שמור על עצמך בלילה זה. שמור יחד עמו. אל תתן לו לשמור עליך, לעטוף אותך

עטוף אותו

 

אמיר גלבוע

 

כשנעתקו המילים והדאגה פלשה , כשהחרדה נמהלה בחרדה ל למשפחה, לאנשים, למפעל, למצב הרוח, כשהרצון האילם לשלום התערבב בששון לקראת מלחמה אחרונה, נותרו עדיין מפגינים ברחוב שהניפו דגלים זה מול זה אך הם היו מעטים. מה צריך לעשות ? מה צריך לדבר ומה להשתיק, כיצד לשלוח ממתקים ולחכות לאזעקה, כיצד מגיעים לחזית (חיילים) וכיצד לעורף (ילדים), מבקשים לגבור על חוסר אונים, לדרוש בשלום נערים המגינים עלינו במהומת עולמית קשה. מבקשים מהשקט לחזור, לשים את המוות במקומו הנכון. אך באותה מידה מבקשים למנוע דממה של שקר ומרמה. מדברים המון אך יודעים גם לחבק ולבכות, לארח, לאפות עוגות, ולחפש ידידים.

אולם יודעים כי כשיבוא השקט תבוא עוד פעם מהומה. מכינים כבר את המפלגות הגדולות באמת מפלגת ה'זה לא ילך' ומפלגת ה'אמרתי לכם'. אי שם בלב נמתחת התפילה שלא תציף אותנו שוב פטפטת הדלות , שיטפון המילים הנבוכות והיהירות שמתחפשות ליודעות את עצמן. לא מרשעות הן נולדו , מקרע פנימי, מצורך לקלוט את עקבות הטילים שהוטחו אל קירות הלב, מהצורך להגיב על תמונות חזקות שהותירו אותנו פעורי פה.   האם תמצא שפה כמהת פתרון ומפוכחת, רווית צער ונוטלת אחריות?

ארבעים יום ישב משה לבדו בהר סיני וחצב שתי לוחות ברית באבן. הוא ידע כי למרות שיתוף הפעולה עם האל ידיו האנושיות יוכלו לחצוב רק כמה מילים באבן הקשה. הוא הבין שכפסל עליו להיצמד אל העיקר. הוא לא היה יכול לכתוב פוסטים ולשגר מילותיו על פני אוקינוס וירטואלי. היום המילים הן כה רבות שהן מתבלות מרוב מהירות שילוחן. לנו, לזקנים שבחבורה , קשה לעקוב אחרי הקלות הבלתי נסבלת של פליטתן. גם בעבר הן נפוצו בעל פה, הודפסו בעיתון, נישאו על גלי האתר, נראו על המסכים ונמחקו במהירות הקול. עתה הן נשלחות במהירות האור ונעלמות מיד . לנו הקוראים אותן כנכתבות על ידי סופרי סת'ם לא ברור כי הן נפלטות בלי שופט, בטרם נחשבו. הן חיות זמן קצר וגוועות יחד עם הנרצחים על ידן לזמן ארוך. ספת הפסיכולוגים כבר לא מספיקה כדי לעקוב אחרי המילים הכבדות בקצב משחרר. המילים נפלטות , קוראות, מבודדות ומגייסות כפי שבעבר היו צריחות מגייסות המוני אנשים בכיכר. (הקשר בין הפצת המילים והכיכרות המתמלאות  ברור היום יותר מאי פעם). המילים נכתבות היום   בקלות בלתי נסבלת כמו רשימות הנידונים למוות שנכתבו בעבר בחריצות ובפיהוק בידי פקידים משועממים . בתוך השיתוק ובגלל השיתוק המילים נדחפות ולא בודקות עצמן. צריכים להתרגל לשפה זו שתוכל להתמודד. בתוכה יש מילים שנכתבו בסלע אך צריך לחצוב אותן מחדש.

 

לפני חודשיים ביקשו ממני לקיים ערב לכבודו של המשורר אמיר גלבוע שנפטר לפני שלושים שנה. אני מעריץ את שירתו שנים רבות אך דווקא בימים אלו בטרם יזרום שיטפון המילים   נפתחו שוב ספרי השירה ובימים אלה הבנתי כי דווקא עתה זה מה שנחוץ: לקרוא יחד שירים. כי השירים לא הכירו במהירות פליטת המילים. הן נחצבו בסלע האישיות, הם נוגנו במיתרי הנפש . ונפש אל נפש צריכה עתה לשיחה דחופה. לא לשתוק אך כן לשקול את המילים. לשאול את השאלות כמו כתב הוא

אני לא

אמרתי לא. אני לא

אמרתי כן. אני לא

אמרתי למצוא חן. אני לא

לא אמרתי כלל. אבל

כעת אינני רוצה לדעת

כלל אם לא חבל שלא

אמרתי כנ'ל

 

 

בחקירותיי בנבכי העבר אני תמיד זוכר את המילים שכתב אמיר גלבוע לא לי אך למעני

 

'אל תזכור העולם הבא בעבר. יש עוד כאן עכשיו. מי המזומן לך – עשה למענו. תן לו חיים. למען יאריכון ימיך וימיו.'

 

אני מבקש למצוא בשירתו סימני דרך לאלו הצעירים שעברו בימים אלו מבחני על ויצטרכו בעתיד לנווט את עצמם, את חברתנו, את הבית, את היחד, בתוך מהומת העולם ותפילותיו. לפעול בלילה החשוך לקראת בוקר, עם שחר להיות מודעים לשעת הצהריים הארוכה והכבדה. ולא לתת לשקר ולזילות לפרוט חייהם בפרוטות.