הרהורים גורדוניים נובעים מקריאה מאוחרת בכתביו. והרי הם נכתבו בעין אחר. באקלים אחר ואפילו בשפה אחרת מהידועה לנו. ובכל זאת הם מנגנים על מיתרים מאד קרובים , אפילו אישיים. הקוראים אחרי הדרמה האפוקליפטית הנוראה של הטוטליטאריות והשואה נזהרים במיוחד בקריאת גורדון. כמוהם אלו הקוראים אותו אחרי ייסוד מדינת ישראל ונפילת הקומוניזם הטוטליטארי. . קוראים מאוחרים אלו נוטים או לפטור עצמם צעולו של הזקן כאוטופיסט א פוליטי או כהוגה ויטאליסטי מסוכן.
הויטאליזם העמיד את המחשבה על רעיון החיים האנטי תבוני. על עיקרון אורגאני עם הרבה טונים רומנטיים שפרי ביאושם היו תפישות פאשיסטיות ופאשיסטיות למחצה. תפישות המעמידות על המושג חוויה בלבושו האנטיראציונאלי.
אני שב ומהרהר בראיית גורדון את החיים שהוא תמיד מדגי את חשיבותם מול תפישות מקטעות את רוחבם ועומקם ובהם גם תפישות רציונאליות וגם אנטי רציונאליות. אך במיוחד תפישות המעמיות במרכז את יצר השלטון ואת הפוליטיות הנראית בעיניהם כאמנות השימוש בבני אדם. גורדון מתנגד לפוליטיקה משיחית כלומר לתפישה שבאמצעות הפוליטיקה אפשר לגאול את האנושות. הוא בכלל מתנגד לתפישה הטוענת שצורות חיים ומשטר יכולות לשחרר את בני האדם מכלאם ולהעניק להם כוחות להתקדם אל חירותם הממשית. הוא אינו הגליאני. גם לא מרקסיסטי.
מרקסיזם היום אינו עניין ברור. רבים הם אלו שהפכו אותו לפולחן ולמיתוס המגייס אנשים להערצת סמכות פוליטית כזו או אחרת. אך המרכסיזם תבע את כבודם של הרבים שלא זכו למעמד כלשהו בניתוח ההיסטורי של זמנם. הפועל היה אילם מבחינה היסטורית, אלמוני מבחינה פוליטית ונדחה כגיבור אמנותי. הוא פשוט לא היה. הסוציאליזם כולו האיר עליו באור חדש. הוא לקח ברצינות את הקריאה למימוש זכויות האדם כולם. ההצהרה ההיא שהיתה לסיסמת הקרב של בורגנים בעזרתם הברורה של החייל האלמוני של ההיסטוריה הפועל . השתוקים ביקשו ביטוי פוליטי והיסטורי והם מצאו אותו בקריאה הסוציולוגית פוליטית. שם באחרוני השאלונים על הרכוש והייצור מצאו אנשים מודחים מההיסטוריה מפלט. מישהו ספר אותם. בעצם הספירה הזו היה מרד נגד תודעה והווייה פוליטית מקובלת.
בבית הספר הגבוה ליהדות בסנט פטרסבורג , בית הספר שהקים הבארון גינזבורג היה מרד קטן של סטודנטים שתבעו ללמוד כלכלה יהודית. הבארון התנגד וטען כי לא היינו רוצים ללמוד מה קאנט אכל. זה לא מעניין אותנו. כך לא צריך ללמוד את מצבו הכלכלי ל העם היהודי כי עיקר בשורתו היא תורתו הרוחנית. אך אותו הבארון דאג לקיים פעילות פילנטרופית ענפה כדי למנוע את הגירת היהודים מרוסיה. הוא שדאג למחקר כלכלי עליו הסתמכו הוגי דעות כמו בורוכוב וסוציאליסטים יהודים רבים שהקימו את הסוציאליזם היהודי האנטי ציוני.
גורדון קיבל את הניתוח שחיפש את ביטויים של כל היהודים שנאלמו מההיסטוריה. לדידו ההיסטוריה היא ההיסטוריה של היהודים ולא רק של היהדות. של המסירה הבין דורית לא רק של המילה אלא של חייהם של היהודים. המילה חיים כאן איננה ראייה אנטירציונאלית ומעבר למוסר ולמחויבות האנושית. היא מבוססת על העיקרון שבחיים יש מעגלים רבים מעגל היחיד, המשפחה, הקהילה, הלאום והאנושות. מעגלי תרבות ומוסר וביניהם סולל האדם את דרכו שהיא תמיד מוגבלת על ידי הקיום האנושי הקונקרטי מן הלידה אל המוות. האדם חי את כל המעגלים הללו כשמסביבם סובב הטבע המבטא את מה שלמעלה ומסביב למציאות האנושית. הפתיחות אל הטבע כזירת הקיום מבטיחה כי מעגלי הקיום האנושי לא יתנפצו אל החלקיות אל המופשטות הלא רציונאלית או רציונאליות שטחית המתעלמת מרבדי קיום עמוקים. ההתעלמות הזו מלמדת את בני האדם להדחיק ולצנזר ולהשתמש בטבע ובאדם בלי עכבות מוסריות ולהיכנע ליצרים שהוא ניפח והפך להפשטה כמו יצר הארוס ויצר השלטון. בניגוד לתפישות אורגניות רבות אין כאן היררכיה ולא אורגאניזם הרמוני שפרטיו ידועים. אין כאן כפיפות של מעגל למעגל. היחיד אינו נבלע במשפחה ולא בקהילה, לא בלאום ולא באנושות המופשטת. כל אחד מהמעגלים הללו משוחח עם זולתו. בכל אחד מהם יש לחיות תוך כדי הענות למוסר למרות ואולי בגלל השוני בין המעגלים. בניגוד לתפישות אחרות הטוענות לסמכות על האחרות הוא מבין את החיים כקרעים המתלכדים בביוגרפיות של היחידם ובפעולה ההדדית של היחיד במסגרת קבוצתו, משפחתו ולאומיותו. וכל אלה נתונים בתוך המעגל האנושי המבקש להשתחרר מצורות הנכפות עליו על ידי הפוליטיקה.
גורדון אינו מאמין בכוחה הגואל של הפוליטיקה או של או של המלחמה. עניו מכל אדם היא התכונה החשובה כי היא מכירה במעמדו המוסרי של האדם, כל אדם. שבתוכם האדם פועל ומגלה נופים חדשים וזיקות מוסריות המתחייבות ממעגלים אלו.
האידיאולוגיה אינה כמו שחשב מארקס תלישות משתלטת, גם לא מכשיר שליטה היא לא אידיאה מדריכה למעשה או שקר מדריך ממשלות היא קודם כל דיאטה רוחנית שמאמץ לו אדם דיאטה שסוגרת עליו ומצמצמת את אופקיו ונוטה להפוך לסימפטום מסוכן לאופקים מסתגרים. התחליף לה אינה חיים נטולי כיוון ומשמעות, נרקיסיות ופולחן של בדידות. האדם הנפתח לזירות חדשות של קיום, הבונה עצמו ביחס לטבע ולזולת, לתרבות ולחידוש החברתי איננו אדם חדש אלא אדם המתקן עצמו ללא ליאות בהכרתו כי גם הוא גם האנושות זקוקה להתחדשות. לא על ידי הסתגרות אלא על ידי פעולה המלווה בקריאה רוחנית מתמדת של מצבו שנעשית באמצעות הלימוד והעבודה בטבע.
העבודה בטבע אינה פולחן, ריטואל היא פעילותמ אנושית המעניקה תשתית לחיי הרוח והקיום. האופן בה היא מפיעה על החיים אינו מאגיה מזיזה הרים כמו הטכנולוגיה והערצתה, היא גם לא של כניעה ואימה אלא של השתתפות . הערצת הטכנולוגיה מביאה לפולחן של גבורה בהברת הטבע ולכן היא מובילה ישירות למחמה. ההרס הוא חלק בלתי נפרד של יישותה.
האמונה בפוליטיקה לדידו של גורדון אינה דומה ליכולת לפעול בעולם של הרבים. בחברה. היא סימפטום לייאוש מהיכולת להשפיע על החברה שלא בדרכי אלימות ושליטה . היא ביטוי לייאוש אקטיבי. מארקס יאמר שבאין פוליטיקה לוחמת המשטר הישן ינצח בקרב שלא הוכרז נגדו. גורדון יענה לו כי הקרב הזה יביא את האנושות לידי שעבוד חדש ויותר אכזרי. ז'בוטינסקי יבקש להשתמש בפוליטיקה כדי להכניס למשחק ההיסטורי את היהודי שללא היסטוריה יהיה קרבן של ההיסטוריה. כך גם יגיד בן גוריון. אך ברל כצנלסון יבקש להיות מודע לכך כי אנו פועלים בתוך ההיסטוריה ואבדה יכולתנו לחיות מתחת לרדאר, כחיילים של היסטוריה אחרת, של פוליטיקה שאנו בשבילה שמן בגלגלים. אותם חסידי דיאטה הפוליטית ייכבשו תחת ציפורניה. אין זה אומר כי באנו אל ההשתתפות בהיסטוריה כנכבשים על ידי הגיונה האנטי מוסרי. אנחנו צריכים להשתדל במעגלים השונים תוך ידיעה ואחריות שאין מעגל משוחרר מהדילמות המוסריות שהוא מעלה. שלכל המעגלים יש השפעה על חיינו ועלינו לא לברוח מהאחריות השונה שבכל אחד מהם. שהכרעה פוליטית היום יכולה להיות תשתית להכרעה תרבותית של מחר, מצע של הנוצר במעגלי חברה וקהילה היום יכול להיות נקודת זינוק לאפשרות פוליטית למחר. חיים אינם עיסה אחת אליה אנו כפופים אלא תחנות מורכבות, מבחני על מתמשכים המשתנים ומשנים את שיווי המשקל ביניהם וכל תחנה פותחת אופקים ומבקרת את הלקח שנלמד מזו שלפניה. גם מעלה ומציפה שאלות חדשות מתוך אלה שנטמנו בשלב מוקדם יותר.