יהדות הקיבוץ

 

 

 

כשנפטר  שלום  עליכם התקיימה לווית פאר בניו יורק. כל  ארגון  התארגן באחד  הרחובות  וכולם נשפכו לשדרה  החמישית.  היו שם  דוברי אידיש חניכי הבונד שביקשו להודיע לעולם על  כך שיוכלו להקים בית יהודי רק  בעולם המהפכה בגולה והיו שם ציונים שקראו לבנות  בית  בארץף ישראל בתרגום שלום  עליכם לעברית, היו  שם סתם יהודים שבנו  ביתם  בניו יורק ואפילו  יהודים אמריקאים שכבר חשו  שעשו את המהפכה והיו  לבורגנים  אמריקאים. היו שם קומוניסטים יהודים שציפו לממלכת מרקס  עלי אדמות והיו שם יהודים שומרי הלכה שהתגעגעו אל השטעטל האבוד, וכולם צאצאים של  בנותיו של טוביה  החולב.

אני מספר זאת בהקשר מאד ברור  של הצבעים  המנומרים ופרשות הדרך  בפניה  עמדה  יהדות זמננו והרי זאת רק חצי מהתמונה. מה  עם יהדות טורקיה  הנלחמת עם צבאות האימפריה ומה  עם יהדות מרוקו, מה  עם יהדות מצריים החיה  בלב  הלבנט הדובר שלל  שפות. מה  עם יהדות תימן הנדרסת  על ידי השלטונות מה  עם  כל היהודים שלא  השתתפו  בלוויה  של  שלום  עליכם?

יהדות הקיבוץ היתה  יכולה  להיבנות  בקרב  מציאות מנומרת של יהודים ויהודיות  המחפשים את דרכם בתוך  עולם משתולל או מתוך  הנחה של  פרישה מגובשת או מתוך הנחה של  שותפות  משתקת והיא נבנתה לא  על זו ולא  על זו. היא  מעולם  לא  הכריזה  על  עצמה כפורשת מכלל  היהודים וגם לא הסכימה לקבל סמכות  של בעלי הסמכות  בעם  היהודי.  היא לא  שמחה  על פרישתה ולא  בכתה  על  בדידותה.

הנחת יסוד  של הקיבוץ כחלק מתנועת  התחייה  של  העם  היהודי  היתה  שאם ההלכה גובשה בשעה  של פיזור  העם והיתה תגובה מתמשכת  לחורבן בית המקדש והריבונות  היהודית, אם  ההלכה ליוותה  את פיזורו  של  העם  היהודי עתה  הגיע הזמן  של  גיבוש התנועה  לכינוסו  של  העם. מה  מחייב תהליך הכינוס? מה לארוז? מה  להשליך? כששאלתי  עולים מדורות שונים ואפילו ישראלים  שמעולם לא  עלו  מה  הם  היו לוקחים לו  היו צריכים לעלות  ארצה הם התחלקו לשתי קבוצות מאד  ברורות אלו שביקשו  לנסוע  קל,  עם מעט ציוד כדי  שהספינה לא תטבע וכדי לא  לכרוע  תחת משא  הגעגועים או לנסוע  מצוידים  היטב כדי  שיהיו  כלים לבניית הבית  החדש וכדי  שמושא  הגעגועים יהיה  קרוב? היתה  גם  בעייה  של תחזית  האם להתכונן למסע ארוך הבוקע מתוך אישיות  המחפשת  את דרכה  או להתפרצות פתאומית לתהליך מהיר  של הכרעה ? לכאורה  אין  אלו שאלות  דתיות אלא שאלות של פוליטיקה ושל התארגנות לאומית אך  אל נשכח  כי בקורות  העם  היהודי למסעות כאלה  יש  ערך מייסד  מבחינה  תיאולוגית.  יציאת מצרים והכניסה  לארץ ישראל  אינם רק מאורעות שקרו  בעבר  אלא  הם  מגבשים תפישה  עצמית של האדם, דרכי  אירגון של  קהילתו, תפישה אוטופית של  גורלו וזהותו. האם  תהליך הכינוס עם תום הגולה  מחייב להיפטר מהחומרים  המשמרים אותה ומשתקים  אותה ?  מה  הם  החומרים  הללו ומה  הם  חומרי  היסוד  שבלעדיהם הסיפור  יאבד את  החוט  המוביל ?

 

דווקא תנועות  המהפכה  בגולה מהנאורות  היהודית  עד  לתנועות  המהפכה שמו דגש רב  על  היכולת להיפטר ממשא  היתר של הגולה.  אין לשכוח שאת  ביטול הגלות ושלילתה לא הציונים  המציאו אלא תנועות תרבותיות   שקראו ליהודים לפרוץ את הגיטו אל  החברה  הסובבת או אל המהפכה  המתארגנת. הציונים רק לא  וויתרו  על הרעיון אחרי ייאושם מתנועות  האמנציפציה  שהלכו שבי  אחרי  האנטישמיות הגיעו למסקנה  שיש  עוד  דרך לצאת  מהגיטו והיא  הציונות.  מה  יותר חזק  הרעיון של יציאה  מהגיטו  או  רעיון השיבה  לארץ ישראל? האם  בארץ ישראל לא  יקום הגיטו מחדש?  ואולי  בארץ ישראל תקום ההתבוללות  מחדש?

 

דת בלועזית לא מתרגמת  כנומוס, חוק, אלא  כרליגיה. רליגיה  היא  מושג של  התקשרות  מחדש.  בתוכו חבוי מושג של  התרחקות ושיבה. לקשר מחדש  נוגע  גם לכך שיש ניתוק  המחייב קשר מחודש.

דומה  כי  המושג  של  שיבה   לקיבוץ הגלויות  הוא  מושג  רליגיוזי מושג  של  שיבה  אל. אך בתפישה  של הקיבוץ מדובר  כאן על יותר  מאשר  שיבה  גיאוגרפית לארץ ישראל ולהלכות הקשורות  עם  ארץ ישראל. יש הרבה אלמנטים של  שיבה : שיבה לטבע, פריצה  אל  המדע  והייצור, חשיפת עבר  קדמוני, שיבה לשפת  הקודש כשפת  דיבור.  מעניין  שהאידיש  כשפת  דיבור באותן שנים מבקשת  להיות  שפה ולא ז'ארגון  כלומר  עם  דקדוק, ועם  ספרות בעוד  העברית מבקשת דווקא להיות  שפת ז'רגון, שפת  דיבור.  על כן  תאמר  רחל  כצנלסון שז'ר  כי האידיש  מתארת, העברית מורדת. האידיש משקפת  את חיי העם  העברית מבקשת ליצור לו  אלטרנטיבה.

 

אין לדבר  על  המימד  היהדותי של  הקיבוץ רק  על פי טקסי  המעבר,  החגים, השבת, הנישואין והמוות. לעתים  אנו מבלבלים את הסימפטומים  עם הסיפור  עצמו.,  אלו שבדקו את  המצות  בפסח, את  הנסיעות בשבת, את  הטבעת  בנישואין כקנה  מידה   לדתיות  אלה  שויתרו  על בדיקת  רצינות  העבודה, הזמנים  ההיסטוריים, תפקיד  האהבה, דאגת  העולם וחלום  הגאולה. אלו שברחו מתפקיד  היצירה וחשבון  הנפש והלב, לא   עשו את  מלאכתם שלמה.

 

במימדי הקדושה המוכחת על ידי  בריאת העולם, על ידי ההתגלות של  הנבואה והחוק, ובמימדי  הגאולה הנוגעים לעתיד המשיחי  שאיננו  חייב   להיות שלב  היסטורי  אלא  גם  יכול להיות  של  סיום ההיסטורי יש לחשוב  על  הדרכים שהקיבוץ  הלך  בהן כאל  מחויבות לחזור  לחיקוי  האל  על ידי  השיבה  ליסודות הבריאה על ידי  עבודת  האדמה והקשר  אל  הטבע.  אין  הם פולחן והסיסמא  של  'דת  העבודה'  מחוסרת שחר. העבודה  בטבע  אינה  כיבוש  הטבע והפיכתו  לחומר גלם מתכלה  אלא  זוהי  היכולת לעבוד  עם  הטבע. לראות בו  אפשרות  ללווי האדם בתלם הארוך של חייו בטבע, פעילות מתמדת, חיים המצטרפים למפעל של  קדושה.  דווקא  השיבה  אל פעילויות  יסוד  כמו העבודה  והדיבור העברי  אינם  התקפלות  אל  הקדוש   המאורגן  אלא  פריצתו.  הנחה  של  קידוש  רחב יותר של הזנת  הנעלם, הבלתי מגובש, היסוד  התת הכרתי. פעילות 'חילונית'  זו מכוונת  להרחבת  הבסיס  להתנסות    הגלויה המתבטאת  בלימוד  או  בטקס.

 

שאלת  ההתגלות בשפה, בהיסטוריה  האנושית , בגורל של  היהודים באה לידי  ביטוי  חשוב  בלוח השנה, בזמן  העובר  על חיי האדם ומסכת חייו.  בחג, בטקסי  החיים,  בלימוד. בדרך  כלל  שמדברים  על  הקיבוץ  מתייחסים לפרק זה  של  החיים. הקיבוץ האמין  בלוח השנה   היהודי אך לעתים  הוא  האמין  בו  כתחושת  של חלל  ריק, של געגוע  אל משהו  שאין להשיגו מחדש. זהו פולחן מהוסס מחפש  דרך.  במקום להאמין  במילים מסוימות  ובכושרן  המאגי  להביא  את  המשתמש  בהן לעליית נפש וכפיית  שלטון מאמינים כי  יש  לחפש  אותן והחיפוש  אחריהן יכול להועיל.  לוח השנה   מחייב  אותנו להתייצב  כל פעם מחדש  על פי  לוח השנה לכל חג, לכל שבת. ההתייצבות הזו תמיד' מובילה  אותנו לשאול מה צריך להביא . לעתים עשו  זאת  מתוך  ביטחון  עצמי עודף, לפעמים מתוך תחושה  של  אי  יכולת  אך לא פספסו את  הרגע  שחייב  אותם להתייצב. יהודה  שרת  היה  שופך את פחדיו ואת לבטיו ערב   קיום סדר  הפסח אך בסופו של דבר  עליו  היה להתייצב  בפני  קהילתו  בזמן, במילה,  בלחן שמצא. אך זה  לא  היה חיפוש בחלל  הלב אלא באוצרות  שלו. מותר וצריך לבחור  אך  לא לברוא יש  מאין. יש לעשות זאת כמפגש  מחודש  עם מקורות יהודיים שהיו  ומתוך  קשב ליצירה  הנובעת מבפנים יחד. להאזין לרחשי  הקהילה  המתחדשת וליכולת שלה להתכנס ולהטיל  על  עצמה  את  עול  המילה, הצליל והצבע המותאם לאותו רגע.

 

 

שאלת  הגאולה שהיא  המימד  הצפוי לבא  צוירה  או  כתנועה משחררת  או  כתנועה הבונה  על פי  מודל  אלטרנטיבי  לזה  הקיים.  הגאולה   כמימד  של  שחרור, של חירות נתפש  על יד'י  ברל  כצנלסון  כיכולת לנצח. לא  להיות שלם  עם  עצמך כמקדש השם או  פנטזיונר  מסוכן כמשיח  שקר, הניצחון מחייב  כבוד למציאות  אך  אי  השלמה  עמה. ראיה  מעבר  לקיים אך לא אמונה  סוגדת לאי  ראציונאלי ולכח המושל בהו  תמיד. הגאולה  אינה  שחרור  הכוח  הגס כאפשרות  ריאלית להתגברות  על  אסונות  היסטוריים.  אלא  הוא  הכוח המשתמש באפשרות של  השיבה  לארץ ולהיסטוריה  כדי לתקן את העולם לא  רק להגן  על  הנפש.

 

בצד  הסד  של  המסגרות  החברתיות ולמרות  הארגון  החברתי  הכופה,  הרעיון  התיאולוגי של  הקיבוץ  כחברה  וולונטארית  המעמידה   עצמה  לבחינתו  המתמדת של  הרצון והדיאלוג, נוגע  ליסודות הקיום  האנושי ולדאגותיו.  הוא  חושף את   חבריו לדאגות ותמיהות  רבות.  בצד  הצהרות  כיוון  רבות  מבנים  רוחניים  רבים שהוא  בונה   בסביבתו הוא אחראי  גם  לביטוי הכשלים , לוידויים ומרידות.   החברה  קוראת ובודקת  בחיי  היום יום שלה  את ההכרעה של הקיום  המשותף, את המחויבות  ההדדית גם כשהיא  מופרת . כחברה המודעת לכוחן  של  הרכילות והפטפוט  .  היא מודעת  לפרצי  ההפרדה  האנושית ולרגעי  הקרבה וגיבוש  האחריות ההדדית    , לניצחונות של  ביטוי  עצמי ושל  בניית הגשר  בין  האנשים.

 

 

האם  רעיונות תיאולוגיים  אלו  מבקשים את שורשיהם ואת  ביטוייהם  במסורת  היהודית.  על כך  יש מחלוקת גדולה  שמלווה  את  הקיבוץ  מראשיתו.  ברור  כי  הקיבוץ  עובר  ניתוח קשה. הפחדים של  האורטודוכסיה  מפני  רעיונותיה  המשיחיים של  ההתבוללות  היהודית, הקשר  בל יינתק  של  אנשי  החרדות  כלפי  רעיונות של  שיבה  לטבע,  שחרור  האישה, האמונה   ברעיון  החירות והחידוש   של חיי   היהודים הביאו  אותה  להתנגשות  עם  אלו  שבערו בשאלותיהם ובהגשמת תחושתם  המהפכנית.

 

חלק  הציעו לעמוד  מול ולהגדיר  עצמם  על ידי  מחיקת  המקורות  הרוחניים של  היהדות  המסורתית. חלק  ביקש לשוב  אליהם מתוך  התמכרות מתוך  תחושה  כי  אין להשלים  עם  החלל הריק.  אולם  היו  חברים  בקיבוץ  שביקשו  לערוך  את התמורה  התיאולוגית מתוך  דיאלוג  עם  המקורות היהדותיים . היו  שנצמדו למקורות  אלו  כי  הם  היו  המקורות  עליהם  הם גדלו והיו  כי  האמינו בצורך ללמוד  אותם  דווקא  מתוך  כך  שניתקו  אותם  מהם. אלו שביקשו ללמוד  אותם  שוב  הבחינו  כי  התביעה  לאוטנטיות   המתרחשת  עם  שריפת  הגשרים אל  הישן היא תביעה  כוזבת. היא מצליחה לרדד ולא  לשחרר.  אך גם אלו שתבעו שיבה  אל לימוד  המקורות  היהודיים ולכבד  כמה  ממנהגיה

של  היהדות  המסורתית ידעו  לאבחן יפה כי  אין  כוונתם לזלוג למחנה   החרדי  אלא להעמיק  את  היסודות  התיאולוגיים  של  דרכם  החדשה.

 

 

אך  היו  כאלה  שביקשו למצוא  מחסה  ביהדות  הלכתית מפני  פצעי  המהפכה  הציונית.  מפני  ההרפתקאה  הקיבוצית. נראה  היה   בעיניהם שיש   משהו מהבוסר  בתרבות  הקיבוצית.  שבוסר זה מכאיב  במיוחד  לנוכח  העובדה  שלעתים  הוא  אילם ולעתים  הוא   קורע תקוות. שהקיבוץ זלזל  במשפחה יותר מדי, ובשגרה  הטקסית של  היהדות  המסורתית. שהוא  בור ועם  הארץ  ועליו יהיה

לוותר  על  השאלות  התיאולוגיות  שלו כדי להיכנע לתשובות  ההלכתיות שיעניקו לו  את  התחושה  לא  שהוא   מאמין  אלא  שהוא  מצטרף לאנשים  אחרים  שטוענים שהם  מאמינים.  שאותה  מילה  אלוהים שהוא  שתק  אותה  שנים לא תמיד  מתוך חוסר  אמונה  אלא  מתוך תחושה  כי  כדי להשתמש  בה  הוא  חייב להתמודד  בגלוי  עם תהומות  עמם  הוא מתמודד בסתר.  לא  על ידי הכרעה  אלא  על ידי  דקלום של הכרעה  של  מישהו  אחר.

 

 

חשוב לציין  שבתרבות  הקיבוצית  כמו  בתרבות  הישראלית  מתקיימת  יצירה ליטורגית  יהודית עשירה.  היא  מופיעה  בשירה ובזמר.  שירת אני  מאמין של טשרניחובסקי בגולה  כמו התשמע  קולי של  המשוררת  רחל, מודה  אני של  מאיר  אריאל, ירדה  שבת  על  בקעת  גינוסר

ורבים  רבים  אחרים מצטרפים  או  בלחן או  במילים  או בשניהם  לאוצר   הליטורגי  היהודי. העושר  הליטורגי הזה לא תמיד   בא מתוך שימוש   בלחן מסורתי  או  בטקסט מסורתי.  הוא  נוצר  בקהילה  הרוחשת  רחשים תיאולוגיים מובהקים.

 

הגענו היום לאחד  הרגעים  המעניינים  בהיסטוריה  של  היהודים והיהדות: יהודים צעירים  בעולם  כולו ובישראל מאמינים  כי  יהדותם קשורה לחירותם. שהם יכולים לבחור מה תהיה  השייכות שלהם  לעם  היהודי , לבית הכנסת שלו, לקהילתו, לישראל. היהודי  כבר  לא  חש  את   הצורך לבחור  אם להיות  יהודי  או לא. עובדת  היותו יהודי  על פי  כל  מיני  קני מידה  היא לדידו עובדה. הוא  לא צריך להתנצל  עליה  כדי להיכנס  ולהיות מעורב  בנושא  זה  או  אחר. אך בהכרה  בעובדה מותר לו להפוך  אותה לעובדת  שוליים. יהדותו  היא  אחד מכרטיסי  האשראי השא  בכיסו. אקולוגיים מבינים כי  בחירתם היא  היסוד לחייהם ולא  מסגרות חיצוניות , היררכיות  כופות.  ייתכן כי  בשנים שיבואו יתברר  כי תחושה  זו  של  בחירה   אשליה  היא והנסיבות  החיצוניות הן  שכופות  עלינו לחשוב  במושגים של  בחירה. אך  נדמה  לי  כי  בתודעת הדור  הנוכחי  התפישה  היא  של  בחירה.  ולתפישה  זו תרמה  תרומה  מכרעת החברה  הישראלית  על  בקעיה והקיבוץ  ואורח חייו  המשתנה והסיפור  שהוא  נושא  על גבו .

 

 

יהודה  שרת  היה מספר  לי כאשר  ראה  שתיקי  כבד שלפני  שהגיע לעמק יזרעאל היה צריך לפרנס  את ביתו והקדיש  את הזמן להובלת  ספרים לתחנת הרכבת  בתל אביב  כדי  לשלוח ספרים לספריה  המטלטלת  של  הסתדרות  הפועלים. כששאלו  את יהודה  למה  הוא  סוחב  בידיו את  המטען  הכבד  של הספרים  ענה 'נוח לי לחשוב   שלרוח יש  משקל      . הספרים  ששלח  חולקו למחנות  הפועלים .  המחנות זזו ובכל  מחנה  היה  ארגז  שהוקדש  לספרים  שהגיעו.  כשהגיעו  הספרים לתחנת הרכבת  היתה  עגלה פורקת  אותם ונוסעת  על פני  העמק.  הרכב אייג היה מוצא פרחים  בדרך ומייבש  אותם לאוסף שלו מהאוספים  הללו  נולד  מגדיר  הצמחים  העברי  הראשון של פרופסור  אייג.  לימים  התעורר וויכוח  סוער  האם מגדיר  הצמחים של ארץ ישראל  צריך להתייחס  לשמות  הבינלאומיים של  צמחי  העולם  או צריך להתרכז  בשמות  התנכיים  של  הצמחים  במסגרת  האתוס  הציוני  החדש.  הוויכוח הזה  גרם לפילוג בין  בוטנאי  ארץ ישראל שבו  אייג   עמד  מצד  אחד  והראובני מהצד השני. מה  הפלא  שעד  היום יש לנו הגנים  הבוטניים  בתל אביב ובירושלים והגן של  נאות  קדומים.

אתמול  נפטר  אחד  מתלמידיהם  המובהקים פרופסור  אבינועם  דנין חברי לגרעין ואליו מוקדשת  הרצאה  זו.

הויכוח  על  מה צריך לשמור  במורשת  הפרח והצמח  של ארץ ישראל מסב את  רוחנו להבין  שחלו  תמורות  בשאלות הקדושה   היהודית.  עצם  ילדים למדו את ספר  בראשית, את  סיפור  הבריאה  במקום להתחיל  את חינוכם  היהודי בספר ויקרא  כדי להכניס  אותם למסלול. לימודי  ההלכה מבוססים  על  ההתגלות ולא  על הבריאה  . ילדים  בארץ ישראל למדו  לקרוא באותיות  ולהגדיר  צמחים . ילדי  החדר וילדי הסאלון הבורגני לא הבינו  כי  עליהם ללמוד להקשיב לצמח יחד  עם לימוד  האותיות. הרעיון  של  הטבע כזירה מעבר לספר היה  להדגיש  את השותפות   במעשה  בראשית לא  רק בלימודו אלא בעשייה ממש. אך לא  עשייה  שבאה  להשתמש במעשה  בראשית , לכבוש  את  הטבע  אלא  בעבודה  שבאה  לתקשר  את האדם  עם הטבע ולהנחיל לו  את  המחויבות  לטבע  כמכלול בו יכולה  הפעולה  המוסרית  למצוא  מצע. בתקופת  החלוצים  קשה  היה  לאבחן  בין  הפעילות  הטכנוקרטית של השתלטות  על  הטבע והיכולת לשאוב  ממנו   מוצרים לבין  היכולת להשתתף יחד  עמו בדיאלוג  משמעותי  עם  הטבע ובני  האדם.

 

היסטוריונים מספרים  לנו  על היווצרות  החסידות על ידי כריזמה של  השראה הסוחפת  אחריה   אנשים ממקומות  שונים בתהליך  ההיווצרות  אידיאות מתרוצצות ופירושים  מחודשים  לעניינים מסורתיים תנועה  אשר להט  האידיאה   מעוררת חילוקי דעות, מפרקת משפחות ורק  אחרי  דור  הופכת לקהילה  של משפחות, לאורח חיים מוגדר, אורח חיים  המעורר סיפורים.  בשלב  המוקדם  יש  קשרים עם שרידי  משיחיות השקר והפחד  מפני השפעתה בשלב  השני חילוקי  דעות עזים  בין  צדיקים ורק  אחר כך  מעין תפישה  של חסידות  המארגנת שייכות של מעריצי חסידים. מתרגמת  אידיאות לדרכי חיים ופרטי חיים, הופכת את חיי צדיקיה למקור השראה  לסיפורים  הגיוגרפיים.  דומה  שאת הגלגולים  הללו  מכירה  גם  התנועה  הקיבוצית ויהדותה.  בשלב  ראשון טלטלה  אידיאית, חיים בתחושה  של כריזמות מתנגשות   בתסיסה  גדולה, בניסיונות  אנרכיים. בשלב  שני נוצר  אורח חיים, דרכי  אירגון,  תקנונים מסכמים  נוהגים  קיימים ודרכי  הנחלה שיוצרים יחד  אורח חיים צפוף שכבר  אינו  נתבע למתח רעיוני וכריזמה לוהטת.  שלב  זה  מאמין  יותר בשייכות מאשר  בבחירה. במורשת יותר  מאשר  בפריצת דרכים מתמדת. אך שלב  זה  גם  מתפייס  עם  אוצרות  קודמים.  שלילת הגולה שהוגשמה   באופן טראגי  כל כך הופכת להיות  אתגר  בהנצחת מורשתה. בכבוד  למסגרת, לאנשים, ליצירה  באשר  היא.  רק  אחר  כך תבוא  אבחנה  בין מה  שאנו שומרים מתוך כבוד לזיכרון  עצמו לבין מה  שאנו מפנימים כתוכנו המנווט מוסרית של הזיכרון . במוזיאון של  המחרשות  העתיקות  אנו מכבדים את  זיכרון  עמלו של  האדם בדורות עברו אך האם  אנו  משמרים את  הטכניקה של  החריש  במחרשות העץ או את  מוסריותה  של  העבודה ?

כמה  דורות  אחרי  הקמת   החסידות יאמר רבי מנדל  מקוצק.  אני זקוק למאתיים צעירים שיעמדו  על  הגגות ויצעקו. זו  היתה  אמירת  ייאוש מפני תנועתו  שנפלה  לידיים של  ממסדים. אך האם בזה  הסתיימה   דרכה  של  החסידות? תלמידיו  של  הרבי  מקוצק היו הרבי  מגור  שהיה  אחד  מהתנועות  החסידיות  החזקות  באירופה. ( אומרים  עליו  שהיה  נאמן למסר של הרבי  מקוצק ומאד  הסתמך  על  צעירי  התנועה ופחות  על ממסדה…)