חופה באום ג'וני
הרוח כאן חזקה ולא תמיד נעימה. אז אתם אולי יכולים להבין עתה את כל אלה שנמלטו מאום ג'וני לצמח לתפוש את הרכבת. נראה עוד היום שהתנאים הרוחניים קשים. העוזבים אז לתחנת הרכבת בצמח התחלקו לשני סוגים אלו שהגיעו שעתיים לפני צאת הרכבת ואלה שהגיעו שתי דקות לפני שהרכבת זזה. מה היה ההבדל ?
היה כאן איש בעל לב גדול וידיים נפלאות שידע לטפל בחיטה, בעצי הפרי ובאנשים ברכות ובאהבה. הוא היה מעין אבא לחבורה המיוחדת. כל פעם שהיו אומרים לו כי מישהו יצא לתחנת הרכבת עם לב כבד היה רץ אחריו יושב עמו ומדבר והחבר היה חוזר למרות הרוח. אלו שכאבו אך רצו לחזור לדגניה של אותם הימים היו יוצאים לרכבת מוקדם כדי שתנחום ישיג אותם. אלו שהחליטו כי הם רוצים באמת לצאת מהמקום עזבו בחשאי כמה דקות לפני בא הרכבת כדי שתנחום לא ישיג אותם וישכנע.
אולם יום אחד בא הרוח ולקח את כל הצריף שהעתקו לפניכם לצמח. אז כבר תנחום לא היה יכול להחזיר את הצריף מן הרכבת. כל הקבוצה רצה לתחנה ושכנעה את הצריף לחזור. נצטרך את כל האנרגיה של כל אלו שבאו לטקס כדי לא לתת לאום ג'וני לברוח לצמח כי היום יש כאן חתונה.

לפני שנים שהתחלתי לחקור את ימיה הראשונים של הקבוצה התפרצה למשרדי בקומה השלישית של בית התנועה הקיבוצית אשה במחצית שנות השמונים. היא טיפסה את כל הקומות כי היתה סרבנית מעליות.
היא אמרה: אתה הולך לכתוב שהחתונה הראשונה בקיבוץ היתה של מרים ויוסף ברץ עם חנוכת החצר ב1912. לא נכון. אני הייתי הכלה הראשונה והתחתנתי באום ג'וני. מרים ברץ השאילה ממני את הטבעת לחתונתה ולא החזירה.
אחרי שאמרה תיארה את חתונתה באום ג'וני. בחיי המחקר למדתי להעריך חלק מהסיפורים כאמיתיים והם מוגדרים אצלי אמיתיים כי אי אפשר להמציא אותם. וכך תיארה את החתונה.

ערכו שער מענפים ועל ידו עמד חבר עם קתרוס וקיבל את האורחים במנגינות. הם הגיעו רכובים על סיסיהם עם שתי חולצות. האחת לרכיבה ואחת למסיבה. עץ יבש היה באופ ג'וני. עליו תלו את חולצות הרכיבה שלהם ומאז נקרא עץ החולצות. הביאו שתי חביות עם יין ועם מים. במסמרים תלו עליהם ספלים ממתכת. את הצלחות צבעו במיוחד ואשת השיך הכינה דגים לכל האורחים.
בא השוחט וערך את הטקס. חופה כהלכתה. אחר כך החלו הריקודים. החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות.

מכיון שהסיפור אמיתי פרסמתי בספר כחתונה הראשונה בקיבוץ. אולם קיבלתי מנהלל רוח קרה. שפרה קדמה לרחל! ומאז אני לא יכול להגיד מה היתה החתונה הראשונה בקיבוץ.

בכל אופן כנראה שמאה שנים לא ראה המקום הזה חופה. והוא המקום שבו התחילה ההרפתקאה. לפני מאה שנים בדיוק התחולל פה קרב האם הסיפור של הקיבוץ הוא רק הרפתקאת נעורים מלהיבה או בית המכיל בתוכו את ההרפתקאה. האם האהבה יכולה לבנות בית מחייב לשנים. והנה כאן אנו שבים להחלטה הזו של איתי ושני. ברית לשנים. ברית הנכרתת לעיני עדים אוהבים, משמעותיים. פרכוסי הלב הופכים לתלם ארוך.

משתתפים עמנו ברוחם אבות ואמהות סיפורו של עם המצוי בסיפור המשפחה. חלוצי העלייה השנייה והשלישית.כפר אוריה וקריית ענבים, דגניה ב' וכפר סבא, מעפילי מאוריציוס. התפוצה הלונדונית.אוקראינה וגרמניה. כל האהבות והיצירה, כל הכאב והחברות המצטברת המונחלים כאן לחוליה חדשה לקראת עתיד.

חופה פתוחה אל פני שקיעה ורוח שמתוכה צומחת ברית.

בשלב ראשון תעניק הכלה טבעת לבן בריתה. החתן יעניק את הטבעת לבת בריתו בסוד האהבה.

כתובה זו נכתבה על ידי החתן והכלה ואני קורא לכם אותה מתוך תקווה שתעידו כי שמעתם ואתם מתרגשים כמוני.

שבע ברכות

ברגע זה של שמחה, של התעלות איננו שוכחים את כל אלו שהשמחה אינה במעונם. את החורבן המשווע לתיקון. את המצוקה האנושית ואת המרחק הגדול מן הבניין השלם. על כן דווקא עתה אנו שוברים את הכוס בתקווה כי מעשה האהבה אכן יביא עמו רגישות לעוול והשתתפות במעשים לתיקונו.