קבוצת אחווה
חצר הקיבוץ ערכים ונכסים – עירית עמית כהן
לפני כמה שנים מצאתי בארכיון קיבוץ שריד את יומנה של קבוצת אחווה. זהו מסמך יוצא דופן של קבוצה נודדת מהעלייה השלישית המחפשת את דרכה משך שבע שנים. יומן אינטימי משפחתי כמעט מצד אחד ויומן המתעד דמוקרטיה צומחת בלבטיה. בזמן שגיליתי את היומן (אני מניח כי רבים רבים ידעו על קיומו לפני) למדתי פרקים מהיומן עם קבוצה צעירה שחיפשה את דרכה המשותפת .השוואה של היומן הישן עם לבטיה של החבורה בת זמננו היתה הרפתקאה מיוחדת. חברי הקבוצה חיפשו אז דרך לגיבוש קבוצה לומדת, עובדת, פעילה, מחנכת. ככל שנחשפה הדרמה ההתרגשות גברה. לבטי השותפות, החיפוש אחרי היחד וייסוריו ליוו אותנו. נדדנו למקומות בהן שהתה . יחד עם חברי קבוצת אחווה התאבלנו על כך שדווקא כשהגיעה למנוחה יחסית ולנחלה אמיתית התפזרה לכל רוח: כנראה שצלקות הנדודים היו קשות מדי.
עתה פורסם היומן ביוזמתו של דני נמרי ובעריכתה המעמיקה של אביבה אופז שליוותה וערכה לדפוס יומני קבוצה נוספים. חברי הקבוצה שלמדה אז את היומן נמצאים בנצרת עילית ובנערן. עתה יכולים חברי שני קיבוצי המחנכים הללו יכולים ולקרוא את המסמך המופלא בפרספקטיבה של ההיסטוריה והזיכרון הפעיל שלהם. שני הקיבוצים הללו מצאו מקום ולא התפזרו לכל רוח.
שלושה חברי קבוצת אחווה נשארו בקיבוץ שהתהווה במקום שקיבלו הוא קיבוץ שריד. המקום שמר על היומן. נראה לי כי היומן נסגר להרבה שנים מחשש שבני הקבוצה יעיינו בו…
והנה בעצם הימים הללו הופיע ספרה של עירית עמית כהן על גלגולה ועיצובו של המקום : של חצר הקיבוץ בעידן החדש. לא העדר המקום מהווה כאן בעיה אלא עיצובו וגלגולו התכנוני כשחבריו מבקשים לעצב אותו כחלוף השנים בזמן של שינוי..
במסורת היהודית יש פרק שנקרא גניזה. אין משחיתים כתבי קודש שנקרעו אלא מצפינים אותם ומסתבר שכמו שאמרה רחל 'כל שאבד לי קנייני לעד' . דווקא החומרים הנגנזים נותרים בידינו ואנו לומדים אותם והופכים אותם לחלק ממסורת חיה. האם הקיבוץ הגיע לכך? האם בצד מסורת הפינוי- בינוי יכולה להתקיים גניזה המעוררת השראה, חיפושי דרך, גניזת עבר המצביעה על אופקים רחוקים? הנה יומנה של אחווה שהסתיים בפיזורה של רוב רובה של הקבוצה הוליד בניית בית קיבוצי מיוחד. מקום הבודק מה להרוס, מה לשמר. התכנון המחודש של הקיבוץ בתמורותיו עלול לציין תחושות סופניות המבקשות לעצמן מונומנטים או מצבות במקום מה שהקיבוץ ביקש : חברת אנשים החיה את חיי היום יום ואת היכולת לחרוג מציוויו.חברה שהמראתה אל הלא ידוע לא מבוססת על הרס חלומות ישנים ורצח אבות אלא על זיכרון ביקורתי, חיה בתהליך של בירור מתמשך הדואג ברצינות ששדה ההמראה לא יתמלא בטון חונק ולא רווחה מדומה המקימה חומות מסביב. לא זיכרון שרירותי ולא מחיקה של דרך. הספר עוסק בעיצובו הארכיטקטוני החדש של הקיבוץ שיאפשר להיזכר ולבקר, להיות עדות מתמשכת אך לא חונקת, המחברת חוקרת ושואלת את חברי הקיבוץ על פיתוח המקום בחיפושה אחרי פיתרון לא אלצהיימרי בו שוכחים. היא מבינה כי מדובר על חברה שצריכה לגלות אחריות לאנשיה החיים בה בשותפות גורל, לחברה שיודעת את נחיצות הקידום הטכנולוגי צרכני שלה ללא פולחן השינוי הטכנולוגי עד אין קץ וללא אחריות לרוח האדם.
צריך לקרוא את שני הספרים הללו יחד.