בול פגיעה  בהגדה.

 

פרק של ווידוי או  איך עשו  אותי  קיבוצניק  בעזרת  בולים

 

אבא  שלי  התרוצץ  בעולם ואני  הייתי  בירושלים ילד  קטן שאבא שלו  שליח. (על  קברו  כתבנו 'שליח לעמו' ). ממקום  שליחותו  שלח לי מכתבים  עם בולים. היו לי  הרבה  בולים  עם  המלך פארוק ממצרים , בולים משויצריה ויוון. כל בול הזכיר לי  כי  יש לי אבא והוא  רחוק.  לחבריי  היו  בולים של  קבר  רחל ושל מגדל  דוד  ולי היו  בולים של אבא  שלי  הרחוק.

על כן  אספתי  בולים.

היה לי חבר  שגם  הוא  אסף  בולים. והוא  רצה להיות 'שותף'  שלי. הסכמתי ואז  התברר  כי  שותפות היא  סיפור  כואב. הוא  תבע ממני את כל הבולים  שלי כי הוא היה  גדול ממני והיה לו  אלבום ריק  ושמן.  הבנתי ומסרתי לו את  כל  האוסף שלי. זה היה  הניסיון  השיתופי  הראשון  שלי שנשמר כמתוק וכואב  גם יחד.

 

כחוקר הקיבוץ  הבנתי עד  כמה  הבולים הללו היו  סיפור  עדין. יש מי  שמקבל מכתבים  בקיבוץ ויש מי  שלא מקבל ולא  כותב.  איפה  השוויון? בקיבוץ אחד  החליטו לאחד  את  המכתבים (וכמובן את  הבולים) . כל מכתב   שהתקבל או  שנשלח היה  נחלת  כולם.  הקיבוץ  החליט  שהוא  הגזים וירד מהרעיון אך תקציב  הבולים  נשאר  אחד  מהיסודות של  המתח  הקיבוצי.

 

כתבתי את  כל זה  כדי להסביר עד  כמה  התרגשתי כשהשירות הבולאי פנה  אלי לעזרה   לעיצוב בולים  לכבוד  הגדות  הפסח  שבאו מן  הקיבוץ . הגדות  אלו נתנו  השראה להגדות החיילים הארץ ישראלים  בצבא  הבריטי  להם  הקדיש  אבירם ממשמר  העמק מחקר ואיסוף. הם  נתנו  השראה  אפילו  לצה'ל שמסר לחיילים  'חוברת לקריאה  נוספת'  במחנות צה'ל שהיתה למעשה  הגדה לכל  דבר.  השירות  הבולאי  פנה  אליי  לא  בגלל מה  שסיפרתי  על  עצמי והבולים   אלא  משום  שהוצאתי יחד עם ידידי  יובל  דניאלי  ספר  אלבום  הנוגע  לנושא.

להפתעתי  החליטו  המעצבים לקחת  דף  מהגדת פסח  של  עין  גב.  לעין גב  בת  השמונים זה מגיע אך  כמובן יש לא  מעט  קיבוצים  שגם  הם  בני  שמונים.

והנה  המעטפה   עם  הבולים  מופיעה. נערוך טקס  קצר לכבוד הופעתה   בעין גב   ביום  הופעת  הבול  עם  האוטו  האדום ואשת  הדואר  הבלתי  נלאית שלנו רינה.  ברביעי  לאפריל  בצהריים. נרים כוס לבול  היוצא  אל הדרך.

בדבר  אחד  אנחנו יכולים  להתגאות: אנו נקיים  את  הטקס  בעין גב  בה שחזרנו את  בית הדואר . בבית הדואר  המשוחזר תמונות  מחלוקת הדואר  בימי  מלחמת ששת  הימים לפני חמישים שנה.

על הגדת הפסח של הקיבוץ הארצי

ערב לכבודה  במוזיאון ההתיישבות ביפעת

קדש ורחץ מקהלת  הקיבוץ  הארצי

הרקע להגדת  הקיבוץ הארצי נעוץ בזמן פרסומה.  היא  איננה   ההגדה  הקיבוצית  הראשונה  אך היא  הראשונה  של תנועה קיבוצית. הימים ימי מלחמת  העולם  השנייה. זה  כמה  חודשים  שכבר ידועה  השואה. אבל  עמוק, תחושה  של חוסר  אונים לנוכח  האסון.  באותו פסח  עולה  טיול  של תנועות  הנוער למצדה ועמו אבן מסותתת גדולה.  אם אשכחך  גולה.  יש צורך להעמיד מול  אבל משתק התחלות חדשות. קשר של מחויבות אל  האסון וריקמה  מתחדשת.  והיא  גם בשטח  התרבותי ההתיישבותי,  הצלה ויצירה.

במרכזו  של  מפעל ההגדה   של  הקיבוץ  הארצי  עומדת  דמותו  של מרדכי  אמיתי  איש  קיבוץ  שריד  שהשנה מלאו  כנראה   שמונים  שנה   לעלייתו  ארצה. הוא  היה  איש תרבות רחב  אופקים. צייר, סופר , איש תיאטרון  מתרגם ואיש  קיבוץ נאמן. אך זו  היתה  בהחלט יצירה  של חבורה בה היו  שותפים נציגי וועדות תרבות של  הרבה  קיבוצים. בבית מלון  קטן  בתל אביב  התכבסו וקיטרו  על מצב   התרבות. משם יצאה  הקריאה ונוצרה  המעבדה  הספרותית  שקראה  את הגדת  הפסח  מחדש ויצרה נוסח.

אנחנו  באיחוד ובמאוחד  קראנו לכך  קולקטיביות  רעיונית ותיארנו לעצמנו שמאיר יערי יושב  בלילות ומעביר  הוראות למעצבי ההגדה. אך דווקא  ההגדה  הזו הכניסה פחות דברי מנהיגים ועוצבה  על ידי  אנשי  תרבות ללא  מעורבות של מנהיגות מוסמכת. אך גם לא  נכנעת  לתרבות שניסח  שלונסקי  כתרבות  חרוש והחרש .תרבות האלם.

באותה  שנה   שעמד  במרכז  עריכת ההגדה   הקים מרדכי  אמיתי  עוד  מפעל  את משמר  לילדים.  עיתון  הילדים של  על  המשמר. ואין  אלו  דברים  סותרים. במסגרת  אותו מפעל  תרבותי   הוציאה פניה  ברגשטיין  את השירים  שכתבה לבנה מן מגירת הפרטיות  כי  דווקא  בשעת  האסון יש  לבנות את  עולמו  של  הילד  העברי 'בא  אליי פרפר  נחמד.' באותה  שנה  הוקמו מצפות  בנגב רביבים  גבולות ובית אשל והכל  דיברו  על  כך   שהדברים  נעשים לנוכח  האסון  המתרחש. לא  כתשובה  אלא מתוך  אחריות למה שיהיה.

בהגדות מהפכניות  יהודיות מופיע הקדש ורחץ כסמל להתחמקות. רחיצת ידיים מאחריות.   לא  כך  בהגדה  הקיבוצית. קדש ורחץ זה יהיה  הגדה  מתקוממת  נגד  קבלת  הגולה. עתה יש לפתח הגדה  שלא תבגוד  ביציאת מצריים. הגדה  ארץ ישראלית.  קדש  עצמך לקראת  הימים  הבאים. המשימות  הגדולות. המצוות של  יום יום.

בקיבוץ א'  של  השומר  הצעיר בראשית  שנות  העשרים שעבד  על  הכביש  בין רמת ישי  לחיפה  שני צעירים  הסתודדו.  בקובץ  קהילתנו  שהוציאו נרשמה  הסתודדות זו  בגנאי. איך  בקבוצה   שבה  נפתחו  הלבבות  מקיימים אלו  סודות ביניהם ?  יהושע  סובול  במחזה  שלו ליל  העשרים העלה  את הסוד לבמה: שניהם  התאהבו  באותה  אישה.  אינני יודע  אם צדק או לא  אך  אנו יודעים  על מה  הסתודדו. שניהם  התייאשו  מן  הקיבוץ.  התייאשו מאד. האחד  מילא  את  ייאושו  באדמומיותו  של  הקומוניזם וירד לברית   המועצות. השני  התחרד והגיע  למאה  שערים. מול שני  אלה  קמה  ההגדה  של  פסח  של  הקיבוץ  הארצי.  אגדת מאמינים היתה   אך  בדרך  משלהם. לא  הגדה  חרדית ולא מהפכנית אנטי  ציונית.

הגדת  הפסח  הראשונה  המעוטרת  על ידי ציירת צעירה חברת  קיבוץ  להבות  הבשן רות שלוס יוצאת לאור  בימים שאין נייר  בארץ. יש  קרב  עם ממשלת  המנדט שאסרה  על  הדפסת  ספרים מטעמי חיסכון  בנייר. הנייר להגדה  נתפש  על ידי  השלטונות  הבריטים  שהחרימו  אותו. אך בסופו  של  דבר   הדיפלומטיה  עזרה וההגדה  יצאה לאור.

חלק מן  המצווה המהפכנית  של  הגדת  הפסח  הקיבוצית הוא  טיפוח  הרגישות כלפי  הטבע האביב  אינו  רק מסגרת זמן אלא  זירה של  רגישות, זירה  של  עבודה. לא  רק אל מערכות  היסטוריות יש לצאת אלא  יש לצאת  אל  השדה.

 

הנה הסתיו עבר אמיר  גינת

ניצנים נראו  בארץ  שנישיית  שריד

 

חשוב לי להזכיר  כאן עוד מישהו חשוב מקיבוץ שריד  חברי וידידי רפי  רוזן שלימד  אותי משהו  על השומר  הצעיר שלא ידעתי וקשור  גם  בניסיון של  הגדת  הפסח. הוא  אמר לי יום  אחד : דע לך מוקי  כי עלינו , בני  הקיבוץ הארצי,  ניסו  את  כל הניסיונות הפדגוגיים שאפשר לנסות.

אז מה  הסקת מכל זה? שאלתי  אותו והוא  ענה  מייד :

הסקנו  שמאמינים  בנו. הוצאת  הגדה  מעין זו  מעידה   גם  על ההרפתקאה  ההכרחית למעשה  של  יצירה וגם  על  כך  שלמרות  הבוסר  והפרזה  שתי  המחלות  שברנר  הגדיר  כמחלת  בני  דורו, למרות זאת  היתה  אמונה  גדולה  ביצירה  של ההגדה.

לגבי  העבודה המיוחדת והמהפכנית  חשובים דברי מרדכי אמיתי  לגבי העברית.

הוא  טען שבין  ביאליק  ואברהם  שלונסקי  היה  וויכוח (ולא  חסרו  ביניהם וויכוחים. ) שלונסקי  אמר   לביאליק   אתה  אונס  את השפה העברית. ביאליק  השיב לו : גם אתה  עושה זאת.  אך העברית שלך צועקת.  מרדכי השתדל  שהעברית  שלו לא תצעק. ובימים הנוראים ההם זה  לא  היה פשוט.

סדר הפסח  הארץ ישראלי  לא  נפתח  בקיבוץ אלא בכל הארץ. עוד  בתקופת  העלייה  השנייה. אחרי סדרי  הפסח  המשפחתיים  היו יוצאים הצעירים אל מרכז  המושבה והעיר שרים משירת  ארץ ישראל  החדשה ופוצחים  בריקודים.  זה היה  עניין  ספונטאני לחלוטין. כך נפרצו  גבולות  המשפחה. מסורת  המחתרת  שליוותה  את סדר  הפסח  בגולה  שהיה  גם מועד לפורענות נעלם.  שבו אל המונו של  עם. כבימי  המקדש  בירושלים.  ההתכנסות היתה  המונית.

גם בסדר  הקיבוצי השתתפו  המונים. ברובם צעירים. ברובם  מתגעגעים לסדר  רחוק  בבית ההורים. במובן מסוים היה  סדר  הפסח  הקיבוצי הרבה  שנים  סדר  של יתומים.  כי לא  רק געגועים לארץ ישראל  מלווים את היהודי  בנדודיו אלא  געגועים  אל  הגולה ממנה יצא. יש  געגועי ארץ ישראל  שהם געגועים לכתב חידה ויש  געגועים לבית ההורים שהם  געגועים  לפתרון שממנו צריך להיפרד.

הא לחמא  עניא אמיר  גינת

מה  נשתנה ? ומה  בכל דור ודור ? בין שתי  השאלות הללו מתרחשת  ההיסטוריה והתרבות.  האם לתת  לשאלות הנצחיות הללו תשובות השאובות מהזמן הייחודי  בו אתה  חי ?  בעין חרוד  היה טבנקין נושא  דרשה פוליטית  כל  שנה העוסקת  בשאלה ששאל יוסף חיים ברנר  האם נכון לומר  שיצאנו ממצרים, האם איננו  עוד  שם ?  אך בקיבוץ הארצי השאלות היו  אקטואליות אך לא היה מענה  סמכותי להן. רפי  רוזן מספר  שבשריד  היה  שעון שמש  שעל פיו התנהלו  החיים. בלילה  כשהשומר  רצה  לדעת מה  השעה  הוא  היה  מפעיל  את הפנס על שעון  השמש וזה לא  כל  כך  עבד. אז  הביא  אבא  שלו  שעון ואז  הגיע  הזמן לקיבוץ  שריד. תהיה  זו  על  דרכו של הזמן תלווה  את  הגדת  הקיבוץ. שהרי  גם  העבדות וגם  היציאה ממנה  התרחשה  בזמן ההיסטורי  לו  היו  שותפים חברי  הקיבוץ. בכל זמן היו צריכים לתת תשובה  על הקושיות  הגדולות

והתשובה  נתנה   בשיר מההגדה  המסורתית  עבדים היינו.

מה נשתנה ילדי  יפעת

עבדים היינו  ילדי  יפעת

הרצף ההיסטורי  שנקבע  על ידי דורות  היה  שהיא ועמדה.  נדודים, גזרות, כפייה  דתית קבעו  את מסלולם  של היהודים. כשהחלה  להתבצע  ההגדה  של  הקיבוץ  הארצי  התברר כי תמונה  זו  רחוקה מלהביע  את  שהתגלה  בדור האחרון. היהודי לא  היה  יכול להיענות באותה  דרך  על  האירועים  שהרי  לא  היה  יכול לברוח  מיהדותו  דרך  הנדודים  או  המרת  הדת. כוחות  היסטוריים והסתרת פני  האל  היו  סימנים מובהקים לדור. ובכל  זאת  המשיכו לשיר  את  אותו שיר.

והיא  שעמדה  בנות מסילות

קטונתי בנות מסילות

מה  שחשוב  היה לקרוא בהגדה  הקיבוצית  זה את  פרשת  היציאה ממצרים  התנכית. זו  שהוצאה מתוך ההגדה  המסורתית. רבים תוהים על  הסיבות להיעלמותו  של משה  ושל  הסיפור  המקראי מסדר  הפסח  המסורתי. האם חשש מדמות מתווך  אחר בין אלוהים ואדם  בדמותו  של ישו ? האם חשש מפני  משיחיות שקר ?  עובדה  היא  שנעלם מתחת לרדאר  הגדת  הפסח.  כששואלים  אנשים  ברחוב  האם נכון  שמשה  לא מופיע  בהגדה הם לא  מאמינים.  ובצדק.  בטקסט של הגדות הפסח נעלם הגיבור  אך לא  באיוריי  ההגדה.  הם  ראו את משה  בהגדה  כי  הרבו לצייר  אותו.

בהגדות הפסח של  הקיבוץ היו לבטים חמורים לגבי חד גדיא שעוד  נשוב  אליהם. והנה  אחד  המאיירים של  הגדת  הפסח מצא פתרון : הטקסט של חד  גדיא נעלם אך  הציור  שלו נשאר.

אז נשמע  עתה  שירים  הקשורים לסיפור  המקראי.

משה בתיבה ילדי  יפעת

ומשה  הכה  בסלע אמיר  גינת

 

מרדכי  אמיתי  כתב  שיר  לקיבוץ  שריד

אצלנו  אין  בתי  קולנוע

ואין  גם  גורדי  שחקים

אבל ישנו מגדל  גבוה

אותו  רואים ממרחקים

ובין בתים  אדומי גג

צומח  דשא ירקרק

 

אך הוא  הגזים בתיאורו. הקיבוץ לא  הסכים להיות רק כפר  עם דשא ירקרק ומגדל. הוא  ביקש  את תרבות  העולם ואת ההעפלה  אל השמים של  האמנות. בקשה  זו  התבטאה בעיצובה  של  הגדת  הפסח  הקיבוצית.

על כך נשמע  משותפי וחברי  יובל  דניאלי

עתה  הגיע  הזמן להתעכב  על סיפור  איורי הגדת הפסח: יובל  דניאלי

דמות מיוחדת  שהשפיעה  על  הגדת הפסח  הקיבוצית היה  יהודה   שרתוק או יהודה  שרת איש  יגור. איש  זה  שהיה   בעיניי  גיבור תרבות  אמיתי הסתובב  בעולם  החלוצי  עם  כינור. כשעבד  במחצבה  בעמק יזרעאל  עבד  עם פטיש  גדול  להחדיר מטיל  ברזל בסלעים  כדי  שאפשר יהיה  לפוצץ  אותם.  בהפסקות מהעבודה  היה  מוציא  את  הכינור  ומתאמן. כך נולדו יבלות  בשורשי  האצבעות מהפטיש ובקצות  האצבעות  מהכינור.  זה  היה  רגע  של משבר  באלו יבלות לטפל  קודם ? הוא  הלחין שיר  שהיה   בהרבה  סדרים מוקד  גבורת  המקהלה  קומו תועי מדבר. השיר מתאר  את  הרגע   הגורלי  בו מסע במדבר ומפעל  יציאת מצרים  צריך להגיע לשלב  חדש : חציית  הירדן.  השיר  הוא שיר  נלהב. שיר  של לוחמים. נפסח  על  החללים. אולם ביאליק  כתב לשיר  הזה  המשך.  השרים את  קומו תועי מדבר ובוודאי  יהודה  שרת ידעו את המשכו של  השיר  הביאליקאי. הוא לא מסתיים  בחציית  הירדן. להיפך השיר מתאר כיצד  העם נשאר תקוע  באבל  על מותו של משה  ולא מסוגל לעשות את הצעד הבא. אך כאן כבר  אין לחן.

השיר  קומו תועי מדבר  הוצא  לאט  לאט מההגדה  הקיבוצית למרות  שנחשב  בהרבה   מקומות לשיאו של  הסדר. הסיבות היו  גם  מוסיקליות . הוא תבע   מקהלה  איכותית מדי. אך לא  רק  זה : הוא נשמע  בעיני רבים מלחמתי מדי יותר מדי מתאים  ללאומנות פוגעת.  ביפעת כשביטלו את   השמעת השיר חברי  המקהלה   התמרדו  ואחרי הסדר  או  בתוכו  קמו לשיר  אותו כמרד נגד  הסדרים   החדשים  בסדר  הקיבוצי. זה  היה  מרד של מסורת וגעגועים.

יוסף טל  המלחין  שתיזמר  את השיר  יחד  עם יהודה  סיפר  שיהודה  ראה  בשיר  הזה לא מרד של כובשי  ארץ אלא מרד נגד  השממה  התרבותית  שפקדה  את  הארץ שכוחה  הוא תמיד מפחיד.

קומו תועי מדבר אמיר  גינת

איך הסתננה  נעמי  שמר להגדה  הקיבוצית ? אחרי  שלונסקי ואלתרמן, אחרי  ביאליק ופרישמן לפתע  בת  המשק  הזו שקשובה  היתה  כל  כך לעולם  הילדות. שהיתה מורה למוסיקה  בקיבוץ והיתה  כה  קשובה למקורות  נכנסה להגדה  כמו בשיר  שכתבה. היא לא   ביקשה לעשות זאת  אך נכנסה.  יש  האומרים שנכנסה בשעת בקשת הקיבוץ להרפות  בלחץ, לא להיות  דרוכים ומתוחים. להשיב  את  הילדים הביתה ולהעלות את  התקציב  האישי. אך אלו   השמצות  גרידא.  אך הדבר  קרה יחד  עם  שיבתה  של ההגדה   הקיבוצית אל  הבית החם של המסורת. כניסה  על  קצות האצבעות אך כניסה ברורה וחדה.

ארבעת  האחים ליאורה  בלוך

 

סדר הפסח נולד   בשביל  כל  המשפחה. אחד  האתגרים  הגדולים היה תמיד  העפעפיים של  הילדים. למען זה  היו מוכנים לעשות הרבה. כך נכנסו להגדה  הרבה  שירים ועניינים  שאינם עוברים  את  בית הדין. אחד  מהם  הוא חד גדיא. שיר   שכשיר   ערש עליז ושמח אך תוכנו מעורר חלחלה. הגדות  הקיבוץ  הארצי לא ידעו מה לעשות  עמו. לכן  הוא  בא והולך  בנוסחים  השונים. אך הוא  מנצח את  האידיאולוגיה. בדרך  כלל. גם  האינבנטר  התיאולוגי  אחד מי יודע עשה  את  דרכו בבטחה  כי  הצליח להקפיץ  את  כולם מהספסלים ומהכיסאות  שהתחלפו  ביניהם  בסדר  הקיבוצי.

חד  גדיא אמיר  גינת

אחד מי יודע   שנישיית שריד

 

במשך  כל ימי  התפתחותה  של ההגדה  הקיבוצית היה  ברור  כי יסוד  של התעלות  הוא  הכרחי.  יסוד  של תפילה והודיה. את  היסודות הללו  הביאו צלילי  המוסיקה  הקלאסית והקישוט של ההגדה וחדר  האוכל.

שיר  המעלות  סוף  סלע

הסמל לתפילה  זו  היא  המקהלה. היא  היחד. היא  העם. היא ההתעלות. שירי  המקהלה  עברו לאט  לאט לקהל ויחד  עם הרבה  דברים אחרים היא  היתה  צריכה  לשמור  על קולות אנוש חמים ומתעלים. וזה האו  עוד פרק  בתולדות ההגדה  הקיבוצית. ועלי לסיים  את דברי הארוכים    בקטע מסיכומו של  רפי רוזן לספר  המופלא בית  הקומותיים נושם.

וכך כותבת לנו  הגדת פסח  הקיבוצית :

לימדו  אותי לדבר  ולא  היה לי מה  לומר

לימדו  אותי ללכת ולא  היה  לי לאן ללכת

לא לימדו  אותי לשמוח ובאה  אליי  שמחה  גדולה

לא לימדו  אותי  לכאוב ובאו בי מכאובים וייסורים  רבים

לא לימדו  אותי  לאהוב ואני מלא   אהבה  גדולה

וכאשר לימדו  אותי לכתוב

זה מה  שיצא לי.

ואוסיף משהו שלמדתי  מאבא קובנר

אמונה  היא  תחושת  צניעות  בפני משהו  גדול ממך. אנחנו  אנשים מאמינים. בגעגועינו לנשמה יתירה יותר  קל להזדהות  עם תום של דור קודם. הגדת פסח  היא  היצירה  הגדולה  של התנועה  הקיבוצית. ועליה יש לשמור.

ואוסיף משהו גם הוא לא  משלי : ההגדה  הקיבוצית  היא  שעמדה  באתגר הגדול : רציפות תוך התחדשות מתמדת. שהרי  היא  עומדת בסוד  של מקהלה  רבת קולות.

 

אליהו  הנביא מקהלת  הקיבוץ הארצי

חסל  סידור פסח מקהלת  הקיבוץ  הארצי

 

סדר הערב  ביפעת

 

קדש ורחץ  –  מקהלת  הקיבוץ  הארצי

דברי פתיחה- על הסדר  הקיבוצי והמקהלה על  האביב מקהלת  הקיבוץ הארצי  בניצוחו של יובל בן שחר

הנה  הסתיו  עבר  אמיר  גינת- חבר משמר  העמק צייר ?

ניצנים  נראו  בארץ –  שנישיית שריד שני שליש  משלשיית שריד  המפורסמת. מנחם ראובני ממענית ונתן מילוא משריד.

על  הקהל  בסדר פסח  הקיבוצי

הא לחמא  עניא – אמיר גינת

על  ההיסטוריה   היהודית

מה  נשתנה – ילדי  יפעת

עבדים היינו   – ילדי  יפעת

והיא  שעמדה – בנות מסילות להקה המנוהלת על ידי חיים אייזנר

קטונתי  – בנות מסילות

סיפור  יציאת  מצרים

משה  בתיבה  – ילדי  יפעת

ומשה  הכה  בסלע – אמיר  גינת

יובל  דניאלי איורי ההגדה

קומו  תועי מדבר- חציית  הירדן והמדבר  התרבותי  יהודה  שרת

קומו תועי מדבר– אמיר   גינת

איך הסתננה  נעמי  שמר להגדת פסח  הקיבוצית

ארבעת האחים  ליאורה  תמיר בלוך גבעת האלה  נגנית  גיטרה בת לחבר  הקיבוץ הברזילאי  בחיפה

חד  גדיא –  אמיר  גינת

אחד  מי יודע שנשיית שריד

בכל זאת  מתעלים

שיר  המעלות  סוף  סלע חבר  קיבוץ גבע, יוצר

דברי  סיכום

 

אליהו  הנביא מקהלת  הקיבוץ   הארצי

 

חסל  סידור פסח– מקהלת  הקיבוץ  הארצי

 

 

 

ברכת יום  העצמאות בינה- לא להיכנע  לעידן  הקרח

 

המשורר חיים  נחמן ביאליק תיאר תזמורת  המנגנת על קרח.  כל זמן  שהקרח קפוא הכל יודעים כי הם מנגנים על  קרח ומנסים לשלב  את  הכלים. אולם כשמגיע  האביב והקרח מפשיר  כל  אחד מהנגנים  עומד  על  גוש  קרח מפרפר. הוא מנגן נפלא. משקיע  את מיטב יכולותיו הוירטואוזים אך  אין מוסיקה. בליל של קולות גאוניים הסותמים זה לזה את הפה מרוב פחד.

נדמה לי שאני  כאן היחידי בחבורה  המופלאה הזו  שהייתי  כאן ב15 למאי 1948. ילד  בן תשע שוחר  הרפתקאות ופוחד פחד מוות. הייתי בירושלים הנצורה  . חשמל לא היה  כך שלא  שמענו את  השידור של  הכרזת  המדינה על ידי דוד  בן  גוריון. זה  נודע לנו  רק  ביום  ראשון. על ידי  העיתון שהגיע.

לכאורה הקרח נמס ומצאנו אדמה  לעמוד  עליה. אך מסתבר כי  גם עתה  הבלבול  גדול.  מהומותיה  של ההיסטוריה לא   הסתיימו ואנו  עומדים מול ועם היצירה הגדולה  שהוקמה  במסגרת  המדינה ולא פעם תוהים. אנו חיים את הישגיה  ואת סדקיה. . לא זריעת חרדות  תגבש  אותה. יצירה ממשית של  חברים , של רעות, של חלונות פתוחים אל האנשים ואל צרכיהם תוך אמונה בנביטת  אחריות משותפת.

מדינת ישראל  היא יצירתו של  העם  היהודי. מה שיתחולל בה ישפיע  על יהודי כל העולם למרות שלא אזרחי מדינת  ישראל ולא   יהודי  הגולה  מוכנים להכיר  באחריות זו.

עתה  הוא  הרגע  בו  החברה  הישראלית  חייבת לגבש  עצמה  כחברה. כתרבות. לא להיכנע לתרדמת  החברה הצרכנית ולכאב  ההיררכיות  הכלכליות, לתרועות שמחת  המלחמה. התוצאה  של  העצמאות והדמוקרטיה  היהודית  היא  החזרת  הבחירה של האדם היהודי  לעצמו  לחברתו. לא מתוך איום חיצוני אלא מתוך חירות פנימית.

עלינו לא להיכנע לבדידות גם אם  שעותיה  רבות, משהו צומח כאן למרות הכל. עלינו לרצות  שמה שקורה ביננו בשעות פגישה יוכל להתגלגל  אל מעגלים  רחבים של עבודה, חיי  רוח ופוליטיקה. זהו צעד קשה אך אם נשמע  כי כל אחד נשאר  רק עם כינורו שלו נדע  שעידן  הקרח מאיים  עלינו.

כריכיה

 

ספרים היו פרק חשוב בחיי  הקיבוץ. בספרים  החברים  הפליגו בדמיונם  מהיחד הלוהט, בספרים  שבו  לשפת אמם ובספרים ערכו את מהפכת  העברית. לספרייה הביאו ספרים  כרוכים בפאר  כריכות מן הבית  שנהרס.

אך הספרים  התבלו.

הכריכייה  הצילה  את הספרים  מאבדון. גוזרים את  הדפים בגיליוטינה, תופרים אותם , מדביקים ומכניסים  אותם   למכבש. אז  הם שבים אל  הספרייה מכובדים אך כריכתם  צנועה  יותר. כיאות לחלוצים.  הספרים אוהבים את  קוראיהם.

בכריכיה  עבדה  אורטרוד פינר בת זוגו  של חנניה פינר  הצייר.  הוא  עיטר לא  מעט מהספרים שהיא  כרכה בציוריו  המאופקים.

 

מתפרה

 

התופרות הן  שתפרו את  הבגדים  בקיבוץ. גזרת  בגדי  העבודה,  בגדי תינוקות, חזיות ווילונות. גם חולצות  שבת. גזרו חיתולים ותפרו מפות שולחן.   הן השלימו  כפתורים. התמחו בטלאים. אחריות מיוחדת  היתה לתיקון הגרביים. במלאכה זו זה  שותפו חברים  גם באסיפת  החברים. המחסנאיות  קנו בדים, בגדים מוכנים  על פי תקציב נזירי שהוענק להם  על ידי  הקיבוץ. המחסן היה מחולק למחסן בוגרים ולמחסן ילדים.

אחרי  הרבה שנים תפרו במתפרה בגדי  כלות נהדרים.

 

 

מחסן  בגדים

האחריות על בגדי החיים בעין גב  היתה בידי מחסן הבגדים הקיבוצי. כל בגד  סומן  במספר שזיהה של מי הבגד. אך זה  כבר  קרה  אחרי ששיטת  מחסן הבגדים  המשותף עבר שינוי : מבגדים משותפים שחולקו מדי  שבוע על בסיס  שוויוני בין  החברים  החלו לרקום על  הבגדים מספרים שזיהו  של מי  הבגד. אך גם  עם השינוי לא  בוטל הנוהג כי  המצטרפים לקיבוץ , העולים  ארצה לקיבוץ היו חייבים למסור  למחסן  הבגדים את  כל  הציוד  שהביאו  עמם.

כך הגיע לקיבוץ הארגז שנשלח על ידי משפחת  בלום בעלת חנות גדולה בגרמניה ובו  מאה חולצות.

מחסן הבגדים עבר גלגולים רבים. מהקצבה שנתית של  בגדים לחברים עד הפרטת הבגדים אולם תמיד  המחסנאיות זיהו את מספרם של כל החברים.

 

 

ישראל פרידמן בן שלום  אדמו'ר חבר  קיבוץ

דמותו של   הרב המורה  ואיש  הקיבוץ  ישראל פרידמן  בן שלום שנפטר ערב  יום  העצמאות  היא  דמות מיוחדת  במינה. באוטופיה  הציונית ובאתוס  הקיבוצי יש תופעות  הרוחשות מתחת לרדאר של  המוסכמות  הציבוריות.  בחדרים  הקטנים של הקיבוץ העירוני בהר גילה  בית ישראל מצאנו בהם יושבת  המשפחה  שבעה. פגשנו  חבורה  שלפי  המוסכמות של החברה  הישראלית לא יכולה להתקיים. צעירים וצעירות חילוניים ודתיים. אדמור'ים , אנשי  קיבוץ מכל הגוונים ואנשי צבא.  הפגישה  בחדר  הקטן לא פשוטה. מי  יכול להפגש עם מי, מה מותר לומר, באיזה נוסח להתפלל , באיזה  נוסח  לשתוק ? הקשבתי לסיפורו  של  האיש מפי  בנו  הושע  בן  שלום  ממייסדי  קיבוץ  בית ישראל ראש  הישיבה הקדם צבאית של המקום וקצין מילואים ראשי בצה'ל.

כשהיה ישראל  בן שבע עשרה והוא  עמד להפוך לרבי של חסידי העיירה, –  בוהוש  ברומניה . הוא הבין שצעירי העיירה  שברובה  יהודים  נוטים לסערה  הקומוניסטית. שהם עלולים  להימשך כנוער  אידיאליסטי אל ההתבוללות  האדומה. הוא  ביקש להיפגש עם אנשי תנועות  נוער ציוניות  והחליט להצטרף לשומר  הצעיר.  הוא חש  כנראה  שזוהי תנועה  שהאידיאליזם  השמאלי שלה  יוכל להנחות לציונות, ליהדות אקטיבית עם מטען  הומניסטי. תנועות  אחרות קמו רק כדי למנוע פשרה ולבא  במקום השומר  הצעיר  אך  הוא העדיף להצטרף  לתנועה שרבו בה  החלומות והניגונים והיה לראש  הקן. כיצד  נפלה  ההכרעה זהו  סיפור שעוד מחכה לפענוחו.  הוא  היה  אדמו'ר . אך  אדמו'ר ציוני  בהחלט.  בפרק  העצוב  בשואה  שנקרא טרנסיסטריה שבו  הגלו אלפים מיהדות  רומניה לחיי סבל, מחסור ומוות  הוא  היה  הרב מטעם  הצבא  הפאשיסטי  הרומני. אך הוא חי  גם  במחתרת של המורדים, של תנועות  הנוער  הציוניות.  אחרי  מלחמת העולם  השנייה   הוא פגש  את אשתו גם היא נצר למשפחת  אדמורים ויחד  הם העפילו ארצה  והצטרפו  לקיבוץ רשפים של  הקיבוץ  הארצי. ישראל היה  בין לוחמי מלחמת  העצמאות.

פרשת הדרכים ניצבה  בפניהם  כאשר  התברר להם כי הם נושאים  באחריות לחצרות שהתייתמו והלכו . שיש להם  אחריות דתית. הם עברו לקיבוץ הדתי בסעד.

בניהם היו מיוזמי הקיבוץ העירוני.  הקיבוץ העירוני בירושלים   שמר את  היסוד  האינטימי, את משאת  הנפש לצדק חברתי, את תחושת  האחריות שבנשיאת  התקווה. את ניגוני החסידים המהולים בשירת ארץ ישראל  החדשה.  חבריו   הבינו  כי יש  שיחה כלל ישראלית  המתקיימת  בין צעירים, בין נשים לגברים, בין חילוניים  ודתיים   בין פריפריה  למרכז. בלי עליונות, בלי  סמכותיות. הם פעלו הן בצבא והן בירושלים לא  כמחזירים בתשובה ולא  כסוכני המודרנה  אלא  כצמאים   לדיאלוג. לחיי יצירה ואחריות . לא  הכל היה פשוט כי הם התמודדו עם בעיית   הפריפריה החיה בעיר.  לחץ המשימות והרוח מתח  אותם לא מעט ואפילו פילוג  הם ידעו. אך מהרבי  הם קיבלו  רוח גבית  לפתיחותם לפגישתם שדווקא מבחינה רוחנית  לא גילתה  את הקשיים  מהם  כולנו פוחדים.  הרבי פרידמן היה סוציאליסט באורח חייו ובאמונתו כי בלי מפגש פורה בין החירות לשוויון  חיי רוח נוטים להפוך  למעריצי היררכיות וסמכות.

 

בשלב מסוים   האדמו'ר החלוץ של הדור הנוכחי ורעייתו  שידעה  מהו שחרור הנשים לעומק כל הזמן חיפשו אופק רחב.  ישראל   הוסיף למתחים בהם חי  גם   חיים  אקדמיים מאוחרים אך  אינטנסיביים. בשנים  האחרונות זוג הוותיקים  עלה לירושלים והצטרף לקיבוץ  העירוני. לחיות וללמד את  תלמידי בניו.

באחת משיחותיי  עמו העליתי את  דמותו  של חבר  דגניה  יצחק בן יעקב. גם הוא  בן של  רבי חסידי שהתנגש  עם אביו ועלה  ארצה ללא ספר  אך עם  גיטרה  או  קתרוס. אביו הרבי ביקש ממנו  לא לעלות אך הוא  עלה  ופשט מעליו את שרידי  המסורת בה גדל. הוא היה נזהר  בקלה כבחמורה לא לסטות מהצעד  החילוני שעשה. הוא לא  התחתן הוא  התחדר,  כלומר  נכנס לחדר משפחה  ללא טקס. במסיבת  החתונה המסורתית שערכו לחברו תנחום תנפילוב  בדגניה אפו גם לו ולאשתו  עוגה. הוא שאל למי  מיועדת  העוגה  הנוספת  השיבו לו  עורכי החתונה לכבודכם  הוא לא היסס  ופרש מן  המסיבה לאות מחאה על  קלריקאליות מיותרת. אך  כעבור  כמה שנים אותו יצחק בן יעקב  (שלימים פיתח את  חבורת  אווירון בעמק  הירדן שעליה התבסס חיל  האוויר  הישראלי  בראשית קיומו) למרות חילוניותו  הלוהטת את  כל  החצר  של  אבא שלו ארצה. בכך   איפשר  הקמת חצר חסידית  בארץ ישראל.

יום אחד  שאלתי את רבי ישראל על תופעה משונה. יצחק בן יעקב עם  הגיטרה גידל בימיה  הראשונים של דגניה  אייל  כחיית מחמד. זה היה נראה לי משונה ומישהו לחש לי באוזן שיש לחקור.  ישראל  פרידמן  בן שלום הסביר לי כי  בחצרות שלהם כשנולד נצר לרבי הביאו טלה  בן יומו שגידלו אותו שילווה את  הרך  הנילוד.

 

עתה כשבאתי לנחם את  המשפחה שלף הושע בן שלום בנו  של אבא שלו  ישראל פרידמן  צילום  של פעוט של ילד  קטנטן עם טלה. יצחק  בן יעקב  לא הסכים לקיים טקס חתונה, פרש ממסיבת הכלולות  שהכינו לו חבריו , סרב לאכול  את  עוגת חתונתו אך לגדל אייל בחצרה  של דגניה  גידל כבן של  רבי.

דרך הרוח מי יידע?

יש לדעת  כי מתחת  לרדאר  ההיסטוריה  מתקיימות התרחשויות  שלא הולכות  בתלם ולעתים דווקא  הן יכולות לתקן משהו  בעולם.