במקצב המאני דפרסיבי של החברה היהודית בארץ ישראל ובתזזיותיה של מדינת ישראל הריבונית אנו נעים בלי הרף בין אכסטזה לדיכאון. אך ההיסטוריה קמוטת הפנים על מהמורותיה מסרבת להסתלק . המרחק בין חלומותינו למציאות שאנו בוראים מתרחב והולך. לעתים מתגלה כי עדיין במעמקים רובצים מאגרים של אנרגיה לתיקון חברתי המתפרצים , מעלים ציפיות, מאותתים כוונות ושוב שבה התקווה לנדנה מלווה בשמחה לאיד ושיתוק.
אין לטעות למרות הדממה המתחדשת ההתפרצויות הללו יוצרות בריתות חדשות, מגלות אנשים, ובונות תשתית לבית ספר חדש למחויבות לעשייה חברתית ומדינית. אני עצמי מקווה כי בעקבותיהן הולכת ונוצרת שפה חדשה ורלבנטית. תפישה כלכלית של חברה עובדת, מצמצמת פערים חברתיים, מאפשרת יצירה תרבותית וחשיבה מדינית בלתי מתמכרת למצבי חירום של מלחמה. תהליכים של שינויי עומק לא מתרחשים בקצב של חדשות היום או פולמוסי הלילה. קצב צמיחתם שונה.
עיקרו של השינוי הנתבע היום נובע מהתמורה ההיסטורית שהתחוללה. למזלה של מדינת ישראל יוצריה שקדו להקים לפני כינונה קדמה חברה מחויבת, חברה הנשענת על אחריותם של יחידים וקבוצות על רצון וחירות פנימית. חברה זו לא היתה מסוגלת לענות על כל צרכי מדינה ריבונית. לא היה בה הכוח הכלכלי או הצבאי להתמודד עם הגירה המונית, עם אתגרי ביטחון להשקיע השקעה כבדה בהתיישבות יצרנית לא היה לה מצע של חוקים ומיסוי המנווט את החברה לקיום משימותיה. אולם מי התהום שלה רחשו ניסיונות אוטופיים ואחווה בסיסית. הבוחן את גורלן של מדינות שקמו ללא מצע חברתי קודם יודע עד כמה הן שילמו על כך מחיר כבד .
המעבר לחיי מדינה עם אתוס של מדינה כשאר המדינות הלך וגילה את מגבלותיו. המארג החברתי נפרם ובנתה חברה מדורגת, מכוונת על ידי מגזרים שהסתגרו בתוך האינטרסים הצרים ויצרו חדרים אטומים שנוצלו בידי כוחניות לא מחויבת מבחינה חברתית. החברה שיצרה מדינה גילתה את החללים החברתיים שהעמיקו גם את עיוותיה של השררה וגם את המצוקה והעוול הנוצרים על ידי מערכות מדיניות וצבאיות.
אנו זקוקים עתה למפנה הנבנה מלמטה על ידי פיתוח של קהילות מקום, קהילות רעיון, קהילות יצרניות ושותפות של צרכנים. לא קהילות סגורות אלא פתוחות לדיאלוג, לריבוי ושוני. מחויבות להעמקת התרבות והרוח, המעשה והיוצר הנבנים מלמטה למעלה ופיתוח של תשתיות משפטיות ומדיניות הנבנות מלמעלה למטה.
השלב הראשון של הקמת מדינה על ידי החברה צריך לעבור עתה לשלב שבו היצירה הפוליטית של המדינה תבחן היום ביכולתה לפתח חברה.
בראשית המאה העשרים קמה אגודה חשאית ציונית בשם צבת. השם בא מסיפור האגדה כי בטרם נברא העולם ברא אלוהים צבת ששימש אותו לבניין העולם. צבת קראו מייסדי האגודה כראשי תיבות 'ציון במשפט תפדה'. עתה יש לנו צבת גדולה ולעתים צובטת , מדינת ישראל. אין לנו כתובת להתקומם נגדה אלא אנו עצמנו . גם המשטר אותו אנו בונים אך גם גורלם ויצירתם של יחידים וקבוצות הצומחים בתוכנו. התהליכים שעוברים מחיי היחידים והקבוצות אל מערכים של מדיניות ציבורית אינם פשוטים כמו שהדרך מן הפוליטיקה לחיי החברה אינה סוגה בשושנים אך בהקשרים הללו תבחן גם החברה, גם המדינה.
מוקי צור