לכפר חרוב.

לפני שהייתי מזכיר התנועה בשעת משבר הזהירו אותי כי לנוכח המצב לא כדאי לי לקבל את התפקיד כי ייכתב בספרים שאני נעלתי את הבסטה. יום אחד כשכבר הייתי בתפקיד הגעתי הביתה לעין גב וזוג חברים וותיקים ניגש אלי ואמר : זהו? התחלת לחסל את העסק? בכפר חרוב כיבו את האור ! שני הוותיקים זכרו כי במוצב הסורי בו יושב היום כפר חרוב היו החיילים הסורים מכבים את האור בחצות. מאז שקם כפר חרוב האורות בלילה אינם כבים וזוג החברים הוותיקים שלנו יצאו מביתם כל לילה אחרי חצות כדי לראות שדולקים האורות בקיבוץ למעלה. שאין זו עמדה סורית. והנה, טענו כלפי חברי, בלילות האחרונים אין אורות. זוג הוותיקים ראה בכך סימן שהחל החיסול הגדול של התנועה הקיבוצית. התברר כי היתה בעיה בתאורת הגדר של הקיבוץ. מחדל חשמלאי. ביקשתי מכפר חרוב לתקן את החשמל כדי לשפר את מצב הלב של חבריי הוותיקים. כשהסורים ישבו בעמדותיהם וכיוונו תותחיהם אלינו החברים לא העזו לבטא את פחדיהם . ראיינו אותם רק כגיבורים. עתה כבר מותר לפחד: שם במוצב בו יושב היום כפר חרוב נמצאה המפה הסורית המטווחת פגזים לקיבוץ שלנו.
גם עתה אני יוצא מדי פעם בלילות כדי לראות שהאורות בכפר חרוב לא כבו. אך לא מפחד אסטרטגי אלא מפחד של מאמין זקן המבקש לדעת שלא לשווא.
אני מניח כי פסיכולוגית אפשר למצוא בכפר חרוב את כל המגוון האנושי. אנשים בה ובעיות. המון דעות והמון שתיקות. אך יש גם זהות מתפתחת של קיבוץ. אופי מתגבש, דרך נמסרת, סדקים ייחודיים. כישלונות חינוכיים אופייניים . כפר חרוב הוא בעיניי קיבוץ מיוחד. הצוק שלו אינו הזדמנות למבצר אלא פתיחות לנוף. האידיאות המלוות אותו אינן חומר משמר אלא כוכבים מנווטים לדרך. הבית שבנה אינו מסתפק בחדרי ביטחון הוא עטור חלונות פתוחים לרווחה המגינים עליו ללא הרף מפני שקיעה כפרית. ויחד עם זה הוא גן הנראה כפיסת אירופה, מהאידיליות שלה ולא ממלחמותיה.
השבוע שמעתי בכפר חרוב ותיקים מתרגשים מחזרות לחג הקיבוץ. החזרות הביאו למפגש מחודש של דורות על הדשא. ראיתי את האושר של גילוי הדדי. וזה היה בעיני המשך של מסורת המקום. לדעת חבריו אתגרים הם לא רק משימות מותחות , אוויר פסגות , אלא הזדמנות להיפגש. להסיר קוצים. אין הם תירוצים להטלת צנזורה. ראיתי זאת בשעות מאד דרמטיות. כשהתווכחו על פינוי הגולן בראשית שנות התשעים והמתח היה גבוה התגובה של כפר חרוב היתה שאפשר לדבר. שאפשר לחתור אל הלאה ולא לקרוע רקמות. כמובן שאי אפשר לעמוד בחזון כזה. להקים לו פסל ומסיכה. אפשר רק ללכת בו אל אזורים חדשים של אי וודאות. אך ללכת בביטחון מה שאפשר יהיה למצוא בדרך עוד חברים, עוד קשרים, לגלות עוד כישרונות. אני לא יכול לשכוח שבכפר חרוב הצעירה החליטו לערוך סדנא על ידידות. על החשש מאובדנה. זה היה בשבילי אירוע לא פחות מרשים מאירוע הפתיחה של כפר חרוב שרתמה את התזמורת הפילהרמונית הישראלית ללוות את עלייתה לקרקע.
מכפר חרוב תמיד בקעה מנגינה כי הוא היה מקום פתוח לנשמה. הוא השכיל להיות ספר דרכו קוראים עולם רחב, מלקטים תקוות ובכוחו מושיטים ידיים בעת מצוקה, כאב וספקות. אם ישאלו אותי כיצד הייתי רוצה לראות את העולם מתוקן הייתי משיב: יותר כפר חרוב. אולי משום שראיתי וליוויתי את הסרט הארוך הזה ותמיד גיליתי אותו מתחיל פרקים חדשים באהבה ישנה.
ארבעים שנה זה דור אומרים בתנ'ך בשנים האחרונות יש הרגשה כי דור זה שנתיים מקסימום. אך העצים והדורות המצטרפים בכל זאת מגלים כי צמיחה אנושית אינה עניין לחדשות בלבד. היא ציפייה לבאות. שורשים הנעים אל העומק. ענפים הצומחים אל האור , העזה אל הפרי והזרע שעף לכל רוח.