ההיסטוריון מחפש את המחר

אודי מנור הוא בן קיבוץ ניצנים. הרבה שנים חי בקיבוץ תמוז בבית שמש והיום חי בקיבוץ עין השופט. הוא היסטוריון רחב דעת בעל עמדות. הנושאים עליהם כתב כהיסטוריון עוסקים בפרטים המעידים על תמונה רחבה של העם היהודי הציונות כתנועה. הפעם העז לעסוק דווקא בנושא ישראלי מובהק ונתון בויכוח. בפרק הנוגע לתולדות יחסי ישראל והתנועה הערבית הלאומית בשנות השמונים. נפתחו בפניו כמה מסמכים חשובים על ידי פרופסור מנחם מילסון שהיה מעורב עמוקות בשלטון הישראלי בשטחים.

מה היה אילו? אף היסטוריון המכבד עצמו לא יודה כי הוא חושב במושגים כאלה. היסטוריה היפותטית היא מקצוע שבמחתרת . המדינאים הם דווקא מאוהבים במקצוע. תמיד שואלים מה היה קורה אם ומה לא יקרה אם. אלו מכשירי עבודה ישנים אך יעילים בקרב על דעת הקהל. שאלות כמו מה היה קורה לו לקליאופטרה לא היה אף כזה? ומה היה קורה אם לגולדה לא היה אף אחר? מה היה קורה לו היטלר היה נרצח ולו סטאלין לא היה נפטר מתי שנפטר.מה היה קורה לו גירוש ספרד היה מוצא את ארץ ישראל בשלטון עות'מאני הפותח שערים למאה אלף היהודים שגורשו ומה היינו עושים אם היינו יודעים כי עומדת בפנינו מלחמת יום הכיפורים?

אודי מנור כתב ספר על אגודות הכפרים הערבים ועל מנחם מילסון שהיה ראש המנהל האזרחי בשנות השמונים של המאה הקודמת. אגודות הכפרים שהיה להם רקע היסטורי ארוך תבעו צמיחה דמוקרטית מלמטה, קשר עם ירדן ושלום עם מדינת ישראל. כהיסטוריון מכיר מנור יפה את פיתוייה של ההיסטוריה ההיפותטית. הספר מעורר למחשבה . בדרך הכתיבה הוא מחמיר עם עצמו.הוא היה יכול להיות ספר מתלהם ונאבק על עמדתו. המחבר לא מכחיש שעמדתו ברורה אך דווקא בכך שהוא מחמיר עם עצמו הוא מחייב חשבון נפש.

אף אחד איננו יודע מה היה אילו השקפת עולמו של מנחם מילסון היתה מתקבלת על ידי ישראל כמנחה מדיניות עקיבה ומושקעת. מי יוכל להעריך כמה היו מתגלים תומכי שלום ערבים לו האמינו בהם אלו שבידם היה הכוח הצבאי. איננו יודעים מה היה כוחם של מנהיגי אגודות הכפרים לו היו מתמודדים באותם הכלים שמדינת ישראל סיפקה ליריביהם אנשי אש'פ . הרחקת מנהיגי אגודות הכפרים נעשתה על ידי שתי תפישות שנראות כסותרות. האחת שטענה שאפשר להאמין רק למי שמייצג את העוינות הערבית לשלום. הרי אין תקווה לשלום ומוטב שדבר זה לא יטושטש,. הכפירה באפשרות השלום תתמוך בהשגת מטרות לאומיות אחרות ותגבש את הציבור בארץ.התפישה השנייה הייתה כי שלום אפשר לעשות רק אם אויבים ועל כן דווקא להם צריכים להעניק אפשרות לקבל אחריות על עמם ובכך נקרב את השלום. אלה הפקידו בידי אש'פ את הפחדים ואלה את התקוות. אך לשני הצדדים היה חשוב לא להכיר במי שטוען שהשלום הוא מטרתו. 'קויזלינגים' קראו למנהיגי אגודות הכפרים ובכך הסכימו עם אנשי אש'פ. על שם של אותו ראש ממשלה נורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים. מנור מביא את דעתו של מילסון שכפר בהשוואה וביקש שותפים לשלום עם מי שהאמין בשלום לא עם מי שנכנע לו טקטית . הוא האמין כי אמונה בלאומיות האחראית שלא להפוך ללאומנות רובצת על שני הצדדים. כשניתן היה לו כראש מנהל לעשות צעדים על מנת לממש את חזונו הדבר ניתן ממניעים זרים. בתוך ממסד המצוי בקרעים ובלחצים פוליטיים של מאמיני נצח הסכסוך ושל הסדרתו באופן כוחני. להאמין בשלום מסתגל הבא לידי גילוי רק במחתרת, בהסתר. רבים האמינו כי אחרי הכל הרומנטיקה שייכת להם : הם אויבינו ורק אתם נוכל להגיע לשלום. אגודות הכפרים שהחלו לצמוח חשבו כי ניתן יחד עם ירדן ועם ישראל ליצור משהו חשוב במזרח התיכון..

מי שהחמיר עם הלאומיות הישראלית ותבע ממנה חתירה לשלום וויתורים כדי לכונן ריבונות המבוססת על צדק לא פעם הדחיק את הסרבנות הערבית ואת תביעתה העקרונית לכניעה. ומי שהאמין בחזון אלוהי המוגשם בכוח הזרוע על ידי ההתנגדות לטרור הערבי. מנחם מילסון הותקף גם על ידי חסידי השלום (כי ביקש להילחם עם סרבנות השלום של אש'פ) וגם על ידי אנשי ארץ ישראל השלמה שהאמינו כי הקונפליקט הוא המפתח להגשמת חזונם הדתי.

פעם פגשתי כמה נציגים של הזרם המיוחד הזה של התנועה הלאומית הערבית. חשתי עמוקות את כנות האיש שאמר שהוא יודע שירצחו אותו- ובכל זאת אין הוא מוותר על אמונתו בשלום. אותה שיחה הטרידה ומטרידה אותי מאד עד היום. לא יכולתי לדעת לא אז ולא עתה מה היה קורה אם התממשה מדיניותו של מנחם מילסון לאורך זמן.אם היו נותנים לאגודות הכפרים לצמוח. האם מדיניות כזו היתה היתה מקרבת את השלום או מביאה להחרפת מלחמת האזרחים הסמויה והגלויה בה חי המזרח התיכון. בשאלה זו לא פוסק אודי מנור : הוא היסטוריון ולא היסטוריון היפותטי. אני שלא כהיסטוריון אלא כאזרח מודאג וכציוני מחפש דרך לא יכול אלא להרהר ,לוותר על המשמעת של ההיסטוריונים ולשאול את השאלה הקשה מה היה אילו? מה יהיה?