יריב  בן אהרון

 

כמה קשה לעמוד  כאן ולהיפרד מאיש  שהיה לי מורה ורע. . יריב היה לדידי  איש מורד , מוכן להתייצב  במערכה  רוחנית  לנתץ את  אלילי  התלישות והבורות, את  פסילי  גאוות בעלי השררה גם אם הם לבושים מחלצות של דוקטרינות  סוחפות. בדרך כואבת  הגיע יריב  לייעודו : הוא  ביקש להפוך את  דבר  הדורות  לפגישה של כאן ועכשיו לקראת הימים הבאים. הטקסט היה לו גשר אוהב לתלמידיו ולתלמידי  תלמידיו.

נמצא  עמנו  כאן האיש  שקרא לנו לפני שנים רבות ליצירה  רוחנית אברהם שפירא הוא פצ'י. הוא גייס  רבים למפעל 'שדמות' יריב הגיע כמי שיודע את יציאת מצרים פצ'י  היה העורך היוצר ואני הייתי לתלמיד צעיר של שניהם.

כמורה  היה יריב צמא לקשב, להד,  לשותפות. כתלמידיו ידענו את השעות בהן היה  בטוח כי מקשיבים לו ולמתנות שהביא ממפגש  של דורות רבים . הוא  ביקש לתת למסורת לדבר  מהפכה ולמהפכה למצוא את  שורשיה  התרבותיים במסורת.

הוא  העריך את הקשב לו זכה אם חש  שמתוך הלימוד בטקסטים  עתיקים וחדשים מתעורר  הגעגוע שלנו אל  העתיד .  ברגעים אלו  של לימוד ופגישה  היה  שופע חיוך מלווה בביקורת עצמית עדינה הסומכת על חיבוק  עתידי. אולם היו גם רגעים בהם חש מחוסר  הד. ננטש בדעותיו ובדרכו. אז היה  נאלם דום ומתכנס  בעצמו. מוצף בתחושת  אחריות על נתקים וקריעות.

ידענו יחד  הרבה  שעות של למידה  שופעת. הוא  ביקש להנחיל תורה, לא תורה מגובשת אלא פריסת נוף רוחני  הקורא ללכת  אל הלא נודע . אל אותו לא נודע הנובט בלי  הרף כחיי אדם בשעות עלייה. בשעות  אלו של פגישה  חש חלוץ  אמיתי .  לסיירות  רוחנית  זו יצא כפי שיצא  לכל מלחמותיו :היה מוכן  לחצות מדבר ולא להיכנע לאשליות .

הוא  לא היה תלמיד  של ברנר,  הוא היה ברנר. לעתים היה  העצב  עוטף אותו. אך שמע תמיד לצו הברנרי : כל החשבון  לא נגמר. הרי  היה איש  האף על פי כן. לא היה  זה  ברנר המדומה הקורא להיתלש . הוא לא ביקש לברוח תרשישה . הוא התמודד  עם ביקורת נוקבת כדי להיות איש  הבונה אדם. לא אדם חדש, לא אדם סינטטי אלא בן אנוש המבקש

תיקון . הלוחם לצדק . הוא לא הסתתר  מאחורי דפים ישנים לא בנה  תיאוריות מתוקות על הרפייה מוסרית  אלא היה איש  שעולמו נובע מתחושה של יצירה ואחריות כבדה.  כשעסק בברל כצנלסון, ברחל,  באהרון דוד  גורדון ובאלתרמן חש שהוא נוגע  בפיסות של נבואה, מופת מוסרי וחכמת חכמים. את כולם  קרא כספרות המשך מורדת. הוא  האמין  בחלוץ  כנושא מסורת והופך אותה  לאתגר. להתמודדות עם  שברים וקרעים בנפש ובזירת  החיים.  הוא  הביא לשיחה את  התנ'ך ואת הציונות, את חז'ל בארץ ובבבל, את  החלוצים עם קהילתם לקראת הבאות.  הוא  ראה  ברכה בעמלו וציפה לראות את קיומן של קבוצות שיתופיות הנושאות רעיון ומוסרות תרבות.

עם לכתו נצלול  בדברים החדים שכתב, במרד הסוער, במקורות שפירש מתוך הנחה כי  ללא  החלוציות היהדות  מאבדת פרק חיוני  לפריצתה לקראת  העתיד. לא רק שצנזורה על פרקי אבות אינה  מביאה לצמיחה  של פרקי בנים מורשת אבות שאינה  מנהלת שיח של אמת  עם מורשת בנים הופכת דוקטרינרית או נסחפת עם כל  רוח.

בפגישתנו  האחרונה  כשהמוות  כבר  אחז  בו הבטחתי לו: יש ממשיכים בדרך. הם ימשיכו ללמד , ליצור ולאהוב.

מרחוק  הוא ימשיך ללוות אותנו,  לתבוע, להאמין , ללמד.

משפחתו  תישא גם את דגלו אך במיוחד את אהבתו הגדולה לה ולחיים.