מריו טינסקי

מריו נלקח מאתנו בהפתעה. התכנסנו כאן  המוני חבריו, בני משפחתו, שותפיו הרבים רבים כשאיננו מבינים איך קרה שהאיש הזה עזב אותנו על  קצות  אצבעותיו, בשקט, במסתורין.

ראיתי לראשונה  את  מריו בראש  קבוצה של אנשים צעירים מאד בחוף ליד מסעדת הדגים. התמונה  היתה  ברורה : הם משוטטים ואבודים  כמו במקום שרואים לראשונה והוא מוליך אותם כאילו נולד  כאן וזה ביתו.  הוא שאל שאלות של בעל בית.  ידעתי  על החבורה. הם היו  קבוצה  צעירה וקטנה  עם ציפיות  גבוהות. לא הסכימו להצעת  התנועה  להתיישב  בקיבוץ אור  הנר. הם חיפשו את הקיבוץ שיענה  על חלומותיהם ויציב להם אתגר  הממשיך את  אורח חייהם  החמור, את  הקופה  המשותפת וחזון האדם. הם בקשו  קיבוץ דובר עברית.  מריו הוביל אותם כבוגר אחראי. אחר  כך  התברר לי כי הוא  באמת היה  הבוגר  האחראי. אביו נפטר כשהיה בן 12 והוא יצא  למסע של עבודה קשה  שליווה אותו עד יומו  האחרון.

היתום מאביו  ייסד כאן שבט גדול. הוא הביא  את אחותו הצעירה, כבר היה נשוי לאהבת חייו  לאלסה , הצטרפה  הסבתא .  בניו  שאולי, רועי, לילך ועדי  ולימים נכדים לרוב.  בשלב מסוים משפחה  בעלת ארבעה דורות בעין גב.

מריו נולד לפני ששים ושלוש  שנים במונטבידיאו, עיר  שיהודיה המפולגים גילו פעילות מיוחדת. עיר שאחוז  עוליה ארצה הוא  הגבוה בעולם המערבי.

מריו עלה אחרי שחונך בתנועה, יצא  לשנת הכשרה בארץ בגיל 16 . בשנה זו טעם מחיי הקיבוץ ולמד בבית המדרש הגבוה  לחלוצים- עולים , במכון למדריכי חוץ לארץ. הוא שב לאורוגואי והיה למזכיר החוץ של התנועה.

בכל דרכו גם כשהיה  לוחם לשינוי בקיבוץ, גם כשהיה מנהל ונסע על פני תבל ובדק עצמו  במספרים מדויקים לא  הפסיק להאמין בחינוך שקיבל.  האמין כי המערכת הכלכלית צריכה לדאוג לחינוך הדור, האמין בנעורים. כמו בתנועה  תמיד חיפש אנשים צעירים.

ממרומי עץ התמר שהיה  הענף הראשון שלו  בקיבוץ, נישא על הגובה, כשהוא עובד ליד הפרי המתוק  והקוצים קשר מריו את  עצמו ומשפחתו לעין גב. לא  בלי רעמים וברקים.  הוא היה  מאמין בדרכו גם כשזו עברה  שינויים מפליגים. פעם בגלל הרעיון ומגבלותיו, פעם בגלל האנשים ומוכנותם, פעם מתוך הסתכלות נמרצת על מה שהיה  נראה  בעיניו  כתנאי הסביבה.

הוא  היה  רפתן אך היה מוכן  לחשוב  מעבר לפרות מהרפתקאת  היעזים ועד  למחלבה  האלקטרונית. הוא היה  מרכז  המשק  החקלאי והשקיע  הרבה   ממרצו לפיתוח  התיירות. הוא הביא  את ניסיונו  כרפתן לניסיונות  החקלאים ולצח'ם באפיקים ולא שכח את  שמחת הניהול, השמחה  לקבל החלטות וללמוד ללמוד עוד ועוד. עבודתו היתה  קפדנית . הוא דאג לשקיפות חשבונותיו אך מעולם לא  נכבל להם.   הדחף  לחקור וליזום, אי המנוחה המטלטל לא הרפה ממנו. כך גם פעל  במפעלים האזוריים .

רק חגיגות האצולה בביתו  עם המפיות המזדקרות  בכוסות  שהנהיגה אלסה חשפו את  אהבתו הבוערת ומחייכת אל הקרובים לו . הוא  ראה  עצמו  כחבר  בחבורת  רעים בקיבוץ שידעה סוד חברות מופלאה.

בחג  השבועות השנה הנחה את מסיבת  הקיבוץ. מעל  המנוף אמר מה   שאמר והתבונן בשמחה  ברכוש הגדול שצבר  באהבה, במעשה הגדול. בכנרת, בהמוני האנשים הצוהלים. אני מניח  כי באותם רגעים הציפה אותו תחושת מולדת  ענקית ומשפחה שבנתה מפעל. ולא ידע  ולא ידענו כי היתה זו פרידה חגיגית .

לא  במהרה נעכל את העובדה  המרה. בוודאי  יסרבו לקבל אותה  בני משפחתו הרבים.  יעמוד  בהם ובנו הכוח להנהיג את המשפחה ואת המפעלים לאור זכרו החי. ואנחנו  נחבק את הקרובים לו כי את האיש  הסוער הזה אהבנו ועתה  כשהלך  בסערה פתאומית יישאר הוא צרוב  בלב.