סבא וההשכלה

בסיורי באתרי זיכרון במדינת ישראל זכיתי להפתעות רבות אולם זו שהתרחשה במוזיאון בחדרה זעזעה אותי. הסתבר לי ממסמכים שבמקום כי סבא שלי בא להרצות בחדרה , חלה בקדחת וכעבור כמה ימים נפטר. הידיעה הזו שהגיעה אלי ממוזיאון היסטורי היתה לי סטירת לחי. חדרה נרשמה אמנם בספרי ההיסטוריה כמקום מסוכן: רחוב הגיבורים בלב המושבה לא הנציח את שנהרגו בקרבות אלא את הנפטרים בקדחת בימיה הראשונים של המושבה . אך סבא שלי לא היה במושבה בימיה הראשונים. הוא לא התעקש להישאר במקום חרף הסכנה ולא בא ליישב אותו הוא הגיע למושבה כדי לשאת הרצאה . בארכיון של משפחתי ראיתי צילום של דודתי ימימה כנערה רכונה ליד גופתו של סבא המומה. למה היו צריכים לצלם אותה ככה עם המת? כחוקר אני יודע שזה היה מעין טקס פרידה מקובל בימים ההם אך לראות את הצילום ולנחש מה עבר על האחים הצעירים שהתייתמו אז שובר לב.
העדרם של סבא וסבתא לא העסיק אותי כילד. לא הכרתי את סבא שלי. בכך לא הייתי מיוחד בקרב חברי. היינו שייכים לדור שחי ללא סבא וסבתא . אך סבי וסבתי לא נרצחו בשואה , לא טעו בחשיבתם הציונית. הם היו שייכים לסיפור של ארץ ישראל. הם מתו צעירים מוות טבעי.
.
אחרי הרבה שנים כשהתחלתי לפשפש בכמה דפים משל משפחתי התברר לי עד כמה אני הולך בעקבות סבא. סבא אמנם היה סופר אך לא כתב סיפורים או מסות פילוסופיות, הוא כתב בעיתונות התקופה, פיליטוניסט קראו לכך אז. אהוב על קוראיו אך כשהם מתו לא נותר מי שקרא את שכתב. הוא גם היה שליח ציבור כמו אבא שלי ובמידה מסוימת גם כמוני . כשעלה ארצה הוא היה למזכיר הוועד הלאומי גוף שייצג את היישוב היהודי בארץ. ייצג עד כדי כך שלא היה לו כסף לשלם לסבא. הוא היה נטול עוצמה וכספים. ניסיונו של סבא כאיש עסקים נודע לנו כשסופר במשפחה שהוא החליט כמי שמבקש לעסוק עסקים ברוסיה לקנות קרון רכבת מלא מקטרות בתקווה להרוויח למכור ולהרוויח. הוא נותר עם המקטרות בלבד. בדרך לארץ ישראל שעשה בדרכים לא דרכים, אלו דרכי העלייה השלישית נתפש על יד ספק חיילים ספק שודדים שהעמידו אותו מול כיתת יורים. אך הסבתא שלי פרצה עליהם בצעקות והם הותירו אותו בחיים. משך חייו הקצרים הוא חש כי הוא שליח של עם זקן החולה בצעירות יתר. הוא חש כי העם היהודי מחפש את זהותו ואת מקומו אך לא ברור כלל אם חיפושיו אלו יובילו אותו לאיזה כתובת , לאיזה שהיא דרך. הוא הבין זאת כל כך לעומק שהיה אופטימיסט חובק את פחדיו העמוקים והמוסווים.
הרבה שנים היה לי וויכוח עם אבא שלי על יוסף חיים ברנר. אבא ממש כעס על האיש שאני כל כך אהבתי. מה הפסימיסט הזה חושב לעצמו, לאן הוא רוצה להוביל אותנו ? לשווא הייתי מעיד עד כמה כאבו קרוב אל לבי, עד כמה האמת הכואבת שלו קרובה לי יותר מההבטחות המפורכסות של אחרים. אבא שלי פשוט סרב לשמוע.
פעם ראיינתי את דוד בן גוריון שאלתי אותו על ברנר. הוא עיקם את פניו ואמר 'היורד הזה'. לא הבנתי. יוסף חיים ברנר אף פעם לא ירד מהארץ, בן גוריון כן. איך הוא אומר דברים כאלה. אך אבא שלי הסכים אתו.
יום אחד קראתי את דברי ברנר על ספר שכתב סבא שלי על המחתרת של תלמידי אחד העם בני משה. הוא ביקר את ספרו של סבא באכזריות נוראה. הוא לא אהב את חבריו של אחד העם. אמנם כשדיבר על הקונגרסים הציוניים אפשר היה לחשוב שהוא תלמיד אדוק של אחד העם שונא הדיפלומטיה והצילינדרים, אך כשהגיע לתלמידי אחד העם הוקיע אותם בלי רחמים על תלישותם ועל אי רגישותם כלפי הסבל, כלפי העוני, על הרציונליזם שלהם המבוסס על התעלמות מתהומות הקיום האנושי והיהודי גם יחד. האם זה היה מקור הכעס הנמשך של אבא שלי על ברנר ? והנה אני פוגש מאמר של סבא שלי על ברנר. 'בת צחוק לא האירה את פניו מעולם ' כתב סבא. האומנם ? חשבתי על כך שגם אורטודוקסיה של ציונים מביאה לקריאה סלקטיבית לא פחות מקריאתם של מתנגדים. וככל שגדלו החששות מפני כישלון גדלה האופטימיות.

ההשכלה היהודית נעה מתוך תחושה עמומה של הולכים בקצה , על הגבול , באותו מקום ממנו נשקף הנוף של האחר.אך לא בבחינת אתגר הקורא לפתיחת הלב, המחייב לבטל את אותו קור הממסגר אותך בד' אמות. אותה הליכה על החומה לעתים קוראת להסתתר מאחוריה ולעתים מבקש לקפוץ מעברה ובכל אופן לחוש את כל אי הביטחון לנוכח אויב ומפתה. אותם שהחומה קוראת להם לברוח אל כל גובה הכוכב. אך גם להתבונן על עצמם מן החוץ ועל החוץ הזוהר מעומק תחושת החושך . באיש ההשכלה ניכר הביטול העצמי והפתיחות בפני מה שהוא רואה שיכול לקרות. הוא הראשון בחית והוא הראשון ליפול בשבי. הוא השומע את חצוצרות הניצחון אך גם את קינת המובסים. הוא מבקש להביא את הבשורה ואת הזעזוע לקהל הרחוק מן חומת הביצורים. הוא מדבר את שפת המחר, לעתים קרובות צריך להמציא אותה או להזדהות עמוקות עמה בלי שיוכל לעמוד מאחרי הערעור שהיא מניחה על כל מה שהוא חושב בצריך לקיים אותו אך שמייגע אותו .