לפני עשרים שנה עמד ליד הקבר בכנרת יצחק רבין לדבר על ברל כצנלסון. הוא הזכיר את העובדה שלארצות הברית היו שני מנהיגים בימי היווסדה וושינגטון וג'פרסון . המצביא והמורה. צירוף זה היה גורלי בעיצוב דמותה של הדמוקרטיה האמריקאית. רבין הוסיף כי בעת ייסוד מדינת ישראל בן גוריון היה אך המורה ברל כצנלסון לא היה. ברל כצנלסון נפטר ב1944. לרבין היה ברור כי מדינת ישראל שילמה על העדרו . מה המחיר ששילמה החברה במדינת ישראל על כך איננו יודעים. אנו רק יודעים מה שחש בן גוריון כשנודע לו על מותו של ברל. הוא התעלף.
רבין אמר אז, לפני עשרים שנה, כי הארץ זקוקה לשילוב כזה בין מורה למנהיג כדי לייסד את עצמה מחדש. באותה אזכרה הוא התנדב להיות הבן גוריון שבזוג אך שום ברל כצנלסון לא קם ורבין נרצח.

יש בעולם מנהיגים הרואים עצמם כשוטרי העולם. ארצות הברית תפשה את מעמדה כך הרבה שנים ובמקומות רבים אפילו היתה משטרה מושחתת ואפלה. רוסיה ראתה את עצמה ככזאת ותמיד היתה מושחתת ואלימה. וכשנראה היה כי נותר שוטר יחיד בעולם התברר כי הוא מוחל על תפקידו כשוטר ומבקש להיות עובד סוציאלי. עובדים סוציאלים מקצועם קשה : הם חשופים לכל המחלות החברתיות, לכל המחדלים בעולם. לעתים הם חושבים כי יוכלו לפתור את הבעיות במקום החוק ובודאי במקום כפייתו אך הם נופלים קרבן לכל מחלותיה של החברה והרשע הגלוי שבה. האם יש אלטרנטיבה לשתי אפשרויות אלו? יצטרכו כנראה משהו משניהם אך צריך גם מורה. מי שיש לו סמכות גם אם אין לו לגיונות. ברל כצנלסון האמין כי הוא יכול להיות מנהיג מורה. לפחות לנסות . הוא שילם על כך ושתה מכוס התרעלה אך זכה גם לאושר שבמפגש המצמיח אנשים.. הוא ראה עצמו כממשיך בדרכו של אהרון דוד גורדון להיפגש, ללמד ולהניע. לגלות אנשים ולא להשתמש בהם. אך הוא ידע כי זו מנהיגות בלתי אפשרית. איך אמר עליו ישעיה לייבוביץ ? "הוא היה פוליטיקאי שהרהר אודות מקצועו."
ברל כצנלסון קבור בכנרת על יד אהבת חייו שרה שמוקלר . ההחלטה לקבור אותו לידה הוחלטה על ידי אשתו לאה : שרה שמוקלר היתה חברתה הסוערת. כשמתה שרה קפץ ברל אל קברה בצעקה אחרונה. ואכן במנהיגותו נותרו הדים עמוקים לתחושת האחריות שלו למותה של שרה שמוקלר. כי כמורה טוב הוא ידע אהבה מהי.
בן דודו של ברל כצנלסון יצחק קצנלסון אמר שבשביל למסור צריך ליצור וצריך לאהוב . וברל חשב שצריך למסור כדי לחדש. נדמה לי כי לכך אנו צמאים היום יותר מתמיד. לא לקומבינות המשלבות דוקטרינריות עם אופורטוניזם ולא למשיחיות שקר או לתעשיית אימים אלא לחבורה לומדת ומובילה. לחבורה בוחנת מציאות אך גם מקדמת אותה.
ברל כצנלסון אמר כי ב1912 כל אחד הלך עם שעון שטען בביטחון כי הזמן יעשה את שלו והקידמה תגיע אם נרצה או נמאן. אך במקומה הגיעה המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה. אחריה ברל העדיף לא להיות חזאי אלא להיות מנהיג שמשמעותו לא לשעות לנבואות שקר. לא התכסה בפסימיות משתקת ולא באופטימיות משקרת. היו שאמרו שמה שאמר בגנות הטיח אמר מתוך ספקנות מעקרת אך הוא לא היה מאמין בספקנות עליזה הזורעת וודאות מזויפת, הוא האמין בספק כגורם מדרבן, כגורם מבקר כגורם מסקרן ותובע ניסוי ואמונה.
זלמן שזר פגש בו בימי כנרת והשיחה עמו היתה קשה. שזר הסביר לו את כל מערכת הקשרים והתהומות בין מפלגות יהודיות וברל השיב לו "עגלת חציר אחת כאן חשובה מכל הוויכוחים שלכם שם". האם זו הסיבה ששזר הביא לבית הקברות של כנרת את גופותיהם של המורים הגדולים משה הס, נחמן סירקין, בר בורוכוב ? הם היו אנשי נבו שחלמו על הארץ ולא הגיעו אליה הם לא הכירו את תהום ההגשמה ואת נקודת תצפיתה . ושזר קרא להם להגיע ליד קברו אחרי מותם כנראה לבירור. אני מאמין כי כשמגיע חצות הם קמים מקברם ומבררים עמו את סודות החיים המרחפים בין התיאוריות לבין חיי המעשה. שזר לא חשב כי יש לוותר על התיאוריה והסיפור, אך הוא האמין כי ברל כצנלסון הצליח לגלות קשרים המגשרים בין ההגשמה האפורה, היומיומית לבין החזון אליו חתר. לשם כך הקים עוד מוסד, עוד עיתון, עוד קואופרטיב יזם רכישת עוד פיסת אדמה עוד ספינת מעפילים. מפעלים אלו בוחנים רעיונות מעניקים להם גם משקל וגם כנפיים. אך הוא ידע שאותם מוסדות שיזם יחלו במחלות בהן נדבק כל מוסד. הם נוטים להיות הייררכים. הם נותנים תוקף לייצרי שלטון מתפראים הם נוטים לשכוח את מטרתם ולהיכנע למחלות חברתיות. על הפרדוקס הזה ביקש להתגבר באמצעות חיי בירור, פגישה, יצירת חברותות ויצירה אמנותית רוחנית ענפה. הוא האמין כי יצירה חברתית כזו תוביל בסופו של דבר ליצירת מדינה שתוכל לבצע את הגדולה במשימות הדור. להציל ולהיות תשתית ללקיחת אחריות לצדק חברתי, ליצירה רוחנית שופעת, ואם לצטט את יוסף חיים ברנר "להגביר את הריאליות והקדושה בעולם. "
אני מקווה כי הניצנים נראו בארץ ונובטות היום בין צעיריה המעבדות שיביאו לנו בסופו של דבר מנהיגות שתדע ללמד. חברה שתדע לנווט.