ילדים בואו תשמעו סיפור אמיתי. הוא היה נורא מזמן. הסבא של עינם היה אז בפעוטון. הוא היה רחוק בירושלים ורק אחרי הרבה שנים מישהו לחש לו את הסיפור ואני אספר לכם אותו כאן בגן.
פעם היתה גבעה. הגבעה נמצאת עד היום באותו מקום אך היא גבעה שונה יש עליה הרבה עצים ובתים מכוניות, אנשים זקנים ילדים וטלפונים שכל היום מפריעים לספר סיפורים. אז זאת היתה גבעה עם בית אחד שהיה אז בית גדול ועכשיו הוא בית קטן. איך בית נהיה קטן פתאום? שמים על ידו בית גדול ועץ ענק והוא נהיה קטן. באו אנשים לגור בבית והיה להם חם. השמש גם אז ידעה לחמם ומזגנים לא היו . הדבר היחידי הטוב היה שהגבעה היתה על יד הכנרת. אז כולם ירדו ממנה לים והתרחצו. אך כשעלו שוב לבית על ה גבעה היו מתחממים כל כך שהיו יורדים בריצה חזרה לים כך עלו וירדו כל היום. לא כל היום כי בין ירידה לירידה עבדו בחוץ, בשדה. הרימו אבנים ושתלו עצים זרעו וקצרו מכיוון ששעון לא היה עבדו כשהשמש עלתה ושבו לכנרת ולבית כשההרים כבר לא היו אדומים מהשמש ששקעה אלא שחורים . הם היו עייפים מהעבודה ומהריצה לים ומהחום ומזה שההורים שלהם היו מאד רחוקים. כשהגיע הלילה הם לא העיזו להיכנס הביתה כי היה כל כך חם. שמו את המיטות בחוץ וגרו על יד הסוסים הפרדות שתי פרות ופר אחד. רגע אחד חשבתם פעם שהסוס יכול לברוח מהבית והפרה והפר עם הקרניים הגדולות יכולים פשוט לעזוב את הגבעה? לכן סידרו מסביב חומה גדולה ושער שאם הם חושבים ללכת הם לא יצליחו. אמנם יעירו את החברים והחברים יבקשו מהם יפה והם יחזרו לישון באורווה וברפת. אך החברים באמת גרו במיטות בחוץ. אחרי הרבה זמן שישבו על הגבעה אמרו אנחנו באמת רוצים בית והלכו לגבעה אחרת. באו אחרים וגם הם הלכו, באו אחרים וגם הם הלכו. כל זה קרה לפני שאני הסבא של עינם נולדתי. איך זה קורה שקורים דברים לפני שנולדתי אני לא כל כך מבין אבל אולי פעם כשאהיה יותר גדול מסבא של עינם אני אבין.

יום אחד הגיעה לגבעה קבוצה של אנשים צעירים. הם אמרו אחד לשני אנחנו נבנה את הבית שלנו שם, והצביעו על הצד השני של הים. אתם יודעים מי גר בצד השני של הים? אנחנו. אך אז אי אפשר היה לגור בצד השני של הים כי לא היו בתים כי דשא לא צמח כי עצים לא היו כי בתים עוד לא בנו.
ילדים כבר היו להם. הם היום כולם סבים וסבתות אך אז הם היו בבית התינוקות בפעוטון ובגן. אך בית תינוקות לא היה כאן, גם בתים להורים לא היו. היתה סירה מגדל, אוהלים, חומה מעץ ומגדל גבוה וענק. עליו היה פנס. אך ילדים לא יכולים לגור על פנס, על מגדל או אפילו על חומה. אמרו הילדים יישארו על הגבעה ההיא ואנחנו פה נכין להם בית. הילדים אמרו בפעוטון רוצים את אבא אבל אבא בנה בית פה בעין גב והילדים היו בחצר כנרת. כל יום שאלו הילדים מתי נגור בבית האמיתי שלנו?
כשנבנה את הבית היו אומרים ההורים ושוב אבא ולפעמים אמא היו נוסעים לעין גב. כביש לא היה כך שתמיד הפליגו בספינה. עבדן החבריום יום ולילה לבנות צריפים מעץ,אוהלים מבד סוכות פתוחות. אבל מזח לא היה וצריך היה להביא ארגזים כבדים מלאי אבנים כדי שאפשר יהיה לקשור אליהם את הסירה והיא לא תשבר כשתגיע לחוף.

יום אחד הודיעו להורים ולילדים היום אנחנו נשוט לעין גב ונגור בעין גב. הילדים עם ההורים העצים הקטנים והבתים שיבנו. כולם מאד התרגשו. לב/ש/ו את הבגדים היפים ירדו מן הגבעה עלו על האנייה והאנייה הפליגה לעין גב. בדרך שרו. התינוקות בכו כי לא הבינו למה השאר כל כך שמחים. בעין גב חיכו בהתרגשות. הים גם הוא צחק עם כולם. ירדו מן הסירה ונפגשו הורים עם ילדים, עצים קטנים עם משפחות , אוהלים עם חברים. והנה התמונה ממזמן. בא אחר עם מצלמה אבל לא היה יכול לצלם את השמחה כי היא היתה לא הסכימה להצטלם. הבאתי לכל ילד צילום כדי שכשתבקרו על הגבעה ההיא תזכרו להיות גאים שאתם בגבעה הזאת!