נייר עמדה כולל, מרץ 2011 – מוקי צור

טיוטא לטיוטא להמשך הדרך

אחרי דיונים של הוועדה המדעית ועבודה של קבוצות עבודה שונות אנו באים להציע בפניכם טיוטא לתכנית כוללת לעיצוב מחודש של מוזיאון לוחמי הגיטאות. להמשך הדרך של בית לוחמי הגיטאות. הטיוטא תוצג בפני הוועד המנהל והוועדה המדעית בפגישה לדיון ואישור . המגמה היא להגיע למסמך שיהיה מדריך לפעילות הפיתוח של הבית לזמן הקרוב. לצערנו הרב אנו צריכים לעשות זאת בקצב מוגבר. כבר הפסדנו מקורות רבים לעשייה ופיתוח בגלל עיכובים מצידנו . אי היכולת לקבל הכרעה לכיוון והצעות לפעולה עקבו את המשך פיתוח הבית ואת גיוס הכספים לכך. עתה עלינו למהר לקבל החלטות. הדיונים המוקדמים שקיימנו בוועדה המדעית לא נעשו כלאחר יד. הושקעה בהם הרבה מחשבה. כנראה שהאנשים היו בשלים לדיון ואנו קוצרים כאן תהליכי מחשבה וחיפושי דרך שלא אנחנו התחלנו. עבודה של שנים, הדרכה מתמשכת של מדריכי הבית וליווי אוהב של שנים מושקעים בטיוטא זו. יחד עם זה היא עומדת בסימן של שינויים רבים שהתרחשו בחילופי הדורות ובזמנים חדשים. רבים מהעדים אינם עמנו, הזמן החולף נותן אותותיו ודרכי העיצוב עברו תמורות מפליגות.
המסמך נוצר תוך דיאלוג ופגישה של גישות שונות. הוא מבטא הסכמה של כל חברי הוועדה.
. מוקי צור

מייסדי בית לוחמי הגטאות חשו מחויבות עמוקה לעם היהודי שנרצח. גם הזיכרון החי של קרוביהם, חבריהם, המקומות בהם חיו אך גם תחושת האחריות שלהם לכלל האלמוני עמו הזדהו ועם אלו ששרדו. הם ביקשו להעיד. העדות היתה התקוממות נגד ההשכחה הפוליטית לה היו שותפים המעצמות המנצחות שהשתתפו במלחמה הקרה והגרמנים ושותפיהם שביקשו לרשת את הנרצחים ולהימלט מהמשפט. מסיבות אחרות לחלוטין היה נראה לאלו ששרדו שעליהם להדחיק את הזיכרון והעדות לצורך שיקומם האישי ובמיוחד מתוך דאגה כנה לבני משפחתם. בחברה הישראלית היו נטיות לראות את ישראל כפיתרון המחייב השכחת השואה. מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות יחד עם יוצאי תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית דווקא האמינו בעדות, בזיכרון, בהתייצבות מול האירועים והתהליכים שפוררו את רקמת החיים המוסרית והביאו לרצח. הם ביקשו כחבורה להימנע מהדחקה והעלמת ראיות . היה נראה להם כי עצם העובדה כי הם חיו במצבים הקשים ביותר של השואה כחבורה צעירה מגיבה, קוראת מצבים, מורדת, שומרת על צלם לא רק כמשפחה אלא כמי שמכוון אל משאת נפש חברתית , מחייבת אותם אחרי השואה למרוד נגד ההשכחה. הם האמינו כי דווקא ההכרה העמוקה של האסון מחייבת אותם להיות חלוצי העדות. הם האמינו כי אחרי המאמץ שלהם לשמור ,לאסוף ולהעיד תגיע העדות של האחרים. בעדותם הם ביקשו לתרום לכך כי בעולם ובארץ ייבנו מבנים חברתיים ותרבותיים שימנעו התמוטטויות מוסריות ואנושיות כפי שאירעו בשואה. הם האמינו כי מה שהתרחש נבע לא רק מתפישות אישיות אלא ממשטר, מדרך כלכלית חברתית, ממנגנונים וקרעים חברתיים. מצד שני הם ביקשו שהזיכרון והמודעות האישית יתמודדו עם האיום על המוסר האישי המתקיים בהרדמת האחריות.
בית לוחמי הגטאות תוכנן על ידי האדריכל ביקלס. המוזיאונים שתכנן היו מיוחדים במיניהם. הוא היה הראשון בעולם שתכנן בניינים עם אור לא ישיר המאיר את המוצגים ואת הקהל בדרך המעניקה למוצג ולמבקר אפשרות להקרין מתוכם ולהעצים את נוכחותם. הוא ביקש להשתחרר מהתאורה המונומנטלית המגמדת את היצירה או את קהל המבקרים. עלינו לשמור את האופי המיוחד של התכנון הזה משום שנראה לנו כי אופי זה מתאים מאד למוזיאון המושתת על דיאלוג בין המבקרים לבין הסיפור. על המפגש המחנך.
התצוגה במוזיאון צריכה לקחת בחשבון את המפגש בין המוצגים, הקהל והמדריכים. כל אלה מתחייבים מתוך תפישת התהליך החינוכי אך מכיוון שהמוזיאון לא מיועד רק לקבוצות הוא צריך להיות מותאם גם לביקור של יחידם שאינם מלווים על ידי מדריכים.
רבים המלווים את המוזיאון שואלים האם מוזיאון לוחמי הגיטאות הוא מוזיאון של המרד או של השואה? מעורבותם של מייסדי המוזיאון במרד אינה צריכה לצמצם את תפישתו, שהיא גם תפישת המורדים ואנשי תנועות הנוער שעיצבו אותו: הם ביקשו לעצב אותו כמוזיאון העם היהודי שלשמו מרדו. בתוך הוויתם המיוחדת הם לא ביקשו ליצור נרטיב פרטי למרות שהכירו בכך שהתקופה וגורלות יחידים, משפחות , חבורות בתוך השואה חוו אותה מנקודות מוצא שונות. הם לא ראו במרד תגובה יחידה אך הם ראו את המרד כחלק מחובת הזיכרון ומההכרעה לשקם את עצמם ואת הכלל. נראה בעיננו היום כי מוזיאון שמנסה לספר את הסיפור הכולל ואת המעורבות והמחויבות של מייסדיו לחבריהם שנרצחו ולדרך בה האמינו הוא האיזון הנכון שצריך לבא לידי ביטוי בתצוגה ובפעילות החינוכית.
המוזיאון נשען על האוסף הגדול של הבית האוצר מוצגים, הספרייה המחקרית הגדולה מערכת התצוגות הקבועה והזמנית ועל הפעילות החינוכית החוצה זמנים ומתאימה עצמה לאתגרי התקופה ולצרכים החינוכיים של מבקריה.
על התצוגה
אחת השאלות המרכזיות העומדות בפני מוזיאון לזכר השואה היא הבורות של הקהל ואי יכולתו להבין מהו שנהרס בשואה. מיהו העם היהודי שנרצח. דאגה זו מעוררת בדרך כלל מוזיאונים להציג את העיירה היהודית במזרח אירופה, את סיפורי כתריאלבקה של שלום עליכם . המציגים תמונות אלו יודעים יפה כי בפרוץ מלחמת העולם השנייה העם היהודי במזרח אירופה לא נראה כך. את העולם היהודי שהיה איננו מבקשים לייצג בעיירה האידילית בנוסח כנר על הגג, העולם החרדי או האפולוגטיקה המשכילית. תפישות כאלה חלקיות ולעתים אפילו פוגעות בעולם היהודי שהיה ערב מלחמת העולם השנייה. הן אינן מאפשרות להשיג את מודעותו למורכבות שבמצבו . היהודי בטרם השואה חי בתחושה של חירום לא של אידיליה, הוא ביקש נתיבות למהפכה ולהגירה, הוא ביקש לשמר בכוח בתוך חורבן את זהותו הדתית , לבנות עולם חדש, לשוב לציון, להעלם במהפכה או להשתלב באורח חיים עירוני בורגני . למרות זאת הוא שמר לא מעט מהתרבות , מהזיכרון והפולחן, מהספרות והמחקר, מחיי הקהילה היהודית הכורעת תחת סימני האובדן המתרבים. למרות התחושות המשבריות והחרדות הרבות שפקדו את היהודים ערב מלחמת העולם השנייה, למרות החורבן הגדול שפקד את העולם היהודי בפולחן ואוקראינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למרות סימני החורבן הקיצוני שהסתמנו בסוף שנות השלושים אחרי שלטון נאצי של כמה שנים בגרמניה איש לא היה יכול לנבא את שהתרחש כפי שהתרחש. המוזיאון אינו מוזיאון לתולדות העם היהודי ובכל זאת הוא חייב לרמוז מהו אותו עולם שנחרב.

מוזיאון לוחמי הגיטאות נקרא על שמו של יצחק קצנלסון. נראה היה לנו כי הצגת עולמו והעולם היהודי על פי יצירתו תציג רבדים רבים ומגוונים של חיי היהודים . בחירתם של מייסדי הבית לקרוא לו בשמו של יצחק קצנלסון מאפשרת לנו להציג רמזים על העולם היהודי שהיה דרך עולמו. המשורר. יצחק קצנלסון בא מן העיירה ופעל בעיר, הוא היה מחנך , מנהל בית הספר, מטפח תרבות גן הילדים העברי, מלווה תנועות הנוער, איש העברית והאידיש, מחזאי בעל ההומור, איש התנ'ך , מתרגם, איש ציבור ציוני המעורב בחיי הקהילה ומשורר העם היהודי שנרצח. המבואה של המוזיאון על הכוכבים הנרמזים בה ביצירת האדריכל ביקלס בכניסה למוזיאון מאפשרת לנו להציג את השמים והארץ בהם האמין. והם שמים פתוחים לעולם היהודי שהיה.

הכניסה למוזיאון תיוחד לכל אלו ותעניק דרך אישיותו מבט פנורמי על העם היהודי לפני פרוץ מלחמת העולם אך גם את הפרק האחרון בחייו של המשורר כמי שהיה עד ושר את שיר התוכחה והאבל.

לאחר הכרות זו עם העולם היהודי כפי שמשתקף בעולמו של יצחק קצנלסון נעסוק במצע הפוליטי שאפשר את השואה כתופעה היסטורית . התצוגה על הפאשיזם והנאציזם כתופעות פוליטיות ואסטטיות תתמודד עם כוחן של תנועות טוטאליטריות לכבוש אליטות והמונים ולהשתלט על דמוקרטיות שאיבדו מסמכותן. נצביע על הקשר בין תופעות אלו לבין הכשרת הרצח השיטתי של אנשים ואומות שאפשרה בסופו של דבר את קיומה והפעלתה של מכונת הרצח השיטתי.

עקרון חשוב של בית לוחמי הגיטאות הוא לנסות להשתחרר מבלעדיות המסמכים הנאצים להצגת האירועים והתהליכים שעברו על היהודים במלחמת העולם השנייה. יש חשיבות להביא את הקול של מי שחי בתקופה ההיא מהצד השני. את הקול והמסמך של הקרבנות ושארית הפליטה . הן מסמכים ומוצגים של התקופה והן עדויות מאוחרות של הניצולים.
פרק מרכזי זה הנותן תמונה כוללת של התקופה אנו מבקשים לבסס על עדויות מצולמות במשפט אייכמן. החזרה של היום לעדות המצולמת לפני חמישים שנים מאפשרת פגישה מחודשת עם הדיוקנאות שבינתיים נעלמו מן הפסיפס האנושי היהודי. עדויות מצולמות אלו מאפשרות להיפגש עם האנשים שהיו, עם העולמות השונים אותם הביאו לשואה, הן מתארות את תגובותיהם של עדים שונים , את יכולתם לגבש את שעבר עליהם כסיפור מכוון להבנה, כעדות בעולם המבקש להבנות מחדש בצדק. כל עדות תאפשר להיפגש עם פורטרט אנושי, עם פרקים ברקע שלו, עם הדילמות בהם פגש בזמן השואה ועם הרקע בעולם היהודי שנחרב. דגש מיוחד בעדויות יהיה למגוון האנושי , לנקודות המוצא לשלבים ומקומות שונים . המפגש עמהם בתקופה שלנו יחבר דורות למרות השוני. דגש מיוחד יושם בו ליוצאי הגטאות ולחברי תנועות הנוער. המרכז בהן לא יהיה משפט אייכמן במסגרתו הן נמסרו. אבא קובנר כתב בימי המשפט כי בעדויות הללו במשפט אייכמן הוא חש כי בפעם הראשונה נשמעו עדויות אותנטיות על השואה בכל בית בישראל. אם עד אז ציבורית היתה מחויבות לזכור את השואה באופן כללי עוד לא היה מקום לספר את הסיפור של האנשים . הניחו כי הסיפורים קיימים וקשים ולעתים אף חששו מלבטא אותם. במשפט אייכמן התייצבו אנשים בפני הציבור וסיפרו את סיפורם. צילומי הקולנוע של העדים שיובאו בתצוגה יתרכזו בהם ובסיפורם. דברי העדים יחוזקו על ידי מוצגים מוזיאליים נוספים שיתנו את הרקע ויחדדו את המסר של כל אחד כמייצג זווית אחרת . בחלק מרכזי זה של התצוגה איננו מתרכזים במשפט או באייכמן אלא בעדויות ובסיפור. תצוגת דמותם של העדים עם הרקע לפעולתם ולזהותם הרעיונית, עם האירועים אותם הם עברו מאפשרת להגביר את האמפטיה ולהעמיק את ההערכה של הדילמות עמן התמודדו ..האולם הזה יוקדש גם לתולדות הזיכרון והעדות שהרי אלו לא התחילו במשפט אייכמן. עוד בימי ההתרחשויות עצמן החלו במפעל עדות היסטורי מסועף, גם של יחידים גם של גופים מאורגנים. באולם יוצגו ניסיונות אלו והעדויות שנרשמו בימים הראשונים אחרי תום הקרבות. יודגש תפקיד אנשי לוחמי הגיטאות במפעל העדות, תפקיד שערכו היה לגורלי בהעמדת העדות בזירה הלאומית ממלכתית במשפט אייכמן.

חדר מיוחד ונפרד ייוחד למשפט אייכמן עצמו. לתא הזכוכית הנמצא במוזיאון , לאקט השיפוטי, לפרובלמטיקה הפוליטית , לאמונה בעדות , לצורך במשפט צדק . כוונתו הראשונית של משפט אייכמן היתה ליצור קשר ברור בין הקמת מדינת ישראל לתקופת השואה , קשר המקבל על עצמו את האחריות לטפל בבעיות שהורישה השואה, להקים בית לפליט היהודי , להבטיח את הקיום היהודי, להתמודד עם האיומים המאיימים עליו ולעשות זאת במסגרת של משפט צדק. לקשר בין הריבונות היהודית אל מול המשפט הבינלאומי ולתבוע בהמשך למשפטי נירמברג שהחלו בתהליך ארוך ומלא סתירות פנימיות המעמיק את התודעה כי פשעים נגד האנושות שפיטים . בתצוגה זו של משפט אייכמן תבחן תרומת משפט אייכמן לתודעה ההיסטורית של העם היהודי ולמשפט הבינלאומי.

עולם הגיטאות ייצג את הגיטאות כמקום ריכוזם של היהודים תחת השלטון הנאצי. שלא כמו הגיטאות שהיו באירופה קודם לכן שהתכוונו להפריד את היהודים מהחברה האחרת הגיטאות בתקופת השלטון הנאצי היו חלק ממנגנון ההשמדה. עובדה זו התבהרה והלכה והשפיעה על אופיים של הגיטאות. על דרכי ארגונם, המתחים בתוכם. ההבנה ההולכת ומתפתחת של טבעם הרצחני. התפישות השונות של ארגונם על ידי הנאצים ועל ידי היהודים הכלואים בהם. חיי הכלכלה והמאבק על שרידות כלכלית , חיי התרבות והחינוך למרות ובתוך המסגרת של גיטו. הוויכוחים הפנימיים בתוך ובין החוגים הפועלים בגיטו.מעמד היודנרטים והמשטרה היהודית . הגיטאות בתקופות שונות בעת התארגנותם, בגירושים הראשונים ובעת שמודעות הרצח היתה נחלת הכל.
מהצגת עולם הגיטאות התצוגה תעבור אל תצוגת עולם הנעורים היהודי וחלקה המרכזי של תנועת הנוער בו. מוזיאון לוחמי הגיטאות מבקש להיות גם מוזיאון לשואה אך גם מוזיאון המציין את התופעה המיוחדת של חברי תנועות הנוער הציוני שהשתתפו באופן מאורגן בהתנגדות ובמרד , האמינו בצורך לשמור על זיכרון התקופה ולהקים קיבוץ בארץ ישראל שיהיה גם בית עדות. יש מתח בין שני היסודות הללו. למרות שתנועות הנוער והמרד הן תופעות מיעוט ויוצאות דופן השפעתן היתה מכרעת גם על חיי חניכיהם אך גם הרבה מעבר להם. הן ביקשו להתייחס אל הכלל, לפעול בתוכו , להטוות לו דרך , לסמן לו כיוון. במעשיהן הם ביקשו להשיג פרספקטיבה כוללת .אין זה מקרה כי בוגריה של תנועת הנוער ביקשו לספר את הסיפור כולו ולא רק את הסיפור שלהן. למרות היותן יוצאות דופן תנועות הנוער ביקשו לא להיות בשוליים של האירועים . פעולותיהן נתמכו ונעזרו על ידי חלק מהקהילה היהודית ומהממסד הציוני והמפעל שלו בארץ ישראל. לעתים הן הגיעו למנהיגות מורדת בחלק מהקהילה המאורגנת ולעתים עוררו התנגדות רעיונית אדישות או אי הבנה אך לכל היה ברור כי חברי תנועות הנוער היא מתכוונים לא רק לשרוד.
בחידוש התצוגה של תנועות הנוער ננסה להצביע על עולמן, על פעילותן בנסיבות המשתנות הן מבחינת החינוך שביקשו לקיים בתנאים שהתהוו, הן בחיפושי דרכן ,הן במרד והן בהתארגנות בסוף המלחמה. בנקודת הזמן הנוכחית חשוב מאד להדגיש את עניין תנועת הנוער שחסר ברוב המרכזים החינוכיים העוסקים בשואה.
מרד הגיטאות ומרד גיטו וארשה יוצגו בתצוגה מיוחדת. לכך היה ערוך המוזיאון שנים רבות . המוצגים של בית לוחמי הגיטאות בעניינים אלו ייחודיים.

מוזיאון לוחמי הגטאות הוא מרכז חשוב לתנועות הנוער ולנוער הישראלי בכלל. כל שנה מגיעות משלחות של תנועות הנוער ושוהות בסביבות המוזיאון, זהו גם מקום מפגש של משלחות נוער שביקרו בפולין, חיילים, מדריכים. זהו קטע של מפגש חי של הנעורים לא רק עם השואה אלא עם אחריותם לעולם שייבנה.הפרק שצריך להיבנות במוזיאון אומרים יש נעורים בעולם המציג את תנועות הנוער בגולה כפרק מהעם היהודי חיונית לתצוגת ליבת הבית. מייסדיו ביקשו לתת ביטוי לכך . מעבר לתצוגה הפנימית בבית אנו מציעים כי במרחב מסביב למוזיאון יפוזרו רמזים המזכירים את תנועת הנוער שהיתה, המחנה, הקן,הפעולה, המצעד המשותף, ההכשרה וקיבוצי ההכשרה.. כשם שבמוזיאון יש לפנות חללים להתכנסויות ותערוכות מתחלפות יש לחתור ליצירת שבתוך המוזיאון יהיה חלל הפנוי לפעילות נוער מקום שיתעד יחד עם הצוות החינוכי של המוזיאון את ניסיונם החינוכי והדילמות בפניהן הן עומדים בחינוך , במיוחד בפרק הנוגע לשואה ולהמשכיות תנועת הנוער. מקום זה יהיה פתוח למגוון של דעות ודרכים.
הפרק הנפלא בתצוגת המוזיאון העוסקת במקומו של קיבוץ לוחמי הגיטאות , בעדויות חבריו, בסיפור המאמץ לשמר , לתעד וליצור מערכת חינוכית המעלה את זכר העם היהודי בשואה תחוזק בדימויים ובמוצגים שיאפשרו להרחיב את הפעילות החינוכית במקום.
בהיסטוריה של השואה הפרק של חסידי אומות העולם אינו פרק של הצלת המונים . הוא נחלת מעטים. כמו מרד הגיטאות משמעותו המוסרית חינוכית גדולה מהיקפו. לימוד מעמיק של דרך חייהם של הניצולים והמצילים תורם להבנת חיי המופת שהתגלו בימים של התרסקות האנושיות. זה סיפור של אומץ . הוא מציב מופת ואתגר מוסרי גדול. חשיבותו המוסרית הגדולה של פרק זה מעניקה לו מקום מרכזי בחינוך. את תצוגת חסידי אומות העולם אנו מבקשים להציב כמשקיף על כל התצוגה במוזיאון.
פרק האמנות בתקופת השואה שנאסף במאמץ אדיר של מרים נוביץ' במשך שנותיו הראשונות של המוזיאון מהווה בסיס ליצירת תצוגת קבע המשולבת עם תערוכות זמניות שבאות להדגיש גם את הצורך של אמנים ידועים ואלמוניים להשתמש בכישרונם האמנותי כדי להעיד על שעובר עליהם בימי האימה והרצח למען הדורות הבאים וגם את אי היכולת של הטוטאליטאריות ואובדן הצלם לכבות את האמונה של יחידים ביצירה האמנותית המורדת של האדם. פינה תוקדש בתצוגה לזכרה של מרים נוביץ' ופעילותה.
אנו מציעים לשחרר חלל לצורך ראייה של סרטים וחומר אור קולי מתחלף.
יש לפנות ולעצב חללים לפגישות של קבוצות לדיונים .
יש להכין חומרים במוזיאון באופן מודולארי כדי להתאימם לקבוצות שונות וליחידים.
יש חשיבות גדולה בקשר בין מרכז הילד , המרכז ההומניסטי והמוזיאון. הפעלת המקום באופן סינרגטי תעזור לפתח את הפעילות החינוכית.
למתכנני המוזיאון קבענו הנחייה כללית כי המוזיאון צריך להיות מתוכנן באופן פשוט ולא גדוש מדי שיאפשר אחזקה .

משהו לגבי התהליך של הפיתוח החינוכי

על מדריכי המוזיאון להיות מעורבים בהעמקת התכנים של התצוגה בכל תהליך הפיתוח. הן בלימוד התכנים והן בחיפוש אחרי חומרים שיעזרו לאוצרי התערוכות השונים.

אנו מציעים לשתף בתהליך זה גם חוקרים חיצוניים שיבקשו להתעמק בתכנים שונים שיוצגו בתצוגה או ישמשו כחומר הדרכה. גם אנשי אקדמיה וגם מחנכים, גם מדריכים לשעבר וגם מדריכי תנועות נוער.

חלק מכריע בפיתוח מרכז העדות הוא תהליך של הנגשת הארכיון לכל המחפש חומרים המצויים בו. ארכיון לוחמי הגטאות היה הראשון שעשה מאמצים בכיוון זה. אנו ממליצים להמשיך לחשוף את הארכיון לציבור הרחב בתוך המוזיאון ומחוצה לו. במוזיאון באופן ממוקד לתצוגה ומחוצה לו באופן פתוח.

בשם הצוות
מוקי צור