לוינס וההיסטוריה של שנות החמישים והששים
אני קורא בשני ספרים גם יחד. בהיסטוריה של העולם בשנות החמישים והששים ובספר של חנוך פזי על משנתו החינוכית של לוינס. כמה הספרים הללו אינם רוצים לדבר האחד את השני. כיצד תורת מוסר נפגשת עם היסטוריה רצחנית, עם פצצות אטום, מחנות כליאה, מלחמות אזרחים, עם מוות והגירה, עם רעב. עד כמה אני אתה הלוינסי אותה הכרה באחר נראית כהתחמקות מהמתרחש.
מתחת לרדאר של ההיסטוריה כותב איש המודע לה היטב. גם כיהודי, גם כאדם ,גם כמחנך הרואה את היצורים ההיסטורים המתהלכים לפניו שרוטים ממכותיה המכוונות היטב של ההיסטוריה. והוא מסרב להיכנס אליה. דומה כי פיסה מיומנו בתקופת מלחמת העולם מהווה הסבר. בתוך תבוסתה של צרפת הוא מהלך בין רחובותיה ורואה כיצד מתקלפת התפאורה הפוליטית, איך יורד המסך מעל לבימה שהיתה כל כך עשירה במופעים, בנאומים חוצבי להבות, בצבא עם גנרלים. הכל מתמוטט לנגד עיניו והוא בורגני שנותר עירום ויצטרך להחביא את משפחתו אצל חברים לרוח.
היכן מלחמות צרפת בהודו סין, היכן סטאלין הבולע מדינות, היכן המלחמות הקולוניאליות הרבות ואפילו אפשר לאמר היכן מדינת ישראל הפועלת על יד צרפת ? אנו בתרבות הססנית? במסדרוני האוניברסיטאות. לא. אנו נמצאים במרתף של בית שהופגז ומנסה להתחיל ממקום אחר. בית שיכול היה להתחפר במחפרון הלינגויסטי של הידיגר. לרומם את בדידותו של האדם ואת ידיעת סופניותו ומלקט מן המרתף נקודות אחיזה.
המבוך הקשה של ההיסטוריה הוא המבוא לדבר האמיתי יאמר גרשום שלום. ואין לעשות צעד בלי לעבור אותו. אך שולם עוד זכה לחיות מן העבר בו ניתוח פילולוגי היה מעוז הומניסטי סוער. הוא חי בתקופה שנתעוותה כמו שהשפה הושחתה על ידי כוחות אפלים של אכסטזה שטנית שיכולה היתה להישען על מצוקה , אינפלציה ורעב. לוינס שהיה צעיר ממנו עשה מהפכה קופרניקאית בפילוסופיה כדי שתוכל לקיים עוד מרד נגד ההיסטוריה בשם התקווה.
כמי שעמד בראש בית הספר של אליאנס הוא בודאי הכיר את המציאות בה חיו יהודי צפון אפריקה בתוך המרד האכזרי שפאנון היה לו לנביא. פאנון דיבר על המסיכה הלבנה שלבשו המשועבדים לקולוניאליזם. אלו שביקשו להיות כצרפתים או הבריטים. הוא ניסה לקרוע את המסיכה הזאת וטען כי המקוללים בעולם שהפנימו את נחיתותם צריכים לנקוט באלימות משחררת. ואלימות זו משמעותה היכולת להרוג באויביך כפי שעשו הם לפניך בשם הקידמה האנושית. אלא שהוא לא חזה שאת המסיכה שהורידו כמשועבדים היתה למסיכת מעריצי שלטון. מעריצי כוח, מעריצי הוצאה להורג. אלו שנווטו שנים לקבל את השלטון הקולוניאלי לא הפנימו את המרד נגד השתלטות יצר השלטון אלא את קבלתו כמדריך אפשרי יחידי.