אבני דרך בתכנון הקיבוץ
לפני שנכנסים לתאר את דרכו המיוחדת של מנחם באר כמתכנן עלינו להקדים הקדמה קצרה שתאפשר לקורא להבין את הסביבה והרקע לעבודתו אדריכלית. ננסה כאן להקדים ולספר בראשי פרקים משהו על תולדות תכנון הקיבוץ.
התחלת תכנון הקיבוצים החלה בבנייה ההתיישבותית שקדמה לבניית הקיבוץ: בתכנון החוות החקלאיות שהקימה ההסתדרות הציונית בימי העלייה השנייה (1904- 1918). חצרות אלו שמשו להכשרת פועלים חקלאיים. תכנונן נעשה בהשראת חוות חקלאיות שהוקמו בגרמניה המזרחית. בחוות ההכשרה הללו נבנו בתים מאסיביים לדורות אך בהנחה כי החיים בהן ינהלו רמת חיים סגפנית ומסתפקת במועט . בתחילה תוכננו החצרות כחצרות משק ופעילות חברתית יחד . בדגניה שנבנתה כחווה והיתה לקיבוץ, כבר הופרדו חצר המשק וחצר החברה. בהמשך למסלול זה תוכננה גם קבוצת גבע בעלייה השלישית כסדרה של חצרות, האחת למשק, האחת לחברה והאחת לילדים. אולם מסורת תכנונית זו נשברה.
ריכרד קאופמן המתכנן הפורה שהיה מתכנן מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית מתקופת העלייה השלישית (1921- 1923) הגיע עם רגישויות והשקפות אחרות על תכנון הנקודה. היו עמו עוד כמה מתכננים מהדור של מורי הבאוהאוס לעתיד, בית הספר החשוב לארכיטקטורה בגרמניה. הם הביאו את התפישה של בנייה פונקציונלית, פוריטנית מצד אחד אך גם מושפעת מהלכי הרוח של החלוצים ובמיוחד מתפישתו של מורה הפועלים אהרון דוד גורדון שטען כי אנו מורדים בתפישת העיר העומדת מול הכפר, העיר שממנה יוצאים לתייר בטבע הזר והעיר השואבת מהכפר את אמצעי קיומה ומשעבדת אותו ואת אנשיו. טענתו הייתה כי הכפר צריך להכיל חיי רוח ולהיות פתוח לעולם והעיר צריכה להשתחרר מהניכור. המתכננים חיפשו שילוב חדש.
במלאכת התכנון של הקיבוצים בראשיתם היתה התלבטות גדולה. הערכתם של החלוצים כגיבורי התקופה חייבה את המתכננים לתכנן תוך דיאלוג מתמיד. המתיישבים הביאו עמהם אידיאות ותפישות חיים ותבעו מן המתכננים להתאים את התכנון להשקפתם. מצד שני המוסדות המיישבים חששו מרוח אוטופית מדי שתהרס במהירות ולא תתאים למה שהם חשבו הוא טבע האדם. על רקע זה עלו הרבה הצעות ביניהן להקים בית קומות שיאכלס את המגורים ואת הפעילויות השונות של כל הקיבוץ. רעיון זה נדחה דווקא בגלל החשיבות של הכפר והחקלאות בחזון הציוני. אך הוא נדחה גם מתוך כפירת המוסדות בחיי הקומונה שנתפשה כתופעה זמנית. . חדרי האוכל הראשונים בקיבוץ נבנו כשהקיבוץ כבר היה בן 16 . עד אז לא האמינו כי הקיבוץ יתמיד בקיומו. לאט לאט נוצרה מסורת תכנונית.
עוד בטיוטת הקיבוץ, כשהקיבוץ עדיין לא נבנה אך הקים את אוהליו ואת צריפיו הזמניים בשטח ניכרו כבר קווי המתאר לעתיד . האוהלים והצריפים הועמדו בשטח בדרך שאותתה על חלומות המתיישבים. במחנה האוהלים נפרשו כפרסה מעוגלת בקיבוץ אורגני שביקש שותפות נפשית של חבריו. בקיבוץ שהאמין בשותפות במשימה ובביצוע נפרשו האוהלים בשורות שורות ברמז למחנה צבאי. אולם בבניינו של הקיבוץ כמקום בנוי הוא נעזר באדריכלים שהיו צריכים לנהל דיאלוג בין חבריו, המוסדות הלאומיים שמימנו ושפת הבטון והמלט.
המתכננים של ההתיישבות הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה תכננו יישובים שונים באופיים, גם שכונות עירוניות המבוססות על רעיון עיר הגנים, גם מושבים וגם קיבוצים . הם הביאו אתם את ניצני הארכיטקטורה המודרנית כמקבילים למייסדי בית הספר הנודע לתכנון הבאוהאוס בגרמניה.
הדור השני של מתכנני הקיבוץ כבר הגיע עם השכלה של הארכיטקטורה המודרניסטית כפי שנלמדה בבאוהאוס ובבתי ספר אחרים לארכיטקטורה מודרניסטית בצרפת ובבלגיה. מתכננים אלו כבר היו טעונים במסורת החדישה , הם היו מחוייבים לבנייה פונקציונלית, ללא קישוטיות , בתפישה שהאדם , כל אדם, זכאי לדיור הולם ולביטוי תרבותי. התכנון התבסס על האתוס הסוציאליסטי המסתפק במועט ועל הרצון להיפטר מסממני היררכיה ואי שוויון.
עם עליית הנאציזם בגרמניה וחיסול בית הספר של הבאוהאוס חלק מאנשי הבאוהאוס היגרו לארצות הברית ושם הקימו את היכלי הזכוכית והמתכת שהיו לגורדי שחקים המפארים את ההון. חלקם האחר של בוגרי הבאוהאוס הגיעו לברית המועצות ותכננו ערי פועלים ושיכונים שהוטו בסופו של דבר אל הביורוקרטיה הפוליטית שכבר השתלטה על כל רקמות החיים . בארץ ישראל המצב היה שונה. התכנון שהביאו בוגרי הבאוהאוס היה על פי הדגם המודרניסטי אך שילבו בו את האופק של הכנסת אלמנטים כפריים כנושאי החזון הציוני של שיבה אל האדמה. שכונות עם אלמנטים של שיתוף וגינון כפרי הוקמו לא רק בקיבוץ אלא בעיר הגדולה. בהן הודגש המוסד החברתי השיתופי.
ואמנם עניין פרישת המבנים בשטח ויצירת גן משותף, מרכז משותף וחדר האוכל , כיכר למפגש (הדשא הגדול) תכנון של מעגלי בתים (בדמות של בצל) הקמת בתי ילדים עם לינה משותפת. תכנון נוי הכולל לעתים גם עצים נושאי פרי כתמרים. הוצאת הכביש אל מחוץ ליישוב. התאמת היישוב לנוף בסביבה.
בסוף שנות העשרים עם החמרת תנאי הביטחון החלה רפורמה בתכנון היישובים החקלאיים שעיקרה היתה הקמת בתי ביטחון שלרוב היו לבתי ילדים. אליהם היו צריכים המתיישבים לסגת במקרה של התקפה .
למרות האופי המרחבי הנדיב תנאי החיים היו קשים ביותר. הקיבוץ נבנה כבית גדול המקיף את כל חדרי החברים והמשפחות, את המוסדות השונים כשיש פער גדול בין רמת חייהם היחסית הגבוהה של הילדים והנמוכה של ההורים . כל חדר משפחה היה של 11 מטר מרובע ולא תמיד היו מספר חדרים פנוי לאוכלוסיה. זה היה מקור הנוהג של השלישי בחדר ('הפרימוס'). ככל שרמת החיים של חברי הקיבוץ היתה נמוכה המוסדות המשותפים כמו חדר האוכל, חדר התרבות, בתי ילדים קיבלו חשיבות ועוצמה. הם היו מוקד לתכנון עם תנופה. אך היה גם ברור כי יש להקפיד על תכנון ה'חדר'.
במשך כל התקופה הזו המתח בין המשקיעים, אנשי המוסדות הלאומיים , בין המתכננים לבין החברים היה גדול אך גם ההערכה ההדדית. הקיבוצים חשו צורך לתכנן בעצמם את יישובם. התכנון נעשה מתוך הידברות עם חברי הקיבוץ ובמקומות מסוימים גובשו נוהלים לדיאלוג בין החברים למתכננים. בעיקר זה היה דיאלוג שחייב את החברים לחשוב על התמונה הכוללת של היישוב ועל העקרונות המנחים את חברתו. התנועות הקיבוציות הקימו מחלקות מיוחדות שליוו את התהליך הזה. הן היו מחלקות טכניות שהיו למחלקות תכנוניות. מחלקות לתכנון אלו עבדו יחד עם המוסדות הלאומיים אך פרצו להם דרך ייחודית ותווכו בין הקיבוצים לבין המערכות החיצוניות שעסקו בתכנון הכולל של היישוב.
ההרס הגדול של מלחמת העצמאות, הקמת עשרות רבות של קיבוצים חדשים לאחר המלחמה והפילוג הגדול של ראשית שנות החמישים שחייב לבנות קיבוצים לחברים וותיקים, הצורך הדחוף להעלות את רמת החיים ולבנות דירות של ממש ולא חדרים, דירות שיכללו שירותים פרטיים , מקלחות, מטבחונים, פינה לפרטיות הביאו לתכנון מחודש של הקיבוץ שהקביל גם לצמיחת העצים, לגינון אינטנסיבי ולהרחבת המדשאות, לבניין של שכונות חדשות. כל אלה חייבו המשך תכנון לקיבוץ.
הקיבוצים נזקקו לבתי משק, לבתי מלאכה ובתי חרושת, הם הקימו מערכות תמך אזוריות ומערכות מוניציפאליות. המתכננים נקראו גם לספק צרכים תרבותיים חשובים לקיבוץ ולסביבתו. תרבות הזיכרון תבעה הקמת אנדרטאות וחיי הרווחה להקים בתים סיעודיים, המרגוע תבע את בריכות השחייה והיחד את אולמות התרבות, היה צריך לבנות ספריות ומוסדות אזוריים. פנימיות ומוזיאונים.
שמואל מסטצ'קין בוגר הבאוהאוס היה אדריכל הבית של המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. שמואל ביקלס שלמד בלבוב ופאריס היה אדריכל הבית של המחלקה הטכנית של הקיבוץ המאוחד. על ידם החל לצמוח הדור הבא של המתכננים. מהם שלמדו בחו'ל והיו לחברי קיבוצים ויטוריו קורינלדי ופרדי כהנא, ומהם שלמדו ובגרו בטכניון בחיפה. הקיבוץ המאוחד הקים קומונה של תלמידי ארכיטקטורה ליד הטכניון חנן הברון וזיוה ארמוני אליהם הצטרפו אנשי הקיבוץ הארצי יחיאל ערד ומנחם באר. כל אלה חשו מחויבות עמוקה כלפי הדרך שנסללה לפניהם אך חשו כי עליהם מוטלת החובה להפוך את הקיבוץ מטיוטה חלוצית לבית של ממש. הם חשו כי יש לפרוץ את הגבולות הקודמים ולהפוך מחברה מסתפקת במועט למקום המעניק לחבריו רווחה ואופק פתוח.
שותף נוסף ובעל עוצמה רבה נכנס לתמונה. משרד השיכון של מדינת ישראל. בתקופה זאת הוא היה אקטיבי ביותר. כל הארץ היתה צריכה להיבנות מחדש למרות הקשיים הכלכליים. בממשלת ישראל התווכחו על כמות הבטון הקיימת בארץ ודרכי הקצאתה. האתגר הגדול היה ליצור בית לכל העולים ארצה כולל באיזור הכפרי תוך השלמת הבינוי של היישובים הוותיקים.
בתקופה זו התכנון של הקיבוץ השפיע גם על התכנון במדינת ישראל כולה. האדריכל מהדור השני של הבאוהאוס שהרבה לתכנן בקיבוץ אריה שרון היה למתכנן של תוכנית המתאר של מדינת ישראל. קבוצת המתכננים של הקיבוץ הקימה את המתחם החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים.. הרבה מטלות קיבלו מתכנני הקיבוץ לא רק בקיבוצים השונים אלא בכל הארץ. בקרב המתכננים התעוררו מחשבות על החברה האנושית כולה הזקוקה לאלטרנטיבה תכנונית לעיר הנמצאת בתמורה מתמדת ומטילה על אזרחיה ניכור וזרות המביאים עמם אסונות חברתיים ואישיים . היה נראה כי תכנון הקיבוץ יכול וצריך להעניק דרכים אלטרנטיביות.
אולם עיקר המחשבות היה נתון לחיי הקיבוץ פנימה. המתכננים הצעירים חברי הקיבוץ הבינו לעומק את צרכיהם הם ואת הצרכים של חבריהם ופעלו לעליית רמת השיכון תוך שמירת תבניתו של הקיבוץ. מדי פעם תהו מנהיגי המשק הקיבוצי על עליית רמת חייו של חבר הקיבוץ ושל החברה הקיבוצית. היו שטענו כי עלייה כזו ברמת חיים עלולה להביא בסופו של דבר לחיסולו של הקיבוץ אך גם היו שאמרו את ההיפך- שאם לא תעלה רמת חייו של הפועל בקיבוץ הוא פשוט יעזוב אותו. בתקופה זו שהיתה כה פוליטית המנהיגות של הקיבוצים לא התערבה כל כך במלאכת התכנון. היו שאמרו כי אדישותה זו גרמה לנזק ואחרים טענו כי זה היה מזלו של הקיבוץ.
כאמור מנחם באר שייך לדור הארכיטקטים השלישי שעסק בתכנון הקיבוץ. זו היתה קבוצת ארכיטקטים שבניגוד לקודמיהם היו חברי קיבוץ בעצמם. הם הוכשרו למקצועם בטכניון בחיפה והביאו אל מלאכת התכנון גם את ניסיונם האינטימי כחברי קיבוץ. מצד שני היתה להם תודעה מובהקת של ממשיכים את חזון המתכננים את הקיבוץ לפניהם.
הקדמה לספר אבני דרך אבני בניין למני באר