדם שבור קיומית על כן היחד שהוא יכול ליצור צריך להיות מבוסס על ידי מרד פנימי והתקוממות נגד תודעת מוות ולא על ידי נחמת שווא אידיאולוגית. המרד הוא שמוביל אותו לאהבה וליצירה, לרחמים אנושיים והוא תמיד קטוע ושבור. קיום יסודות גורדוניים וברנריים בקיבוץ לדורותיו היו קוטב נגדי שהתקיים גם בעידן מונופול הפוליטיקה והקולקטיביזם.
השינויים שעבר הקיבוץ אכן הוציא מה'תת הכרה השיתופית' אם אפשר לדבר כך יסודות ומתחים שהיו שמורים היטב וחיים בתוך ליבם של מייסדי הקיבוץ יוצאי הבית ובונים אותו המהגרים המבקשים להיות קולטים, העולים לרגל המבקשים להקים אתרים חדשים, הפליטים שחזו ברצח וביקשו לבנות חיים והמשך, המתבגרים הנחבאים בין בני גילם ומסרבים להתבגר. מהלב התרבותי יצאו כל פעם דברים אחרים ושונים. יסודות כאלה עברו במודע ושלא במודע מדור אל דור. גם כשלא חזו בתמונות ירשו את הפחדים ואת התקוות. גם אם סבלו משורשים אופקיים מדי, מאור לוהט מדי הם חיו עם הסיפור של הוריהם ועם הפצעים שלהם.
השינוי שהתחולל בשנות התשעים של המאה העשרים היה הד גם למשבר פוליטי, גם למשבר דמוגרפי וגם למשבר כלכלי. הוא נשען על אופוריה חרדית שליוותה את הקיבוץ שנים אחרי המשבר של שנות החמישים. אופוריה זו צנזרה במקום לחשוב, מסגרה במקום לפתוח האמינה כי הזיקה הדיאלוגית צריכה להיות יסוד משפחתי ולא קהילתי. שהכל יכול לקבל פתרון על ידי תוספת צרכנות ומסגרות רווחה. .תמורות אלו באו לידי ביטוי בתהליכי השינוי השונים שהקיבוץ גם השיתופי וגם המתחדש עברו. הקיבוץ בגלגוליו ההיסטוריים עבר הרבה משברים ושינויים . הוא 'חישב את מסלולו מחדש' הרבה פעמים לא רק בגלל שהדרכים והנופים השתנו אלא גם מתוך תודעה עצמית משתנה על ידי רוחות תרבות ומקורות השראה משתנים. השינוי הדרמטי היה בכך שבמשבר שנות התשעים השתתפו אנשים שלא ביקשו להתחבר אל גלגול השינויים שעבר הקיבוץ בעברו. הם ליוו את מחשבתם בתפישה דטרמניסטית המחייבת אותם פשוט להיפטר מעומס העבר (להיגאל מרעיון הקיבוץ) או לחנוט אותו (כי הוא כבר מת) שתי תפישות שהזינו זו את זו. אופורטוניזם ודוגמאטיקה משחקים זו עם זו ומשתפים פעולה. כמו שמחה לאיד ואבל.
אתה כותב בעקבות ויטגנשטיין על המשחק שהמשתתפים בו משנים תוך כדי משחק את כלליו. לדעתי יש שוני בין משחק שמשנים את כלליו תוך כדי משחק ובין הצהרה באמצע המשחק ' שברו את הכלים ולא משחקים' זהו צעד המתרחש תוך כדי משחק. . הוא אמנם חלק ממנו אך הוא שובר עד פתיחה מתחדשת של משחק חדש,אולי באותם כללים ואולי משחק חדש. בכל אופן הוא שלב באיכות אחרת. זוהי שיבה רצונית לתוהו ובוהו. ושפת שבירת הכלים היא שפה חשובה להבנת הרצף. לפעמים היא אות לרנסנס לפעמים למפולת. חשוב גם לדעת אם שלב שבירת הכלים מסמן הכרעה לעבור למשחק אחר או הוא שיבה לתוהו קיומי והקשבה וציפייה להתרחשות תוך כאב. הרבה חברים שעזבו את הקיבוץ נהגו לומר וכמו שאומרים הרבה חברים שנשארו בקיבוץ בשנים האחרונות 'עד עתה שיחקנו הגיע הזמן לחיות'. החיים האמיתיים לפי גרסה זו אינם המשחק. המשחק יודע כל הזמן שהוא משחק, שהוא יצא מן המסגרת הקיומית להרפתקאה שניתן לעזוב אותה. כאן הסיפור שונה מויטגנשטיין הקדום שטען למשחקים חד משמעיים (בלשון שהיתה מקובלת על ידי חברים רבים שטענו נגד שינוי הקיבוץ 'אתה לא יכול לשחק כדורסל בחוקי כדורגל') וגם מויטגנשטיין המאוחר עם משפחת המשחקים המשתנים. כאן מדובר באותה אבחנה מודעת של אנשים מתי הם משחקים (אך למעשה חיים) ומתי הם חיים (ולמעשה משחקים). מהמר מודע שהוא משחק אך למעשה אלה הם חייו.קדוש מודע כי אלו הם חייו אך גם משחק. המשחק הוא קבלת חוקים לזמן ולמקום מוגדרים, שדה התנסות המכשיר לעמידה במקומות ובמצבים בלתי נבחרים. לעתים קורה כי בתחושתו האדם אומר שיחקתי ולא ידעתי ששיחקתי או חייתי ולא ידעתי שחייתי. ההכרעה כי עד עתה שיחקתי ועתה הגיע הזמן לחיי אמת יכולה להראות על ידי פילוסוף כמשחק חדש למרות רצינותו ולמרות המטען האידיאולוגי שהוא מסתיר אך אנו עם עצמנו ועם חברינו צריכים לבדוק במידת היכולת את המקום בו אנו שורפים זמן ובו אנו משחקים ולו אנו מתייחסים כהתייצבות מוסרית עם חברינו. זהו עול קשה אך גם הרפתקאה מלהיבה.
רבים מדברים על השינוי כתוצאה של שינוי בתנאים אך הכיוון נקבע לא פעם על ידי הכלים שהשאיר המנתח בגופנו בזמן הניתוח הקודם. או על ידי הביקורת שביקרנו בעבר את נופי חיינו, ביקורת שהודחקה על ידי אילוצים ועל ידי דימוי של אילוצים. זוהי יוצאת לאוויר העולם כשחל ערעור על ערוצי הפעלת הכוח הפורמאלי והלא פורמאלי. על ידי החלטות האסיפה והחלטות המקלחת הציבורית , אם לדבר בעגת הקיבוץ המכונה היום הקיבוץ הקלאסי (המצאה מעניינת שנוסדה עם הקמתו של הקיבוץ המתחדש).
הרבה מהתצפיות האנתרופולוגיות, הסוציולוגיות והפסיכולוגיות על הקיבוצים הוכחשו בין השאר מפני שחברי הקיבוץ קוראים את הספרים שנכתבו עליהם. כמו שפרויד לא רק גילה את השפעת המין אלא גם טיפח אותה כך החוקרים מגלים אך גם משפיעים ולעתים הופכים מסלולים שנראים כל כך ברורים. הקורא למשל את מחקריהם של ספיירו ובטלהיים (שדרך אגב נכתבו על קיבוץ אחד בלי להיות מודעים לכך, זה כתב על בית אלפא, זה על רמת יוחנן שעברו תהליך של פילוג זה עם זה) יודע עד כמה נבואתם על המשפחה הקיבוצית הופרכה לחלוטין אך אולי מחקרם היה חלק מהאידיאולוגיה שפותחה לגבי אתגרי המשפחה הקיבוצית? בקיבוץ בניגוד לשבטים הנחקרים על ידי אנתרופולוגים המחקרים מוטמעים מהר ויש בזה הרבה טוב אך גם יש מחיר. תצפיות מדעיות הופכות מהר מאד לפולחן אמוני, הן הופכות לחלק מן השפה ומקבלות אופי כנסייתי כמעט. על כן חשוב מאד לקרוא בספרות ובמסמכים האישיים, בהגות ובמחקר עם הנחות שונות כדי להימלט מהשטחה הפועלת למעמקים. אנו בקיבוץ חיינו את התהליכים הללו לא מעט. מתחזיותיהם של סוגדי השינוי ומגיני הקיבוץ הקדום לא יוגשמו כנראה באופן מלא. יצוצו שאלות חדשות, אתגרים וגעגועים מענים, יפרצו משימות חדשות, צפיפות אנושית אחרת, טכנולוגיה חדשה. מי ייתן ונוכל לשמור על חברה דמוקרטית שבלעדיה לא נוכל לקיים חברה המתנווטת בחילוקי דעות, שמעבר למשטר מקיימת זיקה בינאנושית לא פורמאלית המעניקה תשתית למערכת הכפייה ומערערת עליה. על כל מגרעותיה הדמוקרטיה מעלה את אתגר החירות כמידה המסוגלת לארגן חברה ולא רק לפורר אותה. לכן אין קיום לא לעם היהודי, לא למדינת ישראל ולא לקיבוץ בלעדיה.
יכולתי לכתוב עוד ועוד אך אז הייתי הופך את מעשה החסד שלך לשלוח לי את עבודת הדוקטור שלך לעונש כבד מדי עבורך.
ושוב אני רוצה להודות לך על הנוף שפרשת.
בברכה חמה
מוקי צור