צילום ותפקידו  ההיסטורי

 

צילומי  ארץ ישראל  שלא  במקרה  השתתפו  בחגיגת ייסוד  אמנות  הצילום .  הצלמים הראשונים   בעולם מיהרו לארץ הקודש  כדי להביא שלל צילומי  הוכחה  לדרכם כאנשי   אמונה וכאמני  המדיום  החדש.  הארץ  היתה גדושת סמלים. אפילו חורבנה  היה  סמל חשוב לנוצרים  ואחרי דורות לציונים.. הנוצרים   האמינו  כי  חורבנה של הארץ  מסמלת את פינוי הדרך של היהדות   בפני  הנצרות . היא ההוכחה כי אכן  הברית הישנה היתה רק הקדמה . צילומי האתרים בהם התחוללה  הדרמה  של חיי  ישו  היו חלק  בלתי  נפרד  של  מה  שניסתה  המצלמה  הנוצרית להוכיח.  המצלמה  הציונית  שהופיעה  ביקשה כי  חורבנה  של הארץ  מוכיח  כי  נותר  בה   מקום לרנסנס  יהודי. לא חסרו  הוכחות בשטח לאמונות  שהמצלמה הדגישה. לכל היה  ברור  כי המצלמה אינה מתעדת, היא  אמצעי  רטורי  המבטא  אמונה. אחד  היסודות  הקוסמים שבמפעל הצילום של הארץ  הוא  גילוי הפרטים המופיעים  בצילום. מה  היה בשוק, מה  היתה  האופנה, מה  היו מכשירי  העבודה ומה  גידלו. כיצד נעו בדרכים, איך בנו ובמה  האמינו.

 

י.ח. ברנר בסיפורו המתאר  את  עלייתו ארצה  מספר  על חבורת  העולים  המנומרת  שעלתה  לספינה  לארץ ישראל.  היו  שם  אב זקן שנסע  ארצה   כדי להחזיר את בנו שעלה  בניגוד לרצונו, חייט  שגזר  על מספריו ולא   הסכים לגזור  את הקפוטה  של חברו  שביקש לעשות מהפכה  בחייו  עוד  על  האניה. כיוון  שעל  האניה  לא  היה  אוכל  החליטו  הנוסעים לארץ ישראל  להתארגן  כקומונה. הסופר  אפילו  תרם לקומונה  נקניק . עולה  רגל  נוצרי  ששמע  על  הקומונה  של העולים לארץ ישראל וביקש לצלם  אותם. אך כאן לפני  המצלמה  קרסה  הקומונה.  אף  אחד  לא  היה   מוכן להצטלם עם חברו כי משמעות הדבר  היתה  להכיר  במשותף  בין הזרמים  החשובים  שפילגו לא  רק  את הספריות ועצרות  הנואמים אלא  גם את  נבכי  הלב.

 

נתן  אלתרמן  במחזה  שלו  כנרת  כנרת  הלך  בכיוון  אחר.  צייר  אבסטרקטי מתקדם ורעב במערכות הראשונות  הופך להיות צלם נודד. הציור הפרוע  הופך לצילום מדויק  של  החברה וניסיונותיה  שהם מופשטים ומוזרים לא  פחות  מהציור  המודרני.  הוא  מצלם  את  החבורה  המנומרת של  דגניה באותה  נימה  חגיגית של  הרמת  המסך  של  החברה  החדשה בשעה שלדבריו להיסטוריה  נרשמה  כהתחלה ובחייהם של  המצולמים בה  היא לא  היתה  התחלה  אלא  הכל.

 

האם  הצילום מסכם דרך שכבר  הלכו בה  או  הוא  מרמז  על תקווה  לבאות, סדר יום ופרוגרמה.. משהו מכל זה  מתקיים. ניתן לראות זאת  יפה  בצילומי ההכשרות של  החלוצים בחו'ל. הם צילמו נוף של  שם, של הגולה  אך  הוא 'נחטף' להיות פרומו לנוף ישראלי. הדגלים, המדורות,  הלבוש הפשוט, צילומי עבודה, פורטרטים של מנהיגים  הכל בא לומר  אנחנו שייכים לארץ ישראל.  אנחנו נשבעים להיות מישהו  אחר. בן למהפכה   שתתחולל. הצילומים של ההכשרות  משחזרים את חייהם של  אלו שעלו לארץ שהלכו לפנינו, שגאים  בפרידתם מנוף מולדתם. מעטות  התץמונות  המשחזרות את פרידת הבנים מהוריהם. את  הרציף של  הרכבות  בו  נפרדו  קהילות מבניהם  היוצאים לארץ  ישראל.  כל קבוצה  היוצאת לדרך יוצאת  עם תמונה  של  מנהיגה שאיננו אך סימן את הדרך. יש  קבוצות  היוצאות  עם צילום של  בורוכוב, יש  קבוצות  היוצאות  עם  צילום של  גורדון, טרומפלדור, הרצל או זשבוטינסקי. לעתים  מופיע  בצילום  המשלח, אותו שליח שבא מארץ ישראל ומלווה  את  החבורה  כמדריך מורה. כך יופיעו יצחק טבנקין, מאיר  יערי,  חיותה  בוסל, בצילומי ההכשרות תופיע  גיבורת הסיפור, העבודה החקלאית. אך תופיע  גם עבודת מחסן הבגדים והמטבח.  בכל  הצילומים מופיעות נשים  בצד הגברים אך  בצילומים  אלו  אין ילדים ולא זקנים.

 

לציונות   הצילום  היה הבטחה. חריגה  מאותיות הדפוס  ודרך להגיע  אל  היהודים. הצילום  כעיתונות   פרץ   את  גבולות  בית  המדרש ובית הכנסת.  הרצל   כעיתונאי  היה  מאד  מודע לכך וכל הזמן דאג לפרסום צילומים מהארץ ושל  עצמו והקונגרס  הציוני  שניהל.

 

מבחינה מסוימת  היה  הפוטושופ ההיסטורי בו  נראה  הרצל פוגש  את  קיסר  גרמניה  ליד השער  של  מקווה  ישראל סמל חשוב. הפוסט ציונים  אוהבים להצביע  על  צילום זה   כשקר ציוני  שהנציח  מפגש  שלא  התקיים.  הציונים זוכרים  כי  המפגש  אמנם התקיים. שהרצל הכין  את  התלמידים של מקוה ישראל לשיר  לכבוד  הקיסר והקיסר  גילה  את הרצל בקהל  ודיבר  עמו  אלא  שהצילום של  האירוע לא  הצליח ועל  כן באמת  ערכו במעבדה צילום  משחזר  .

 

הצילום קשור  מאד  אל  הרטוריקה  של  התקופה. הוא  המדברר  האמיתי.

אך הצילום  היה  לא  רק אמצעי לתיעוד וכתב   סנגוריה  על  אנשים  שחיי  היומיום שלהם היו כה דלים. הצילום היה  גם     אמצעי  קשר. הפיכת הצילום לאותו  כרטיס  דואר מפורסם, אותן   גלויות שהיו גם  פטישים של  אמונה וגם ערוץ  יידוע . הן היו  חלק  ממיסודו של   הגעגוע. כידוע עד  היום  יש  בצילום משהו פומבי. הוא נועד לקהל. אהרון דוד  גורדון  כתב לרחל  המשוררת  שלא תכתוב לו  גלויות שמסתירות  אלא  מכתבים חתומים  שמגלים.  בכך  גילה כבר  אז כי למרות שהצילום מגלה הוא גם מסתיר.

 

מפעל  ההעלאה לאוויר של  צילומי הקיבוץ שנעשה בבית אלון בגינוסר יחד  עם  אוניברסיטת הרוורד מנגיש  אותנו עם צילומים שנעשו בקיבוץ וביישובים אחרים. הוא מתעד פרק  אחר  בצילום הארץ ישראלי. סוזאן סונטאג כשכתבה  על הצילום חשבה  כי מפעל התיעוד  בצילום של תיירים הנוסעים  ומעידים  על הפנאי לו זכו נובע מתחושת האשמה  שלהם על כך שנפרדו מהעבודה. הם מצלמים כדי לחוש  שהם  בתפקיד, שלמרות שהם  בחופשה הם עדיין עובדים.  מפעל הצילום הקיבוצי איננו מפעל  דומה.  הוא מפעל של אנשים הפועלים  בתוך מעגל העבודה. לעתים עבודתם פורצת  את גבולות הבית ומשרתת  את  הרעיון הציוני. חלק מצילומיהם  הופכים לחלק מהתעמולה הציונית  אך עיקר  עבודתם  מכוון להעניק  ראי  אופטימי לקהילתם. הם  חיים יחד  עם חבריהם שעות של  משבר, של  נטישה,  של כישלון אך גם את המאמצים להתגבר על כך. הם מצלמים כדי להראות לחבריהם ולעצמם כי יהיה טוב.  כי יוכלו לממש את החלום. החלום עצמו  כולל עבודה. צילומי העבודה הם  מסמך  אמוני.( אחד הדברים הסימפטומאטיים שקרו בשנים  האחרונות  הוא  העלמם של צילומי  העבודה  מאלבומי החברים).

 

צילומי החברים האמנים מעידים על  כך   שתפישתם לא  היתה  רק תיעודית ובוודאי לא  היתה  רק אסתטית.  הם  האמינו  במפגש. הנוף, האנשים, החברה, התרבות . הצילומים  באו לחזק את הגשרים בין האנשים ומפעלם. אך  הם באו להעניק  גם תחושה  של חירות ויופי. הם  אמנם  שומרים  כי  הדיוקן האנושי לא  יהפוך למוקד פולחן (הם מודעים היטב לתרבות הפאשיסטית  המדגישה  את  הסמכות ותובעת את ההערצה של ההמונים). הם מבקשים  צילום  הומניסטי, צילום המעניק לאדם לכל אדם כבוד ולא הערצה.  הם מודעים לסכנה  כי הם יודעים  שהם פועלים בתקופה  שההומניזם מצוי בסכנת  מוות. הם מבקשים להעניק תחושת גבורה  כי  רק היא מסוגלת לעמוד מול  החורבן של התקופה. אך גבורה  זו צריכה לעמוד  בסימן  החברות, השותפות האנושית.  יש לזכור  כי רבים מהצלמים חברי הקיבוץ  הם פליטים של  המשטר הנאצי שכידוע הרעיל את  אמנות הצילום.

 

 

 

פריחה  מיוחדת  לאמנות הצילום היתה  בשנות מלחמת  העולם השנייה . גיוסם של המוני חברי  קיבוץ   לצבא  יצרה  מוטיבציה גדולה לצלם. חברי הקיבוץ שנותרו ביישובים  חשו כי הם מחוייבים להודיע לחיילים כי הקשר לא  נותק.  החיילים  היו רעבים  לקשר  עם הבית הקיבוצי  במיוחד לנוכח העובדה שברב  המקרים לא  היה להם בית משפחה בקשר.  הקיבוצים שלחו לחבריהם תמונות מהבית.  גם אלו  הסתפקו בבשורות.

 

גם בימי מלחמת העצמאות  רבו הצילומים. הם היו גם ראי לתחושה  שחיים בתקופה  גורלית שתיכנס להיסטוריה. אך גם היתה תחושה  של פרידה  מאנשים ומעולם, פרידה  המחייבת ציון.

 

האלבום של פטר מירום חבר חולתה  שירת האגם הגווע מסמן  קו פרשת מים .  הצילום  מבקש  לקונן לא רק  להתפלל בתום.  הוא מביע תחושה  כי  'הכושי עשה  את שלו, הכושי  יכול ללכת'  הוא מתפלל לא למהפכה  אלא   לשימור, לא  ניפוץ עולם האתמול אלא להפיכתו לפרק  ממורשת.

 

בהיסטוריה  של  הקיבוץ יש  פרק  הנוגע לשאלות ותשובות של חברי  קיבוץ  החיים בשותפות  ובשוויון. בין השאלות  הגדולות השאלה  בדבר מתנות שהחברים מקבלים מבחוץ.  אחת מהשאלות  הללו  נוגעת למה  עושים  עם מצלמה  שהתקבלה  כמתנה לחבר.  יש גם פסק הלכה : תוכל להשתמש  במצלמה  בתנאי שאם  אחד  מהחברים ירצה  לצלם  עליך להעניק לו את האפשרות לעשות זאת.  כמה  רחוקים הימים ההם מהזמן הזה  המצולם  בלי הרף ללא חדרי חושך ופיתוח. ללא עבודה. כנראה  שהשעון כיוון במיוחד לשעה זו כשהעלה את  הצילומים של  היישובים לאוויר.  עתה כאשר  צילומי ההתיישבות יעלו לאוויר ונוכל להתבונן בהם באופן  סימולטאני יתבררו הרבה פרטים לחוקרי העבר. גם יתפרשו הרבה מהתקוות הגנוזות שטרם היו למציאות.  בעת מעבר לתרבות החדשה נקבל מפעל של  כינוס דרמטי המציין תחילתה  של דרך חדשה שאת קווי  המתאר שלה  עוד  איננו יודעים.  האם הצילום שהחליף את המיקרופונים השתולים כדי לפקח על הפשע ועל  הרצון הטוב יצוף באוקיינוס של  אינפורמציה יביא את האנשים לשאול  שאלות, לחלום חלומות לדחוף לניסיונות  או הוא ישמש  כחומר הרדמה יעיל בעקירת חושים המעוררים למעשים של תיקון.

 

צילום : לדעת מה  רצה  הצלם  להביע ומה  נודע למרות  רצונו  או ללא קשר  עם  רצונו

להימנע מהעלאה של   שאלות שלא  היו קיימות.

 

כמה  דוגמאות

מערכת הצילומים  שנעשתה  בארצות הברית  בתקופת המשבר  הכלכלי הגדול שבאה להדגיש  את מסכנותם של הקרבנות מצד  אחד ומצד  שני את האתוס שהחקלאים  האמריקאים מבטאים.

בשלב  מסויים היו צלמים שצילמו  קודר ואחרים שצילמו פטריוטי.

 

הצילום כראי : חווית זיהוי  עצמי, זיהוי מכירים ואי זיהוי. הסוציולוגיה  וההיסטוריה.

הצילום של  כולם  על  אותו הכיסא  עם נוף של תמר

 

צילום  אחרי  המוות עם אקליפטוסים על  גופת  הנפטרת

 

 

לדוגמה של  גילוי פרט לא מכוון צילום של בתי  מושבי  העובדים לפני פינוי  בינוי  המוני. האם בגלל הצילומים?

 

או צילומים הנותנים אפשרויות  שיחזור מבנים.

 

מיומנה  ל  אתי מהשואה

 

ספינותיי טבעו  בים ואני מבקשת   לשלות אותם אך אין לי הכלים לעשות זאת להפנות לפיהן את הזיכרון שימשה  אותן מן  הים.

 

חלוץ  הצלמים  שהותקף בגליל ב1913

 

הצילום כאוטופיה מעובדת.

 

הצילום  של מרדכי  בן צבי קצאפ

 

האם  המדיה  היא  המסר

הסרת האורה על ידי  השכפול  המהיר.

הצד  הדמוקרטי והצד  הפיקוחי שלה.

 

הראי נע – ניפוח  כושר  הראייה.

הקולנוע – יצירת הגיבורים  מן  החיים

הטלוויזיה  הביות של הגיבור הקולנועי

מה  יקרה  באינטרנט _ הקשר  ההמוני.

הצילום של הרגע

הצילום של הקהילה – לנצח

האופי  הפיקוחי  האח הגדול. האופי המשטרתי- להגן על הרגישים.

הנגישות

מה  עושים  מעודף נגישות. האדישות.

 

הצילום כהשהיה  הצילום  כנגד ההשהיה.

עיתונאות ופורטרט.