חילוניות עברית
העכביש והדבורה
הוויכוח על ערכם של אמצעי התקשורת הוא ישן נושן. ההתחלה שאותי מאד עניינה היתה הוויכוח על הספר המודפס שקדם לוויכוח על ערכה של הרכבת שאף היא כידוע אמצעי תקשורת חשוב. (לנו ליהודים ,ידוע כי אחד השינויים בחיי היהודים בעת החדשה היה שכשהיו מהומות ורצח בקהילות היהודים הפורעים היו נוסעים ממקום למקום ברכבת ומעבירים את רעל שנאתם ).
בוויכוח על הספר המודפס טענו המתנגדים לו כי האנשים הקוראים בו ישתכרו ממנו ויאבדו את עצמיותם. דון קישוט הטובע בין ספרים ילך להילחם בטחנות רוח. הם האמינו שאותנטיות נרכשת ביכולת שלך לא להילכד בהערצת דימויים המובלת על ידי הספר הכתוב. הספר גורם לשכחה עצמית ולהתפשטות של אמונות שלא נעכלו לאנשים שלא יוכלו אלא לעשות בו שימוש לרעה. אל תקראו עד מאוחר בלילה אמרו הורים מודאגים. לא רק על העיניים ריחמו אלא גם על הלב הבורח עם שורות הספר לעולם רחוק מדי, תלוש מדי.
יונתן סוויפט הסופר כתב על כך שיש שתי מפלגות מפלגת העכביש ומפלגת הדבורה. העכביש מוציא את כל קוריו מתוכו. הדבורה יונקת מהפרחים הנמצאים מחוצה לה. העכבישים אוהבים את הבוקע מתוכם הדבורים מחפשות את תקוותם בעולם אם לומר בשפה של היום העכביש אותנטי הדבורה רלבנטית..
העוסקים בחינוך , במיוחד אלו שמבקשים לחנך את עצמם מכירים יפה את כל האופציות הללו. את ההתנפלות על הספר הזר והרחוק כדי לא להתייצב מול הכאן והעכשיו המציק, גם את הסגירה בפני כל קול הבא מבחוץ מפחד ערעור פנימי.
סוויפט העדיף את הדבורה. הוא לא אהב את ההקאה של עכבישים היוצרת רשת לוכדת. בגנים של אותן שנים היו שותלים שושנים ליד השער כדי לזמן את הדבורים לאסוף צוף. בגלל הדבורים השושנים היו סמל לחברות. ייתכן כי מכאן בא הביטוי 'כאן זה לא גן שושנים.' זו לא היתה השושנה היחידה שאילף הנסיך הקטן אלא גן פתוח לרדיית דבש ולעקיצות ידידותיות.
עלינו להכיר את העכביש והדבורה כאופציות של המחנך את עצמו. יותר קשה להצביע האחד על השני ולקרוא בגנאי :אתה דבורה משועבדת לזולתך ולמשטר, אתה עכביש הסוגר את כל חלונותיו מלראות ולקחת אחריות.
בשנים האחרונות התגלה משבר גדול בגידול הדבורים. כלי התקשורת שלהן שובשו על ידי אמצעי התקשורת הרוחשים באוויר. הן איבדו את היכולת שלהן לשדר. היחד שלהן שובש על ידי עודף של גלים אלמוניים. הן כנראה לא יכולות להפוך את עורן ולהפוך לעכבישים לוכדים ברשת. נראה שלא פעם אמצעי התקשורת משבשים דווקא את הקשר כי הם רק מחופשים ליוצרי קשר. אנו צריכים לנווט עצמנו בתוכם לא פעם כמעט באלימות. והמילה אלימות קשורה לאלם. לאובדן היכולת לקשר. הכעס מגיע מאותו ייאוש מהשפה האנושית לחבר בין האנשים. זו אותה סטירת לחי שסותמת את הדיבור. היא באה מאלם. משתיקה רועמת. מייאוש מקשר. מעיוות הקשר . רבי חסידי דיבר על אלוהים בשואה וציטט את הפסוק 'נושא משך אלומותיו ' כשהאלומה פורשה על ידו כבאה מהאלם . כאן דווקא האלם של אלוהים כלפי הקשורים לו וזועקים להופעתו.
מאמץ הזה לקשר והעצב בהפרתו לא דומה לדרכם של אלו מן העכבישים המאוימים הסוגרים את עצמם כדי להישמר מקשר מהשפעה זרה. הדבורים שאיבדו קשר מודעות בדרכן כי הן חיות בעולם של תקשורת המחייב לחצוב את דרכם לקשר במאבק עז עם גלי התקשורת הרוחשים וחודרים לחיים האינטימיים של כל אחד . אפילו הדבורים צריכות כנראה להבחין בין האמצעים התוקפים אותן, משדלים אותן. כנראה שרק לאט לאט הן תוכלנה למצוא את הדרך המהירה להיות דבורים המשדרות ידידות, הפועלות ומביאות הביתה דבש אמיתי . אולם לא כדאי להיסחף עם סיפור הדבורים . הדבורה אמנם הרשימה את האדם כמבשלת בעולם החי שאינה טורפת ואינה מסתפקת בבליעה . אמנם רבים ראו בה סמל ליחד יצרני אך האם ניתן לקבל את כל ברכותיה כאנשים ? האם יוכלו האנשים להגשים את ממלכת הדבורים כבני אדם חופשיים, שווי ערך, באופן דמוקרטי – בלי חלוקתה המעמדית הגורלית?
ללא מלכה?
העולם שלנו הרווי כל כך קידמה טכנולוגית שנכנסה לחיינו הכי אינטימיים לעתים מעצים את תודעת קוצר היכולת האנושית להפוך התקדמות לקידמה. מתחת לרדאר של האמונה הדוגמאטית בעריצותה של הטכנולוגיה מתקיימת סרבנות נסתרת. אמנם האנשים אינם מצטרפים לתנועה שהיתה פעם של שוברי המכונות בשם השוויון. אך הם מודעים בהחלט למחיר הקידמה ומפתחים יחד עמה זרם נגדי..
יחד עם מטוסי הסילון, הטילים ארוכי הטווח, הלוויינים ושאר צעצועי המדע המאוהב בטכניקה של מהירות אנו מודעים יותר ויותר להעדר אופקיה המוסריים של נושאי המסר הטכנולוגי המסר המוחץ ביותר של תקופתנו . הוא אדיש לסחרחורת הקיומית שהוא נושא.
יחד עם המודעות למהירות שהושגה אנו עדים לכך שדווקא בעולם כזה מיליוני אנשים רצים במו רגליהם . הם רצים כדי לרוץ. כדי לשוחח עם גופם שיח ראשוני. הם מצטרפים אל כל ההולכים כדי ללכת ולא ממהרים לשום מקום. הוויתור המודע שלהם על כלי תחבורה שהעולם מציע להם ושהם צורכים אותו בהתלהבות במועדים אחרים. אין הם מבקשים להתחרות עם המהירות הטכנולוגית אלא לעצור אותה כבמעין פולחן . בעידן של חופש הם מטילים על עצמם מגוון של דיאטות טכנולוגיות מחמירות . בראשית המאה העשרים היו שגידלו חיית מחמד – צב . הם היו מהלכים בחברתו כשהוא קשור לאדוניו כדי להוכיח שהם עוצרים את הזמן. כך ליד פולחן הטכנולוגיה מגיעה אלינו רוח המורדת בהערצת הטכנולוגיה וכחלק ממנה רוח המזרח העוצרת כל במדיטציה ובתרגילים מרוכזים בגופו של היחיד וברוחו השואלת. זוכרים ויוצרים פולחנים המקפיאים את הזמן על ידי קידוש רגעי עבר וטכניקות של העבר. יחד עם העובדה שהדפוס נעשה כל כך קל ומתקדם עדיין יושב בפינתו הסופר סת'ם וכותב כתבי קודש ומזוזות עם הרוק, הדיו והנוצה . הוא עוצר את הזמן ורושם ספרים שנשארים ספרי קודש כי הם מבקשים להוכיח כי יד הזמן אינה משפיעה עליהם הם מתבססים על טכנולוגיה מקודשת. גם החקלאי החורש את אדמתו בטרקטורים מתקדמים מגדל ליד ביתו עציץ ולפעמים גם גידולים אורגניים מבראשית.
כך בצד הרפואה הטכנולוגית צומחת לה הרפואה האלטרנטיבית אולי בגלל שהראשונה איבדה את הקומוניקציה עם החולה כאדם ואת סקרנותה לדיאגנוסטיקה הצומחת מן הדיאלוג בין הרופא לחולה.
לעתים דווקא מתוך ההישג הטכנולוגי נולדת מודעות עמוקה לטבע ולאדם . לאקלים , לאשפה המצטברת , לשפל האנושי המוטל על חלק מהאנושות , לסיכונים האקולוגיים שהופכים מוקד לדילמות מוסריות הצומחות מתחת לרדאר של הניטרליות בשימוש ובהערצת הטכנולוגיה.
אל מול הטכניקה המדינית השולטת באמצעות אמצעי התקשורת והביורוקרטיה ההיררכית והמופשטת מתקיימות פגישות ספונטניות בין אנשים ברחובות העיר ובקהילה . באמצעי התחבורה ובמקומות הבילוי, בבתי הכנסת ובמקומות הלימוד. לא רק קהילות מסורתיות אלא קהילות רדיקליות המחפשות שורשים לאוטופיה בה הם מאמינים. וחבורות מהפכניות החושדות בתרבות שירשו ומכוננות עצמן אל מול חזון המבקש התחלה חדשה. כל אלה מתקיימים יחד עם שותפויות כלכליות וולונטריות.
חברות דמוקרטיות ניכרות בשילוב המתוח של כל הגופים הללו בכלים המדיניים. הם עומדים מול ועם רשתות גלובליות, חברות ומותגים שהניכור בהן והאלימות גדולה למרות מערכות פילנטרופיות שהם מפתחים על ידם. מול התנועה לעבר מערכות ענק מנוכרות אך אוניברסליות מתקיימת תנועה נגדית לעבר מערכות רצוניות קהילתיות . תיאטרון ותיאטרון שוליים ? אולי. אך המערכות הביורוקרטיות פועלות לאור קודים מנוכרים והמערכות הוולונטריות המכוונות לניסוי חברתי, לרנסנס תרבותי ואמנותי צומחות לצידן. אולם לדיאטה הטכנולוגית צרכנית יש גם צאצאיות אחרות: הכת והפונדמנטאליזם הדתי והפוליטי. אל מול התרבות הצרכנית צומחים פולחני אמנות, חזרה לדת, אנרכיזם צרכני ,רעב ייאוש ואלימות. מצעד החירות מחולל בעיוותו עריצות וטרור..
הפגישה הספונטנית, הניסיון להצמחה חברתית מלמטה הרגישות לקשר שבין פוליטיקה וחינוך עברו מבחנים בלתי אפשריים במאה העשרים ולא עושה רושם שהם פחתו במאה העשרים ואחת . אך כמו שאמר ולטר בנימין : אופטימיות היא מגרעת טבעית. תקווה היא מעלה על טבעית.