ראשי פרקים האישה בתקופה החלוצית

נשים הראשונות למהפכה בקרב היהודים
מהפכת הנשים חלק מן המהפכה היהודית והציונית גם יחד בשתיהן מעמדן פרובלמטי.
גם כאן וגם כאן לעתים הן גבול המהפכה
למה זה קורה?
המשפחה היא העומדת על גבול הזכויות של האדם
החשש מפני בדידותו של האזרח בעל הזכויות : על המשפחה והויתור של האישה על הזכויות להציל את הדמוקרטיה מן הברבריות שלה, מאיום החירות.

הציונות ויש נעורים בעולם, יש אהבה בעולם וקומו תועי מדבר צאו מתוך השממה
השפעת הספרות הרוסית

חולשת הגבר המוכחת : בעבודה

רחל כצנלסון : הבנתי את חולשתו של אבא בסירובו לאהבתי. המכתב
ביקור אצל ברל כצנלסון בזמן משבר.

זלמן רובשוב קורא רחל נענית
מפגש עם רחל המשוררת – המוותרת על הסאלון הספרותי.

מהפכת העברית

חיפוש האשה העובדת
פסיה אברמסון
יוסיקה מתאבד וחיה רוטברג.
פרידה כצנלסון
שושנה בוגן ורחל המשוררת.
הצד השני של מניה שוחט
מלחמה נגד הנזירות

האישיות כמדריכה את הציבור באי חלקיותה, במופת האנושי, ביכולתה לפרק מערכות ולפעול במקום שהמערכות התפרקו. האישה מבקשת להיכנס דרך האישיות שלה אל מערכת שלכאורה היא משוחחת עמה אך למעשה חושפת את חולשתה. במיוחד בעידן הפוליטי הדחוף…זה שמחריף את הצרכים האישיים את הרצון להיפרד מהמערכות הציבוריות….

רחל מחפשת את רחל מגלה עם מותה כי המערכת נסדקה רוחנית : זוהי כניסתה של המערכת להנהגה פוליטית.

פה מה אביב, שמים כחולים וים לבי, יחד עם האמונה, גם מתעטף הלב לקראת הייסורים הבאים, ואנחנו רק אנשים.

בשחר פרידתנו, כאשר ידך היתה מונחת ונחה על יד פי, ואני בתנועה זו הרגשתי את חרדתך, לא אני לא אתה לא ידענו מעבר.
אני חשתי כאישה, הסתרתי תחילה את פי בידי, זוכר אתה, איזה זמן, אך הכל התפתל בנפתולים אחרונים, נפתולי עליית השחר ושחרור השמש , לו גבר הייתי, אך הייתי אישה והסתרתי את כוחי. מפני הגבר כי לכוחו ציפיתי. גם ביישנות וחולשת אישה בעד כוחה, פרי חינוך דורות בעברי, היו בי. עוברת בי המחשבה כי לא מצאת בי זה שלו נוצרתי היא עוברת כסכין המונח על לבי. אך טרם יגע הסכין, ויד טובה לוקחת אותו הצידה. ואני שואלת : מי את היד הטובה?

תפקיד האישיות בחיי הציבור או יחיד- גם כשפועלים עליו כוחות הטבע הישראלי נתפש באופן מוזר
עין העבודה ועין האישה.

שושנה בוגן ורחל שני קטבים: זו מתמרדת נגד גורלה זו מגלה אותו. זו מתנבאת ומתאבדת זו שרה עדג מוות ומאמינה בחיים.

מבקשת לקרב את הסופר אל הקורא. לא תורת ספרות אלא בפרות מזמנת פגישה בין אנשים.

הספרות העברית בחלקה הגדול לא תוכל לפזר את צללי הבדידות הרוחנית המעיקה על הצעירים והטובים שביננו. זו אחת הסיבות שלא ניתק הקשר עדיין ביננו לבין הספר הרוסי.

יומן של גליקל פון המלין חשוב מגרץ. ללמוד טקסט ספרותי כמו שמעבירים שתיל יש להעביר כמו שמעבירים שתיל, עם שורשים עם אדמת ההיסטוריה המסובבת אותם.

שרה לקחה אתה את מה שנתן לנו את הזכות לחיות. שאין לו מילה מילה בלשוננו, שחיינו יחד שלש עשרה שנה… גורל כולנו כגורלה.

איך יכולתי לחשוב להתחיל בעבודה שתיקח אותי כולי, ואני לא חיה בסביבתי למרות כל געגועי וקשרי האהבה אל החיים של האנשים, כל קטנות יקרה לי, כי רואה אני עתה את חיי האנשים כראות משחק נפלא מלא עניין וקלות וחן. רק כך, ולכן אולי כל נגיעה עם האנשים אשר מחייבים אותי, דורשים ממני דבר מה, היא נוראה בשבילי. אחרי כל כניסה למשרד בקשר עם ענייני עבודתנו אני חולה וחדלה למשול בעצמי. הכל בי מתנגד לפגישות התובעות ממני. כסוס פרא אשר רוצים לרסן אותו. כך כל עצבי מתקוממים נגדן. במצב זה אין לי שום אפשרות לסדר איזה עניין. איני יכולה לסדר לימודים ומורה, להחזיק שיחה מתוך הכרח. אני עושה אז שגיאות לא טבעיות. מה אני רוצה עתה? לשבת רחוק מכולם, בין יהודים טובים ופשוטים, שלא יגיע אלי כלום, ללכת לארץ אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *