נפרדים אנו היום מחלק מעצמנו. כמה מילים אלו בתוך הכאב הגדול הן מילים של פרידה כשעוד איננו יכולים לתפוש את שקרה לנו. חשנו צורך לומר אותן כדי לזכור ולהזכיר. כדי למצוא ערוץ לדמעות .
הוריו של חיימיטו הגיעו בתקופות שונות מפולין. לפני ואחרי החיים היהודים שנרצחו בפולין. מעולם החייטים, הסנדלרים, בני העיירה היהודית שזרמו גם לערים. עולם רווי עבודה ושפת אידיש עסיסית . הספרדית של ההורים היא בעצם אידיש שהתחפשה לספרדית. מארץ האסון עשתה המשפחה את דרכה לאורוגואי ארץ הבטחה וסירי בשר עמוסים. ארץ מקלט שונה וחמה. שם נפגשו ההורים והחלו לרקום חיים פשוטים ונאמנים.
חיימיטו מצא את אהבתו הגדולה בדורה שבאה ממשפחה שהגיע מקצה אחר של העם היהודי מהקצה הדובר לאדינו. גם זה שורש ראשוני בהיסטוריה היהודית. שני הצעירים חיפשו דרך אל אור משותף. יחד הם הבינו כי עולמם האמיתי אינו במונטבידיאו.. תנועת הנוער הנוער הציוני בה היו שניהם פעילים כל כך היא שהובילה את חיימיטו ודורה לישראל . שורשיה של עלייה זו היו נעוצים באי ההשלמה עם תחנות הביניים של העם היהודי בתקווה שבארץ תמצא התחנה שתהיה בית אמיתי. חיימיטו היה המדריך ותפש מנהיגות בתנועתו הקטנה. הוא הגיע ארצה למכון מדריכי חוץ לארץ. דורה הגיעה לתנועה והאהבה פרחה תחת סמלי היחד. אחרי החתונה הגיעה עת הגשמת החלום. עין השלושה היתה להם לבית. ממנו יצאה הבשורה ונקבצה כל המשפחה כאן בישראל.
הם היו לשבט קטן וחרוץ ,שבט חם, אחראי, מודע כל כך לחיי כאב ולעבודה קשה. דורה וחיימיטו הגיעו אלינו לעין גב בגלל הלינה המשפחתית. זה היה הרווח הסמוי של השינוי שנערך אז.
חיימיטו ודורה נקלטו בעין גב מייד. לא כי קיבלו טיפול אלא משום שהעמיסו על עצמם מטלות ויצאו לדרך ארוכה של עבודה קשה ומאור פנים. מי לא זוכר את הרפתן הגאה המודיע את מספרי הפרות ותנובתן העולה? מי לא זוכר את ההופעות של חיימיטו כשחקן ואיש הומור בהן נראה היה כאיש אחר. כל משפט שיוצא מפיו הדהד.בצחוק רועם של הקהל שסתר את הרצינות בה נאמרו הערותיו המושחזות. חיימיטו טיפל בענייננו העדינים ביותר הוא היה מרכז וועדת עבודה ומרכז וועדת ריהוט, הוא נגע בחשבונות ודאג לטלביזיות ומקלטי הרדיו. הוא עשה כל זאת בשמחה ובדאגה לצדק. הוא הגיב על הכל והיה מעורה בצנעה בהרבה עניינים.
חיימיטו נסוג מהעבודה הגופנית בכניעה למצבו הבריאותי הרופף. אך מצבו זה לא עצר אותו מפעילותו. הוא לא שקע ברחמים עצמיים וידע כי עליו להמשיך בדרך. הנהלת החשבונות היתה עבורו אתגר שיש למלא בכל תנאי בריאות, בשעות משונות בחריצות בלתי רגילה.
תמיד היה נראה לי כי חיימיטו מבין יפה את העובדה כי הוא נידון לחרדות ולסימפטומים. המזרק הנצחי רק העיד על כך פעם ועוד פעם. הוא הכיר יפה את בתי החולים. אך היה בו משהו בלתי נכנע. מעורר תקווה כי יוכל להתמיד. נראה היה כי חוש ההומור והמצפון שלו יכולים לכל מכשול. בשולחנו העמוס ניירות שנראו כבלתי חדירים הוא מצא תמיד את דרכו בברור. כך היה נראה כי בכל המחלות בהם חלה הוא ידע איך להתחמק מהכניעה.
והסוף בא פתאום. כאילו מסרב לדעיכה איטית שאותותיה החלו להתגלות. כאילו אמר שלום בעודו יכול לשאת את הדגל .
מי שראה את הברק בעיניו כשהפטיר בשבועות האחרונים בגאווה כי עליו למלא את חובותיו כסבא ולשמור על הנכדים לא ראה ניצחון כה גדול. הוא הלך מעולמנו והותיר אחריו תמיהה וגעגועים אך אני חש שהיה מבקש מכולנו כי נלמד כי אפשר ללחום, כי צריך לעמוד בקרב הגדול על החיים. ומי כמו דורה המפזרת אהבה במעשים, היודעת חולשת הגוף והנפש של כל מטופליה שתמשיך בדרך.
לדורה הילדים והנכדים שלוחה אהבתנו, להורים הנפרדים מהבן תנחומינו הכנים.
ולכל השבט המלוכד שלא נכנע ומעניק בטחון ואהבה נאמר רק כי אנו יודעים שיבטא את הצער ויאצור אותו בזיכרון הבורא עתידות.

מוקי צור