חביבה פדייה

בעשורים האחרונים התחולל מרד של חוקרי הקבלה נגד הקריאה שלה כהד למאורעות היסטוריים חיצוניים או כתגובה להוויה החברתית בתוכה פעלו יוצריה. החוקרים סרבו לקבל את יצירת המקובלים כתיבת תהודה לאירועים כמו גירוש ספרד , כביטוי למחאה חברתית בקהילה היהודית או כנושאי מאוויי משיחים להביא לתמורות מדיניות בחיי היהודים. הבת של רב צעיר, דודו של אבי , פגשה את שלום עליכם בשוויץ כותב בעמידה את אחד מספריו. מעל לראשו התנוססה מטריה. שאלה אותו הילדה למה אתה צריך מטריה בתוך המלון? השיב לה שלום עליכם שאם לא תהיה מעל לראשו מטריה המסתירה את האלפים ישכח את כתריאלבקה ולא יוכל לכתוב. דומה כי חוקרי הקבלה פרשו מטריה מעל ראשיהם כדי לא להיסחף בזרמי ההיסטוריה האלימים שזרמו מסביבם וקראו
להם . אך השנים עושות את שלהן והמחקר של הקבלה עצמו עובר מדור אל דור, מאסכולה לאסכולה ומצטרף לסיפור עלילה היסטורי בו חוליה מתחברת אל חוליה, מורדת, מתנתקת והמנגינה נשארת ומשוחחת מחדש. כל דור של חוקרים פועל בתקופה אחרת, מתוך רגישויות שונות ומגלה גילויים חדשים בכתבים הישנים והסיפור מתפרש מחדש. מנגינה מחקרית זו מהדהדת , מתפענחת ויוצרת מחדש קשרים להוויה הישראלית והיהודית. בין חוקרי הקבלה בדור השני מלומדים מסרבים כמעט לספר את הביוגרפיה של המקובלים אותם הם חוקרים ואת יחסם לאירועים האקטואלים המתרחשים בתקופתם. הם חוששים שמא ייפגע הדבר בטהרת המחקר . לדעתם התהליך היחידי ששווה לציין הוא הדיאלוג בין טקסטים, הדיאלוג של מוטיבים המדברים זה עם זה. אחד מהם כמעט יצהל לציין שמורו פרופסור גרשום שלום כתב את מחקריו באופן שונה לפני השואה ואחריה. ככל שבמחקריו בקבלה הוא ידגיש את המרחק בינה לבין האירועים ההיסטוריים המתחוללים מסביב יוצריה כשיעסוק בחקר הקבלה בזמננו דווקא ידגיש את החיבור בין המחקר הקבלי והאירועים ההיסטוריים המתחוללים בסביבתו. מתברר כי הסירוב לעסוק בהיסטוריה והרצון להביא בפני החוקרים אנתרופולוגיה סינכרונית קשורה לא מעט בתפישתם של החוקרים את זמנם ואת תפקידם.חקירה המפגישה בין טקסטים ושוללת הדגשת אירועים היסטוריים המהדהדים בטקסטים נובעת מחשש שמא ההיסטוריה והאידיאולוגיה המלווה אותה יבלעו את המחקר החופשי האוניברסאלי מצד אחד או ידגישו יסודות אנרכיים וספונטאניים היכולים לפגוע בסמכות ההלכה.

החוקר השותק המסרב לקבל את הקשר שבין עלילות חייו החברתיים והפוליטיים של היהודי בהגירתו, בגירושים ובנדודים, בחייו בתוך הקונפליקטים בין כוחות חברתיים והשפעתן של תנועות רוחניות זרות הפועלות בסביבתו ונצמד לדינמיקה הפנימית בה טקסט מדבר לטקסט, ספרייה לספרייה , מקובל לתלמידיו.הוא חושש מפראזות ודגלים שיכבלו אותו ויהפכו אותו לכלי או לשוליים. רוב החוקרים האלה באים אל הקבלה כאנתרופולוגים, כסוציולוגים לא כבני בית. לעתים הם מגיעים לחקר הקבלה כדי למצוא לעצמם בית בקור ההיסטורי סוציולוגי בו הם פועלים. לא כן חביבה פדייה. היא באה ממשפחה שנושמת קבלה. שמריחה, מתפללת, רגישה לא רק לטקסטים אלא גם למחוות. מתנסה מבפנים. היא שייכת למשפחת הסוד עצמה המאירה מבפנים את החיים הפומביים של הקבלה. אולם במחקריה היא מבקשת להפליג מנמל ביתה אל הים הפתוח של השיח האקדמי על גליו השונים. הוא המעניק לה את הלגיטימיות והפרספקטיבה להשמיע את קולה כאישה, כבת ליהדות המזרחית ודרך המחקר לגבור על האיסורים והנדרים מהם לא שוחררה במסורת שירשה. היא מסרבת לקצף בנטיעות אך נאלצת לפרוץ גדרות. משום כך היא עוברת בשדות המחקר השונים מפסיכואנליזה ועד פנומנולוגיה רדיקאלית, מסוציולוגיה ובריאנית ולימודי דתות , היא מבקשת להתמודד עם הפוסט מודרניות כשותפה ובעלת פלוגתה. היא מתנזרת מקבלת סמכות התבונה האוניברסלית המדבירה את המיעוט והאחר וחוצה את קווי ההיסטוריה המודרניסטית אולם היא לא מהססת להעלות את השאלה של הבלבול בין זכות המיעוטים לספר את סיפורם לבין הנרקיסיות של יחידים שאינם מבקשים להיות אחראיים ומעדיפים את הקרבניות על הקריאה להכרעה על בסיס של דיאלוג. אלו המחפשים מחסה מביקורת ראציונאלית ומוסרית. היא מצביעה על המתח בין גלובליזציה המאפשרת ראיית האנושות כיחידה מחייבת לבין ההיתר שהיא נותנת לטשטוש היחיד , למחיקת התרבויות של הקבוצות הקטנות . לבלבול בין ראייה כוללת של מגוון של תרבויות ותרבויות שוליים לבין אנורקסיה תרבותית. בספר שלפנינו היא עושה את מלאכתה בגלוי ובפירוט.
השנים עוברות באופן דיאכרוני והמחקר עובר מדרך קריאה לדרך קריאה גם כשהוא מבקש לגלות את החוטים הסינכרוניים החוצים את חקר הזמנים האבודים. כך הקורא את המחקרים של המאה האחרונה יכול לאבחן בפקעת קווי מתאר מעניינים. גם תעודות זהות וגם דרכוני מסע מדור אל דור. נוצרה דינמיקה פנימית של טקסטים החוקרים טקסטים עתיקים לנוכח תמונות אקטואליות בתערוכה המתגלה מסביב.
חביבה פדייה איבחנה למשל בין פעילותו של רבי משה קורדוביירו שהקיף מכלול גדול של טקסטים ללא בחירה ואבחנה מתוך תפישה כי המכלול המגובש והשלם מדגיש את הכיוון האפוקליפטי של ההיסטוריה . אם חוקרים את כל הטקסטים ומפרשים אותם מתברר כי ההיסטוריה מתקדמת אל קריסתה. ההיסטוריה הגלוייה מוליכה אל הסוף . רק אחרי כיליונה תתחיל ההיסטוריה האמיתית, הקדושה. הרמ'ק לדעתה של חביבה פדייה חי בצילו של המאורע האפוקליפטי של גירוש היהודים מספרד. לעומת הרמ'ק טוענת חביבה פדייה , דור אחריו, האר'י בוחר מה להביא מהספרייה של המקורות הקבליים. בחירתו נובעת מתוך תפישתו כי האיסוף הסלקטיבי מקביל לתהליך של הבנייה ותיקון. למידתו נובעת מתוך תקווה לאיסוף גואל, לבניין מחודש של קומת האדם העליון. הרמ'ק מוביל להרס ההיסטוריה מתוך כיבוד כל שלל הטקסטים בצל גירוש היהודים האר'י שהתרחק מהאירוע בונה עולם מתוקן.

גרשום שלום ערך דיאלוג אינטנסיבי עם הרוחות שסבבו אותו. הוא התווכח עם אופנות ותנועות שהתחוללו בסביבתו. הוא התמודד עם השמאל הראדיקאלי אותו הוא הכיר באופן אינטימי בדמות אחיו ורנר והקרב עם ברטולד ברכט על נפשו של ולטר בנימין. הוא התמודד עם האתוס המיתי של הבורגנות היהודית המתבוללת בתוך משפחתו , עם הציונות כתנועה משיחית המנוהלת על ידי פראזות של יחסי ציבור בעלות תהודה אפוקליפטית. את כל זה עשה דרך מאמרים לוחמניים, כאיש תנועת הנוער, כמורד בה, כמורד ברבו מרטין בובר אך במחקריו ההיסטוריים של הקבלה ולימוד הטקסטים הותיר את הדיאלוג שלו עם המאורעות , התהליכים והתורות בסתר . כשהלך להרצות בארנוס וידע שהוא מרצה בחבורה הנחשבת יונגיאנית הוא הביא בפניהם פרקים בקבלה שאמנם יכולים היו להתרגם לשפתם. אך הוא לא התייחס בפומבי לשפה היונגיאנית. באופן אישי, במיוחד בהתכתבותו עם ואלטר בנימין מתברר אפילו ששלל בתוקף את גישתו של יונג. הספדו של שלום על רוזנצוויג חושף עד כמה היה יכול להשתתף בוויכוח הציבורי על התיאולוגיה שנדדה למדע ולספרות. אך זה היה אירוע בהחלט יוצא דופן. . הסתר זה של וויכוחו של שלום עם הזרמים האופנתיים בדורו איפשר לו להשתתף בוויכוח הציבורי וגם לבקר את מחקרו של בובר על החסידות שהיה יותר מוויכוח אקדמי. דרך כתיבה זו מאפשרת לשלום לתבוע חיים אותנטיים ואוטופיים ולחפש להם שורשים במסורת של הקבלה והחסידות מבלי שהוא יוכל להצביע לאן דרך זו מובילה. 'סיכון מחושב' הוא קרא לזינוק זה אל האי וודאות הנובע ממפגש עם הארץ, עם הצורך לבנות בסיס מטריאלי ותרבותי שיאפשר צמיחה יהדותית חדשה. דרכו האישית של שלום היתה מן ההשכלה הכללית, ממיטב מסורת ההתבוללות היהודית אל ההכרעה היהדותית הציונית המוסרית . חביבה פדייה לא פורשת מן הוויכוח הגלוי על הקונטקסט התרבותי של מחקר הקבלה היא עושה את דרכה מן הבית היהודי בו גדלה אל המרחב של חיפושים הומניסטיים המתקיימים בזיכרון השלם של מקורות היהדות. היא מבקשת להאיר את המסורת בה גדלה ולצרף לה את המבט המנתח של מי שלכאורה נידון בה לשתיקה כאישה, כחוקרת. היא מפנימה, מעכלת מתבוננת. דומה כי היא מנסה להטיל את ארבעת מפלסי הפירוש הפשט, הרמז הדרש והסוד על עצם הקריאה של ההיסטוריה כנוף, כאמנות, כתיאולוגיה וכמערכת קשרים שאין לתת להם ביטוי מילולי בלבד. היא משוחחת עם ואלטר בנימין ופרויד העורכים את שיח הגולים שאינם משלימים עם גורלם אלא מבקשים למרוד במציאות חייהם. היא מפנימה את כל זרמי המחשבה שלאחר מלחמת העולם השנייה ומסה לבחון דרכם את הקבלה והמחקר שלה. מסע מיוחד זה מגלה לה הרבה נופים חדשים ומסתיר אחרים. היא עורכת התמודדות גלוייה זו אחרי שנים בהן המילים והמושגים מצאו ביטוי במרחב הגיאוגראפי הישראלי, שנים בהן הריבונות הישראלית ומאבקי החברה בתוכה תבעו מחירים קשים והתקוממות עמוקה. בהן הניצחון הצבאי היה לאתגר מוסרי. בהן השואה הטילה את צילה על כל ההוויה האנושית. בשנים בהן הוכנה התשתית הרוחנית לאירועים הללו המקורות הקבליים היו יכולים להתגלגל מנקודת זינוק ליצירה למערכת קופאת של פונדמנטאליזם וניאו התבוללות.

בחיפושיה אחרי המקורות של תנועות רוח הנאבקות על הגמוניה רוחנית במדינת ישראל, חוקרת פדייה את חב'ד ואת הרב קוק כמייצגים גיבוי רוחני לאידיאולוגיה סמכותנית המבקשת לרשת את ההגמוניה של תנועת הפועלים בדפוס של מדינת הדת אצל חלק מיורשי הרב קוק ואת התפישה החרדית המבקשת להקפיא את תפישת הקהילה הגולה המצפה לגאולתה העתידית אצל יורשי המסורת החבד'ית. את תורתם חוקרת חביבה פדייה בספר שלפנינו. אני מבקש להעיר על כך הערה אישית מתוך חיפושי הבלתי שלמים. היו תלמידים ובני שיח עם מקורות אלו שהגיעו לפינות אינטלקטואליות והיסטוריות שונות. זרעיהן הנביטו ממשיכים ומורדים, פרשנים ואנשי סוד שונים. אלו שדיברו כתלמידים ואלו שדיברו כמקושרים מרחוק. נכון עשתה חביבה שקשרה את הפונדמנטאליזם והלאומנות עם תורותיהם אך צריך כאן להדגיש כי היו שלקחו ממורשתם יסודות אחרים. הרב קוק ניהל דיאלוג מורכב ביותר עם בני דורו , אנשי העלייה השנייה עם גורדון, עם אז'ר, עם ברנר אותו זיהה עם נשמות התוהו הן בתודעה של המשך והן בתודעה של פרידה. לשם לימוד של המשכיות מורכבת זו צריך לצאת מתוך הנחה שעדיין סיפור המורשת הציונית לא נגמר והוא מכיל בתוכו הרבה אפשרויות למרות שהוא הופרד בכוח חלוקת המגרשים האקדמאית מלימודי היהדות. אם מסתכלים על כל התמונה תלמידי הרב קוק נמצאים לא רק בגוש אמונים אלא גם בקיבוץ הדתי ובאנשי תורה ועבודה שלא לדבר על רבים המפוזרים באקדמיה . תלמידיו וצאצאיו של המורשת של רש'ז אינם רק במצפים למשיח עכשיו . שמואל אחיו של יוסף חיים ברנר שהיה איש חב'ד סרב לדבר על אחיו האפיקורס אולם זה כתב מאמרים באידיש המהללים את החסידות לעיתון האנרכיסטי בלונדון. איש היה בארץ שקראו לו פנחס שניאורסון וכינויו היה קליפטה, זקוף כאקליפטוס איש השומר ופועלי ציון שמאל כמובן ממשפחת שניאורסון. חבר לחדר של הרבי האחרון לו מצפים כל מאמיניו עד היום היה אברהם שלונסקי שגם היה קרוב משפחה של השושלת של חב'ד וגם מעין רבי לחלוצים. שמואל שניאורסון גם הוא מהמשפחה היה ראש תנועת הנוער המחתרתית הציונית ברוסיה הסובייטית בשנות העשרים . הוא הצליח לעלות ארצה כשהונף הגרזן על שתי המחתרות היהודיות חב'ד והתנועה החלוצית. כשנודע לשמואל שניאורסון שהסובייטים כלאו את הנהגת התנועה הוא שב לברית המועצות כדי להנהיג את המחתרת הציונית הפצועה ושם אבדו עקבותיו. בכל התנועות הללו שניתקו מגע עם שרשרת הסמכות של הטקסטים והמנהיגות נותר הרשימו העמוק של תרבות הסוד.
ברשימותיו העלומות של גרשום שלום הוא כותב שכדי להגיע להר האמת יש לחצות את ערפילי ההיסטוריה. קריאה היסטורית ופילולוגית מדוקדקת היא תנאי ליצירה ולגילוי של האמת אך זהו תנאי לא מספיק כי אפשר 'למות בפרופסורה', להישאר תקוע בהיסטוריזם דקדקני. .שלום ביקש את המתח הפורה הנובע מהתודעה המכירה ברצף הרוחני המואר בעת שבר והסתר פנים. שם נולדת ההכרעה האישית והעיצוב המחודש של החברה. הכרעתו הציונית של שלום להיות יהודי, לחשוף מקורות עלומים שצונזרו על ידי הקונפורמיות , להיאבק על דיוקנה של החברה החדשה באמצעות טיפוח הזיכרון כמפרה את היצירה. המגלה משהו על הנפש פנימה ועל התקווה . שלום חשש ממחקר שאיננו ראי או תמונה לפי גרסתה של חביבה פדייה. בספריה האחרונים נכנסה פדייה לגוב האריות והוציאה משם שלל רב שעוד יתמיין על ידי חוקרי עולם ושותלי גינות . אוצר זה עוד ייפרש בשירתה של חביבה ובמחקריה החרוצים ואנו מחכים להם בכיליון נפש .אנחנו מאחלים לך פחות כאבי לידה ויותר שמחת הגילוי.