עִם פְּתִיחַת הַחַלּוֹן

כִּמְעַט תָּנֵץ הַחַמָּה, זֶה כְּיוֹם וּכְיוֹמַיִם –
וְהִשְׁכִּימוּ אֶל-תְּרִיסַי הַמּוּגָפִים קַרְנַיִם,
וּכְנִכְלָמוֹת תֶּאֱרֹבְנָה עֲדֵי נָפְלָן בַּחוֹר.
אָז תַּצְנַעְנָה לְהָצִיץ אֱלֵי חֲדַר מִשְׁכָּבִי,
וְכִבְשׂרַת חַג קָ ר וֹ ב תִּדְפֹּק חֶרֶשׁ עַל-לְבָבִי;
קוּמָה, נִרְדָּם! בָּא אוֹר, נָפַל אוֹר!

וּשְׁבִיל זֹהַר יְגֻנַּב גַּם-אֵלַי עַל-הַמִּטָּה.
עַד-שַׁקַּמְתִּי – וַתֶּאֱסֹף הַחַמָּה שַׁרְבִיטָהּ;
גֻּדְּעוּ קַרְנֵי הָאוֹר, הוּעַם נִבְלַע הַשְּׁבִיל –
וּכְבַתְּחִלָּה הֶאֱפִיל עָלַי צֵל חֲדַר מִשְׁכָּבִי,
וְכִשְׁמוּעַת חַג נִ דְ חֶ ה עָמְמָה פִתְאֹם לְבָבִי
וַתֶּאֱסֹף מִמֶּנּוּ תּוֹחֶלֶת וָגִיל.

אַךְ הַבֹּקֶר בְּפָתְחִי תְּרִיס חַלּוֹנִי הַסָּתוּם,
פָּרַץ פִּתְאֹם, כַּעֲזוֹז מַעְיָן נָעוּל גַּל-חָתוּם,
נַחְשׁוֹל אוֹרִים אֶל-חֶדְרִי וַיִּשְׁטֹף וַיִּז –
וְצִיצִיּוֹת הַזֹּהַר טָפְחוּ טָפְחוּ עַל-פָּנָי,
וּבִלְבָבִי הַנֵּעוֹר פָּתְחוּ פִיהֶם מַעְיָנָי
וַיָּקֵרוּ נְגֹהוֹת וָזִיז.

גַּנִּי עָמַד לְפָנַי, עָמַד מַזְהִיר וּמְצַחֵק,
הָרָקִיעַ עַל-רֹאשׁוֹ שָׁפַר, רָם וַיִּתְרַחֵק,
צִנַּת אָבִיב נְעִימָה עוֹלָה גַּל אַחֲרֵי גָל
מִן-הַקַּרְקַע הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְחַמֵּם וְרָטָב,
מִן-הָעֵצִים שֶׁפִּתְּחוּ, נוֹתְנֵי רֵיחַ הַנָּטָף,
וּמֵרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וָטָל.

וְהֶעָבִים, תַּחְתִּיִּם וּשְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים,
זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה עֹבְרִים דּוּמָם מַחֲרִישִׁים,
וְעִם-כְּלוֹת מְלֹא-הָעַיִן בְּעֶצֶם הָרוֹם
זַכֵּי עָבִים מִתְפַּזְּרִים, צְחוֹרֵי עַרְפְּלֵי טֹהַר,
חֲטוּבֵי שַׁיִשׁ דַּק פְּנִינִי, גְּזוּרֵי סַפִּיר וָזֹהַר,
שִׁבְרֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד הַמְפֻזָּרִים בַּתְּהוֹם.

כָּל-הָעוֹלָם כְּחָדָשׁ: זֹה הַחַמָּה הַבָּרָה,
זֹה הָאָרֶץ הַמְּאִירָה אַךְ הַ בֹּ קֶ ר אֵל בָּרָא –
גַּם-מִלֹּבֶן כָּל-כֹּתֶל וּמִנֹּגַהּ כָּל-גָּג
אֶשְׁאַב שִׂמְחָה וְחַיִּים, אֶקְרָא שָׁלוֹם וּבְרָכָה.
לִבִּי חוֹגֵג אֶת-חַגּוֹ, לִבִּי נִפְתַּח לִרְוָחָה –
קָרֹא קָרָא אֵל נָאוֹר לֶחָג!

וְהַנְּגֹהוֹת תִּפְרֹצְנָה, בְּעַד חַלּוֹנִי תָּצֹפְנָה,
אֶת-הָרִצְפָה, הַקִּירוֹת, הַזָּוִיּוֹת תִּשְׁטֹפְנָה,
סָחֲפוּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה, מִלְאוּ זָהָב כָּל-חוֹר – – –
אִלּוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת, אֵל, בַּמָּרוֹם תָּלִיתָ,
נַפְשִׁי סֹבֵאת הָאוֹר לֹא יָכֹלְתָּ רִוִּיתָ –
רַבֶּה אוֹרִים, אֵל נָאוֹר, הַב אוֹר!

תרס"א.

וְאִם-יִשְׁאַל הַמַּלְאָךְ

בְּנִי, נִשְׁמָתְךָ אַיֶּהָ? –
"שׁוּט בָּעוֹלָם, בַּקְּשֶׁנָּה, מַלְאָכִי!
יֵשׁ בָּעוֹלָם כְּפָר שַׁאֲנָן, מֻקָּף חוֹמַת יְעָרִים,
וְלַכְּפָר רְקִיעַ תְּכֵלֶת, בְּלִי מְצָרִים רָקִיעַ,
וְלִרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת בַּת-יְחִידָה בְאֶמְצַע:
עָב יְחִידָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה.
וּבְצָהֳרֵי יוֹם קַיִץ בָּדָד שִׂחֶק-שָׁם יָלֶד,
יֶלֶד עָזוּב לְנַפְשׁוֹ, רַךְ וְיָחִיד וְחוֹלֵם –
וַאֲנִי הוּא הַיֶּלֶד, מַלְאָכִי.
פַּעַם אַחַת הִתְעַלֵּף כָּל-הָעוֹלָם וַיִּשְׁתֹּק,
וּשְׁתֵּי עֵינֵי הַיֶּלֶד הַשָּׁמַיְמָה נִמְשָׁכוּ,
וַיִּרְאֶנָּה, הַיְחִידָה, הַזַּכָּה, הַבְּרוּרָה,
וְנַפְשׁוֹ יָצְאָה בִרְאוֹתוֹ, כְּצֵאת יוֹנָה מִשּׁוֹבְכָהּ,
אֶל הָעָב הַנֶּחְמָדָה."

– וַתִּמּוֹג? –

"גַּם-שֶׁמֶשׁ יֵשׁ בָּעוֹלָם, מַלְאָכִי!
אֶת-נִשְׁמָתִי הִצִּילָה קֶרֶן פָּז רַחֲמָנִיָּה,
וְעַל-כַּנְפֵי הַזֹּהַר יָמִים רַבִּים פִּזֵּזָה
כְּצִפֹּרֶת לְבָנָה;
פַּעַם רָכְבָה בַּבֹּקֶר עַל-גַּב קֶרֶן הַזָּהָב,
הָלוֹךְ הָלְכָה לְבַקֵּשׁ פְּנִינַת טַל בֵּין הַדְּשָׁאִים,
וְדִמְעָה זַכָּה וְתַמָּה אָז עַל-לֶחְיִי רָעָדָה,
וַתִּזְדַּעְזַע הַקֶּרֶן וְנִשְׁמָתִי צָנָחָה –
וַתִּשְׁתַּקַּע בַּדִּמְעָה."

– וַתִּיבָשׁ? –

"לֹא, כִּי נָשְׁרָה עַל-דַּף גְּמָרָא קְדוֹשָׁה.
גְּמָרָא הָיְתָה לִזְקֵנִי שְׂעִירַת גְּוִילִים וּמְעוּכָה,
וּבִכְרֵסָהּ – שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁל-זְקָנוֹ הַלָּבָן,
חוּטֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת שֶׁל-טַלִּיתוֹ הַקְּטַנָּה
וְסִמָּנִים שֶׁל-הַרְבֵּה טִפּוֹת חֵלֶב וְשַׁעֲוָה,
וּבַגְּמָרָא הַזֹּאת, בִּמְעֵי אוֹתִיּוֹת מֵתוֹת
בָּדָד פִּרְפְּרָה נִשְׁמָתִי."

– וַתֵּחָנַק? –
"לֹא, פִּרְפְּרָה וַתְּשׁוֹרֵר, מַלְאָכִי!
בָּאוֹתִיּוֹת הַמֵּתוֹת שִׁירַי חַיִּים הֵקֵרוּ,
וּבַאֲרוֹן סִפְרֵי זְקֵנִי מֵתֵי עוֹלָם נִזְדַּעְזְעוּ.
שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל-עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה,
עֲלֵי קֶרֶן הַזָּהָב וַעֲלֵי דִמְעָה מַזְהִירָה,
עֲלֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת וַעֲלֵי טִפּוֹת שֶׁל-שַׁעֲוָה –
אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה.
וַתְּכַל לָצֵאת, וַתֶּהֱמֶה, וְלֹא-מָצְאָה תַנְחוּמִין,
וַתִּתְעַלֵּף עַד-כְּלוֹתָהּ, וַיְהִי צַר-לָהּ עַד-מָוֶת.
פַּעַם אַחַת פָּקַדְתִּי אֶת-גְּמָרָתִי הַבָּלָה –
וְהִנֵּה פָּרְחָה מִתּוֹכָהּ נִשְׁמָתִי.
וַעֲדַיִן הִיא טָסָה וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם,
מְשׁוֹטֶטֶת וְתוֹעָה וְאֵינָהּ מוֹצֵאת תַּנְחוּמִין;
וּבַלֵּילוֹת הַצְּנוּעִים שֶׁבִּתְחִלַּת כָּל-חֹדֶשׁ,
בְּהִתְפַּלֵּל הָעוֹלָם עֲלֵי פְגִימַת הַלְּבָנָה,
הִיא מִתְרַפְּקָה בִכְנָפָהּ עֲלֵי שַׁעַר הָאַהֲבָה,
מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאי,
וּמִתְפַּלְּלָה עַל-הָאַהֲבָה."

תשרי, תרס"ה, ווארשא.

הֵצִיץ וָמֵת

הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ –
וַחֲמִשִּׁים לַפַּרְדֵּס שְׁעָרִים,
וּבְכֹל נְתִיבוֹתָיו חַתְחַתִּים: תְּהוֹמֵי תְהוֹמוֹת
וְהַרְרֵי הָרִים;

וְלַהַט הַחֲרָבוֹת בַּשְּׁעָרִים, וְאַחֲרֵי הַמְּזוּזוֹת
הַנְּחָשִׁים לְמוֹ-אָרֶב –
וְהוּא עָבַר שָׁלוֹם בֵּין כֻּלָּם, פָּסֹחַ עַל-נְחָשִׁים
וְחָמֹק מִתַּחַת לֶחָרֶב.

לִפְנַי וְלִפְנִים נֶחְפַּז לָבֹא וּלְפָנָיו לַפִּידוֹ.
מִשְׁתָּאִים, מַחֲרִישִׁים
נָסוֹגוּ תַרְשִׁישִׁים: עַז-נֶפֶשׁ, הֲיַהֲרֹס לָבֹא
עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים?

הוּא יַהֲרֹס! – וַיָּבֹא אֶל גִּנְזֵי הַגְּנָזִים,
לֹא-דָרַךְ עוֹד זָר שָׁם,
וַיַּחְתֹּר עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים
יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם.

וַיּוֹסֶף וַיַּחְתֹּר, וַיִּמְצָא הַיָּשָׁר בַּשְּׁבִילִים –
הֶעָקֹם,
וַיֵּט בּוֹ, וַיָּבֹא בְּאַחַד הַזְּמַנִּים עַד-מָקוֹם –
אֵין זְמַן וְאֵין מָקוֹם.

עַד כְּלוֹת אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ הִגִּיעַ, עַד אַפְסֵי הַתֹּהוּ,
לֹא-שָׁלְטָה בָם עַיִן –
וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, הָאַחֲרוֹן – אֲהָהּ, אֵל מִסְתַּתֵּר –
מָה רָחוֹק עֲדַיִן!

וְדֹעֵךְ הַלַּפִּיד וְדֹעֵךְ. הַדְּרָכִים מִשְׁתַּבְּשִׁים,
הַשְּׁבִילִים מִתְעַקְּלִים –
וְכֻלָּם רַק פְּרֹזְדוֹר לִפְרֹזְדוֹר – וְאֵי אַחֲרוֹן הַשְּׁעָרִים?
וְאֵי עֶצֶם הַטְּרַקְלִין?

וּכְבָר עָיְפָה נַפְשׁוֹ מֵחֲתֹר. לֹא-נֶאֱמַן אוֹר עֵינָיו
וְרוּחוֹ לֹא נָכוֹן;
וַיְהִי כִּי לֹא-יָכֹל עוֹד לֶכֶת עַל-שְׁתַּיִם קוֹמְמִיּוּת –
וַיִּזְחַל עַל-גָּחוֹן.

וּבְלַחֲכוֹ עָפָר, עַל-שְׂפָתָיו עוֹד תְּחִנָּה אַחֲרוֹנָה
בּוֹעֶרֶת בְּלִי-חָשָׂךְ:
"לוּ אָבֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, אַךְ-רֶגַע לוּא אָצִיץ
מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ."

הַתְּפִלָּה נִשְׁמָעָה; וּבְטֶרֶם הַלַּפִּיד הַדּוֹעֵךְ
עַד-קִצּוֹ יַגִּיעַ –
וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, כְּלִיל אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר,
לְפָנָיו הוֹפִיעַ.

רוֹעֶדֶת הַיָּד, מֻכַּת זֹהַר הָעָיִן –הֲלִדְפֹּק?
עוֹד רֶגַע הִתְאַפֵּק,
וּפִתְאֹם הִתְחַזֵּק וַיָּעָז, וַיָּקָם מִזְּחֹל –
וַיִּתְדַּפֵּק.

אָז יִכְבֶּה הַלַּפִּיד, וְדַלְתוֹת הַשַּׁעַר נִפְתָּחוּ –
וַיָּצֶץ שָׁם פְּנִימָה,
וַתִּצְנַח גּוּפָתוֹ, וּבְצִדָּהּ אוּד עָשֵׁן, וַתִּגְהַּר
עַל מִפְתַּן הַ בְּ לִ י מָ ה.

תרע"ו.

מֵאֲחוֹרֵי הַשָּׁעַר

בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה,
בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,
נָחַתְנִי בַיָּם
עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה
וַתּוֹלִיכֵנִי
לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,
וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר.

גַּן נָעוּל
לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

אדר, תרפ"ח
רחל

*

הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ
כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?
זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת
בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב:

עַל גִּבְעָה – פִּרְחֲחֵי אַשּׁוּחַ,
בַּמִּישׁוֹר – יְשִׁישֵׁי אַלּוֹן.
בַּמּוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג,
בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שַׁבָּתוֹן;

יַד הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְצַר מִתְּקֹעַ
בְּלֵב הַיַּעַר רֹמַח אָדֹם,
יוֹם תָּמִים בְּמִשְׁכַּן בְּנֵי אֹרֶן
אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם.

הוֹי, אִמִּי! הֵן נֶחֱלֶה עָלַיִךְ,
הֵן נִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵךְ מֵאֵל –
עַל מֻכֵּי צָהֳרַיִךְ כְּקֶדֶם
עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל.

שלהי קיץ, תרפ'ח

ביום הרביעי
א
אני עומדת בלב המדבר
אין לי אפילו כוכב אחד
והרוח אינו מדבר אלי
והחול לא ישמור את עקבות צעדי.
ב
קראתי: "ענני!"
לא ענני.
דפקתי: "פתח לי"!
לא פתח.
בחוץ היה ערב לוהט וחיוור.
הלכתי לדפוק על שער אחר.
קראתי: "ענני"!
לא ענני.
דפקתי: "פתח לי"!
לא פתח.
בחוץ היה ערב חונק ועיוור.
הלכתי לדפוק על שער אחר.
לחשתי: "ענני!"
לא ענני.
ביקשתי: "פתח לי"
לא פתח.
בבוקר אין טל, עלתה החמה
וכך מצאוני שומרי החומה.
ג
שלושה ימים לא מש זכרו ממני
וברביעי פרסתי את הלחם
וברביעי פתחתי את הצוהר
וברביעי ראיתי את הים.
וברביעי ידעתי שהים
יפה מאוד ומרחבו כחול
ובמשב-הרוח המלוח
ריח הים, לא טעם דמעותי.

לאה גולדברג

הַמַּסָּע הַקָּצָר בְּיוֹתֵר / לאה גולדברג
מספרה "עם הלילה הזה", 1964

א. תֵּל-אָבִיב 1935
הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס
וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.

וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בְּיוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.

אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי-בָּזֶה?

כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת בְּתוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.

וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחְזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.

אני שומע משהו נופל
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל,
בַּעֲרָבִית עִירָאקִית זֶה נִשְׁמַע מַצְחִיק:
אָנָה אַסְמַע שֵׁן כַּיוּקָ'ע
אַבָּא שֶׁלִּי עָלָה עַל מָטוֹס נוֹפֵל לְאַט,
מִבַּגְדָּד עַד שֶׁנָּחַת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

רָצָה לָקוּם בִּירוּשָׁלַיִם אֲבָל הִשְׂכִּיל
לְהִנָּצֵל וְלִפֹּל כְּמוֹ בְּנִתּוּר שֶׁל אֶבֶן עַל הַמַּיִם
בְּאֹמֶץ רָב בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

אִתּוֹ נָפְלוּ מֵהַשָּׁמַיִם
מִילְיוֹן דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה
כְּמוֹ עֲלוֹנִים שֶׁמְּפַזְּרִים צְבָאוֹת בְּמִלְחָמָה

וְהוּא עָשָׂה אוֹתָם שָׂדוֹת
וְלֹא חוֹמָה. עָשָׂה אוֹתָם שִׁירָה
וְלֹא פִּיּוּט. Oh my god
עָשָׂה אוֹתָם שָׁטִיחַ. לֹא פַּרְגּוֹד.

מִי שֶׁגָּר בָּעֵמֶק מִתְעוֹרֵר, מַשְׁקֶה.
לֹא מִי שֶׁגָּר בָּהָר.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ.
נוֹפֵל דָּבָר.

יוסף עוזר – ספטמבר 2014

—

"העיקר להיות תמיד, בכל רגע,
חיָה, עֵרה, מתבוננת ומבקשת
מה שיש לעשות ברגע זה"
(אהרן דוד גורדון)

שיר קנייה בדיזנגוף

קניתי חנות בדיזנגוף,
כדי להכות שורש,
כדי לקנות שורש,
כדי למצוא מקום ברוול.
אבל
האנשים ברוול
אני שואל את עצמי
מי הם האנשים ברוול,
מה יש באנשים ברוול
מה הולך באנשים ברוול,
אני לא פונה לאנשים ברוול
כשהאנשים ברוול פונים אלי
אני שולף את השפה

מילים נקיות
כן אדוני,
בבקשה אדוני,
עברית מעודכנת מאד,
והבתים עומדים כאן עלי,
גבוהים כאן עלי,
והפתחים הפתוחים כאן
בלתי חדירים לי כאן

בשעה אפלולית
בחנות בדיזנגוף,
אני אורז חפצים,
לחזור לפרוורים,
ולעברית האחרת.

ארז ביטון

שיר זוהרה אלפסיה / ארז ביטון
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.

צליינות ועלייה
שער עלייה. שער העיר שער משפט ושער אביונים. שער של בועז שופטים ומלכים. לפני שער החוק של קפקא.פתחן את השער של קדיה מולודובסקה. השער נעול של דוד מלץ.השער היעד המבוצר של העיר ומקום החלפנות. מקום היציאה למרחב ומקום הכליאה. מקום המכס וההברחות. הצליין והעולה הבדלים. זה זמני קומוניטאס. זמן מוגבל. כתפילה . זה לשרידות. זה ללא בית זה המכוון לבית חדש.

אמונת מחנכים
אני מחפש מאמינים מחנכים היכולים להלך בחשיכה ולא לשתק את עצמם. גם לא לבוז לעצמם. מחנכים שלא יקראו לאור חושך ולחושך אור. מחנכים המאמינים בדוגמא האישית אך לא כופים אותה ולא הופכים אותה לעריצות. מחנכים המוכנים להיפגש עם חניכיהם אך גם להפגיש אותם עם תרבות, עם תביעה. אני מחפש מחנכים המסוקרנים לדעת את נתוני הסוציולוגיה, המכירים בכוחה של הפוליטיקה, שיקוו ויפעלו לשינויים מבניים מבלי להאמין שהמבנה יכול להחליף את המפגש האנושי. אני מחפש מחנכים היודעים שיש להיאבק על מסגרות, אך יודעים כי מסגרות יכולות רק ליילד ולא ללדת.
כשם שהאומנות לא נולדה בגלריות ובמוזיאונים והתפילה לא בבתי הכנסיות, כך החינוך לא נולד בבתי הספר, במועדונים בתנועות הנוער, שם הוא מוצא לעצמו בית. אך הבתים והכלים אינם תחליף להתייצבות של אדם מול אדם של אדם עם אדם. יש מבנים המאפשרים יותר, יש הבולמים, אך אין הם תחליף לתהליך החינוכי עצמו הצומח מתוך חידת הקשר בין האנשים, יכולתם לברור בין אותות, להעריך מציאות, לחוש נתבעים, לגלות את חירותם, להצמיח רגישויות ולעודד יצירה.
החינוך הוא תמיד בהתחלה. הוא נעוץ לא רק בנתונים אלא באפשרויות הנפתחות, לא רק במה שיש אלא במה שעוד איננו וניצניו כבר נרמזים. לא רק במה שחלף אלא גם בהדיו וגלגוליו התרבותיים.
מוקי צור

ילדים בואו תשמעו סיפור אמיתי. הוא היה נורא מזמן. הסבא של עינם היה אז בפעוטון. הוא היה רחוק בירושלים ורק אחרי הרבה שנים מישהו לחש לו את הסיפור ואני אספר לכם אותו כאן בגן.
פעם היתה גבעה. הגבעה נמצאת עד היום באותו מקום אך היא גבעה שונה יש עליה הרבה עצים ובתים מכוניות, אנשים זקנים ילדים וטלפונים שכל היום מפריעים לספר סיפורים. אז זאת היתה גבעה עם בית אחד שהיה אז בית גדול ועכשיו הוא בית קטן. איך בית נהיה קטן פתאום? שמים על ידו בית גדול ועץ ענק והוא נהיה קטן. באו אנשים לגור בבית והיה להם חם. השמש גם אז ידעה לחמם ומזגנים לא היו . הדבר היחידי הטוב היה שהגבעה היתה על יד הכנרת. אז כולם ירדו ממנה לים והתרחצו. אך כשעלו שוב לבית על ה גבעה היו מתחממים כל כך שהיו יורדים בריצה חזרה לים כך עלו וירדו כל היום. לא כל היום כי בין ירידה לירידה עבדו בחוץ, בשדה. הרימו אבנים ושתלו עצים זרעו וקצרו מכיוון ששעון לא היה עבדו כשהשמש עלתה ושבו לכנרת ולבית כשההרים כבר לא היו אדומים מהשמש ששקעה אלא שחורים . הם היו עייפים מהעבודה ומהריצה לים ומהחום ומזה שההורים שלהם היו מאד רחוקים. כשהגיע הלילה הם לא העיזו להיכנס הביתה כי היה כל כך חם. שמו את המיטות בחוץ וגרו על יד הסוסים הפרדות שתי פרות ופר אחד. רגע אחד חשבתם פעם שהסוס יכול לברוח מהבית והפרה והפר עם הקרניים הגדולות יכולים פשוט לעזוב את הגבעה? לכן סידרו מסביב חומה גדולה ושער שאם הם חושבים ללכת הם לא יצליחו. אמנם יעירו את החברים והחברים יבקשו מהם יפה והם יחזרו לישון באורווה וברפת. אך החברים באמת גרו במיטות בחוץ. אחרי הרבה זמן שישבו על הגבעה אמרו אנחנו באמת רוצים בית והלכו לגבעה אחרת. באו אחרים וגם הם הלכו, באו אחרים וגם הם הלכו. כל זה קרה לפני שאני הסבא של עינם נולדתי. איך זה קורה שקורים דברים לפני שנולדתי אני לא כל כך מבין אבל אולי פעם כשאהיה יותר גדול מסבא של עינם אני אבין.

יום אחד הגיעה לגבעה קבוצה של אנשים צעירים. הם אמרו אחד לשני אנחנו נבנה את הבית שלנו שם, והצביעו על הצד השני של הים. אתם יודעים מי גר בצד השני של הים? אנחנו. אך אז אי אפשר היה לגור בצד השני של הים כי לא היו בתים כי דשא לא צמח כי עצים לא היו כי בתים עוד לא בנו.
ילדים כבר היו להם. הם היום כולם סבים וסבתות אך אז הם היו בבית התינוקות בפעוטון ובגן. אך בית תינוקות לא היה כאן, גם בתים להורים לא היו. היתה סירה מגדל, אוהלים, חומה מעץ ומגדל גבוה וענק. עליו היה פנס. אך ילדים לא יכולים לגור על פנס, על מגדל או אפילו על חומה. אמרו הילדים יישארו על הגבעה ההיא ואנחנו פה נכין להם בית. הילדים אמרו בפעוטון רוצים את אבא אבל אבא בנה בית פה בעין גב והילדים היו בחצר כנרת. כל יום שאלו הילדים מתי נגור בבית האמיתי שלנו?
כשנבנה את הבית היו אומרים ההורים ושוב אבא ולפעמים אמא היו נוסעים לעין גב. כביש לא היה כך שתמיד הפליגו בספינה. עבדן החבריום יום ולילה לבנות צריפים מעץ,אוהלים מבד סוכות פתוחות. אבל מזח לא היה וצריך היה להביא ארגזים כבדים מלאי אבנים כדי שאפשר יהיה לקשור אליהם את הסירה והיא לא תשבר כשתגיע לחוף.

יום אחד הודיעו להורים ולילדים היום אנחנו נשוט לעין גב ונגור בעין גב. הילדים עם ההורים העצים הקטנים והבתים שיבנו. כולם מאד התרגשו. לב/ש/ו את הבגדים היפים ירדו מן הגבעה עלו על האנייה והאנייה הפליגה לעין גב. בדרך שרו. התינוקות בכו כי לא הבינו למה השאר כל כך שמחים. בעין גב חיכו בהתרגשות. הים גם הוא צחק עם כולם. ירדו מן הסירה ונפגשו הורים עם ילדים, עצים קטנים עם משפחות , אוהלים עם חברים. והנה התמונה ממזמן. בא אחר עם מצלמה אבל לא היה יכול לצלם את השמחה כי היא היתה לא הסכימה להצטלם. הבאתי לכל ילד צילום כדי שכשתבקרו על הגבעה ההיא תזכרו להיות גאים שאתם בגבעה הזאת!

פתיחה

שעבוד מצרים

יציאת מצרים

קריעת הים

במדבר

שולחן עורך

ההיסטוריה האקטואלית והעתידית שעדיין לא פוענחה. על הר נבו לפני חציית הירדן.

עבודה זו שאני כורע תחת משאה רבות בשנים, עד למחנק, עד לאפס נשימה – ממש , ממש! תוך כדי עשייה בה קהה בי החוש לזמן. הלילה פולש לבוקר, היממות לא מצטרפות לשבוע, השבועות לא לחודש. יחידות הזמן ודפוסי הזמן המוגדרים מתנפצים זה לזה, נשחקים זה בזה כלא היו. הרגעים, השעות, היממות השבועות… מתערבלים ונסחפים בלי פרע אל ים אין- סוף של זמן, אל מרחבי ימים ללא ראשית, ללא אחרית.

יהודה שרת ביחוס ליצירתו המלווה את מכתבי ברל כצנלסון

איך נפתח את סדר הפסח בחבר הקבוצות

מבעוד יום יש לקשט את אולם האוכל בענפים פורחים, שבלים ופרחי אביב. הקישוט צריך להיות בטעם ואין להרבות בזה. נאה לתלות כמה ציורים על נושא פסח מעשה ידי הילדים. את השולחנות יש לערוך יפה בפרחים ונרות. באולם צריכה להיות מוכנה במה קטנה ופתוחה להבאת העומר.
לפני הסדר הדלתות סגורות ואין החברים באולם. הערב זה אין מצלצלים כרגיל בפעמון. בשעה הקבועה מכריזים על סעודת החג בתרועה משולשת של חצוצרה אחת (או שתיים) חשוב מאד שעם קול החצוצרה יתאספו כולם מול האולם ויכנסו ביחד בשיר עליז (הנה מה טוב או שיר אחר) הפסנתר מלווה את קול המקהלה השרה והחברים מתיישבים בשקט על יד השולחנות.

לוי בן אמיתי ומשה ברונזפט (גורלי) 1935

על מה לכתוב?
צביה על יגור

במחנה כבר שקט. מזמן לזמן נשמעים קולות בודדים שטרם נרגעו מהישיבה, פתאום קבוצת אנשים מתפרצת לחדר האוכל. שוב צעקות היסטריות ' אתפטר! אתפטר! לא אמשיך יותר.. ונשמעה תשובה של קול די בריא : תתפטרי, גם אני אתפטר' ככה בראשי ובמוחי כולי 'התפטרות ומה יהיה בסופנו? גוזלים מאתנו את כל הזמן היקר, וברגע שאתה רוצה להתרכז על איזה דבר אז כל המחשבות הללו אינן עוזבות אותך… מכבים את הלוקס, יש מנורה קטנה וחודר האוכל התרוקן. רק לפני רגע היה פה רעש וכרגע דממה שוררת. מסביב אפלה ובחוץ חושך ורק נשמעת היללה האיתנה של התנים הרעבים, פחד תוקף אותי. ובכן על מה אכתוב? על איזה נושא? כנראה שהערב כבר לא אכתוב.

צביה

בור סיד

אתמול הלכתי לקחת סיד בשביל סיוד. יורדתי מהר לבור. ברגע שהייתי בו עולה לי בראש מחשבה נוראה יהודהצ'קה, איך זה פה… התחלתי שם לבכות, עומדתי שם כרבע שעה, וכה היה מצחיק בעיני שאני הולכת לקחת סיד בשביל סיוד החדר. אבל אייזיקוביץ' מפציר כבר יותר משבוע והחובשת ועושיתי את זה. לא יכולתי לעלות חזרה עם הסיד: כוחותי עזבו אותי לגמרי.
בשובי בת שבע יושבת על המדרגות ואומרת : או טוב שאתם מסיידים! יש לכם מרץ! גואלד !! איך אפשר להשלים עם זה שזה כבר ככה. אוי אוי אין כנראה אלוהים בשמים, אחרת היה מרחם על האישה שתמיד עושה כל כך הרבה, תמיד בסתר, וכעת היא שבורה לגמרי.

צביה

מחוטב ומלא חיים
רך ומתמשך
שוטף וענוג
רחב וחגיגי
בלאט וברוך
האט והכבד מעט
בקול רזה, לחלא רגשה יתרה
חי ומחוטב
כהצליף בשוט נוגש
בשפך שיח ובתוקף כאחד
בסער ובמרי
הכבד, האט והרחב
הרתע והתרופף פתע
כמו ממרחק מקום וזמן
מהיר ונמרץ
בפרץ ובקול רווה
צליל כבול
רך זך ומתמשך
לשון ציור
בהדר
בערגה ובשמן

קבורת תינוק וקבורת חלוץ שהוריו רחוקים

בדרך בחזרה הביתה.. מיד נקרע הלוט מעל פני ואז מתגלה הדרינג' המקולקל עם מימיו הפורצים ופושטים בכל נקיקי נפשי.

אוכל

אכלתי יחידי, אני חש בכל רמ'ח אברי שהדברים באמת עוברים את הגבול. אך המוצא? אי הדרך למוצא..

איסמעיל אל חוסני הוא איסמעיל בק מעשירי ירושלים בתחילת המאה בעל קרקעות רבים שטחים שונים בירושלים, יריחו ועין סיניה בין כלבא שבוע מול סנט ג'ון ועד לחלקת הקומונה האמריקאית נוצרית מכר שטח ניכר לדומיניקנים החכיר הקרקע לקבוצת ברל כצנלסון והוא שהחכיר את אדמת עין סיניה למשפחת שרת. הוא היה מנהל החינוך באזור ירושלים. חאג' אמין הוא מקרובי משפחתו. נפטר ב1940 בא6חת מאחוזותיו ביריחו.

כאדם אשר נטש כינורו ניתק מהניב הכינורי וההמיה הכינורית, ופסו מלבו אותם רטטים הפנימיים המגיחים ממחבואיהם עד הגיעם לאצבע המדובבת ואצבעותיו נעתקו ממצבן עד כדי אבד להן זכר הנגע עם מיתר הכינור, ולאחר נקוף שנים על שנים הוא בא לפקוד את כינורו העתיק והנה כה רחוק הוא שממנו כה רחוק. הנה יציב אצבעותיו והן מתמוטטות יגביר בקשתו והיא אינה מולידה, מקפצת. הטון כחרוק מכונה חלודה ללא שימון כן ישמיע קול הנחר כי טבעת הכינורית נהרסה. והיה הכינור בי'דו, יד הנכר משוחת תואר ריק ונבוב מתוכן.

ועם כנוס המלה בקרבה שאר רוחן של מחשבות מדורי דורות הריהי מתפרקת מצורתה השמעית הגאית, פושטת את גשמיותה וחיה חיי נשמות. חיי אצילות. כאילו אין לה גוף ודמות הגוף. כל מילךה מזדקרת לעיננו קודם כל בפרצופה ההגותי : תבורך המילה העברית המורחת, העשירה באוצרות הרוח, בתכנים, באסוציאציות המכנסות שבקרבה. אך יש/ שמבקש/ים אנו בה את הגשר שבניב הקדמון, את הגה הראשית, את הבשר ודם שבה, אתצירוף הקולות בקדמתו וטהרתו. אך הקולות דווים , נגועי חולי. נשארה התיבה, נשאר שלד האותיות הנכאות

ואם בלשוננו מה רבו הפרצות בדרך האחדות בין ההגה והזעזוע הנפשי, עם עלות המחשבה בצרדות הביטוי מן האות אל המלה ואל צירופי המילים והמשפטים. וכאן יועם הביטוי ההגוי. יש ובשעת עיצוב קולות הכינור וקמו אותיותינו מתחת לרקב פגריהן והתייצבו בכל שיעור קומתם השמית.
תחומי הגשם והרוח טשטשו. אין ברוח אלא מה שבגשם רטט מהאצבעות, השמאלית ויד קשת בימנית. ואור חדש זרח על הטון ועל ידי כן שונתה גם המנגינה בתוכנה. כי כקולות הכינור ערוך המיתרים כך גם הגיי הלשון יש מנגינה אשר הורתה וגידולה דווקא על מיתר זה ולא על זולתו. צמודה ומרותקת היא אליו. והיה כי תעתיקה ופרחה נשמתה.

הגה, המה, השמע קול, הפך קול, אהגה כיונה (ישעיה ל'ח, י'ז) כאשר יהגה האריה (ל'א ד' לא יהגו בגרונם (תהילים קי'ח ז')

ועל הכל למד להשקיע בתבונה עבודה קפדנית ומדוקדקת במעשה ההכנה, ויראה הדברר בסופו כאילו לא חלה בו יד אדם
ככל שירבה תכנון מראש- כן יבהיק ברק המפתיע

סדר יגור ביגור

אנו מביאים לפניכם תיעוד משל קונצרט שהתקיים בקיבוץ יגור המוקדש לסדר הפסח של יגור כפי שהולחן ובוצע על ידי יהודה שרת ותלמידיו אחרי עזיבתו את יגור משך יותר משבעים שנים. הקהל בקונצרט סדר פסח זה היה חלק בלתי נפרד מהביצוע . אלה היו חברי יגור ובני הקיבוץ שבאו להאזין ולשיר, להתגעגע ולשוב אל הלחנים, המילים והביצוע. סבים וסבתות ששרו מהקהל את תפקידי הילדים ששרו הם לפני עשרות בשנים בסדר תחת שרביטו של יהודה ונערים ששרו מעל הבמה את אותם תפקידים למרות שלא השתתפו מעולם בסדר פסח בקיבוץ.

היוזמה לשיחזור סדר הפסח הקיבוצי וביצועו האמנותי היתה של מקהלת הגליל העליון ומנצחה רון זרחי . קדמה לביצוע עבודת מחקר מעמיקה במיוחד עם אנשי יגור שביצעו את הסדר לאורך השנים. למרות שקו סדר הפסח נשמר הערב נערך וקוצר לקהל הנאסף כדי לשוות לו אופי של קונצרט. הערב הוגש לקהל שהפעם לא השתתף בסדר על ריחותיו ותבשיליו , על מהומת הילדים ועל הבית הנערך כולו למאורע. התברר כי החוט המוסיקלי השזור בזיכרון מתאים וראוי.
אני שנקראתי להנחות את הערב הייתי נרגש כקהל עצמו. כשהצלילים הראשונים החלו להישמע ידעתי כי אנו משתתפים ביותר מאשר ביצוע של יצירה מוסיקלית . לפנינו יצירה המלווה חברה לאורך שנים כיצירה מסורתית שנחוותה לאורך שנים. הביוגרפיות של המבצעים הוטבעו בה וההיסטוריה המתפתחת היא חלק מסיפור סדר הפסח שלפנינו.

סדר הפסח שבוצע ביגור לא נוצר יש מאין. קדמו לו ניסיונות לביצוע סדר חלוצי בקיבוצים רבים. סדר זה שואב מן המקורות הוא סדר ארץ ישראלי וציוני. קשוב לתמורות בטבע ולעבודה החקלאית, לאירועים ההיסטוריים המתרחשים סביב. הוא סדר פסח שקיבל את הלגיטימיות מסדרים מהפכניים שהתקיימו במקומות שונים אך בניגוד להם אין הוא סדר של התרסה אלא ניסיון לבנות בית תרבותי חדש . בניין יותר מגעגוע או ניתוק. הסדר הקיבוצי אינו סדר של משפחה יהודית היודעת מהי בדידות וסכנה, אין הוא סדר של משפחה המסתגרת בביתה ופותחת דלת לאליהו הנביא גם כדי לבדוק אם מישהו אורב מאחרי הדלת. כאן ציבור מהגרים צעיר המנסה לבנות לעצמו חברה על בסיס של רעיון של צדק חברתי ויצירה אנושית מתחדשת. סדר הפסח מהווה ביטוי להמשך המסורת היהודית אך אינו משתעבד לפרטיה וקורא אותה באופן ביקורתי.
ההזדהות של ראשוני הקיבוץ עם יציאת מצרים היתה עמוקה. הם חשו כי גם הם יצאו מן הגולה. רבים מהם חיו בתוך תוכה של חווית הקץ שהעניקה מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים שבאו בעקבותיה. הם חיו את האובדן שהחריב קהילות יהודיות רבות , גם את הנדודים הארוכים בדרך לארץ ישראל. כל אלה הצטרפו להם כיציאת מצרים היסטורית. יציאת מצרים סימלה עבורם רצון של מהפכה אישית. שינוי חיוני באישיות, בחברה ובתרבות.

הציבור המבצע את סדר הפסח, חברי הקיבוץ, האמינו בהתכנסות ציבור גדול בליל הסדר. אליהם הצטרפו המוני אורחים מכל הארץ.קרובי משפחה, שותפים לדרך, אנשי ציבור ואמנים .גם הם חיפשו חג שיעניק תחושה של בית ומשמעות. בניגוד לחג המסורתי שהועבר מדור לדור ללא חזרות החג הקיבוצי השתנה משנה לשנה. כל שנה היו מתחוללים שינויים הנובעים מתוך רגישות לדרמה ההיסטורית שהתרחשה מסביב, בהתאם לצוות הכותב ולצוות השר ומנגן. עזיבת אחד המנגנים את הקיבוץ גרמה לשינויים בפרטיטורה. ביקורו של אמן מבצע אף הוא יכול היה לגרום לשינוי כזה. סדר הפסח היה מלווה בחזרות קפדניות משך זמן רב. זה היה מבצע ערוך בדקדקנות . בניגוד לעצרות עם שהיו מבוססות על נאומים ועל המון מקשיבים כאן ההיסטוריה היתה צריכה לקבל פרשנות אמנותית, בחירה מדוקדקת של טקסט, מיומנות של מנגנים והעמדת מקהלה של ממש המסמלת את הציבור השר. המפגש בין כל הגורמים הללו לא תמיד הצליח. סדר הפסח עבר ביקורת מדוקדקת כל שנה. נבדקו השולחן הערוך, הטקסט וקריאתו, הלחן, התארגנות הישיבה, ליכוד השירה באולם הרחב והצפוף.

סדר הפסח בקבוצות הראשונות של העלייה השנייה היה במסגרות מצומצמות ביחס. בראשו עמד אב הסדר שפוטר באופן דמוקרטי בסדרים המאוחרים. ההגדה היתה ההגדה המסורתית אך לא קראו בה את כל הטקסט. גם כאשר ההגדה היתה מונחת על השולחן, כל אחד הביא את השיר שלו, את פרחי בר שליקט, ואת דמעות הגעגוע לסדר הפסח של ההורים בגולה. החידוש בסדר זה של אנשי העלייה השנייה היה שהוא לווה בנאומים בעל פה ובהורות קודחות לאחר סיום הארוחה. למרות שהיתה באוויר תחושה של החמצה ושל בוסר מבצעי הסדר חשו כי חותם האמת טבוע על הערב.
אחד החלוצים מהעלייה השנייה היה כנר. בכל רגע ציבורי של ייאוש היה מנגן על כינורו. כינור היחיד היה לסביבתו מעין תפילה ללא מילים. אך כינורו השתתק. כשפגשו בו הפועלים וביקשו להבין מדוע הפסיק לנגן ומדוע הוא נראה נראה כל כך רע השיב להם כי אין הוא יכול לנגן.' מרים הנביאה שרה אחרי הצלחת יציאת מצרים שיר הלל ואני נתבע לנגן על כינורי לפני יציאת מצרים וזה סיפור קשה לי.' החלוצים שמרו על הסיפור הזה.

בראשית העלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה , הראדיקליזציה של החילון השפיעה וסדר הפסח היה בעיקרו ארוחה ושירה נלהבת ללא טקסט , ללא הגדה, או הופעה אמנותית. הגדת הפסח הקיבוצית החלה להתעצב בסוף שנות העשרים ונכתבה בראשית שנות השלושים. מאות הגדות פסח עוצבו משך שלושים שנה. בהן הגדות מושקעות אמנותית , ובהן הגדות של הרגע האחרון. הגדות מועתקות וחדשות. לא את כל כותבי הטקסטים אנו יודעים היום . זו היתה שותפות מיוחדת של כותבים , ציירים ומלחינים. התפישה היתה כי הפולחן המסורתי כולל בתוכו יצירה אמנותית בכוח וההגדה הקיבוצית היא המקום שצריך לחשוף את האמנות הגנוזה . הדרך היא לשוב אל מה שנגנז וצונזר.

לדעתם של מעצבי ההגדה הקיבוצית דווקא תהליך השחרור מסמכות הרבנות מאפשר גילוי של עניינים עמוקים שצונזרו על ידי הגלות. כך יש להבין את הרצון של חברי הקיבוץ לקרוא את הסיפור המקראי של יציאת מצרים בסדר הפסח. כך גם יש להבין את קריאת שיר השירים ושירי האביב בסדר הפסח. את טקס הבאת העומר. השיבה לארץ ישראל ולחקלאות בארץ ישראל היא הזדמנות לרנסנס של המקרא לא כבסיס לוויכוח הלכתי אלא כשורש של מהפכה אישית וחברתית של חבורות. ההגדה היתה כספר המכיל עקבות של חלומות שעוצבו מזמן במקום ובשפה אולם הם נחווים מחדש כאן ועכשיו .

הסדר הקיבוצי היא יצירה רבגונית: מעורבים בה ספרות , היסטוריה וביוגרפיה. יצירה המאמינה כי לעתים הבוסר משחרר מסמכות. אמנים שונים שקשרו את גורלם עם החברה החלוצית ביקשו להעניק עומק אמנותי למסורת משותפת. הם חשו כי ניסיונם זה מקרב אותם אל המימד הרוחני שכה קשה להשגה בחברה ביקורתית וענייה. בתחילה לא היו קנטטות ומקהלות, לא תזמורת ואפילו לא קאנון ספרותי.
הסיפור של יציאת מצרים שהתגלגל מדור אל דור אך הוצא בניסוחו המקראי מההגדה של פסח, שב להגדה על ידי החלוצים בגדול. הם חשו הזדהות עמוקה עם הרגעים ההיסטוריים ההם וביקשו להם ביטוי שלא יהיה רק הד למסורת הדורות המתגלגלת אלא ביטוי ביוגרפי הלובש ופושט צורה.. הרי גם העולים ארצה יצאו ממצרים, מן הגולה. גם הם היו צריכים לנווט עצמם המדבר חייהם ולהעיז להתחיל מחדש. יהודה שרת כיוצר וכאיש לשון ידע כי דווקא מציאות זו יכולה להתגלגל לתלישות ולחורבן תרבותי. המורה שלו יוסף חיים ברנר הזהיר מפני בוסר ופראזות וכל אלה נראו כסכנות מוחשיות מאד בעת קיומו של סדר פסח החדש. השגרה המנוונת של מסירה ללא חיים והאמונה בחורבן השפה והתרבות כמעשה של מהפכה יוצרת היו מבחינתו שני צדדים של אותו מטבע.

. שייכותו של הסדר הקיבוצי לעולם המוסיקה והשירה העולמית הודגש דווקא על ידי הליקוט של חומרים ישנים , העריכה המוקפדת והכתיבה המוסיקלית החדשה נבעו מתוך צלילה אל עומקים תרבותיים מצד אחד ומתוך מאמץ כביר להעלות את החברה העובדת לרמת ביצוע של תרבות עליונה.

יהודה שרת היה תלמיד גימנסיה הרצליה בתל- אביב. הוא היה חניך התרבות המוסיקלית שעוצבה במוסד. הוא ואחיו משה, אחיותיו רבקה , עדה וגאולה היו תלמידים של קרצ'בסקי המורה למוסיקה שהדריך את הנוער והמבוגרים של העיר תל -אביב. החיים המוסיקליים של תל- אביב בתקופת העלייה השנייה בה גדל היו מאד מפותחים. אמרו שהשכונה היתה הופכת כל ערב למקום התרחשות אמנותית. ברחובות ובבתים נשמעו הכינורות ,הפסנתרים והשירה. חלק מתרבות העיר היה השקט שהיה נופל עליה בשעה אחת עשרה בלילה: עיר מוסיקלית מסודרת ומתחשבת יודעת גם את ערכו של השקט .

בחייה של תל אביב המוסיקלית דמותו של קרצ'בסקי ושל המורה לכינור הופנקו היו מרכזיות. אחרי סדרים מסורתיים שהתקיימו בבתי המשפחות היו צעירי העיר מתכנסים לערבי שירה וריקודים של ציבור גדול. הצלחות תרבותיות אלו הובאו אל הישוב הכפרי במושבות ואחר כך לקבוצות ולקיבוצים.
משפחת שרתוק היתה שותפה פעילה בחיים המוסיקלים. משה היה מנצח מחליף כמנהיג הגימנסיה. רבקה אחותו פסנתרנית, יהודה בכינור וגאולה בפסנתר. אך לא היה מי מהמשפחה שלא היה משתתף בחיים המוסיקליים של המשפחה . המשפחה גם גילתה רגישות יוצאת דופן לשפה העברית . יהודה האמין כי המוסיקה והשפה שזורים זה בזה והעמיק לחשוב בקשר זה כל ימיו : היה מורה ללשון, לתנ'ך, לספרות עברית ולמוסיקה. האם חשב כי הקיבוץ יכול להיות כמשפחתו שלו משפחה של שרים?

היחסים בין המוסיקה , הלשון, האמנות והחלום הציוני היו שזורים בחייו לאו דווקא בהרמוניה שלווה אלא בדרמה ובהתנגשות. הוא הבין כי המהפכה הציונית קשורה עם עבודת הכפיים ועם חיי החברה החלוצית. כשיצא לעמק יזרעאל לקח עמו את כינורו . בהפסקות בעבודה היה נוטל את כינורו ומתרגל. הוא עבד במחצבה בעמק יזרעאל והפך אותה למקום של קונצרטים. מדי יום ששי היה מארגן פיצוצים אחרונים במחצבה שיאפשרו להופכה לאודיטוריום חגיגי לעדה החלוצית. כל הזמן חש במתח הרב שבין חייו כפועל לבין היותו אמן. הוא נקרע בין הציוויים לבין היצירה, בין התביעה לגלות את כוחו בבניין הארץ לבין הצורך לקיים חיי רוח ומוסיקה.
אם לגבי עצמו הוא נקרע בתביעותיו לא היה לו ספק כי יש לתבוע מן החברה לקיים תרבות יוצרת. חברה המבקשת לעצב את חייה לא רק זכאית אלא חייבת להקדיש מכוחותיה לא רק לוויכוחים אידיאולוגיים אלא ליצירה תרבותית. ללשון ולמוסיקה.
מי שנוטלת על עצמה את התפקיד לא לתת ליהודה שרת לכרוע תחת הנטל של הדרמה בה הוא חי היא
צביה אשתו. היא לא רק אמפטית לגבי עשייתו. באהבתה היא מגלה נחישות להגן על יצירתו. אך גם על שייכותו לחברה ההולכת ונבנית . כוחה לאחות את קרעיו נובע מיכולתה בתחומים אחרים. היא מתגלה בעצמיותה במאבקה לטיפול מקצועי בתינוקות של החלוצים . האתגר הוא קודם כל שמירה על חייהם. היא מקבלת את הכשרתה בבית החולים של העמק הנמצא ליד עין חרוד הישנה. שם היא שומעת ומספרת על זעקתן של האמהות שבניהם נפטרו.היא אחת מהיחידות בדור ששומרת את הזיכרון של פרק קשה זה בחיי החלוצים.
הצירוף המיוחד של הזוג הזה שהקים את ביתו ביגור בעקב הליכתה של צביה עם חבריה למקום מעניק ליהודה את הבסיס להשתלבותו ויצירתו בעיצוב סדר הפסח המקומי.
בשלב הראשון בחייו כאמן בחיים הקיבוציים יהודה שרת רק מנגן ומארגן רביעיית מנגנים המבצעים יצירות קלאסיות. מדי פעם הוא מסביר את עמדותיו התרבותיות. כבר ביגור הוא מבקש למצוא דרך כדי לשכנע את חבריו לא לזרוק את התינוק של התרבות יחד עם האמבטיה הדתית.

בשלב מסויים הוא מחליט ללמוד מוסיקה. כך גם עשתה אחותו הבוגרת רבקה שיצאה ללמוד באירופה. ב1930 יוצא יהודה שרתוק לגרמניה כדי למלא את תפקיד השליח להחלוץ וכדי להשתלם במוסיקה. הוא מבקש ללמוד אצל פרופסור ידה שהאמין ביכולתו להפוך את המקהלה למכשיר חברתי חשוב שיוכל להביא לגרמניה את בשורת ההומניזם החבוי במוסיקה. היציאה לשליחות לא היתה פשוטה. נתבע ממנו לעמוד בבחינת הבגרות בה הוא לא נבחן עקרונית. במקום בחינות יהודה יושב בגימנסיה הרצליה כמה שעות לבדו וכותב מסה עצמאית . מוריו מעניקים לו עליה תעודת הבגרות. צביה חושדת כי יהודה ישלח לשליחותו לבד כנהוג אצל השליחים באותה תקופה. היא מסרבת לא ללוות אותו בשליחותו והמשפחה יוצאת אך בתנאים כלכליים קשים ביותר. יהודה מתקבל ללימודים אצל ידה.

תלמיד אחר של ידה היה פול דסאו, לימים מי שכתב מוסיקה למחזות של ברטולד ברכט בארצות הברית. דסאו שב אחרי מלחמת העולם השנייה לגרמניה המזרחית מתוך הזדהות עם הקומוניזם. עם עליית הנאצים לשלטון ב1933 יצא פול דסאו לפאריס וכתב שם מעין פרטיטורה למסכת של יציאת מצריים. חלק משיריה של הקנטטה שלו הגיעו ארצה ונשכחו. מעניין ששני תלמידיו של ידה היהודים חשו כי מאורע יציאת מצריים יכול וצריך להפוך ליצירה מוסיקלית. אך מה גדול ההבדל ביניהם! דסאו אינו מכיר את המקורות . לכתיבת הטקסט ליצירתו הוא נזקק למאקס ברוד הציוני. בורותו היתה לנקודת מוצא להרפתקאתו. הגולה הפוליטי בפאריס מחפש שורשים שאבדו. יהודה שרת היה קשור בעבותות עמוקים אל המקורות ואל התנ'ך. ידיעתו זו במקורות היתה נקודת מוצא. פאול דסאו מחפש ביצוע לקנטטה היהודית שכתב. תזמורת, מקהלה, מפיק . באותה תקופה של צל קשה היה למצוא , הוא חיפש זמן רב ולא מצא. הסיבה שהניעה אותו לכתוב את הקנטטה היתה עליית הנאצים לשלטון אך זו כנראה גם היתה הסיבה לאי ביצועה. ליהודה היה ברור הוא ישתמש במקורות ובמקורות המוסיקליים שהוא רוכש כדי להתקדם במהפכת הרוח עליה חלם : קהילה יהודית יוצרת. חברת צדק שרה.

בסוף תקופת השליחות בתוך הדלות הנוראה בה הוא וצביה חיים הוא תובע מיגור תביעה נחרצת לשלוח 'מהחומר העכור שמרקים שמו ' כלומר כסף לקניית תזמורת. הוא צריך להביא ליגור את כל הכלים שיוכל למצוא. ככל שהוא צנוע כלפי צרכיו כאן נראה לו כי הוא חייב לגבש תשתיות לחיי המשפחה התרבותית שצריכה לקום ביגור. יגור נענית לפנייתו למרות הדלות הנוראה בה היא חיה. יהודה רוכש את הכלים, לומד לנגן בהם , ומביא אותם ארצה. המכס לא מאמין כי הביא את הכלים לעצמו והוא מראה להם כי הוא יודע לנגן על הכלים.

ביגור הוא מורה, מורה למוסיקה. בונה חלילים ומעצב לאט לאט את המהפכה הגדולה : את סדר הפסח.
ניסיונו להחדיר גרעיני מסורת ליגור לא תמיד צלחים. החשש מפני הכניעה לקלריקליות לא נעדרת.

ערב בו הוא מנסה להגיש לחברים חומרים על התשעה באב מסתיים בכישלון צורב. חברים שבאים מבתים שומרי מסורת צוחקים וכועסים. ליהודה ברור כי יש לעשות מעשה והוא מתחיל בכתיבת מסכתות. זהו צרוף של קטעי מקורות המדוקלמים מן המסורת, הכתיבה ההיסטורית והכתיבה היוצרת, קטעי מהמסורת ומהספרות העברית החדשה ויצירות של התרבות ההומניסטיות כמו מוסיקה וריקוד נוספות עם שירה. סדר הפסח יקבל חלק ממסורת המסכת שגיבש יהודה באותן שנים.

סדר הפסח של יגור גובש לא מעט בעקבות סדר הפסח שהתפתח בעין- חרוד ובקבוצות אחרות. משה כרמי המורה האגדי של עין- חרוד, חבר מחזור של משה שרתוק האח הבכור של יהודה החל לפתח בזהירות את סדר הפסח בעין- חרוד. הוא החל בטקס של הבאת העומר ותוך זמן קצר הוסיפו יוצרי עין- חרוד חלקים נוספים לסדר. חיים אתר החל לעטר את חדר האוכל בכתובות מקושטות לפסח. המלחין פוסטולסקי חיבר שירים , היה ריקוד והודפסה הגדה של פסח. גם קיבוצים אחרים החלו ללכת באותה דרך. בימי המאורעות של 1936 הפך הסדר הקיבוצי לעניין מגובש. כל שנה נכתבה הגדה המתאימה להתפתחות הקיבוץ כחברה, לאירועים ההיסטוריים שרחשו מסביב ולמסורת היהודית. ככל שהחברה התגוונה ונוספו יותר ויותר ילדים היה ברור כי אין לקיים סדר של דרשות היסטוריות רעיוניות בלבד. יש לשתף את הילדים הן בביצוע הסדר ולקחת בחשבון את נוכחותם בתכנית.
ככל שהקיבוץ צמח וגדלו דורות חדשים והצטרפו חברים חדשים צעירים הפך סדר הפסח למוקד של הנחלת תרבות מקומית והשרשת אידיאות למצטרפים. ראש השנה ויום הכיפורים היו ימים של חשבון נפש אישי וקולקטיבי פסח חג היסטורי, טבע ועבודה.

בשנות הארבעים כשמלחמה בעולם בראש השנה לא דיברו על המתרחש אך כן בפסח. זה היה המועד לסיפור האקטואלי הקשה. בסדרי הפסח הקיבוציים באה לידי ביטוי הקינה על יהדות אירופה הרבה לפני שנודעה השואה בארץ ישראל. סדר הפסח כלל בתוכו פרק בכי גדול ככל שנודע יותר על המתרחש. זה היה למועד של זיכרון לאסונות הגדולים שהתרחשו והיו ליותר ויותר ידועים לציבור.

גם סיפורי הקיבוץ עצמו באו לידי ביטוי יחד עם קינה לנעדרים. בזמן מלחמת העצמאות נשתלו בהגדה הקיבוצית סיפורי המקום והארץ. תהליך זה של כניסת ההיסטוריה להגדת הפסח נבלם עם ההחלטה לקיים את יום העצמאות ויום השואה כמועדים נפרדים בלוח השנה. בהוצאה של החלקים הללו מן ההגדה היה גם רצון עז שלא לתת לסדר הפסח להיות כה עצוב. הידיעה על גורלה של יהדות העולם במלחמת העולם השנייה השיבה את געגועי המסורת וההגדה הקיבוצית החלה להשיב פנימה עוד ועוד פרקים של ההגדה המסורתית. זה היה תהליך של פיוס עם מסורת שנראה היה כי אבדה בלהבות האסון הלאומי. הגעגוע לבית אבא היה לגעגוע שמחזק את התחושות הלאומיות ואיננו מאיים על עצם ההחלטה של בניין החיים החדשים.

בקטע שהשאיר יהודה שרת בכתובים באה לידי ביטוי אותה אחדות אוטופית שהגה בין השפה למוסיקה. התפישה של גלות השפה הנובעת מתוך כך שהיא הפכה להיות שפת ספר ולא שפת דיבור המתקרבת למוסיקה. מי שפסק את מעיין הדיבור הנכון הוא כמי שלא אימן את ידו בכינור

'כאדם אשר נטש כינורו, ניתק מהניב הכינורי וההמיה הכינורית, ופסו מלבו אותם הרטטים הפנימיים המגיחים ממחבואיהם עד הגיעם לאצבע המדובבת, ואצבעותיו נעתקו ממצבן עד כי אבד להן זכר המגע עם מיתר הכינור, ולאחר נקוף שנים על שנים הוא בא לפקוד את כינורו העתיק והנה כה רחוק הוא ממנו, כה רחוק, כלי גולה. הנה יציב אצבעותיו והן מתמוטטות, יגביר בקשתו והיא אינה מולידה, מקפצת. כחרוק מכונה חלודה ללא שימון כן ישמיע קולו הניחר.כל המטבעת הכינורית נהרסה. והיה הכינור בידו, יד הנכר משוחת תואר ריק ונבוב מתוכן. ואם בלשוננו מה רבו הפרצות בדרך האחדות בין ההגה והזעזוע הנפשי, עם עלות המחשבות הביטוי מן האות אל המילה ואל צירופי המילים והמשפטים וכאן יועם הביטוי ההגוי. יש ובשעת עיצוב קולות הכינור וקמו אותיותנו מתחת לרקב פגריהן והתיצבו בכל שיעור קומתן השמית…
… כי כקולות הכינור ערוך המיתרים כן הגיי הלשון. יש מנגינה אשר הורתה וגידולה דווקא על מיתר זה ולא על זולתו. צמודה ומרותקת היא אליו. והיה כי תעתיקה ופרחה נשמתה, ועם כנס המילה בקרבה שאר רוחן של מחשבות מדורי דורות הריהי מתפרקת מצורתה השמעית הגאית, פושטת את גשמיותה וחיה חיי נשמות. חיי אצילות כאילו אין לה גוף ודמות הגוף. כל מילה מזדקרת לעיננו קודם כל בפרצופה ההגותי :תבורך המילה העברית המורחת, העשירה באוצרות הרוח, בתכנים, באסוציאציות המחשבה המכונסות שבתוכה. אך יש שמבקשים אנו בה את הגשר שלניב הקדמון, את הגה הראשית, את הבשר ודם שבה, את צירוף הקולות בקדמתו וטהרתו. אך הקולות דווים נגועי חולי. נשארה התיבה, נשאר שלד האותיות הנכאות'.

יהודה שרת הבין מה מצבה של התרבות העברית המבוססת על זיכרון קפוא של שפה לא הגויה , שמקורותיה דלו על ידי זעזועים היסטוריים ושינויים בתודעה. המטלה של רנסנס תרבותי נגועה לדעתו ומרוסקת על ידי אובדן . להחזיר את אבני היסוד ניתן רק על ידי פעולה המקבילה למטלת החלוצים המבקשים חיי עבודה ויצירת חברה. אך האם ניתן להטיל את כל המטלות הללו בעת ובעונה אחת? כיצד ניתן להתמודד על אלה בתוך לב לבו של זעזוע היסטורי כה גדול העובר על היהודים? יהודה שרת מנסה להתמודד עם האתגר בהתמודדות פרומתאית. להתאמן בכינור בתוך חיי עבודה. ליצור מוסיקה, ללמד עברית ומקרא , ולרכז את כל שהוא חי בשפת המקהלה של הקיבוץ.

המתח הזה התבטא במשטר של החזרות לקראת סדר הפסח. הוא תבע שעות על שעות של חזרות על הקריאה ועל המוסיקה. אנשים שבאו אחרי יום עבודה היו יושבים לילות על לילות, על כך תו , על כל אות. המבחן היה לא של המוסיקאי המקצועי אלא של הפועל המעצב תרבות ומביא אותה אל גובה ידוע. יהודה שרת היה חורט במו ידיו את התווים והמילים בסטנסיל, אמנות מיוחדת במינה בגלל רגישותו של הנייר המשוח בשעווה. כתב ידו והתווים עוררו הרבה יראת כבוד.

בסדר הפסח של יגור מעורבים לחנים מסורתיים של שיר השירים המושרים על ידי הילדים. שיר השירים נאמר בפסח בבית הכנסת . ישנן הגדות פסח הכוללות אותו בסדר אך בדרך כלל כאשר החל הוויכוח בין החילונות והחרדות היהודית שיר השירים הוכנס פחות ופחות להגדות המסורתיות. בהגדה החלוצית הוא היה חלק חשוב בגלל חיוב הטבע והאהבה לא כמטאפורה דתית אלא כביטוי לחיוב החיים. סיפור יציאת מצרים מסופר בליל הסדר במבטא עברי ספרדי מנופה מתוך המקרא.לחנים מסורתיים
מתוך ההגדה של פסח המסורתית וקטעי מקהלה שהולחנו במיוחד על ידי יהודה עצמו. שירי פסח שהולחנו על ידי מלחינים ישראלים הקרובים אל הקיבוץ.

ב1941 נהרגה צביה אשתו של יהודה שרת בתאונת דרכים נוראה בה נהרגו גם דוב הוז, רבקה הוז אחותו של יהודה בתם תרצה ויצחק בן יעקב. יהודה היה צריך מאמץ כביר כדכי לא לנטוש את יצירתו. הדבר נעשה בעזרתו של ברל כצנלסון. חותם העצב הנורא משוח על כל יצירתו מאז.

ב1950 פרסם יהודה שרת את הסדר של יגור כחוברת של הוצאת המרכז לתרבות של ההסתדרות עם הוראות מדויקות לביצוע לקריינים למנגנים ולשרים. מתוך הוראות אלו ברור כי הוא ראה בסדר הפסח יצירה מורכבת עמוקת שורשים ואופק. כשישב יהודה שרת לכתוב את הנוסח של סדר הפסח של יגור הוא הבליט מאד את הפרקים שנשאבו מתוך המקורות היהודיים והצניע את ההשפעה של חומרים אחרים, כולל את אלה שלו.

קיבוץ יגור נוסד על ידי קבוצה שנקראה קבוצת אחווה. הרעיון פרי הגותו של נחמן סירקין שביקש לבנות את הארץ על בסיס של יחידות קואופרטיביות . רשת ארצית שיכוננו חברה אלטרנטיבית יצרנית שיתופית. גרעינים קטנים שנקראו אחווה החלו להתפתח בארץ. במיוחד בפתח תקווה משנת 1913 . בסוף מלחמת העולם הראשונה חלק מהחבורה התגייס לגדודים העבריים וניסה להאחז עם בוגרי הגדודים העבריים בערד. אך הניסיון נכשל וכך הגיעו שרידים של החבורות ליגור כשחבורות אחרות נאחזות בגבעת השלשה. השנה היא 1923 . לחבורה זו הצטרפו חברי קיבוץ עין חרוד שהתכוון להיות קיבוץ של קיבוצים בארץ ב1926 .

החיים בין שתי הקבוצות היו רוויים מתח. כשהגיעה התביעה לאיחודן ולצירוף עוד חבורות של עולים וחלוצים המתח היה עוד יותר גדול. אך בסופו של דבר התקבל האיחוד והצירוף של החדשים. יגור היתה לקיבוץ הגדל במהירות הכי גדולה בארץ.,יהודה שרת הצטרף לחבורה עוד כשהיתה פלוגה בעמק יזרעאל . כשהחבורה הצטרפה ליגור הוא היסס אך אהבתו לצביה הכריעה.

סדר הפסח בערב המיוחד הזה בביצוע מקהלת הגליל העליון בניצוח רון זרחי נפתח דווקא בשיר 'ואולי' של רחל. שיר זה היה לשיר המושר ביותר של יהודה שרת. הוא נכתב בגרמניה בעת שהה יהודה בשליחות. בהכשרה בה הדריך חלוצים קיבל את ההודעה על מותה של המשוררת. הוא הלחין את השיר כשיר פרידה ובטרם כתב את הפרטיטורה שר אותו לחלוצים. השיר נפוץ במהירות הבזק בקרב חברי ההכשרות ואחר כך בארץ כולה. יהודה ביקר את השיר. הוא שמע את ביצועיו הסנטימנטליים מדי לטעמו והתכחש לו אך השיר היה דווקא לנודע שבשיריו.
סדר הפסח נפתח בביצוע של פסוקים מתוך שיר השירים בנעימה המסורתית. שרת היה קשור לנעימות הללו מנעוריו. אז עבר חוויה קצרה של התקרבות עמוקה למסורת. שיר השירים מבוצע על ידי ילדים.
אחרי ביצוע זה מופיעים בסדר חלקים מן ההגדה המסורתית כמו ארבעת הקושיות , 'עבדים היינו' וכמה מדרשים.
חלק מרכזי בסדר הוא הסיפור המקראי של יציאת מצרים. הוא מוגש בשלשה חלקים. החלק הראשון מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי 'עבדים היינו לפרעה במצרים' השני מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי
'היום אתם יוצאים בחודש האביב' השלישי על ידי המשפט 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים' הפרק המקראי על קריעת הים מסתיים בשירת מרים הנביאה. הפרק העוסק במדבר הוא פרק הגעגועים אל מצרים. בשלב זה של הסדר כאשר מדקלמים ברב רגש את הגעגוע אל הקישואים,הבצלים, האבטיחים ומזכירים את העובדה כי 'נפשנו יבשה' הוא הפרק המתבצע לפני סעודת החג. אך לפני פרק האוכל יגיע השיר שהוא לדברי רבים שיאו של הסדר של יגור : הפרק המולחן מתוך מ'מתי מדבר אחרונים' של ביאליק. שיר זה שבכללותו הוא שיר טראגי לא מובא כאן אלא בקטעיו הלוחמניים. הוא התשובה למתלוננים ולמתגעגעים למצרים. את הלחן כתב יהודה שרת . הוא עובד למקהלה על ידי המלחין יוסף טל. אני מניח ששרת הניח כי הקהל מכיר את השיר של ביאליק בשלמותו. השיר הנקרא בקטעו המולחן 'קומו תועי מדבר' היה לימים נושא לויכוח. אחריו שרים את הלחנתו של ידידיה אדמון ל'הא לחמא עניא' . בסדר הקיבוצי זהו השיר המתחיל בסעודה.

כיוון שבמופע שלפנינו אין סעודה אחריו מופיעים שני שירים של רחל שהולחנו על ידי יהודה שרת 'לא שרתי לך ארצי' ו'שי' . שיר זה האחרון הוא השיר היחידי המולחן שהכירה המשוררת.

סדר הפסח של יגור התפתח בעיקרו בשנות הארבעים ,שנות מלחמת העולם והשואה. עובדה זו הפכה את סדר הפסח הקיבוצי גם לעצרת זיכרון. הציבור המשתתף היה חרד ואבל. היה זה רגע עצוב שהיה בו גם מן הבכי. יהודה שרת הכניס פרקים ממזמור תהילים פ'ג כפרקי נקמה. 'שפוך חמתך על הגויים' שלא הושר עד אז חזר להגדת פסח אך גם קטעי נחמה מספר ישעיה.
לפרק הנחמה והזיכרון הוסיף יהודה את השיר של יהודה הלוי 'הידעו הדמעות' שהולחן על ידי המורה שלו חנינא קרצ'בסקי אחרי מותו של בנימין זאב הרצל. השיר נראה היה לעורכי ההגדה היגורית כשיר הנותן ביטוי לאבל ולישועה.
בשירי הסיום 'חסל סידור פסח' וחד גדיא העברי בהלחנתו של יואל אנגל מסתיים הסדר. ב1962 לכבוד חג יגור הוסיף יהודה שיר לרפרטואר של שירי יגור שיר על קיבוץ הגלויות. הוא עיבד לחן שביטא גם את העובדה המרה כי הפילוג תלש את המלחין מיגור. 'קבץ נידחנו' היה לו וליגור לתפילה. מי ששמע את השיר בערב המיוחד בקיבוץ יגור שמע תפילה מהי.

מוקי צור

כל שאספר לכם איננו אולי אלא עובדות יבשות שנרטבו קצת במימי הכנרת.
לפני מאה שנים עגנה בחוף שיהיה החוף של עין גב סירת פועלים קטנה. חתרו בה בין השאר ברל כצנלסון ורחל המשוררת. ברל קפץ מהסירה ומצא אבן בזלת חולייה של אקוודוקט הוא אקודוקט המים של סוסיתא. הוא הסביר למפליגים עמו כיצד מחברים חוליה לחוליה וכיצד יכולים המים להגיע אל על. בודאי העסיקה אותו אז שאלת החיבור למקורות. גם אותנו.
בימי חומה ומגדל הגיעה בליל סערה רביעיית כנרים לנגן. הנמל היה עוד בחיתוליו. הכנרים הועמסו על כתפי החברים וכלי הנגינה נישאו מעל הראש. הקונצרט נמשך עוד ועוד כי לא היה לנגנים לאן ללכת. פסנתר כבר היה במקום. הוא הוענק לחלוצים על ידי עולה מגרמניה ששני פסנתרי הכנף שהעלתה ארצה לא הותירו לה מקום בדירה התל אביבית הקטנה. הפסנתר היה הפרימוס כלומר השלישי בחדר של משפחת שטיינברגר . כדי להכיל את פסנתר הכנף הבורגני נאלצו יעקב ובתיה לישון כשדלת חדרם בצריף פתוחה תמיד . יעקב שטיינברגר היה למנהל הפסטיבל עשרות בשנים.
בשנת 1943 נערכו שני קונצרטים בחדר האוכל. ורנר זומרפלד הפסנתרן שניגן פתח את פסטיבל המוסיקה .ללא פרסום וללא כרטיסים. למי שידע. הוא היה מודע לגעגועים למוסיקה של כל הארץ. גם לתאווה לשוט בסירה לחופים נעלמים . אלו היו היסודות לפסטיבל המוסיקה של עין גב. זומרפלד טבע בכנרת – סוף עצוב לאיש חלומות.
עד כמה גדול היה החלום ניתן אולי ללמוד מן העובדה שבאותם ימים גורליים של ראשית הפסטיבל בעין גב, בפסח 1943 , פרץ מרד גיטו וארשה.
הפסטיבל התקיים שנים על הגבעה בה היום שוכן האולם בו אתם יושבים. ב1950 לפני שהיה אולם ולפני שהיו כיסאות הביאו למקום חמשת אלפים ארגזי תנובה מטבריה כדי להושיב עליהם את הקהל המנומס שבא לשמוע מוסיקה שמימית.
הפסטיבל שלנו ידוע באקוסטיקה המצוינת שלו ובשירת היונים הבלתי פוליטית המלווה את צליליו. בשנים האחרונות עברנו מקלאסיקה לקלאסיקה של הזמר העברי. גם למיזוג אוויר ליומיים.
שבעים שנה נשמעת כאן בתנאים חלוציים תפילה לתיקון החברה והנפש, לחן לחברותא וליצירה.
ברוכים המיתרים שלא נקרעו.

מי קרא ?

כשקוראים לי,
אני רץ אל הדלת
ויוצא לדרכי

כשקוראים לי
אני אורז צידה לדרך,
בקבוק מים,
זיכרון מקוטלג,
גם מפות
ולוח זמנים של רכבת

כשקוראים לי
אני דואג לכבות את האור בבית,
להשתיק את הרדיו
ומסתיר את המפתח בתיבת החשמל

כשקוראים לי
אני נועל את הדלת
מבפנים.
אוטם את האוזניים
ומתכרבל מתחת לשמיכה.

כשקוראים לי אני שואל
מי קרא?
לאן?

במורד

והרי יש דווקא כוחות, הוא בטוח בזה לפעמים, ויש גם שאיפות טובות- וכל זה אובד, מתמזמז; כל זה אינו נאסף- 'כמים המוגרים במורד' . במי האשם ? במורים ? בתלמידים עצמם ? באוויר ? מארה. מפרכסים ומפרכסים כזבובים בכוס חלקה, מטפסים לעלות – ונופלים אחור. מי יעלה ? מי ייתן יד ? מי יחלץ מהתוהו ובוהו?
הקריב הערב. היה כבר ברור, שהיא לא תבוא. אבל הוא לא הלך הביתה. הוא נשאר במקומו. נפשו בכתה בקרבו. הוא הרגיש, שהוא איזה דבר יקר מאד שהולך לאיבוד. שיש לו דמיונות יקרים, שלעולם לא יהיו למציאות; שהוא כל כך סובל- ואין תכלית לסבלונו זה. הוא חמל על עצמו חמלה גדולה כים סוער זה על עצמו, על שנותיו הבאות…
הן כל חייו עוד לפניו: עוד לא מלאו לו שש עשרה…

הוא השתטח. עתידו- אפל. יותר נכון- אין לפניו כל עתיד! והיה לו הרגש, שהוא מוטל על המפתן, על מפתן החיים, בפרוזדור של עולם- ואין מכניס אותו, אין מרחם עליו. הוא הולך ואובד, הוא כבר אבוד.
הסער התחזק. הלבנה נראתה פתאום שטה בין מפלשי עבים. פעם הסתתרה ופעם נגלתה שוב. ובהיגלותה נצנץ בזיכרון ליל – ירח אחד.הוא היה אז בראשונה או בשנייה… עשו טיול לשומרון, ובאחת המושבות שם לנו התלמידים עם הוריהם על הגורן- והוא ביניהם. לפני עלות השחר באה אצלו איזה יקיצה פתאומית נוחה מתוך חלום- קסם ירח. שרר שקט, ובאה אז שעת הסתכלות ארוכה במרחבי היקום, אשר אור- ליל הפלאים נגה עליהם. חוטי כסף לבנים זלפו טוהר: טוב בן ציון, טוב מאד!… ועכשיו- כמה עכורים פני הלבנה… כמה אובדים… אובדים ומלחשים : בכה בנציון! בכה אובד !

אבל בנציון לא בכה הפעם. קהות נפשית תפסתו, שלילת כל מחשבה. מסביב לא נראה איש, הוא היה עזוב, עזוב מכל. רק הרוח תקפה אותו, פרעה את שערותיו, והוא טולטל, סוף סוף, התפלש בחול והתגלגל לרצונו במדרון- הגבעה

י.ח. ברנר בהתחלה

העקדה

אברהם שיבוא והוא בלתי מוזמן
כשלא קראו לו. זה הרי כמו שבסוף השנה, כשהתלמיד הטוב נקרא לקבל את הפרס, התמיד הרע ביותר התרומם בשקט מספסלו המלוכלך בשורה האחרונה בכיתה. וזה משום שחשב שנקרא. כל הכיתה פרצה בצחוק.
ויתכן שלא טעה, שבאמת נקרא בשמו, כשהמורה תכנן לתת פיצוי לתלמיד הטוב ועונש לתלמיד הרע באותה קריאה עצמה.

על פי פראנץ קאפקא

הייתי רוצה להמריא

מחפש ומחפש הייתי… והכוח לעמוד לבדי כמוך, לא היה בי. מנת חלקי היתה תמיד להתגעגע לאחרים ולהיות לבי הולם בחום האהבה. אל תאמין שהיה זה רגש החמלה שעשה אותי ציוני. ציון שלי היא חתיכה הגונה של אגואיזם. אני חש איך רוצה הייתי להמריא, איך רוצה הייתי ליצור, ואיני יכול ושוב אין בי הכוח. ובכל זאת מרגיש אני שבתנאים אחרים אפשר שיכול להיות לי הכוח ואני חש שהכישרון הטבעי אינו נעדר ממני. רק הכוח הוא שחסר לי. וכך הציונות היא בשבילי ביטוי לגעגועי לאהבה. מפני שמודע אני לכך שאלפים זולתי סובלים כמוני, רוצה אני ללכת עמהם, לעבוד עמהם, הוי, לו יכולתי לפחות להשתתף עמהם ברגשות. אולי שוב נתגבר על חולשתנו, שוב נעמוד איתנים על קרקע משלנו ולא נהיה עקורים ורפים כקנה , אולי, אולי עוד אמצא בי אי פעם את הכוח.

שמואל הוגו ברגמן תרגם שלמה צוקר 1902

ראשי פרקים ברנר

בעיירה , במשפחה

בישיבה  בפוצ'ופ עם אורי ניסן  גנסין

גירוש  מהישיבה. חזרה  תשובה. הצלת ספר  התורה. מכתב  מאורי ניסן.  חזרה  בשאלה

היציאה לדרך  כסופר

מעורות  ציילטלין,  החברה 'יוה  איסקובנה' מהפכנית  השואלת ליהדותו ועבריותו.

גיוס לצבא עריקות.  מאסר. הפגישה  עם  שני הדובדבנים תבוננות מגבוה על  הגולים  ה'פשוטים'.  ארגון הברחתו של ברנר ללונדון

הדפוס של  האנרכיסט הגוי שביקש לארגן את  יהודי לונדון לסוציאליזם. כותב  באידיש  מאמרים על חסידות. פוגרומים ברוסיה. חווה  נרצחת כיהודייה. מכתב ארוך עם נבואת  רצחם ל ששה מיליונים. המעורר. ביאליק נבהל.  רביבים גליציה.

עלייה ארצה כפלדמן

לא עובר  את מבחן הבורות  ושב לדפוס

הפועל הצעיר יוסף אהרונויץ  המיואדש לא עורך ורק כשהתאושש מהייאוש  הופך יוסף אהרונוביץ  מנהל  בנק  הפועלים לעתיד עורך העיתון  הפועל הצעיר.

המחרשה והגירוש  מתל אביב

בירושלים מערכת האחדות

חסיה לינסוד ואשתו שלך ברנר

בתל אביב  בבית הספר הגימנסיה מלמד. 'תלמד  בחוץ' התלמידים מבקשים להפריד  בינו לשאר  המורים. רומאן מההתחלה ראשון על ילדי החוץ.

מלחמת עולם הראשונה

גירוש מתל אביב  לשפיה

שיבה לפתח תקווה, גלות לחדרה  גן שמואל

המוצא

גירושין האשה והילד נוסעים לברלין. האמא לומדת את תורת הגן.

במגדל מורה לעברית

מפגש  עם רחל על  שפת הכנרת

מפגשים  בחצר  עם אנשי העלייה השלישית

שיבה לתל אביב

מות טרומפלדור והקמת ההסתדרות.

מאורעות  1921 ורצח ברנר

 

עמידה  מול המוות ומרד  נגדו  להוציא את לשוני  החמה  מול המוות הקר

אי ציפייה מההיסטוריה

ביקורתיות של  המהפכה  הרוסית.

מרד  החיים ומשגב  העמידה  פקוחת העיניים מול  המוות

נגד  הפראזות והבוסר : עבודה  עברית.

מן המיצר

ברנר אינו מרפה מאתנו. סופרים נעלמים בתוך ההמולה הגדולה והוא שב וחוזר אל תודעת הדורות. יש הכותבים עליו ביוגרפיות. יש העוסקים בהגותו ובספרותו. יש המניפים בעקבותיו דגלים ויש המגלים תהומות. מגלים ומסתירים, מתווכחים ומנסים להבין. הוא ממשיך לעורר ולהתמיה להרגיז ולאתגר לא רק את המילים אלא את ההוויה החברתית והאישית המשתנה ומבלבלת. .
פרשה מיוחדת בגילוי המתגלגל של מורשת ברנר כתופעה ייחודית זו הם פירושיו המצטברים של יריב בן אהרון ליצירתו. זו איננה דרשה ולא מחקר אקדמי יבש אלא מעקה רוחני לדור המחפש בתוך אי הוודאות. דרך פירושיו של בן- אהרון ניתן להגיע אל העיקר המוסרי המסתתר מאחרי האיש ברנר ומורשתו המחפשת את הריאלי ואת הקדוש. מסכתות ברנריות אלו של יריב בן אהרון נראות כדפי תלמוד מורכבים בהם הפירוש מעטר בביישנות טקסט מרכזי . הפירושים מחברים לנו את הבארות ואת הצמאונות של ברנר עם מקורותיהם וחושפים על ידי כך חיבורים וניתוקים כואבים. הספרים של יריב בן אהרון בהוצאת הנוער העובד והלומד הם עדות ללימוד ברנר הנערך משך שנים עם נוער וצעירים .

עם בא העלייה השלישית ארצה לימד ברנר עברית את חברי גדוד העבודה שסללו את הכביש מטבריה למגדל. ליודעי העברית הרצה הרצאות חשובות על מעמקי הספרות העברית לאחרים מסר מילים ראשונות. פגישות אלו עם חבורות צעירות היו להם לפלא גדול ולו למקור הרהורים ושמחה גדולה. הם ראו בו וביצירתו מקור רוחני עצום והוא חשב כי כמורה הוא נכשל .כמה דורות אחר כך יריב בן אהרון מחייה במסכתות שלו פגישות אלו . נוער של היום מבקש תרגום ופענוח, השלכות אקטואליות ודרך למירוק פנימי. דרך קריאה מחודשת זו עם ברנר ומקורותיו ההיסטוריים והטקסטואלים פוגשים צעירים פגישה מחודשת עם גלגולי התמיהה והכאב של חלוצי העלייה השנייה. המפגש המיוחד עם המורד הגדול נושא בחובו סיכוי עצום ללמידה יוצרת . דרך מסכתות אלו נסללת הדרך לאנשים צעירים המחפשים דרכם בתוך הכאוס והבלבול של ימינו אלה. הם שותפים להכרעותיו של הסופר המסרב לשיתוק רוחני , יחד עם סירובו לקבל תשובות פשוטות .

הפעם זיכה אותנו יריב בן אהרון בפירוש על יצירות של ברנר מתקופת גלותו בלונדון. במרכז עומד סיפורו 'מן המיצר' המגלגל תמונות אוטוביוגרפיות ביצירה ספרותית מורכבת , הכתובה מגילות מגילות. במרכזה דמות מיוחדת שעוברת את כל אימי המהפכה והפוגרום כשהיא מרמזת על האפשרות של גילוי דמות מימי המקרא הרחוקים, ימי ילדות האומה מצד אחד וימי חייה המכוונים למלוא עושר החיים. גם אז כבר ניכרו אותות של שבירת הכלים . ברנר רואה בתקופה בה הוא חי בלונדון בין הפליטים היהודים מרחוק את הפוגרומים שלאחר המהפכה הרוסית הראשונה ב1905. בתקופה זו נופלים נערים וביניהם חבריו על בריקדות שלא ביקשו. הם ביקשו למצוא מוצא מוסרי בהתבוללות לחיק המהפכה ומצאו עצמם נופלים כיהודים. בקריאתו המיוחדת את הימים הוא רואה אותות לאימה המתקרבת . את מסותיו ואת סיפוריו הוא כותב בהתעוררות קודחת ומפחידה, חזונית וטראגית הנראית היום עוד יותר קשה משנראתה אז. הוא כותב על 'ששה מיליונים תלויים בשערה שרופה. ' על 'אחי בני עמי נהיים להרג ומשיסה' ויחד עם זה הוא מאמין כי אסור לסגת מן המערכה , לברוח אל דמיונות או אל צידוקים חלולים.
לעניות דעתי היה ברנר מתפעם ממפעלו של יריב בן אהרון. לא היה כמוהו לדעת את הדיאלקטיקה המיוחדת של המרד וההמשכיות שהתגלמה במסורת החלוצית המתגלגלת עד ימינו. ברנר קרע, בן אהרון חיבר. שניהם נושאים את המרד הקיומי שמסרב להיגיון המוות והריקון הרוחני.
נותר לאחל לכולנו כי ימשיך בן אהרון במפעל הממעמקים שלו .

מנחם גרסון

מר מארטין בובר הנערץ מאד

שמי הרמן גרסון, אני סטודנט למדעי הרוח בסמסטר השני, אך עיקר לימודי הוא כאן בבית המדרש הגבוה היהודי. היה בתכניתי להיות לרב, אבל עכשיו שוב עלו בי פקפוקים בעניין זה. מכל מקום אני לומד כאן.
ועתה הרשה לי ראשית כול להביע לך את תודתי על כל מה שנתת לי בספריך! בהיותי חבר ותיק של תנועת הנוער הגרמנית, באגודת המשוטטים הגרמנית יהודית 'קאמראדן', וחסידו של ויניקן, נזדמנו לידי תחילה, לפני שנתיים, המבוא ל'מגיד הגדול' ו'שלשה נאומים על היהדות'. אם כי אז, כמובן לא הבנתי אותם עד תום. אני בא מבית בלתי יהודי מכול וכול, ואתה החזרת אותי ליהדות ובכך נתת לי את עיקר תוכנם של חיי (ולא רק כר פעולה בתוך מפלגה). אבל יתרה מזו : פתחת לפני עולם חדש לגמרי, את העולם שבו אדם רואה כמציאות אמת לא את מציאות היומיום השטחית וגם לא יצור- הגות אידיאונית גרידא. לימדתני להבחין בין נוחות פילוסופיות, ולו גם דקיקות ביותר, ובין הרוח הדוחק לקראת ההגשמה. ואחרון אחרון- אולם זאת אני אומר בשפה רפה מאד: אולי מתוך התעוררות שעוררתני זכיתי לחוויה דתית. אם כה אתה מדבר: אלוהים אינו לא אידיאה ולא השלכה של רוח אנוש- אז אני מאמין בכך באמונה שלמה. הנה כי כן היית לי למורה דרך מכריע.
ומשום מה אני כותב לך כל זאת ? זכיתי בפעם הראשונה לראות ולשמוע אותך ביום שני בברלין, ואז חשתי שמדובר אלי באופן שונה לגמרי, באופן אישי הרבה יותר, גורלי הרבה יותר מאשר בהרצאה 'טובה' בעלמא. וכן מצאתי את לבי ולכוון אליך שאלה. דומני שיש ומתארע כדבר הזה, שמורה דרך נותן לזולתו תורה- או נעשה לו תורה.' אג' 229

'במחנה בוגרים של תנועתי שנתקיים זה לא כבר נאם בשיחה על העמדה היהודית שלנו מדריך בוגר מבוגר- בן 30- ובנאומו תקף עקרונית את העמדה הדתית בכללה. הוא העלה תערובת של פילוסופיה אמפירית, תורת אשליה פרוידיאנית וחיוב פרומיתאי של עולם הזה:…ואת סוכתי שלא אתה בנית!'
(מתוך שירו של גתה פרומתאוס. הגיבור המתמרד אומר אל האל זאוס : 'בכל זאת אתה מוכרח להניח לי את אדמתי, ואת סוכתי שלא אתה בנית, ואת כירתי אשר על שלהבתה אתה מקנא בי! הערות למכתבי בובר) הוא מחונן בכושר דיאלקטיקה נוצח, אלא שתכונתו הרציונלית החזקה מפתה אותו אותו מדי פעם בפעם לבניית תיאוריה קלת דעת, פזיזה ומאולתרת.284

' עם החסידות אפשר להשוות אורח חיים ט ו ט ל י , המקיף את כל תחומי החיים, ככל שהם מצויים גם בשליטתו של האדם, ואת כל החיים עד סופם. דבר כזה נוגד את מהותה של תנועת הנוער.זו יכולה עצמה רק בשלב 'שמעבר' לה- מה שלא עלה עדיין בידי שום תנועה. אתה יקירי הרי מרגיש בעצמך, שלא מדובר ברווח היפה והמהנה של שעות יקרות בצוותא, אלא בהשפעה כלפי חוץ; אתה אומר זאת בתזכיר שלך, אמנם לפי הרגשתי עדיין לא מספיק בחריפות ובתוקף. ..' 358
'אינני מבין מדוע שאלת ארץ ישראל דורשת פתרון עקרוני. הפתרון קל יותר כאשר תופשים אותו באופן מעשי. מי שמתאים יותר לארץ ישראל, וארץ ישראל מתאימה בשבילו יותר מאשר הגלות, צריך לעודדו בכיוון זה. במקרה כרזה חשוב אפוא הקשר החדש יותר מהקרע של הישן. אם נוצרים מחוזות חינוך אוטונומיים יחסית בתוך החוג, אזי יש להשגיח על כך שהם יישארו כפופים לגורם משותף.; התפקיד נעשה קשה יותר, אך אין זה חייב להחליש את הכוח מהדוחף קדימה. בדרך זו ודאי ניתן למנוע היווצרותו של גרעין 'אריסטוקרטי'. העיקר בעיני הוא שלא יוכרז על שום עיקרון, אלא היסוד המעשי ישלוט בשטח. לכן אני אומר ' מ ת א י ם י ו ת ר', ולא סתם מתאים. אני בכלל נגד עקרונות, האונסים בקלות את הצגת השאלה האישית- את ההתאמה והשאיפה הבסיסית. מי שמצטרף לחלוציות, 'מפני שזה הדבר הנכון(=הסיסמה המוצהרת)', נסוג (בגלל הוויתור על הכרעה אלמנטרית) לטובת החברה 'הפיקטיבית', תחת שיעמיד את עצמו מתוך הכרעה אישית אמיתית לרשות החברה הממשית. איןו אנו זקוקים ל'חברה' כשהיא לעצמה- זה לא כלום- אלא לחברה לחברה של אנשים. אשר עשויה אכן להיווצר מתוך החלטה על ויתור, אך לא מתוך ויתור על החלטה. ההחלטות האמיתיות מבקיעות את הקרקע של האינדיבידואליות לקראת הפריה, כמו מחרשה. ' 387

'נוכחתי כאן בצורה מוחשית מאד עד כמה מעמיקות ומרחיקות לכת התולדות הנובעות מארצות מוצא שונות(יהודי מזרח אירופה ויהודי מערב אירופה) עד כמה המצב כאן שונה לתכלית. באורח מוחשי ביותר הדבר בעמדה כלפי היהדות: פסילת כל קשר היסטורי, הלובשת לעתים צורה מגושמת גרוטסקית; פורמליזציה וחילוניות גמורה של הלאומיות, אבל באופן של הלאומיות. אבל באופן כללי יותר : הרציונליזם שליט כאן בקנה- מידה רחב, מעורב עם הסוציאליזם. משוחדים מראש ומגיבים בתגובה רגשנית כנגד כל מה שאינו ניתן להוכחה רציונאלית, לא מוכנים להפנות את המבט לעבר מציאויות כאלה. בפרט נגדך שוררת בחוגי הפועלים- שעליהם צריכה לפעול השפעתך העיקרית- דעה קדומה מתמדת ורבת עוצמה. ככלל : הכל כאן 'בטוחים', ואינם במצב קריטי אשר היה נקודת המוצא הרוחנית שלנו.
לנוכח כל אלה עלי לשאול את עצמי : אם מתייחסים למצבים ברצינות כה גדולה, וראש לכל מקבלים אותם כמוך, כלום אמנם יש אז חשיבות להשפעה כנגד כל אלה, במובן של ערעור הביטחון למשלך ? היש לה אז כוח להשפיע על מציאות הכרחית ? אך גם אם משיבים על כך בחיוב, כמוני : כלום תתכן כאן השפעה שלך? אני רואה כאן קודם כול שלוש שאלות :
השפעה אפשרית בעיקר במקום שקיים שוויון בתנאי החיים, שבו המסגרת יוצרת בסיס משותף. אבל ל'פרופסור', ל'אינטלקטואל מנותק'?
2. יכול אני לתאר לעצמי רק השפעה איטית מאד על יחידים וקבוצות מצומצמות. לא בקנה מידה גדול ובתפקיד רשמי. דרך ארוכה ומפרכת כזו בלי מדה ממשית – הרי פירושה בשבילך כמו להתחיל הכול שוב מהתחלה (בכל הנוגע להשפעה חיצונית) כלום זה אפשרי עוד בשבילך, בגילך, במעמדך ? האין מצב קשה כזה גורר עמו בהכרח מתחים רבים עם בני-אדם, העלולים להכשיל את עצם המשימה ?
3. מזכיר אני לך את שיחותינו הרבות על לשונך הדתית הישירה בנאומך. מאמין אני שאני יודע בדיוק שלשון זו תעורר כאן התנגדות כללית- ואתה לא היית מוכן לעולם לוותר עליה. בגרמניה אמרתי לך תמיד : בדיבורך על אלוהים אתה מניחי אצל השומעים מציאות שאינה קיימת מלכתחילה, ועל כן אינך קולע בה לגמרי. אולם כאן, לנוכח הקול קורא של הרב קוק למען זיכויו של סטאבסקי, הנחה זו לא תעורר אי הבנה אלא תגובת נגד תוקפנית ונוסף לכל אלה שוב : הדעה הקדומה נגד 'בובר המיסטיקן והציוני המפוקפק, המכונן בדמיונו איזו יהדות רומנטית מלאת הוד חסרת ממש' חזקה מאד….
אני שואל את עצמי תכופות : האם הדברים הללו קורים על בסיס מציאותי? ודאי שאתה נחשב לנואם הרוחני המוכר, רבים מתלהבים מעוצמת הדיבור ' של נאומיך- אך מי מתייחס לדברים במלוא הרצינות כמחייבים באמת ? כמה אנשים מתנהגים למעשה בכל לבבם לפיהם? כאשר אני מתאר לעצמי את ה'מנהלים' של האירגונים למיניהם, כאשר אני חושב על הממוצע של המורים היהודיים הברלינאים המוכרים לי- הכל נראה לי מפוקפק.(486)
'אף שכל השאלות נראות לי קשות עד אינסוף האפשרות הגדולה יותר להגשמה נראית לי בכל זאת המכרעת. נוסף לכך : הולכת וגוברת בי ההרגשה, שהעלייה הגרמנית חייבת ליטול את השלטון על עצמה אם ברצונה לבנות משהו כראוי. אפ גישה זו תזכה לעידוד, ישתנה המצב גם בשבילך ובשביל פועלך. כי אז תקבל השאלה של העוצמה הרוחנית של יהודי גרמניה חשיבות מכרעת.
לפיכך נדמה לי שאולי הניסיון המסוכן של פעילות בארצנו הוא הדבר הנכון ביותר. אני אומר זאת מתוך ידיעה שאתה עסוק בהתמדה בכתיבת כחמה ספרים גדולים. ואם השפעתך תתגלה כמצומצמת כרגע, הרי באמצעות המילה הכתובה שלך תגיע לימים פוריים ופתוחים יותר להשפעתה. וימים כאלה מוכרחים להגיע גם הנה' 486
'הענין הוא פשוט בכך, שאפשר לפי דעתי לכונן את ה'שלד' של החיים- הבניין עצמו 'נשלם מאליו' מתי אני 'משפיע'? כאשר אין לי כוונה להשפיע. כשאמרתי כי להשתקעותי בארץ ישראל מכריעה עבורי האפשרות ' שאוכל לחיות ולעבוד שם', התכוונתי פשוט, אם יהיה לי שם שלד, המסדיר את הפעילות היומיומית הרגילה, 'משק בית', 'מקצוע', שרק מכוחם ומתוכם עשויים להתהוות הדברים האחרים, הבלתי צפויים, הבלתי סדירים, הבלתי שרירותיים ונטולי חוקיות, שהם תוצאה של 'השפעה'. ולהגר לשם כסופר גרמני (והרי אני לא באופן מקרי, אלא עובדתי, סופר ג ר מ נ י) בלי מקצוע הקשור הדוקות לעם החי שם, לחיים הנורמליים שם, לצרכים ולכלכלה, זה יהיה בניגוד לטבעי.'
'שאלנו את עצמנו אחרי עלותינו ארצה : היש מקום במציאות הארץ למושגים רפורמיזם וסוציאליזם מהפכני ? הרי בארץ אין סיטואציה מהפכנית אקטואלית ועיקר התפקיד לעת עתה הוא ביצירת מעמד הפועלים עצמו . בהיאבקות עם שאלות כגון אלו עמד לימיננו יעקב חזן, שמילא בהתמסרות ומתוך

גישה חברית את שליחות הקיבוץ הארצי בקיבוצנו. בעזרתו נוכחנו לדעת שגם בארץ נודעת ממשות לקטגוריות פוליטיות כאלה… בהמשך למדנו לדעת שההבדל בין הזרמים בתנועה הסוציאליסטית צורות ביטוי אחרות מאשר בגרמניה, אך הוא קיים.'
'התרחקנו מהדתיות, שדגלנו בה בגרמניה. הצטרפותנו למחנה הפועלים וההזדהות עם המארכסיזם שליוותה אותו, הביאו תמורה בהשקפת עולמנו, שהצטללה ונעשתה ארצית ורציונאלית.הבינונו ש'דתיות' יש לה שתנאי הארץ תוכן ברור, חד משמעי ובלתי רצוי לנו. '
לדת ייקרא דת אמת, כל עוד היא פורייה, ופורייה היא כל זמן שהדתיות מקבלת על עצמה עול מצוות ותורות, מכניסה בהן, לעתים מבלי שתרגיש בכך, תוכן לוהט חדש ותשנה אותן בתוך תוכן עד כדי כך, שכול דור ודור יראה אותן כאילו נתגלו לו עצמו אך היום, כדי לפרנס את צרכיו של עצמו, השונים וזרים מצרכיהם של אבותיו. אולם בשעה שמנהגי הדת ועיקריה קפאו עד כדי כך, שאין עוד בידי הדתיות להטיל בהם חיות או שאין היא אומרת עוד לקבל עליה את מרותם, שוב נעשית הדת תופעת סרק ונטולת אמונה הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן; דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר שהרז מרטיט אותו, הדת אומרת לכפות עליו מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות, קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. דת פירושה קיום הקיים; דתיות פירושה חידוש, התחדשות.

תכנית לקבוצה שיתופית

מכתב למנחם אוסישקין 1909

דרך פתרון היחידה הקיימת לדעתי היא האפשרות שהאדמה תוחכר בשנה זאת לקבוצה שיתופית- לקואופרטיב חקלאי נייד. הקבוצה השיתופית הזו חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים.
1. חברים בקבוצה השיתופית יהיו אנשים בריאים בגוף שהתאקלמו באיזור ומצטיינים בכושר סבילות גבוה.
2. חברי הקבוצה חייבים להכיר על בוריה את העבודה החקלאית. אם לא כן הקבוצה לא תחזיק מעמד מבחינה כלכלית. יש לזכור שבשנה הראשונה לעיבוד הקרקע מתקבל יבול נמוך והקבוצה השיתופית תצטרך לחרוש ולזרוע.
3. הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות- אם יהיו כאלה בנמצא.
4. הקבוצה צריכה להיות בעלת כושר נוודות גבוהה ו'קלת תנועה'
5. הקבוצה השיתופית תזדקק להזרמת כוחות מבחוץ, מכיוון שלחיות יחד חיי נוודות באופן מתמיד אי אפשר. ואם תהיה בקבוצה תחלופה מתמדת זה לא יהיה קשה.
6. ברשותה שלך הקבוצה השיתופית יימצא אינוונטר שיכלול בהמות עבודה, כלי עבודשה ומכשירי עבודה, זרעים, מזון לבעלי חיים לשנה ותקציב- דמי הוצאות שיאפשרו לקיים את הקבוצה מבחינה פיסית ובעבודה עד תום הקציר.

מתורגם מרוסית

על מות ישראל גלעדי

נובמבר 1919
קיילה אחותי, האהובה והיקרה
אין בפי מילים לכתיבה. לנחם איני יודעת. ולדבר כעת על דברים אחרים גם כן איני יכולה. כאן נודע לי שישראל איננו יותר בין החיים. עד כה הסתירו זאת ממני. אני משתוקקת לראותכן אותך ואת פייגעלע ולשוחח אתכן על חייכן עתה ועל העתיד. אני כל הזמן מנסה להשתחרר כדי לנסוע אליכן לירושלים. וכאן ישראל חלה וגם בתי. זה רק יומיים שהוקל לה. אמרו לי שבימים אלה אתן חוזרות למטולה. אולי אפשר שתעברו דרך חיפה, תשארנה אצלנו כמה ימים כדי שנוכל לשוחח ולחוש זו את זו. משום שאני לא אוכל לנסוע כעת לגליל
קיילה ופייגעלע יקירותי. מה עושים שנוכל להיפגש? אני מאמצת אתכן חזק ללבי הרווי יגון ואוהב אתכן אהבה חמה ונאמנה.

מניה
אידיש

וועדת ההזנה להתיישבות העובדת

אל לוי שקולניק
1928

אני מצרפת קופיה של התזכיר ששלחתי ל'הדסה', ההנהלה הציונית, ועדת הבריאות, ויצו, לד'ר רופין, לד'ר ברכיהו, משה וילבושביץ, גברת זלדיס, סופיה ברגר כולם ענו שהם ישתתפו ביום 22 לחודש זה בהישיבה.
וילבושביץ ירצה על ההבדל בתזונה בחו'ל ובארץ, ברכיהו על החינוך העממי בשאלת ההזנה. ד'ר יעקב על התפקיד של הקורסים להזנה…

לשגרירות ס.ס.ס.ר בושינגטון
5 ביולי 1940
אני פונה אליכם בבקשה להרשות לי להיכנס לווילנה. יודעת אני את כל הקשיים הכרוכים בנסיעה זו, בייחוד בשעה שחצי מן העולם נמצא במצב מלחמה.
אני נתינת פלשתינה גרה שם 36 שנים. יצאתי מרוסיה ב1903. נולדתי בגרודנו והנני כיום בת 60.
מטרת נסיעתי לוילנה היא, להימצא כעת בזמן קשה זה בין ההמונים היהודים ולארגן נערים יהודים במטרה להעלותם ארצה באפשרות הראשונה.
לארצות הברית באתי מפלשתינה לפני 8 חדשים לגייס כספים למטרה הנ'ל.
אני מחויבת לא לעסוק בפוליטיקה בשטח הטריטוריה הסובייטית.
אם פעולתי תעורר אי שביעות רצון מצד השלטונות הסובייטים הרי תוכלו בכל רגע לאסרני.
הרשו לי להתראות אתכם. ייתכן כי בשיחה פנים אל פנים יתעורר אצלכם יתר אמון אלי.
בכל הכבוד

מניה שוחט

רוסית

מכינות

בית ישראל

התרגשות במעבר ממכינה למכינה
קבלה יציאת מצרים. לידה .הפרידה וההתחברות.
האם זהו תהליך פנימי. השינוי במועד החתונה סוציולוגיה. הכורח לצאת מהרחם : ביולוגיה.
זעקת הלידה הניתוק כתוצאה של תהליך הקשר.
אמא מלטפת ומגוננת והרצון להשתחרר. השיבה אל האמא שחיבוקה לא מאיים.
הסוודר הקשור בצעידה אל הלא ידוע : אמא מלווה מחבקת בהליכה בחושך. בלא ידיעה העומק לצעוד קשור באמון הפנימי באלו שהתחברת אליהם.
סיפור יצחק בן יעקב. הקשר בין חיטוט נפשי, הקבוצה הקטנה והצד המשימתי. גרזן ההכנה לארץ. הפרידה מן האבא על יד הגשר. נישואים והתחדרות. המחלה והפנטזיה המפעלית הקיבוצית. פרה ישראלית. חיל האוויר. יצחק בן יעקב דואג למשפחתו. הניתוק הוא גם הקשר.
זהות והזדהות. דודה ליזה מגיעה ארצה : רובינזון קרוזו וסיוטי השואה.
תעודת זהות ותעודת מסע. אתה התחנות של מסעך. זהות איננה קבועה. זה אתה ? לא השתנת בכלל. אתה מי שאתה אוהב החבורה שאתה מזדהה
זיכרון רצוני וזיכרון לא רצוני.

מכינה חילונית

תוספת אוטוביוגרפית. בית אבן עזרא. בית ערבי ברחביה. המיקום הגיאוגרפי. ערביה מוכרת ענבים. בית הרב הראשי. יקים , קשר לאחד. משוגעות העולם החרדי. ספרדי טהור, ראש השוה'צ,

במלחמת השחרור . הצודקים גם מפסידים. המצור והצנוניות. מתי המלחמה הפסיקה להיות משחק צופי. דרך בורמה והפטריוטיות של בן שמונה. הדוד יוסף. ה29 בנובמבר. החלטת האום והצהרת העצמאות. דרך בורמה. נסיעה לדרום אמריקה ומפגש עם העם היהודי. שגרירות ישראל הקמתה ופיצוצה. אבא לא אלוהים – פרקי מצור.

מכינה פרק ב'

זהות יהודית טקסטים מדברים עם בני אדם. חתונה למי שאיבד את הזיכרון ויודע להעריך את תוקפו.
תקופת המעבר של הלידה המתחדשת תוך כדי עשייה. החלטה על לידה.

פיתגורס : המשחק, הצופה, הסוחר. האם נשמרת ראייתו האובייקטיבית של הצופה? הקיביצער של השח. אוהד הקבוצה רואה את המשחק באופן אחר אך עוד יותר לא אובייקטיבי. הסוחר מחפש דרך להיות השחקן האמיתי.

מכתב לצוות השינוי

אני עוקב באדיקות אחרי כל הפרסומים ואחרי פעילותכם היסודית. הייתי רוצה להסתפק בטפיחה על השכם על החריצות, היסודיות והרצון הטוב אך אינני יכול. אני יודע שמ'מרום' גילי אני עלול להישמע איש מיושן ואני כזה במובנים רבים . ובכל זאת אינני יכול אלא להתקומם נגד המעבר מתפישה של בדיקה , חיפוש קונצנזוס והסכמה לתפישה כי המטרה ברורה ובלתי ניתנת לערעור כגורל עצמו והבעיה היחידה לעשות את זה חכם ובעדינות.
אם מבקשים בירור אי אפשר להציג 'מכשולים לשינוי' כעניין פסיכולוגי ושינוי כמוביל רק לכיוון אחד. אני למשל צופה כי השיתופיות יכולה לעלות מבלי להגביר את התלות, כי הביטחון הסוציאלי יכול לגבור בחברה המכירה בשוויון ערך האדם וכי לא גורל הוא שהכסף יניע את האנשים ליעילות . הוא עצמו יכול לסנוור, לשקר, לעוור את היכולת של הניתוח הכלכלי. ראינו כיצד החברה המערבית נלקחה בשבי בשנים האחרונות והמומחים הגדולים בעולם לכלכלה התגלו או כפראים או כתמימים.הרצון של הקיבוץ להתאמה עם הסביבה , היה להתאמה עם סביבה שהתגלתה כשקרית בהרבה מובנים. האם ערכנו עצמנו לשינוי בתפישה זו? האם נמשיך להניח את הנחותיה? האם למשל נקבל את הקשר בין חריצות להכנסה בלי להבין כי אנו זקוקים לעבודת חברים במקצועות שהחברה מתגמלת אותם פחות כמו מחנכים, כי אנו זקוקים לנקלטים כדי לצמוח למרות שאין הם בעלי הכנסות של תעשיות עם טכנולוגיה אלקטרונית וכי גם אלו לא מובטחות?
האם הברירה
היא בין שיבה לעולם ללא מזגנים בו הגזבר מתרוצץ בין הבנקים לבין גיחה לבניית מציאות של שתילת ארמונות הבנויים מכספים שנאגרו וביקשו לעצמם שטחי ענק ומקום לחטאים נגד הסביבה? האם הברירה היא בין חברה של בעלי בתים הנועלת את שעריה בפני חבורות המבקשות לתקן קצת את עולמנו לבין קומונות צעירות לנצח? האם אי אפשר לדאוג לירושה מתקבלת על הדעת בלי להצמיד לה בית העובר מיד ליד ונשבר בגלל אי הסכמה של היורשים?

כהיסטוריון אני צריך להעיר כי אין קיבוץ ישן כמודל. תמיד היו הרבה זרמים והוויכוחים היו חלק בלתי נפרד מהוויתנו. הקרע בין הצד המשימתי של הקיבוץ לבין דאגתו לחבריו היה לא פחות חשוב והוא עדיין לא פחות חשוב מאשר הקרע בין תרבות הניהול של הקיבוץ ותרבות הניהול של אירגונים, בתי חרושת, איגודים פילנטרופיים ומשרדי ממשלה.

לא רק הנוחיות מעכבת בעד השינוי שדפוסיו בנויים כרשת ביטחון אלא גם תפישה שונה של המציאות ושל הראוי להלחם עליו. השגרה היא מחלה הנמצאת בכל המחנות . גם של המחזיקים בתפישה של רשת ביטחון. לא רק הקושי להתמצא בחלוקת סמכויות חדשה עוצר בעד השינוי (מי מחליט על מה, אצל מי אני יכול לקבל תשובה, מה אמצא אצל המזכיר מה אצל עורך הדין) , יש גם הקיבעון של מודלים פרובלמטיים והנכונות לקבל מחירים אנושיים שחברה כשלנו לא צריכה לקבל.

שחרור מתלות הוא דבר הניתן אחרת בחברה העורכת שינוי מתוך עושר מופלג ומעניקה לחבריה כסף לשנים רבות של ביטחון סוציאלי מוחלט מאשר בחברה העושה את השינוי מתוך תפישה של חוסר יכולת.

אין ערבות שאי התלות תביא את החריצות באופן אוטומטי.זו אחת התגובות הראשוניות שאכן מתרחשת, אך היא דועכת מהר מאד. אנו מכירים כמה חברות בעולם המתנהלות באי תלות שאינן הופכות לחברות מצליחניות . קיבוצים מסוימים ערכו שינויים של רשת ביטחון אך העניקו לחבריהם פנסיה שמנה ביותר, מענקי הסתגלות, קרנות ביטחון גבוהות . אנחנו לא יכולים ללמוד מהם. לשמחתי אנחנו לא צברנו עושר כזה. עין גב איננה קיבוץ עם מקורות מובטחים, ועל כך אני כן מצטער. חלק מזה נבע מהיותנו קיבוץ פריפריאלי, חלק מזה בגלל תלותנו בגורמים המשפיעים על התיירות. אני לא חושב שהעצלנות היא שהביאה אותנו לכך. אנחנו קיבוץ שלא נמסר לניהול חיצוני הכופה את המודלים שהוא מכיר.

המעבר לרשת ביטחון מחייבת אותנו להסכמה רחבה מאד. היא מחייבת תיקונים בתקנון. הסכמה של שני שליש. להסכמה כזאת הגענו בעבר רק בזכות היכולת שלנו להביא את הקצוות לוותר, לחשוב על מה ניתן לוותר מתוך כבוד הדדי ומתוך ראייה ארוכת טווח.משום שוויתרנו על רשת הביטחון ועל קיבוץ בלי אלמנטים דיפרנציאליים. מה הם הוויתורים המוצעים כאן משני הקצוות?

פאסיביות והדחקה הם אכן עניינים קשים אך הם אינם פועלים רק בכיוון אחד. הם גם נחלת אוהבי המצב הקיים וגם נחלת 'הגורל' המחייב רשת ביטחון. הם גם נחלת אלו המניפים דגלים אחרים. שינויים במצב הקיים יכולים גם לבא מצד של הגברת השותפות ופתיחת הקיבוץ לאנרגיות של מי שמבקש לשנות את החברה בארץ ולא רק לעשות לביתו.

במצב של מיתון בארץ ובעולם, במצב שיכול להביא לזעזוע נוסף בחיי היהודים והקהילה הישראלית בגולה, בירידת הקסם של התעשיות שנחשבו לפורצות אל גבהי רווחה והון , בתוך מדינה המחפשת את עצמה בקדחתנות צריך לראות את הסביבה בה הקיבוץ משתנה ולעשות כמיטב יכולתנו. אני מאמין כי בעין גב שעברה כל כך הרבה זעזועים , המורכבת מאנשים שביקשו ומחפשים לא רק יישוב אלא חברה, לא רק נוף אלא גם קשר אנושי יש לערוך את בדיקת מצבנו בפתיחות , מתוך נכונות לא להעמיד זה מול זה . אני יודע כי זו היתה הכוונה אך אני חושש כי לא כך נראה המסלול הנוכחי. בהכירי את האנשים ומתוך אמון גדול שאני רוחש להם היה לי צורך לכתוב את מכתבי זה ועמכם הסליחה.

מוקי
נ.ב. ישבתי והדפסתי כי ביקשתי לשחרר אתכם מפענוח כתב היד. התוכן מספיק מסובך.

מלח בארץ

דברי מבוא אלו נכתבו כדין וחשבון עצמי שלי בעקבות שיחה עם האמנית שרה רוזנבלום. השיחות התקיימו לפני שתצוגתה הושלמה כך שאינני יכול להעיד אלא על ההתכוונות ולא על התוצאות האחרונות ובכל זאת היתה זו חוויה מרתקת ושמחתי לנסות לרשום את התרשמויותי. אם הדברים יעזרו במשהו לצופים בעבודותיה אשמח . אני מודע לכך כי לעתים הסברים רק מסבכים . אני מקווה כי אף קורא לא יקבל את דברי אלו כהסבר מוסמך ובודאי לא כמי שרשאי לחסום את גישתו של הצופה למעשה האמנותי.

הרבה שפות המדוברות במשפחה הם קודים שונים וסותרים של גילוי וכיסוי בלשון.במשפחת רוזנבלום דברו צרפתית, ערבית, פולנית ועברית מהגרית. הקודים השונים אמנם משדרים את עושר הלשונות אך גם את קוצר הביטוי. מודעות עמוקה של הורים לשפות הרבות הממלאות את חלל הבית אמנם מארגנת סדר באי ההתמצאות, לעתים אפילו מספקת הגנה מפני גילוי סודות אך כשהיא עוברת לילדים היא משדרת מצוקה. חשש מחללי הביטוי, ידיעה כי העולם לא ניתן לקריאה באותיות , בהברות ומילים.

בדרשה נוראה שנאמרה על ידי אחד הרבנים בשואה הוא דרש את הפסוק 'נושא משך אלומותיו' כנושא כובד האלם, כובד המשא של אי האפשרות של האל לדבר עם בני האדם. השואה נראתה לרב כמצב לא רק של הסתר פני האלוהים אלא כביטוי לאלם נורא של השפה האלוהית בעולם.
המודעות לאלם ולקצרים הללו בדיבור יוצרים דחף בלתי רגיל לפריצת דרך, לשבירת מחיצות, לגילוי הנסתרות באמצעים אחרים. בגבולות הביטוי הלשוני חבויה לשון אלטרנטיבית. מן המקום הזה ניתן לנווט אל עבר זמנים אבודים, אל אופקים חדשים.

לשרה רוזנבלום הורים שבאו ממקומות שונים. כל אחד הביא למשפחה את שפתו המוגבלת באי הבנתו של בן הזוג. האבא בא מפולין אחרי השואה, האמא ממצרים, שרה פרצה את החומות באמנות. בציור, בפיסול, בעיצוב. דיסלקטיות ועצב ילדות של ילדת מהגרים כיסו על דחף לאלטרנטיבה שהתגלה באמנות הפלאסטית.

רבים מדברים על ריפוי דרך אמנות. כאמירה שאבל תובע פורקן, צעקה פוטרת מכאב. כתמי רורשך חושפים אישיות המבקשת להיחלץ ממצוקתה. אך אין האמנות תגובה בלבד. ואין היא תמיד רפואה למצוקה. לא כל כואב שלש בחומר מבריא ולא כל שמבריא זקוק לאמנות. תכלית המעשה האמנותי ומקורו באים ממקום אחר. לעתים האדם מנצל את מצוקתו כחומר ביד היוצר. היא תוכן וידויו, היא מקום המסתור שלו אך היא גם פורצת חופשית בצבע, בצורה, בחלל.

רבים מן האמנים של היום מבקשים למחות נגד הסיפור, נגד ההיסטוריה, אפילו נגד ההיסטוריה שלהם. התרפים שלהם הוסתרו. הם מבקשים את השוק של הכאן ועכשיו, את ערכיו הכלכליים את הרעב לכוח והתשוקה לאין. הם עושים זאת בהומור ובאירוניה, בקריצה למוות ולמצרך, בהעלאה מאוב של פיסות של סתמיות. מי שחי בעוצמה את המוזיאון העולמי ושוק האמנות קשה לו לשוב אל אמנות קיומית, אל הווידוי והתקווה. שרה רוזנבלום מתמודדת עם כל אלה באותנטיות רבה. היא משתמשת בכלים המודרניים כדי לעשות עמם משהו שונה. אין היא מקבצת נדבות מן השיטה השלטת.

שרה רוזנבלום יצאה מבית הוריה והגיעה לקיבוץ בנעוריה. חניכה נלהבת של תנועת נוער ולימודי אמנות. האם יש קשר בין האמנות המוצגת לבין העובדה שהיוצרת חברת קיבוץ? האם יש אמנות קיבוצית? ההתבוננות ביצירתם של ציירים חברי קיבוץ תשיב על השאלה הזו בשלילה גמורה. אין הם מסכימים בהצהרות אמנותם. הם אימצו להם הורים אומנותיים שונים ומשונים. אין סגנון ואין צבע החותמים בחותמם את היצירה. אין מקצב ואין לחן. מה יש? מאמץ לפלס דרך אותנטית, פחד עצום מהיטמעות במוסכמות . צורך עז לאישור מתמיד של יחידותו של האמן. אך גם בקשה לדיאלוג עם האחר. גם כשהאמן מקשט את חדר האוכל בציורי קיר ענקיים שאחר כך נזרקים למחסן שכוח אל וגם כאשר הוא עוסק באמנותו במקום סתרים הוא לא משחק טוב במשחק התובע ממנו להינתק מאישיותו ומקולו המיוחד. אין הוא נספג בקולקטיב. הוא מוכר , כמו שאמר א. ד. גורדון במנעד קולו היחיד בעולם. סובלנותו לא הופכת לאדישות. זו הסיבה שקשה לאתר תכונות מיוחדות ההופכות את אמנותה של שרה רוזנבלום לאמנות קיבוצית אך יש בה נכונות למסור דו'ח אנושי פתוח כמתנה לנו לצופים. יש באמנותה גשר ברור לא רק לפולחן ולמיתוס אלא גם לעבודה.

תכונות אלו של אמנים רבים בקיבוץ מעמידות אותם אל מול סיפורו של הקיבוץ, מול האידיאולוגיה שלו, בסירוב מוחלט לקבל את הערכים שגיבשו אותו בתקופת הסער והפרץ של הצלחתו ההיסטורית. זוהי תקופת הייסוד של מדינת ישראל על מערכותיה הצבאיות, המשפטיות, על התקנונים המייסדים ועל הקונפליקטים הפוליטיים המלווים אותה מבפנים ומבחוץ. תקופה זו נראית בעיני רובם, גם אם היו גיבוריה, כמקור השריפה והקושי, כחומה השקופה העוצרת אותם מלהגיע לביטוי אישי , לחגיגת הקיום האנושי. ההיסטוריה לא הגשימה את ההבטחה להוביל את המין האנושי ואת יחידיו אל עידן הגאולה . גם לא את העם היהודי. ראייה זו המתחמת את השנים לפני הקמת המדינה ואחריה כמקור לכל המאורגן והכבול, לכל הבלתי ספונטאני והשוחק את היוצרים איננה אמיתית מבחינה היסטורית . לפחות למי שקורא את המסמכים הבלתי רשמיים של הדור, אך אין היא עניין סתמי. אין לזלזל בה כי היא צילום אותנטי של החששות של הדור הנוכחי.

שרה רוזנבלום לא הולכת בדרך זו של שלילה היסטורית של ההיסטוריה היא מנסה לשוב אל כמה יסודות מיתולוגיים ואוטוביוגרפיים. ההיסטוריה משחקת בהם רק כתפאורה . (אם אבא של שרה שולח אותה בילדותה לקנות חתיכות סבון כביסה עטורות בחתימות עממיות, הוא עושה זאת כפליט שואה שלמד בשעות הנוראות ההן כי הסבון הוא מצרך חיוני ועשוי להעלם. אם יש סבון – יש תקווה). האמנית לא מעלה תמונות מהחיזיון ההיסטורי הגדול אלא את השתקפותו בפרט האוטוביוגרפי, באוסף הסבונים שהיא עזרה לאביה לאסוף. לא מוצגת בתערוכה תמונת השואה אלא דיוקן אדם החי עם זיכרונותיה ומגדל את ילדיו לאור צילה הכבד. כיצד יציל אותם מול האימה?

פרמקון אמרו היוונים וחזרו אחריהם החדשים בהדגישם כי זוהי כל תרופה: מעט ממנה מרפא . הרבה – מסוכן.

הסמל התנכ'י לצורך לשכוח הוא אשת לוט שצוותה לא להתבונן בסדום המוכה ברעש והופכת לנציב של מלח. בתערוכתה של שרה רוזנבאום המלח הנחצב הוא ההזדמנות להיזכר. בו היא מטביעה את רשמי ילדותה.

מלח הארץ הוא ביטוי ישראלי המבטא יחס לאליטה משרתת שעמדה במרכז העשייה במדינה בדרך ובמלחמת העצמאות. מקורו של הביטוי הוא דווקא נוצרי. מלח הארץ כונו תלמידי ישו בברית החדשה. הוא הקומץ הנבחר שעושה את האנושות לאחרת. דמות צעירה של חבורה שהיתה מסוגלת להאמין בעת שכולם חיו בהכחשה ובשקר. התוצאות של האמונה הנוצרית במלח הארץ לא היתה תמיד מבורכת, במיוחד לא ליהודים. לא ברור מי הכניס את הביטוי לעברית הארץ ישראלית . אך ברור כי המלח היה לסמל עמוק. עמו היו מקבלים את האורח לשלום. מלח ולחם היו מקריבים לאל. המלח היה סמל של תמצית. גרגר המלח עשה הרבה . לא בכיכרות ולא בגושים.

ששרה רוזנבלום לא מהססת לפסל בגושי מלח גדולים. כמי שמכיר את ים המלח בגושיו, את נקיקי המלח הגדולים בארץ היא יודעת כי לא תמיד המלחייה היא הסיפור. לא תמיד מדברים על קומץ או על גרגיר.

המיתוס המיוחד שהגיע אלינו מקבלת האר'י דרך אחד מתלמידיו נוגע באופן מיוחד בניסיונה של שרה רוזנבלום לפסל במלח. עד כמה שידוע לי לא היתה האמנית מודעת למיתוס הנועז. אך הוא נוגע לסיפור של יצירה במלח עד כדי כך שראיתי לנכון לסכם בו את שיחותי עם האמנית .

לפי המיתוס הלוריאני העולם לא היה יכול להיברא משום שלא היה מקום פנוי מהאלוהות האינסופית. הרי העולם הנברא איננו זהה לאלוהים.הוא מוגבל, יודע מוות וכיעור. כדי לברוא עולם כזה היה תהליך שנקרא צמצום. מה שאפשר אותו הוא גרגר של מלח שהיה מפוזר על פני המים הרבים , האוקינוס האינסופי של ההוויה האלוהית. בתוך האלוהות האינסופית היה מפוזר האין, הבלתי אלוהי, כקורטוב של מלח המפוזר על פני הימים . כדי ליצור את העולם רוכז קורטוב המלח למקום אחד. זהו החלל הריק בתוכו ניתן היה לברוא את העולמות. הנסיגה של האלוהות אל תוך עצמה כדי לפנות את החלל בו ייברא העולם היא ריכוז קורטוב המלח . היצירה הראשונה היא יצירת המקום ליצירה. אין היא עדיין יצירה אלא רק אפשרות ליצירה. עתה ישלח האל קרן אור אל תוך החלל הריק שיבנה את העולמות. בריאה זו אינה פשוטה . גם היא משברית כמעשה ריכוז קורטוב המלח הבונה את האין. היחסים הבונים את העולמות מורכבים מכוחות של אין ושל יש. והרי כך יוצרת שרה רוזנבלום את יצירתה : על ידי חציבת המלח, על ידי פינוי מקום לזיכרון המנצח על ידי שהופך למעשה אמנותי.

האם לפנינו מעשה של געגוע נוסטלגי? לדעתי לא. געגוע כזה הנקרא על ידי הסופר הצרפתי 'עצלות הלב' , אותו מוחק מלאכותי של הפצעים והכאבים . געגוע כזה שולח אותנו בלי הרף אל חגיגה שלא התקיימה מעולם. אל ילדות שלכאורה לא ידעה את החולשה ואת האימה, את המאמץ המתמיד לשלוח אל העולם את משאלות הלב ולקבל חזרה משק של עורבים . הרבה נקודות של אור בילדות אך איכותן צומחת דווקא מן הפצע, הכאב וההתגברות, מהתום המורד במה שנראה כמחסום בלתי עביר. נקודות אלו יודעות את קסם הדיאלוג הפורץ את המחסום של הבדידות והגורל למרות שיודעת גם את נדירותו. יודעת עד כמה ההגנה על החיים תובעת דאגה ואחריות . עד כמה היא צריכה גם את השמחה והלחן, את הכבוד ההדדי וההומור כדי לא להפוך לחמיצות פנים. ואלטר בנימין קרא לכך הגעגועים אל העתיד
והם דווקא עולים חזק מפסלי המלח של שרה רוזנבלום.

נייר עמדה כולל, מרץ 2011 – מוקי צור

טיוטא לטיוטא להמשך הדרך

אחרי דיונים של הוועדה המדעית ועבודה של קבוצות עבודה שונות אנו באים להציע בפניכם טיוטא לתכנית כוללת לעיצוב מחודש של מוזיאון לוחמי הגיטאות. להמשך הדרך של בית לוחמי הגיטאות. הטיוטא תוצג בפני הוועד המנהל והוועדה המדעית בפגישה לדיון ואישור . המגמה היא להגיע למסמך שיהיה מדריך לפעילות הפיתוח של הבית לזמן הקרוב. לצערנו הרב אנו צריכים לעשות זאת בקצב מוגבר. כבר הפסדנו מקורות רבים לעשייה ופיתוח בגלל עיכובים מצידנו . אי היכולת לקבל הכרעה לכיוון והצעות לפעולה עקבו את המשך פיתוח הבית ואת גיוס הכספים לכך. עתה עלינו למהר לקבל החלטות. הדיונים המוקדמים שקיימנו בוועדה המדעית לא נעשו כלאחר יד. הושקעה בהם הרבה מחשבה. כנראה שהאנשים היו בשלים לדיון ואנו קוצרים כאן תהליכי מחשבה וחיפושי דרך שלא אנחנו התחלנו. עבודה של שנים, הדרכה מתמשכת של מדריכי הבית וליווי אוהב של שנים מושקעים בטיוטא זו. יחד עם זה היא עומדת בסימן של שינויים רבים שהתרחשו בחילופי הדורות ובזמנים חדשים. רבים מהעדים אינם עמנו, הזמן החולף נותן אותותיו ודרכי העיצוב עברו תמורות מפליגות.
המסמך נוצר תוך דיאלוג ופגישה של גישות שונות. הוא מבטא הסכמה של כל חברי הוועדה.
. מוקי צור

מייסדי בית לוחמי הגטאות חשו מחויבות עמוקה לעם היהודי שנרצח. גם הזיכרון החי של קרוביהם, חבריהם, המקומות בהם חיו אך גם תחושת האחריות שלהם לכלל האלמוני עמו הזדהו ועם אלו ששרדו. הם ביקשו להעיד. העדות היתה התקוממות נגד ההשכחה הפוליטית לה היו שותפים המעצמות המנצחות שהשתתפו במלחמה הקרה והגרמנים ושותפיהם שביקשו לרשת את הנרצחים ולהימלט מהמשפט. מסיבות אחרות לחלוטין היה נראה לאלו ששרדו שעליהם להדחיק את הזיכרון והעדות לצורך שיקומם האישי ובמיוחד מתוך דאגה כנה לבני משפחתם. בחברה הישראלית היו נטיות לראות את ישראל כפיתרון המחייב השכחת השואה. מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות יחד עם יוצאי תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית דווקא האמינו בעדות, בזיכרון, בהתייצבות מול האירועים והתהליכים שפוררו את רקמת החיים המוסרית והביאו לרצח. הם ביקשו כחבורה להימנע מהדחקה והעלמת ראיות . היה נראה להם כי עצם העובדה כי הם חיו במצבים הקשים ביותר של השואה כחבורה צעירה מגיבה, קוראת מצבים, מורדת, שומרת על צלם לא רק כמשפחה אלא כמי שמכוון אל משאת נפש חברתית , מחייבת אותם אחרי השואה למרוד נגד ההשכחה. הם האמינו כי דווקא ההכרה העמוקה של האסון מחייבת אותם להיות חלוצי העדות. הם האמינו כי אחרי המאמץ שלהם לשמור ,לאסוף ולהעיד תגיע העדות של האחרים. בעדותם הם ביקשו לתרום לכך כי בעולם ובארץ ייבנו מבנים חברתיים ותרבותיים שימנעו התמוטטויות מוסריות ואנושיות כפי שאירעו בשואה. הם האמינו כי מה שהתרחש נבע לא רק מתפישות אישיות אלא ממשטר, מדרך כלכלית חברתית, ממנגנונים וקרעים חברתיים. מצד שני הם ביקשו שהזיכרון והמודעות האישית יתמודדו עם האיום על המוסר האישי המתקיים בהרדמת האחריות.
בית לוחמי הגטאות תוכנן על ידי האדריכל ביקלס. המוזיאונים שתכנן היו מיוחדים במיניהם. הוא היה הראשון בעולם שתכנן בניינים עם אור לא ישיר המאיר את המוצגים ואת הקהל בדרך המעניקה למוצג ולמבקר אפשרות להקרין מתוכם ולהעצים את נוכחותם. הוא ביקש להשתחרר מהתאורה המונומנטלית המגמדת את היצירה או את קהל המבקרים. עלינו לשמור את האופי המיוחד של התכנון הזה משום שנראה לנו כי אופי זה מתאים מאד למוזיאון המושתת על דיאלוג בין המבקרים לבין הסיפור. על המפגש המחנך.
התצוגה במוזיאון צריכה לקחת בחשבון את המפגש בין המוצגים, הקהל והמדריכים. כל אלה מתחייבים מתוך תפישת התהליך החינוכי אך מכיוון שהמוזיאון לא מיועד רק לקבוצות הוא צריך להיות מותאם גם לביקור של יחידם שאינם מלווים על ידי מדריכים.
רבים המלווים את המוזיאון שואלים האם מוזיאון לוחמי הגיטאות הוא מוזיאון של המרד או של השואה? מעורבותם של מייסדי המוזיאון במרד אינה צריכה לצמצם את תפישתו, שהיא גם תפישת המורדים ואנשי תנועות הנוער שעיצבו אותו: הם ביקשו לעצב אותו כמוזיאון העם היהודי שלשמו מרדו. בתוך הוויתם המיוחדת הם לא ביקשו ליצור נרטיב פרטי למרות שהכירו בכך שהתקופה וגורלות יחידים, משפחות , חבורות בתוך השואה חוו אותה מנקודות מוצא שונות. הם לא ראו במרד תגובה יחידה אך הם ראו את המרד כחלק מחובת הזיכרון ומההכרעה לשקם את עצמם ואת הכלל. נראה בעיננו היום כי מוזיאון שמנסה לספר את הסיפור הכולל ואת המעורבות והמחויבות של מייסדיו לחבריהם שנרצחו ולדרך בה האמינו הוא האיזון הנכון שצריך לבא לידי ביטוי בתצוגה ובפעילות החינוכית.
המוזיאון נשען על האוסף הגדול של הבית האוצר מוצגים, הספרייה המחקרית הגדולה מערכת התצוגות הקבועה והזמנית ועל הפעילות החינוכית החוצה זמנים ומתאימה עצמה לאתגרי התקופה ולצרכים החינוכיים של מבקריה.
על התצוגה
אחת השאלות המרכזיות העומדות בפני מוזיאון לזכר השואה היא הבורות של הקהל ואי יכולתו להבין מהו שנהרס בשואה. מיהו העם היהודי שנרצח. דאגה זו מעוררת בדרך כלל מוזיאונים להציג את העיירה היהודית במזרח אירופה, את סיפורי כתריאלבקה של שלום עליכם . המציגים תמונות אלו יודעים יפה כי בפרוץ מלחמת העולם השנייה העם היהודי במזרח אירופה לא נראה כך. את העולם היהודי שהיה איננו מבקשים לייצג בעיירה האידילית בנוסח כנר על הגג, העולם החרדי או האפולוגטיקה המשכילית. תפישות כאלה חלקיות ולעתים אפילו פוגעות בעולם היהודי שהיה ערב מלחמת העולם השנייה. הן אינן מאפשרות להשיג את מודעותו למורכבות שבמצבו . היהודי בטרם השואה חי בתחושה של חירום לא של אידיליה, הוא ביקש נתיבות למהפכה ולהגירה, הוא ביקש לשמר בכוח בתוך חורבן את זהותו הדתית , לבנות עולם חדש, לשוב לציון, להעלם במהפכה או להשתלב באורח חיים עירוני בורגני . למרות זאת הוא שמר לא מעט מהתרבות , מהזיכרון והפולחן, מהספרות והמחקר, מחיי הקהילה היהודית הכורעת תחת סימני האובדן המתרבים. למרות התחושות המשבריות והחרדות הרבות שפקדו את היהודים ערב מלחמת העולם השנייה, למרות החורבן הגדול שפקד את העולם היהודי בפולחן ואוקראינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למרות סימני החורבן הקיצוני שהסתמנו בסוף שנות השלושים אחרי שלטון נאצי של כמה שנים בגרמניה איש לא היה יכול לנבא את שהתרחש כפי שהתרחש. המוזיאון אינו מוזיאון לתולדות העם היהודי ובכל זאת הוא חייב לרמוז מהו אותו עולם שנחרב.

מוזיאון לוחמי הגיטאות נקרא על שמו של יצחק קצנלסון. נראה היה לנו כי הצגת עולמו והעולם היהודי על פי יצירתו תציג רבדים רבים ומגוונים של חיי היהודים . בחירתם של מייסדי הבית לקרוא לו בשמו של יצחק קצנלסון מאפשרת לנו להציג רמזים על העולם היהודי שהיה דרך עולמו. המשורר. יצחק קצנלסון בא מן העיירה ופעל בעיר, הוא היה מחנך , מנהל בית הספר, מטפח תרבות גן הילדים העברי, מלווה תנועות הנוער, איש העברית והאידיש, מחזאי בעל ההומור, איש התנ'ך , מתרגם, איש ציבור ציוני המעורב בחיי הקהילה ומשורר העם היהודי שנרצח. המבואה של המוזיאון על הכוכבים הנרמזים בה ביצירת האדריכל ביקלס בכניסה למוזיאון מאפשרת לנו להציג את השמים והארץ בהם האמין. והם שמים פתוחים לעולם היהודי שהיה.

הכניסה למוזיאון תיוחד לכל אלו ותעניק דרך אישיותו מבט פנורמי על העם היהודי לפני פרוץ מלחמת העולם אך גם את הפרק האחרון בחייו של המשורר כמי שהיה עד ושר את שיר התוכחה והאבל.

לאחר הכרות זו עם העולם היהודי כפי שמשתקף בעולמו של יצחק קצנלסון נעסוק במצע הפוליטי שאפשר את השואה כתופעה היסטורית . התצוגה על הפאשיזם והנאציזם כתופעות פוליטיות ואסטטיות תתמודד עם כוחן של תנועות טוטאליטריות לכבוש אליטות והמונים ולהשתלט על דמוקרטיות שאיבדו מסמכותן. נצביע על הקשר בין תופעות אלו לבין הכשרת הרצח השיטתי של אנשים ואומות שאפשרה בסופו של דבר את קיומה והפעלתה של מכונת הרצח השיטתי.

עקרון חשוב של בית לוחמי הגיטאות הוא לנסות להשתחרר מבלעדיות המסמכים הנאצים להצגת האירועים והתהליכים שעברו על היהודים במלחמת העולם השנייה. יש חשיבות להביא את הקול של מי שחי בתקופה ההיא מהצד השני. את הקול והמסמך של הקרבנות ושארית הפליטה . הן מסמכים ומוצגים של התקופה והן עדויות מאוחרות של הניצולים.
פרק מרכזי זה הנותן תמונה כוללת של התקופה אנו מבקשים לבסס על עדויות מצולמות במשפט אייכמן. החזרה של היום לעדות המצולמת לפני חמישים שנים מאפשרת פגישה מחודשת עם הדיוקנאות שבינתיים נעלמו מן הפסיפס האנושי היהודי. עדויות מצולמות אלו מאפשרות להיפגש עם האנשים שהיו, עם העולמות השונים אותם הביאו לשואה, הן מתארות את תגובותיהם של עדים שונים , את יכולתם לגבש את שעבר עליהם כסיפור מכוון להבנה, כעדות בעולם המבקש להבנות מחדש בצדק. כל עדות תאפשר להיפגש עם פורטרט אנושי, עם פרקים ברקע שלו, עם הדילמות בהם פגש בזמן השואה ועם הרקע בעולם היהודי שנחרב. דגש מיוחד בעדויות יהיה למגוון האנושי , לנקודות המוצא לשלבים ומקומות שונים . המפגש עמהם בתקופה שלנו יחבר דורות למרות השוני. דגש מיוחד יושם בו ליוצאי הגטאות ולחברי תנועות הנוער. המרכז בהן לא יהיה משפט אייכמן במסגרתו הן נמסרו. אבא קובנר כתב בימי המשפט כי בעדויות הללו במשפט אייכמן הוא חש כי בפעם הראשונה נשמעו עדויות אותנטיות על השואה בכל בית בישראל. אם עד אז ציבורית היתה מחויבות לזכור את השואה באופן כללי עוד לא היה מקום לספר את הסיפור של האנשים . הניחו כי הסיפורים קיימים וקשים ולעתים אף חששו מלבטא אותם. במשפט אייכמן התייצבו אנשים בפני הציבור וסיפרו את סיפורם. צילומי הקולנוע של העדים שיובאו בתצוגה יתרכזו בהם ובסיפורם. דברי העדים יחוזקו על ידי מוצגים מוזיאליים נוספים שיתנו את הרקע ויחדדו את המסר של כל אחד כמייצג זווית אחרת . בחלק מרכזי זה של התצוגה איננו מתרכזים במשפט או באייכמן אלא בעדויות ובסיפור. תצוגת דמותם של העדים עם הרקע לפעולתם ולזהותם הרעיונית, עם האירועים אותם הם עברו מאפשרת להגביר את האמפטיה ולהעמיק את ההערכה של הדילמות עמן התמודדו ..האולם הזה יוקדש גם לתולדות הזיכרון והעדות שהרי אלו לא התחילו במשפט אייכמן. עוד בימי ההתרחשויות עצמן החלו במפעל עדות היסטורי מסועף, גם של יחידים גם של גופים מאורגנים. באולם יוצגו ניסיונות אלו והעדויות שנרשמו בימים הראשונים אחרי תום הקרבות. יודגש תפקיד אנשי לוחמי הגיטאות במפעל העדות, תפקיד שערכו היה לגורלי בהעמדת העדות בזירה הלאומית ממלכתית במשפט אייכמן.

חדר מיוחד ונפרד ייוחד למשפט אייכמן עצמו. לתא הזכוכית הנמצא במוזיאון , לאקט השיפוטי, לפרובלמטיקה הפוליטית , לאמונה בעדות , לצורך במשפט צדק . כוונתו הראשונית של משפט אייכמן היתה ליצור קשר ברור בין הקמת מדינת ישראל לתקופת השואה , קשר המקבל על עצמו את האחריות לטפל בבעיות שהורישה השואה, להקים בית לפליט היהודי , להבטיח את הקיום היהודי, להתמודד עם האיומים המאיימים עליו ולעשות זאת במסגרת של משפט צדק. לקשר בין הריבונות היהודית אל מול המשפט הבינלאומי ולתבוע בהמשך למשפטי נירמברג שהחלו בתהליך ארוך ומלא סתירות פנימיות המעמיק את התודעה כי פשעים נגד האנושות שפיטים . בתצוגה זו של משפט אייכמן תבחן תרומת משפט אייכמן לתודעה ההיסטורית של העם היהודי ולמשפט הבינלאומי.

עולם הגיטאות ייצג את הגיטאות כמקום ריכוזם של היהודים תחת השלטון הנאצי. שלא כמו הגיטאות שהיו באירופה קודם לכן שהתכוונו להפריד את היהודים מהחברה האחרת הגיטאות בתקופת השלטון הנאצי היו חלק ממנגנון ההשמדה. עובדה זו התבהרה והלכה והשפיעה על אופיים של הגיטאות. על דרכי ארגונם, המתחים בתוכם. ההבנה ההולכת ומתפתחת של טבעם הרצחני. התפישות השונות של ארגונם על ידי הנאצים ועל ידי היהודים הכלואים בהם. חיי הכלכלה והמאבק על שרידות כלכלית , חיי התרבות והחינוך למרות ובתוך המסגרת של גיטו. הוויכוחים הפנימיים בתוך ובין החוגים הפועלים בגיטו.מעמד היודנרטים והמשטרה היהודית . הגיטאות בתקופות שונות בעת התארגנותם, בגירושים הראשונים ובעת שמודעות הרצח היתה נחלת הכל.
מהצגת עולם הגיטאות התצוגה תעבור אל תצוגת עולם הנעורים היהודי וחלקה המרכזי של תנועת הנוער בו. מוזיאון לוחמי הגיטאות מבקש להיות גם מוזיאון לשואה אך גם מוזיאון המציין את התופעה המיוחדת של חברי תנועות הנוער הציוני שהשתתפו באופן מאורגן בהתנגדות ובמרד , האמינו בצורך לשמור על זיכרון התקופה ולהקים קיבוץ בארץ ישראל שיהיה גם בית עדות. יש מתח בין שני היסודות הללו. למרות שתנועות הנוער והמרד הן תופעות מיעוט ויוצאות דופן השפעתן היתה מכרעת גם על חיי חניכיהם אך גם הרבה מעבר להם. הן ביקשו להתייחס אל הכלל, לפעול בתוכו , להטוות לו דרך , לסמן לו כיוון. במעשיהן הם ביקשו להשיג פרספקטיבה כוללת .אין זה מקרה כי בוגריה של תנועת הנוער ביקשו לספר את הסיפור כולו ולא רק את הסיפור שלהן. למרות היותן יוצאות דופן תנועות הנוער ביקשו לא להיות בשוליים של האירועים . פעולותיהן נתמכו ונעזרו על ידי חלק מהקהילה היהודית ומהממסד הציוני והמפעל שלו בארץ ישראל. לעתים הן הגיעו למנהיגות מורדת בחלק מהקהילה המאורגנת ולעתים עוררו התנגדות רעיונית אדישות או אי הבנה אך לכל היה ברור כי חברי תנועות הנוער היא מתכוונים לא רק לשרוד.
בחידוש התצוגה של תנועות הנוער ננסה להצביע על עולמן, על פעילותן בנסיבות המשתנות הן מבחינת החינוך שביקשו לקיים בתנאים שהתהוו, הן בחיפושי דרכן ,הן במרד והן בהתארגנות בסוף המלחמה. בנקודת הזמן הנוכחית חשוב מאד להדגיש את עניין תנועת הנוער שחסר ברוב המרכזים החינוכיים העוסקים בשואה.
מרד הגיטאות ומרד גיטו וארשה יוצגו בתצוגה מיוחדת. לכך היה ערוך המוזיאון שנים רבות . המוצגים של בית לוחמי הגיטאות בעניינים אלו ייחודיים.

מוזיאון לוחמי הגטאות הוא מרכז חשוב לתנועות הנוער ולנוער הישראלי בכלל. כל שנה מגיעות משלחות של תנועות הנוער ושוהות בסביבות המוזיאון, זהו גם מקום מפגש של משלחות נוער שביקרו בפולין, חיילים, מדריכים. זהו קטע של מפגש חי של הנעורים לא רק עם השואה אלא עם אחריותם לעולם שייבנה.הפרק שצריך להיבנות במוזיאון אומרים יש נעורים בעולם המציג את תנועות הנוער בגולה כפרק מהעם היהודי חיונית לתצוגת ליבת הבית. מייסדיו ביקשו לתת ביטוי לכך . מעבר לתצוגה הפנימית בבית אנו מציעים כי במרחב מסביב למוזיאון יפוזרו רמזים המזכירים את תנועת הנוער שהיתה, המחנה, הקן,הפעולה, המצעד המשותף, ההכשרה וקיבוצי ההכשרה.. כשם שבמוזיאון יש לפנות חללים להתכנסויות ותערוכות מתחלפות יש לחתור ליצירת שבתוך המוזיאון יהיה חלל הפנוי לפעילות נוער מקום שיתעד יחד עם הצוות החינוכי של המוזיאון את ניסיונם החינוכי והדילמות בפניהן הן עומדים בחינוך , במיוחד בפרק הנוגע לשואה ולהמשכיות תנועת הנוער. מקום זה יהיה פתוח למגוון של דעות ודרכים.
הפרק הנפלא בתצוגת המוזיאון העוסקת במקומו של קיבוץ לוחמי הגיטאות , בעדויות חבריו, בסיפור המאמץ לשמר , לתעד וליצור מערכת חינוכית המעלה את זכר העם היהודי בשואה תחוזק בדימויים ובמוצגים שיאפשרו להרחיב את הפעילות החינוכית במקום.
בהיסטוריה של השואה הפרק של חסידי אומות העולם אינו פרק של הצלת המונים . הוא נחלת מעטים. כמו מרד הגיטאות משמעותו המוסרית חינוכית גדולה מהיקפו. לימוד מעמיק של דרך חייהם של הניצולים והמצילים תורם להבנת חיי המופת שהתגלו בימים של התרסקות האנושיות. זה סיפור של אומץ . הוא מציב מופת ואתגר מוסרי גדול. חשיבותו המוסרית הגדולה של פרק זה מעניקה לו מקום מרכזי בחינוך. את תצוגת חסידי אומות העולם אנו מבקשים להציב כמשקיף על כל התצוגה במוזיאון.
פרק האמנות בתקופת השואה שנאסף במאמץ אדיר של מרים נוביץ' במשך שנותיו הראשונות של המוזיאון מהווה בסיס ליצירת תצוגת קבע המשולבת עם תערוכות זמניות שבאות להדגיש גם את הצורך של אמנים ידועים ואלמוניים להשתמש בכישרונם האמנותי כדי להעיד על שעובר עליהם בימי האימה והרצח למען הדורות הבאים וגם את אי היכולת של הטוטאליטאריות ואובדן הצלם לכבות את האמונה של יחידים ביצירה האמנותית המורדת של האדם. פינה תוקדש בתצוגה לזכרה של מרים נוביץ' ופעילותה.
אנו מציעים לשחרר חלל לצורך ראייה של סרטים וחומר אור קולי מתחלף.
יש לפנות ולעצב חללים לפגישות של קבוצות לדיונים .
יש להכין חומרים במוזיאון באופן מודולארי כדי להתאימם לקבוצות שונות וליחידים.
יש חשיבות גדולה בקשר בין מרכז הילד , המרכז ההומניסטי והמוזיאון. הפעלת המקום באופן סינרגטי תעזור לפתח את הפעילות החינוכית.
למתכנני המוזיאון קבענו הנחייה כללית כי המוזיאון צריך להיות מתוכנן באופן פשוט ולא גדוש מדי שיאפשר אחזקה .

משהו לגבי התהליך של הפיתוח החינוכי

על מדריכי המוזיאון להיות מעורבים בהעמקת התכנים של התצוגה בכל תהליך הפיתוח. הן בלימוד התכנים והן בחיפוש אחרי חומרים שיעזרו לאוצרי התערוכות השונים.

אנו מציעים לשתף בתהליך זה גם חוקרים חיצוניים שיבקשו להתעמק בתכנים שונים שיוצגו בתצוגה או ישמשו כחומר הדרכה. גם אנשי אקדמיה וגם מחנכים, גם מדריכים לשעבר וגם מדריכי תנועות נוער.

חלק מכריע בפיתוח מרכז העדות הוא תהליך של הנגשת הארכיון לכל המחפש חומרים המצויים בו. ארכיון לוחמי הגטאות היה הראשון שעשה מאמצים בכיוון זה. אנו ממליצים להמשיך לחשוף את הארכיון לציבור הרחב בתוך המוזיאון ומחוצה לו. במוזיאון באופן ממוקד לתצוגה ומחוצה לו באופן פתוח.

בשם הצוות
מוקי צור