אור זרוע

תוכן

1. צווארך חרוזים
2. מסירה והתגלות
3. אנשי כנסת הגדולה
4. על שלושה דברים העולם עומד
5. אור גנוז ואור זרוע
6. שלא על מנת לקבל פרס
7. רבי עקיבא סוללי דרכים
8. נשים נשים
9. קנה לך חבר – אינטימיות
10. חמישה שואפים ציונה
11. משפט והלכה
12. עבודה
13. הלל ושמאי גורדון וברנר
14. מחלוקת ופילוג
15. האני והקבוצה
16. הספק
17. שתיקה ודיבור
18. אבות ובנים מורים ותלמידים
19. היחס לרשות
20. רבי ובית שערים
21. הגדת פסח ויצירה עצמית
22. תגובות לחורבן
23. היציאה ליבנה
24. תלמידי רי יוחנן שלוש דמויות
25. חכמה ומעשים
26. מניה ורבי טרפון – התחלה וסיכום

מה קרה בקבוצה הלומדת
אופיה של הקבוצה הלומדת

מתודה- החברותה, התרגיל, סיפור, הגשה , מבואות
נבו וחציית הירדן
רשימת הסיפורים
סיפורים בעל פה ובכתב

תרגילים
שושלת המסירה שלכם ממי ירשתם?

שלשה דברים שנראים לכם המעצבים את עולמכם
זרעים שאתה לוקח אתך
תרגיליה של מילי

פרקי הגשות הקשורים לפרקי אבות מסכת בנים

הפילוג
מדרש צמתך
מושב העובדים והכפר התלמודי
השפה
נהלל
כיטוב חכם, חלוץ, חסיד

שירי חלוצים, שירי תפילה

המקום – בית שערים וכנרת

מבוא לאנשים צעירים – לעורר שאלות אלו תשובות ניתן לקבל באינטרנט ואיזה לא

מבוא היסטורי

תקופות מעבר וחידוש, תקופות חורבן ואובדן פרספקטיבה

הקדמה

מה הטעם בפגישה מיוחדת זו שאנו עורכים בין הספרות המשנאית תלמודית לבין הספרות החלוצית? הרי אנו מודעים לקשיים המהותיים במפגש שכזה. לא רק בזמן הארוך המפריד ביניהן אלא אפילו במשך הזמן בו  נוצרו כל אחת מהספרויות הללו. תקופת התהוות ספרות חז'ל נמשכה מאות שנים וההוויה החלוצית נמשכה תקופה קצרה.
ספרות חז'ל החלה להיווצר לפני חורבן הבית השני ונמשכה עד לחתימת התלמוד הבבלי. סיפורי גיבוריה עברו עיבודים ושינויים דרמטיים והעדויות התומכות בה אמנם מרובות אך לא ברורות. היא שיקפה הוויה היסטורית מגוונת אך לא היתה ספרות עלילתית היסטורית. התקופה החלוצית לעומתה תיעדה עצמה בחריצות והיתה מודעת מאד לזירה ההיסטורית בה פעלה ועליה ביקשה להשפיע. עדיה רבים אך פירושיה מעטים. כישלונותיה וניצחונה עדיין מלווים את העולם שהשתנה באופן כל כך דרמטי. גיבוריה היו מוכרים לסביבתם, לפעמים נתונים בוויכוח אך תחושת ייחודם הביאה אותם לכתוב עצמם לדעת. את גיבוריה אנו מכירים גם בגבורתם וגם בחולשתם.
אי הרצף בין הזמנים והשוני בין התופעות מונע מאתנו לחשוב באופן פשוט על השפעה הדדית. מסורות מאד מושרשות בתודעה ההיסטורית בת זמננו נוטה דווקא לראות בהן שתי תופעות מתנגשות, מוציאות זו את זו.
ובכל זאת נדמה היה לנו כי יש לשתי התקופות הללו על מה לשוחח. שיש גם ליורשיהם המתפלמסים זה עם זה על מה לשוחח.
שתי התקופות לא פוענחו עד הסוף. שתיהן היו מודעות לכך שכל דור יבוא אליהן עם שאלותיו, יבקש לפענח חידותיהן מתוך רצון לבנות לעצמו אופק וראי . בשתיהן היה יסוד חזק של בניית יסודות, העזה עצומה להבין כי יש לבנות תשתית לדורות הבאים מתוך הענות עמוקה למצוקה שהתגלתה. מלווה אותן תחושה אפוקליפטית של 'קרב יום' וחשש עמוק מפני כניעה למצב הרוח הקודר שאירועים שהתרחשו בהן יכולים להביא. שתיהן ביקשו סדן אלטרנטיבי .
הדרמה ההיסטורית שהתחוללה מסביבן שחררה את שתי התקופות מלהיאחז במוסכמות . גם זו וגם זו הועמדו חשופות בפני אימת הימים. שתיהן חשו בצורך הדחוף לבנות אלטרנטיבות אך לא לנתק את חבל הטבור. הן ביקשו שורשים ומטרה רחוקה בעת ובעונה אחת ובכך העמידו עצמן מול נטיות של שבירת קשר ומול הפיתוי להקפיא טוטאלית את המחשבה. דור חז'ל מרד בשם המשך, הדור החלוצי המשיך כדי למרוד. שני הדורות הנפגשים כאן לפנינו חשו עמוקות שהאתגר שלהן קשור במצב המוסרי, בפרשת דרכים קיומית וביכולת לבנות חברה בדרך חדשה.
החכמים בדורותיהם ערכו תפנית של מציאת אלטרנטיבה לתרבות המאורגנת על ידי העבודה במקדש. החלוצים ביקשו לכונן חברה ותרבות שיעניקו עוצמה לפרידה מן הבית שלהם בגולה.. כמו החכמים החלוצים בדורם דיברו בנחרצות פוסקת דינים אך יצירתם היתה מהולה ברגישות ובתימהון, ליוותה אותם תחושה של סוף הדרך שיש צורך עמוק להתחיל משהו שלא מעניק תשובה לכל. מסביב שתי התקופות פעלו תנועות שנסוגו אל הדוגמאטי. הד עמוק לנסיגה כזו היתה מורגשת גם בתוכן. נסיגה אל האפולוגטי, אל הביטחון המדומה. בשתיהן רחש המבט האוטופי וכאב פצעי הזמן. בשתיהן נרקמו אידיאולוגיות והתבסס אורח חיים. אולי דווקא הקרבה הגבירה את המתח רב בין המורשת העתיקה לבין המורשת הצעירה. האופי המהפכני של הספרות החלוצית הביא אותה לדחייה עקרונית של רעיון המסורת. אך דווקא משום כך לא וויתרה על הרעיון להטיל על עצמה לעצב מסורת בדחיפות. גם המסורת של חז'ל וגם המסורת החלוצית היו מודעות לכך שהן צריכות להימסר מדור אל דור. שהן צריכות להפוך לתהליך חינוכי.
המסורת החלוצית איימה על רבים מאלה שראו עצמם ממשיכים את המסורת הקדומה . היא עצמה אוימה על ידי יומרתה של המסורת של חז'ל לעצב באופן סמכותי את הוויית הקהילה היהודית בתנאים החדשים.
אנשי שתי התקופות פעלו בתנאי מצוקה לקראת ואחרי מעשי חורבן קשים. מנהיגיהן חשו כי משהו נורא מתקרב או מתחולל לנגד עיניהם. שעליהם מוטלת החובה לפעול לקראת ואחרי אירועים קשים מלהכיל . הם היו רוויים בעושר תרבותי אך עליו היה לעמוד במבחן של חורבן ואוטופיה כשהוא מבקש לא להיכנע ולא להתאבד תרבותית.
החלוצים חיו מתוך תחושה כי הגיעה שעת הכירורגיה ההכרחית . שיש לבצע ניתוח דחוף. רבים מנושאי המסורת חשו כי החולה לא יוכל לעמוד בניתוח, שהתוצאה שלו לא תהיה יכולת להתמודד עם המודרנה , שבניתוח גנוזה כניעה עמוקה למסר ההתבוללות. המסורת החלוצית חשה כי ההתחמקות של העולם הדתי היהודי מהניתוח מסוכנת לא פחות. היא הייתה עדה לכך שהמסורת החרדית לא מונעת את ההתבוללות ההמונית של בניה ולא פותרת את בעיית הקיום היהודי. נראה היה לה כי ההימנעות מהניתוח מסוכנת לא פחות מההיאחזות בקרני המזבח האוניברסליסטי. לדעתה הסיכון שבהימנעות מתפנית אישית וחברתית גדול הרבה יותר מאשר המשך פשוט התובע העמקת שורשים באפלת העבר. מבחינה זו תקופה זו דומה דווקא לתקופה המשנאית תלמודית . גם היא חשה שעליה להגיב באופן יוצר לחורבן הבית ולרעידת האדמה הקיומית שהתפתחה בעקבות מרד התפוצות ומרד בר כוכבא . היא בססה את יצירתה על התחושה כי ללא תחילה מכוננת חדשה הנשענת דווקא על הצורך להמשיך, אי אפשר יהיה להמשיך.
בעת החדשה באירופה יותר מאשר במקומות אחרים בהם חיו קהילות יהודיות, תחושת התמורה היתה מאד חזקה. היא הבטיחה תמורה גואלת ולרוב לא קיימה את הבטחותיה . האכזבות וההבטחות לאלטרנטיבה בצד ההתבצרות בדרך הקיימת לא עצרה את תהליכי ההגירה במקרה הטוב ואת ההעלמות היהודית ואת רצח היהודים . הגעגוע אל הפתרון השלם הביא רבים למבוי סתום.
דומה כי מנהיגי שתי התקופות הללו חשו שבכל התחלה יש צירוף של חולשה וביטחון פנימי הקורא להעז לצאת מתוך שבלונות עוד בטרם נולדו שבלונות חדשות. דומה כי ליוותה אותם הרגשה כי לא פעם יש לנתק בשביל לחבר, לחבר כדי לנתק.
לשתי התקופות היו מצד אחד תחושה כי אחריהן הכל יהיה אחרת ומצד שני כי יצירתן מהווה המשך הכרחי. שתיהן תהו אודות עצמן .

להיסטוריונים, ואני כולל בהם את עצמי, יש מחלה מקצועית : אנו משכנעים את עצמנו כי אנשים בעבר לא היו מעוניינים בעתיד. שהם שיחקו את חייהם כשהם סגורים בתוך קופסת ההווה שלהם. שרק לנו ההיסטוריונים יש סמכות לבטא את תחושת העתיד שלהם כי אנו הרי יודעים מה התרחש בפרק הבא. לנו יש סמכות לדבר על עתידן של תקופות משום שאנו יודעים מה התרחש בעבר. כצופים בסרט אנחנו יכולים ללחוש לגיבוריו להיזהר מפני האורב בדלת שהרי אנו רואים אותו. נראה לנו שלהם, לאנשים שחיו בעבר, אין זכות לחשוב על עתידם, לנחש אותו, לפחוד מפניו, לעצב את חיי ההווה על פי התקווה והחרדה מפני הבאות. נראה בעינינו שלגיבורינו ההיסטוריים מותר לחיות את טראומות של עברם אך אין הם יכולים לעצב את חייהם על פי תפישת עתידם. האם אנשי מדעי החברה ובתי החרושת המפיקים סיסמאות לפוליטיקאים גילו את מחלתם המקצועית של ההיסטוריונים ונכנסו לחלל הריק שאלו התירו ? האמת היא שעלינו להודות שבכל תקופה אנשים ביקשו לדעת בתוך איזה נסיבות הם פועלים ומפני מה עליהם לחשוש ולמה הם יכולים לקוות. יש שעשו זאת בשחצנות, ויש שליוו בענווה את תאוותם לפעול מתוך ידיעת הנסיבות שתשפענה על עתידם. היו כאלה שחשו שמישהו לוחש לאוזניהם את פחדיהם ובמיוחד את חולשתם האובייקטיביים בניחוש עתידם. הצו הדתי נגד מנחשי העתיד רק מדגיש את הדחיפות והמצוקה של האדם המבקש ניווט לחייו לא רק על פי עברו ואופיו, אלא על פי מה שהוא רואה כסימפטומים למה שיבוא. האיסור על הניחוש מבוסס על הידיעה כמה מאמץ כזה מסוכן ושרלטני. כאן נעוץ הבדל בין הנביאים לבין החזאים . אולם לנביאים תמיד היה מקור חיצוני לאמירתם שקשרה בין המוסר לבין העתיד, בין התביעה לצדק לבין תפישה של עתיד. על כן קשה כל כך לאבחן בין נביאי אמת ונביאי שקר. גם החכמים וגם החלוצים לא התיימרו להיות חזאי העתיד אך בשתי התקופות היתה תחושת עתיד המצווה כאן ועכשיו לחיות אתיקה חמורה.

שתי התקופות היו תקופות של אמונה בתוך משבר . המשבר וחיפושי הדרך אינן רק תקופות של ריקון ופורקן . הן תובעות אמונה בגלל הסערה , בגלל ניפוץ דרכי חשיבה ורקמות של שיגרה. תקופה שכזו מתווכחת, מתפלגת, סוערת, מבקשת על עצמה. מגלה הרבה סימפטומים של התפוררות, של התמוטטות הביטחון. אולם יש בה יסודות חשובים של יצירה.

מעניין שפרויד, ערב צאתו את וינה בעקב פלישת הנאצים לאוסטריה, כשהבין כי עליו לצאת ללונדון הזכיר את יוחנן בן זכאי העוזב את ירושלים בעקב החורבן המתקרב.

התקופה החלוצית היתה מודעת לכך שעליה להתמודד עם תקופות שקדמו לה. היא ראתה את עצמה כתקופה של רנסנס. כמשכילים לפניה ראו עצמם החלוצים כשבים לתנ'ך. זו היתה עבורם התקופה המכוננת . אך בתהליך גיבוש אורחות החיים, בפרגמטיות, ברפלכסיה, בדיאלוגיות שהתגלתה בה ובסיפוריה היא המשיכה דווקא מסורת משנאית תלמודית. זו התקופה הארוכה של גיבוש הלקחים וההלכות, דברי החכמה והקסם, הפירוש והדמיון שנבעה ממפגש התרבויות והאימפריות. התקופה החלוצית למדה לא מעט מתהליך עיצובה של ההלכה. כל דור ודור ראה עצמו כקהילה לומדת מקודמיו החלוצים הוותיקים, שהיו גם מופת מוסרי וגם מקימי מוסדות ואורחות חיים.

אנחנו למדנו מתוך הנחה כי הגיע הזמן לערוך פגישה בין שתי התקופות הללו מתוך גילוי לב גמור שאנו חשים למרות שאלו הרואים עצמם כיורשיהן לא תמיד מוכנים לפגישה כזו. הם חוששים כי פגישה כזו עלולה להביא לכניעה בטרם זמן. שהמסורות העומדות במבחן הזמן יכולות להישבר על ידי פגישת קצוות. תחושת הצורך בניתוח ובמפגש מאיימת במיוחד מתוך החשש מהתוצאות הבלתי צפויות .
מאחורינו היו ניסיונות ללמוד מקורות אלו במקביל. ללמוד את מקורותיהם המסורתיים של טקסטים מהפכניים ללמוד את משמעותם של טקסטים מהפכניים בלימוד המסורת. היו גם ניסיונות לחבר טקסטים עם חייהם האישיים של הלומדים. כאן ניסינו ללכת בכל הדרכים הללו מתוך רצון להעמיד זה מול זה, זה עם זה, וכל זה עם דרכי הביוגרפיה האישית של משתתפי הלימוד.

לא מעטים הם המתנגדים לפגישה בין חכמים וחלוצים מסיבה אחרת . הם חושבים ששתי התקופות הללו אינן מדברות אל ימינו דווקא בגלל מה שהם חושבים שדומה בשתי התקופות. בעיניהם שתי התקופות דוגמאטיות, שוללות חירות אחראית ויכולת דיאלוגית. הם מאמינים שהמשותף בין התקופות מסוכן לא פחות מן המפריד. לדידם פגישה ביניהן תדגיש סמכותיות, בשורות הנוגדות ליברליות , פמיניזם, סוציאליזם אוניברסאלי או לחילופין שתיהן אנרכיות מדי בפגישתן. אם הן תפגשנה הן תבאנה אתן התפוררות במקום וודאות, כפירה, ספקנות במקום אמונה ויוהרה במקום צניעות.

אנו ביקשנו לבדוק הנחות אלו, להתמודד אתן. כשאנו מודעים לרחשינו שלנו לשאלות העומדות בפנינו כבני הזמן, כמבקשים יסודות לכונן את תרבותנו אמנם כגמדים על כתפי ענקים, ובכל זאת כמי שאופקיו רחוקים מאלו שקדמו לו.

המפגש הזה שהתרחש ביננו התקיים בזמן המודע לתמורות מסביב . לחילופי הדורות וחילופי הזמנים, השינויים הטכנולוגיים, הזעזועים וההמצאות של היום עומדים מול תקופות של יציבות טכנולוגית, מול דורות שהעבירו זה לזה תרבות חומרית טכנולוגית דומה. אם נשווה את צעצועי הדורות האחרונים זה לזה נוכל לראות כי כל ביוגרפיה אנושית בת זמננו נושאת בתוכה כמה דורות טכנולוגיים. הנחתנו היסודית היתה שמצב זה אינו מפחית את הצורך בשיחה בין דורות, בין תקופות אלא מעצים אותו.

במה עוסקת המסכת פרקי אבות ?

מסכת אבות או פרקי אבות עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים
מה הן המידות הנדרשות מחכם, שופט, מנהיג כלומר התנאים בהן יכולה להתגבש אליטה משרתת את העם ואת התורה.
היסודות המרכזיים , האבות המוסריים המכוננים את עולם התורה
ודרכי המסירה שלה. הדרך להעביר את המנהיגות ואת תכנה מדור אל דור.

הנחה זו גם ליוותה את העולם חלוצי. מה משמעותה של אליטה משרתת, מה התוכן והמטרות אותן היא מבקשת לקדם ומה היא הדרך למסירתם מדור אל דור, מקבוצת מיעוט לכלל הגדול.

קריאת המסכת בבתי הכנסת והברכה המלווה

את פרקי אבות קוראים בבתי הכנסת או מפסח עד שבועות או עד הימים הנוראים. קריאה זו מלווה בברכה מוקדמת מעניינת : לכל ישראל יש חלק בעולם הבא שהיא כעין אמירה נוגדת את מה שניתן היה לצפות מהכשרת אליטה. לכולם פתוחים השערים . המצב שקבוצה קטנה מדריכה ומנווטת הוא זמני. השער פתוח לכולם. בשאלה זו עסקו החלוצים כל הזמן. מה מעמדו המוסרי של מיעוט הפורץ קדימה. האם לא יתפתה להינעל בתוך עצמו.מתי יגיע הזמן שכל ישראל יהיו מעורבים בפרוייקט ומה יהיה המחיר של הדבר.

נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים

התחלנו במסענו בשאלת המחרוזת שהיא מעשה של חיבור. , חוט, קדיחת חרוזים ואיחודם, בחירת החרוזים ובסופו של דבר ענידתה, השמחה בה ושמירתה. כל זה מעיד על מעשה יוצר, על בחירה ,ירושה, השראה, אמונה מחברת וביקורת מפרידה. האם היו האנשים מודעים למעשה המרכבה של החיבור מחדש? אנו מניחים כי היו כאלה שהבינו היטב את עומק המעשה בו היו נתונים..

המקור לקוח מתוך שיר השירים שהמסורת פירשה אותו כחלק בלתי נפרד מהמסורת הפדגוגית. כלומר סיפור הלימוד שלומדים תינוקות של בית רבן. הקשר הזה בין הטקסט הארוטי לבין המדרש הפדגוגי אינו מקרי. הוא נשען על היסודות הארוטיים שבלימוד. החוויה של הלימוד. רבים הטקסטים הקושרים את לימוד התורה עם חוויה ארוטית. איך הופכת חוויה אינטלקטואלית לחוויה של התגלות של אכסטזה. על כן יש כאן הצגה של ענידת המחרוזת, היופי שהיא מעניקה המשיכה שהיא גורמת.
יש כאן גם אמירה שהלימוד אינו פעולה של יחיד עם עצמו. אין הוא קורא ספר במיטה עם מנורה הדלוקה רק לו. הלימוד הוא אקט שנעשה עם חברים, עם תלמידים, עם חברה. גם העובדה שהטקסט הנלמד משותף וגם העובדה שהטקסט נלמד יחד. אמנם שלא כתפילה אין הוא תובע מניין אך הוא נעשה לא פעם בחברותה המשתפת את כולם. שוברת את מצב הרב מול התלמיד.

בעיית האליטה המשרתת אצל החלוצים

גם המפעל החלוצי תובע השתתפות של הכל. עשייה בחברה. כוח של יחד. לא רק המפעל בונה את החלוץ כחלוץ אלא העשייה האחד עם השני גיבוש היחד דרך הלימוד. במקרה זה הלימוד אינו רק של טקסטים אלא חיים יומיומיים התובעים לימוד, עזרה הדדית טיפוח הזיכרון המשותף, דיון במה שעתיד לבא.

מפלגת הקודחים מול מפלגת החורזים

מפלגת הקודחים עומדת מול מפלגת החורזים. הראשונה צריכה לדאוג לפינוי מקום לחוט שיתחרז כלומר לפעולה של קדיחה ויצירת חלל מתאים כדי שניתן יהיה להשחיל את החרוזים המתפזרים אם אין הם מאוגדים יחד. אך הקדיחה היא אקט הנראה כאקט שולל. לעומת זאת המחרוזת הנשחלת זקוקה לחוט חזק אך גם לחוט גמיש ודק. רוחני.

המסורת הקראית- קריאת המקורות לאור התבונה

המסורת הקראית אמרה כי יש לראות עצמנו כחופשיים לפירוש המקרא, כל איש בכלים התבוניים העומדים לרשותו. עמדה זו אינה מוחקת את הטקסטים היא מדגישה אותם. היא כופרת בערכה של הקהילה המפרשת ומעבירה את פירושיה ודרשותיה מדור אל דור . רק למקרא יש סמכות אמיתית ובכל דור ודור וכל איש ואיש עורך את פירושיו אל מול הסמכות ההיא. המסורת הנגדית מבקשת להדגיש כי אמנם יש למקרא סמכות אך סמכות זו עוברת מדור לדור במעשה של לימוד, של פענוח, של עימות הבונה שרשרת העוברת מדור לדור החושבת כקבוצה לומדת. זוהי קהילה המנווטת בין האותיות לבין האנשים, הנתונה בוויכוח סוער על הסמכות אך מתוך אמונה כי קהילת הלימוד מסוגלת לכונן חברה בה האנשים אחראים זה לזה.

בין הקידוח למחרוזת

החיבור מחייב גריעה. קדוח כפעולה של התרוקנות
זהו התנאי לחיבור על ידי החוט עם החרוזים האחרים. החרוז מתקשר עם קודמו. כך גם בצלילים בשיר המהדהדים לאורך קצבו של השיר. חרוז הוא יותר מאשר סיומת חיצונית. משהו במקצב הפנימי צריך להוביל אל הסיומת. חרוז לבדו אינו שלם הוא תובע המשך. הוא מתייחס לחוט ולחרוז השכן.
הקושי הגדול מתגלה כשהחוט נקרע. כשהחרוזים מתפזרים כשיש צורך לאסוף אותם מחדש . יש למצוא את החוט המתאים. זהו נתק המחייב התארגנות . לעיתים הוא מלווה באובדן תקווה. הקריעה, ההתפזרות גורמות לנפילה לעיתים למעשה של חריזה שאינו תופש. הניסיון לבנות מחדש הוא דרמטי אך יכול להיות בו משהו משמח כשדברים נבנים ומהדהדים וניתנים למסירה.לעתים קרובות מעשה של שיחזור הופך למעשה של גילוי. איסוף החרוזים שהתפזרו לכל רוח מגלה סדר חדש, חושף נסתרות, מסתיר עניינים שנראו חיוניים בסדר הקודם. מגלה אופקים חדשים.

ברל כצנלסון והאקודוקט לסוסיתא

ברל כצנלסון הפליג בסירה בכנרת עם שתי נשים לחוף המזרחי. נסעו עמו רחל כצנלסון (לימים שז'ר) ורחל בלובשטיין ( המשוררת רחל) שתיהן היו אז המייצגות של שני מצבי רוח של
החלוצים. רחל המשוררת סמלה אז את הנחישות, את ההומור, את הכריזמה, רחל כצנלסון את הרגישות, את הכאב, את חיפוש המשמעות. כשהגיעו לחוף, כנראה ליד עין גב של היום, הראה להן ברל כצנלסון חוליות של האקוודוקט שהוביל מים למרומי העיר סוסיתא. אלו חוליות בנויות בזלת שהובילו את המים ובהן חלל פנוי וחרוזים גדולים סלעיים המתחברים זה לזה. הוא הסביר להן איך מתחברת חוליה לחוליה. האם היה מודע לשאלה הסמלית שהעלה בהקשר ללימוד התורה החלוצית? האם צריכה היא לקדוח או לחרוז. כיצד משלבים בין הצורך לנתק לבין הצורך לחבר. כיצד יכולה העבודה המשותפת גם לחבר וגם להשקות ?

ברל כצנלסון

בכתביו התייחס ברל רבות לשאלות הללו. איך מחדשים בלי להחריב, איך מקשרים בלי לעצום עיניים, כיצד בונים יחד שלומד ומאפשר ליחיד לערער. איך להקים מפעל גדול המכוון לעם שעוד לא התעורר מבלי להשתלט עליו , בכוח של חינוך דמוקרטי ולא בתוקף מערכות של כוח.
סיפורים על ברל כצנלסון
בילדות
בבית הכנסת
ברחוב של בוברויסק ההולכים עם ברל אינם בוגדים
ספריית אבא
מות האבא ותחושת הרווחה
תנועת הנוער הביבליותראפית
העליה ארצה כקפיצה אל חוף אחרון
מכתבו לאחותו חנה
יהודה שרת על ברל : לפני ההתגלות
האם אפיקורסות תנאי לסוציאליזם?
נגד שאנני האמונה ועליזי הכפירה.

מסירת מסורת והנחלת מהפכה

מסירה ומסורת אינן דבר תמים, נטול הכרעות, מרוץ שליחים מכני, המקל העובר מרץ לרץ משתנה , מחליף צורה. ניכר כי לעתים הרץ המוסר מבקש למסור כדי להיפטר מהמקל וחברו ממש כועס כשהמקל נמסר מידו הלאה. המירוץ הופך לכל כך קשה כשיש שליחים שמרוב ייאוש פשוט זורקים את המקל לקהל המריע ולא יודע כי עתה מוטל עליו לארגן את המשחק מחדש. כשמתבוננים על הסיפור במרחק לא תמיד מבינים את כלליו ולא תמיד ניתן לאבחן עד כמה הוא נעשה מתוך ריכוז, הזדהות, והבנה. כך המסורת של סיפור , של לחן, של מנהג נודדים מסירה לובשת צורות מגוונות. לא תמיד יודעים לפענח את המקור ומעשה הגילוי מחדש הופך למסע רווי הרפתקאות.

המסורת המתארת רציפות ואוהבת לראות עצמה כפאסיבית, כתהליך מצטבר אובייקטיבי בו אנו משתתפים פאסיביים, כוללת בתוכה יצירתיות רבה, קפיצות ספונטניות הנראות מרחוק כהליכה מתונה. היא כוללת בתוכה הרבה מתחים, סטיות, פרשות דרכים. אך חצוצרות המקיפות את החומות בתרועות המבקשות למוטט הופכות במהירות לתרועות כבוד לברכיים סוגדות. גם ברכיים סוגדות יודעות להפוך למרד קשוח ובלתי מתפשר.
המחרוזות מאוימות לא פעם להיקרע על ידי איום חיצוני אך אין זה כל הסיפור. מחרוזת עמוסה בחרוזים עשירים יודעת למתוח את החוט עד כדי קריעה. המשבר מורגש אחרת על ידי חלקי החברה השונים .

שלשה מודלים של רציפות

מודל הטלפון השבור : המקור משדר. כל מי שמקבל מאבד משהו מההבנה והכתוב עד שהמקור לא מוצא את עצמו משודר והמסורת הולכת ומתערערת ונשכחת.

מודל אחת שתיים שלוש דג מלוח : המסורת מתפתחת ומתקדמת אך לא לעיני המשחק מולה. הוא קורא אחת שתים שלוש דג מלוח מסתובב ונראה בעיניו כי אף אחד לא זז ממקומו.

מודל הגמד העומד על כתפי הענק: הם, בני דורות ראשונים היו ענקים, אנחנו גמדים אך אנו עומדים על כתפיהם של הענקים ועל כן רואים רחוק יותר, עם אופק גדול יותר מאלה שקדמו לנו.

מודל דיאלקטי

ב1903 בעיר קישינב התחולל פוגרום ובעיר וילנה הקימו את בית הכנסת הראשון שהתיימר להיכנס לקו הרקיע של העיר. הוא העז להיות בגובה  הצלבים  שבעיר. האם יש קשר בין התופעות הסותרות?
תופעות כאלה לא מתקיימות בסדר דיאלקטי מובנה וברור. עלייה ברמת ההזדהות וההתקרבות ההדדית יכולה לסמן משבר צפוי אך גם צמיחה מפתיעה.

שרשרת הגלגולים והמסורת

קביעת שרשרת הגלגולים כמסורת היא הכרעה כמעט קיומית של המוסר הוא מאמין כי יש סדר בעולם וצריך לגלותו. באמירה על המחרוזת המתארכת ומתאגדת חרוז חרוז נרמזת גם האהבה ככוח מחבר בחוט אך גם השוני בין החרוזים והעובדה שלמען חריזתם למחרוזת יש לקדוח בחרוזים את האין.

קריאה לא נכונה של האבות : הם חיו בביטחון, בשלווה, העוצמה תמיד היתה בידם. הם שלטו על גורלם. אנחנו רק הצל שלהם.
קריאה לא נכונה של הבנים : הצלחנו לקרוע את חוט הטבור.

איש כמו הרמח'ל, שבזמנו שפע תחושה של גילוי. עצם הגילוי איים על הממסד והוא צינזר  את יצירתו של המשורר המקובל בלי רחמים. הממסד ראה בו איום על ההמשכיות, סיכון ברור למסורת. אך יצירתו הפכה להיות מקור סמכות של הגאון מוילנה ראש למתנגדות החסידות, לחסידים  ואפילו השראה לציונים כמו ביאליק.

רשימה גיניאולוגית של הרוח

בפרקי אבות ובאבות דרבי נתן מופיעות רשימות מסירת המסורת. הן אינן דומות לרשימות הגניאלוגיות המופיעות במקרא. לא זה נולד מזה אלא זה למד מזה. זה הוריש לזה מסורת כזו או כזו. זה שמע מפי חברו תורה וזה ערך את מה שחברו אמר. זה מחבר וזה מתמצת את התורה ומתווכח על עיקרי דבריו עם חברו ובכך מוריש לו את תורתו.

הנטייה לעבור משלשלת מסירה של הורים לבנים לשרשרת מסירה של קרבה רעיונית, של אידיאולוגיה העוברת מדור לדור של מגשימיה מופיעה מאד חזק אצל החלוצים. המורה של המשורר אמיר גלבוע ביקש בצוואתו שייאמר על קברו : 'שלא יטפלו בי שארי בשרי אלא הקרובים לרוחי.'

עובדה זו משתקפת יפה בכך שבבתי הקברות של החלוצים עד תקופה מסויימת לא נמצא על הקברים ציון שם ההורים. מי שמאד היה מודע לכך היה ברל כצנלסון שלא רק דאג שעל מצבתו יהיה רשום בן של מי הוא ושהוא עצמו כהן אלא גם התווכח קשות עם בן דודו יצחק טבנקין כשזה התלבט האם לקרוא לבנו על שם האבא שלו משה. ברל הצליח להשפיע על טבנקין שיקרא לבנו על שם אביו.
לא במקרה טען דב סדן כי הוא יכול לתאר לעצמו את ברל כצנלסון עטוף תפילין אך לא יכול לתאר את יצחק טבנקין עושה זאת. קרוב לקברו של ברל כצנלסון בכנרת  מצוי קבר ילד קטן שנפטר בזמן שהוריו היו בחצר כנרת.  כשנולד ראו אותו הוריו כילד העברי הראשון על גדות הכנרת ובזה הבדילו אותו מהילדים היהודים הרבים שנולדו בטבריה. הם קראו לו לוטוס, שם שמבקש להתחיל מסורת חדשה. כשנפטר ונקבר בבית הקברות הביאו הוריו עוד ילדה לעולם וקראו לה ירדנה, שוב שם שלא נמצא ברשימת השמות המסורתית אך שם המבקש אחיזה בנוף ובשפה. גם היא  נפטרה וקברה נעלם. ההורים  עזבו את הכנרת ועלו ירושלימה. עמם לקחו מצבת זיכרון משיש לשני  בניהם  ונטעו אותה בגנם. מות הבנים שעמדו לפתוח פרק חדש שאלה כמה שאלות על  המסירה  הבינדורית.

התבוננות  ברשימת  המסירה של פרקי אבות  מכלה העדר של הכוהנים. מה מקומה של מחיקת שלשלת הכוהנים מחוט הירושה? האם היא משקפת  את החורבן של הבית או  מתח בין קבוצות מנהיגות ואולי את שני  האירועים גם יחד ? מה אומרים חברי כיתות שונות על עצם הניסיון להפוך משברים לסיפור מעצב?

ההליכה ונקודת המוצא

ההליכה אינה משחררת מנקודת המוצא. ההיזכרות בה היא שמעניקה את תפישת הדרך. אך לעתים מה שאתה זוכר כחוליה, צאצאיך קוראים כחלל ריק. מה שאתה זוכר כחרוז תלמידך זוכר כפינוי חלל. האם הלימוד הוא שיכול לראות את החלל דרך החרוז ולראות את החרוז דרך החלל?

מסירה רצונית והנכונות לקבל

תהליך המסירה הרצונית לא תמיד מעיד על הנכונות לקבל. לעתים הפשרות שעושים בתהליך המסירה פוגע בנמסר ולעתים משרת אותו. לעתים פתיחת השער בפני שינויים מתפרש ככוח ולעתים כחולשה.
הניסיון לקרוא את המקורות כאילו אין מדובר באנשים נראה בעיננו עקר. כאילו ניתן לשוחח עם טקסטים באופן מנותק מהאומרים אותם. אנו יכולים להניח שבין  אמירת טקסט לטקסט אנשים אוכלים , שותים, מקימים בית, חורשים שדה, חיים חיי מדינה ואפילו מתקדמים בשטח האקדמי. אם מדברים על הטקסט ומתעלמים מכל אלה נולדת בועה . התעלמות הטקסטים מתהליכים ומאורעות, התעלמותם מההיסטורי הופכת אותם לשוליים. אך גם החשיבה הטוענת כי יש ללמוד אותם רק כמסמכים היסטוריים המשקפים רגעים ושעות שהיו הופכת אותם לבלתי חשובים ללומדים אותם. הדברים  שנאמרו, נכתבו ונלמדו  גם שיקפו וגם עיצבו, גם העניקו משמעות לרגע בו נאמרו וגם קראו לדורות אחריהם .

ברל כצנלסון

שהגיע ארצה ב1909 היה איש של ספר. של כתיבה וקריאה אינטנסיביים. מהרבה בחינות ניתן לומר כי החיים הציבוריים להם הקדיש את חייו ובהם התענה אישית גזלו ממנו את היכולת להקדיש לדבר שכנראה משך אותו ביותר : חיי הרוח. לדידו היה המפעל החלוצי לא מנותק מהמעשה הרוחני. תמיד חשב כי הפועלים יוכלו לשמור על ייעודם רק אם יהיו חברה לומדת ולא רק עובדת. מי שרואה לנגד עיניו את מפעל העבודה כמפעל של בניין עם ואדם חייב להקדיש לחיי הרוח. ברל לא רק היה האיש שהקדיש את חייו לבניין מוסדות ציבוריים שיוכלו להפוך את הפועל לבן בית, שיוכלו להגן על האדם מפני אסונות ופגעים מיותרים. אך ככל שבנה מפעלים ונלחם את מלחמותיו הפוליטיות ידע כי גורלם של מפעלים להיסדק בגלל תהליכי ביורוקרטיזציה ומיסוד. לפתחם אורב אויב הקלקול הפנימי. הוא האמין כי היכולת להתמודד עם כל אלה רק בעזרת חיי רוח עשירים שיחשפו ויגלו מטרות רחוקות מצד אחד ויעניקו ביקורת המסוגלת לשלב חברות עם ראייה רחבה.
בשנים האחרונות לחייו חש ברל כצנלסון כי תנועתו נשברה מבפנים. הוא האמין כי תקום מדינה ליהודים אך הוא תהה האם תוכל לעמוד במבחני הרוח. הקמת מבנה מדיני לא יוכל לנווט את המפעל אם לא ילווה במפעל רוחני. לכן ניבא כי עם השנים המצוקה התרבותית תהיה גדולה יותר. לבנות את הבניין לא מספיק- הוא יבקש את הריהוט הפנימי הנפשי והציבורי הראוי.

1.מסורת , מרד והתגלות

פרקי אבות היא מסכת המציינת את דרכי העברת המסורת מדור אל דור בתקופה של משבר. כיצד בוחרת המסכת לטפל בעניין, לא בדרך של פולמוס על הסמכות ולא בדרך של הדגשת מקורה אלא כקובעת שלשלת של העברה המציעה לקח ועצה. מי שרוצה לעמוד על הצד הפולמוסי שבקביעת שלשלת המסירה הזו לא יוכל לעמוד על כך בקריאה תמימה . הטקסט משיח כאילו לפי תומו. המבקש לעמוד על הצד הפולמוסי יהיה עליו לשוטט בפרקי ההיסטוריה הפרובלמטיים מסביבם עוצבה המסורת הנמסרת במסכת.
בפרקי אבות באה לידי ביטוי ההנחה כי יש מסורת, כי תוקפה ברור, כי היא נובעת באופן ישיר מהתגלות בתקופות עברו שתוכנן הועבר בנסיבות חדשות מתוך נאמנות וחיפושי דרך . בתקופות אלו אמנם אין התגלות אך מחליפה אותה חוויה עמוקה של לימוד , של מחוות מוסריות בהן חברותה של חכמים לוקחת על עצמה אחריות לקהילה כולה. אלו מקנים סמכות למסורת.

קראות ומסורת

לעומת החכמים שמופיעים בפרקי אבות הקראים שפעלו אחריהם לא הכירו בסמכות המסורת שהתגבשה. לדידם סמכות כזו יכולה להתקיים רק מתוך עיון ישיר בתורה הקשורה להתגלות. אין הם מכירים בתוקפם של פירושים שהתגלגלו במשך הדורות ולא בחבורה של הפרשנים שמגלגלת את המסורת מדור לדור. לדעתם בכל דור ודור כל חכם מכוח תבונתו צריך לפרש את הכתוב . פרקי אבות מספרת את סיפור המסורה המתגלגלת בתוך קהילת הלומדים המנהיגים את קהילותיהם מדור אל דור.

החלוצים שואלים על המסורת, מורדים בה, תוהים עליה. אך כמו שאמר המשורר זלמן שניאור על ביאליק 'מי שזועק כלפי מעלה , מכיר במעלה', החלוצים מחפשים את החברותה, את המחווה המוסרית, את ההתגלות הבין אישית. חיפושיהם אלה מעמידים אותם אל מול השגרה, מול הסמכות המובנת מאליה. הם מתחייבים לערוך שינוי גורלי בחייהם.

דוד שמעוני
מרד הבן

משורר העלייה השנייה. חברו לילדות של ברל כצנלסון. נודע באידיליות שכתב על החלוצים . בניגוד לאידיליות של טשרניחובסקי שכתב על תמונות שגובשו במסורת של דורות, שמעוני כתב אידיליות בתקווה שזו תתגבש במשך השנים בעקבות הדרמות העוברות על החלוצים בארץ.
שמעוני כתב את השיר האנטי מסורתי ביותר שהפך למעין המנון לתנועת השומר הצעיר. באופן אירוני שיר מורד זה הודפס במקור באותיות עם כתרי תורה.
אולם דוד שמעוני עזב את הארץ ללימודים באירופה . בין שיריו ניתן למצוא שיר אחר המצביע על כך שמרד הבן אינו מקרב אותנו לאינסוף המבוקש. מבחינה ו כל נקודה אל מול האינסוף נמצאת באותו מקום. בין הנטייה הרומנטית למרוד ובין הנטייה הרומנטית לחיות באינסוף מבקש דוד שמעוני את הקרקע תחת לרגליו בכתיבת אידיליות על חיי החלוצים. במקום אפיקה רחבה עם שורשים עמוקים שיתה מתבקשת באידיליות הוא מאמין כי הדרמה החלוצית וסיפור הגבורה הוא שיהפוך את עולמם לאידיליה. הוא כותב את האידיליה על החבורה המייבשת את ביצות חדרה ואת יובל העגלונים לזכר חבורת העגלונים אנשי העלייה השלישית, שלימים יגיעו לדגניה א'. אך אין בסיפורו אידיליה כפרספקטיבה רב דורית עם ניסיון החוזר על עצמו אלא סיפור המקבל את עוצמתו דווקא בצמצומו ובמאבק הפנימי היכר על ידי פרטים קטנים.

שלושה שירים של אמיר גלבוע
שלשה שירים של אמיר גלבוע, יורש המסורת החלוצית העוברת מהעלייה השנייה לשלית, הרביעית והחמישית.
אתה זורק עלי- המסורתי והמהפכן, הדתי והחילוני זורקים איש על רעהו את פיסות אמונתם. במשבר מופיע השיר והתפילה
עזרני אלוהי אומר הדתי, קומה איש חלכה אומר לעומתץו החילוני. בלילה אני מדמיין שיר אתה תפילה.

נרקם חוט בטלית האם יש לו משמעות? או אולי דווקא לחרוז הבודד?
חוט הכיסופים הממשיך אל העתיד העלום. חוט הכיופים האורג בלתי נראה באופן רגיל, הוא מוסתר, אך בחיל ובגיל הוא מתגלה. דווקא השבר חושף את החוט המקשר שאינו נראה באופן טבעי.
לחילוני , למהפכן הדרך מתארכת לדתי אין היא קיימת כי בכל מקום כבודו.
אמיר גלבוע כותב תפילה אך אין היא מכוונת לטקסט קדום אלא לטבע נצחי. לא לכסא של מלכות אלא לעץ השזיף שאחרי שנהרס מחדש את כוח חייו ומגלה כוחם של החיים גם במשבריו.

אברהם שלונסקי

השיר התגלות

ממשפחה חבדניקית, למד בחדר עם הרבי מנחם מנדל מלובביץ. אביו משכיל עברי ואמו מאמינה במהפכה ברוסיה . שלונסקי עלה לארץ כילד חוץ של גימנסיה הרצליה, בעת חופשה בביתו נקלע לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה ושב לארץ עם משפחתו עם סיומה . היה חלוץ בעמק יזרעאל ולימים משורר וראש האופוזיציה לביאליק בספרות העברית. את השיר 'התגלות ' בחר להציב בפתח כרכי שיריו. הרב קוק הגיב לשיר בהתלהבות מרובה.
השיר מעלה את פסוק בו נאחזה המסורת החלוצית בתנ'ך. מסורת זו בדרך כלל ראתה בנוער משהו פוחז, מורד, מאבד שליטה, עובר עוון מיני, משהו הזקוק לאבות מחנכים בשוטים. אך בסיפור שמואל מופיע 'ה' קורא לנער'. הנער זוכה להתגלות שלא מגיע לרבו הישיש הכהן עלי. בעל הגיל ובעל המעמד. הוא לא נקרא ושמואל הנער כן. שלונסקי מסביר את האירוע בכך שבניו של עלי, בני דורו של שמואל שיחתו את דרכם. עובדה זו העיבה על ראייתו של עלי שאיבד את יכולת ראייתו משום שחש שאבד חזון מהארץ שבניו בגדו. בתקופה כזו של משבר ההתגלות עוברת לבני הנעורים המסוגלים לצפות בזריחה חדשה . המבוגרים עסוקים בצפיית השקיעה הדרמטית של דורם.

המהפכה וההמשך : דפוס וחקלאות עברית

בקריאה לאחור נראה כי הניסיון ההתיישבותי הראשון של יהודים בארץ ישראל בארץ ישראל החדשה מגלם את שני הצדדים של המהפכה לאורך של שנים רבות. במקרה זה קשה לדעת עד כמה היה זה מקרה או שהמהפכה היתה ביודעין. מדובר על ניסיונו של ישראל ב'ק להקים בית דפוס עברי ראשון אחרי מאות בשנים בעיר צפת. הוא מגיע לשם מברדיצ'ב. השנה היא 1835 . השלטון בארץ על ידי המצרים בתקופת מוחמד עלי . זה מנסה לבסס שלטונו גם באמצעות יחס טוב למיעוטים. אלא שבארץ פורץ מרד איכרים ערבים שפוגעים במחוסרי הכוח, ביהודים ובית הדפוס נהרס. כששב הסדר על כנו מקבל ישראל בק כפיצוי מקום אדמה והוא מקים חווה חקלאית בג'רמק. החווה מחזיקה מעמד מעט זמן כי פוקדת את המקום רעידת דמה אך היא הופכת להיות מוקד של פולמוס סוער האם מותרת חקלאות יהודית בארץ ישראל. האם מותרת הארץ להיות מוקד של יצרנות יהודית או שהיא חייבת להיות ארץ הנשענת על הקפאה של הזמן עד שיגיע המשיח. את התמורה ניתן לראות אצל האיש שחקר את ארץ ישראל של אותם ימים יוסף שוורץ שבתחילה היה בעד הניסיון ואחר כך כפר בו מטעמים של מעשה 'אם תרצו לכונן חקלאות יהודית בארץ ישראל תצטרכו לצבאו של כורש, לכסף של מלך לידיה ולנס הגדול ביותר למצוא יהודים חקלאים מנוסים.
ובאמת השאלה התעוררה האם כשנפתח הצוהר לחידוש הגדול של החקלאות היהודית בארץ ישראל תמצא הדרך לחידוש בית המקדש היהודי בארץ ישראל כפי שטען בלהט צבי קאלישר שהטיף גם לתהליך ארוך ופרגמטי של עשייה חקלאית אך גם להקמת בית מקדש ומזבח.

אנו תופשים את תקופת המשנה והתלמוד כדור הקודיפיקציה, היציבות, השמרנות. היא הרי משמשת כבסיס אידיאי לכל אלו השומרים על מסורת האבות. אך כנראה מה שהעניק לה את האיכויות להיות יסוד של שמרנות היתה דווקא העזתה לכונן עצמה בתקופת של הטרמת המשבר והמשבר הגדול. מבחינה זו היא דומה לעידן החלוצי. תקופה שוברת ומכוננת גם יחד. תקופה שואלת ומחפשת בתרבות הסובבת אותה אך לא מוכנה להיכנע לה. תקופה לה אורבת הסכנה של הפיכתה לדוגמאטית , מתיימרת להינסח בנוסחאות וליצור לה גיבוי אפולוגטי קשיח ותקופה לה אורבת הכנה של הבנה מאוחרת כנטולת נשמה, שכשמקבלת סמכות מתגלית ככפופה לתכסיסי כוח ולהעדר חוט שדרה.

גילוי האדם החדש

דוד ירמנוביץ היה איש העלייה השנייה שהגיע לדגניה. שם שמע על איש במגדל שנראה היה בעיני רבים כאדם החדש. היתה לו חולצה של מהפכן רוסי, הוא נאם הרבה והיה טבעוני. ירמנוביץ נסע לראותו. זוהי התבוננות ל מי שמחפש איש מופת, מודל לחיקוי. הסיפור במלואו מופיע בהמשך אך סיכומו ברור. כדוד מגיע לדגניה ושואלים אותו מה ראה הוא אומר: האדם הזה אינו אדם.

יש מסיכה, איפור, בושם, הן מדגישות את היש המסתתר אך יש גם פאטיש המסתיר את מה שאיננו. כמו החולצה של טרומפלדור שתמיד משתלשלת כדי שלא יראו ש א י ן . לעתים התוספת למה שיש מיותרת. יצחק קצנלסון מתאר את גיבורו צעיר הפוגש בן את האי הגדול וזה אומר לו 'אין לך צורך בבושם אתה האביב' אל תוסיף למה שהנך. אולם יש תוספת שבאה לא כתוספת אלא כתחליף.
לא תמיד אנו יודעים מה פשר פעולתינו בזמן של הסתר פנים. האם תביעה לאמונה אף על פי כן או למעשה שנעשה מתוך חשש כי הוא נותר מיותם מהמציאות הסובבת. שהוא נעשה בידיעה כי המציאות הסובבת תכחיש את קיומו. לפי המסר שמגיע ממנו אי אפשר לדרוש את קיומו. ייתכן כי אנו מקבלים מסרים מכוכב שכבר נפל. ממלך שהודח. מעם שנרצח. ואולי המסרים מגיעים ממצב זמני, שיכול להתהפך והסתר הפנים יסתיים בהתגלות.
הפטיש תובה לתחושת הריק הינסופי הוא רוח רפאים נאמנות חיה לתחושת המוות שכבר אירע. זהו זיכרון המתייצב בבדידותו ובתודעה שהוא זוכר את מה שאינו קיים יותר

אבות דרי נתן מדרש לפרקי אבות. ישן. על פי המסורת ערך אותה נתן הבבלי. לפי המצוטט בה ומות גיבוריה היא נכתבה לפני מות רבי יהודה הנשיא.
ברייתא (מה שנשאר בחוץ מעריכתו של רבי יהודה הנשיא). משמשת את אנשי התלמוד הירושלמי והבבלי.
התלמוד נחתם בתקופת הגאונים.

2. אנשי כנסת הגדולה

לפי פרקי אבות חולית ראשית בשלשלת הדורות היא הכנסת הגדולה . מוסד זה שהיה המוסד העליון של מחוקקי בית שני קיומו ודרכי פעולתו לוטים בערפל. יש בו מן היסוד של אסיפת עם ושל בית עליון המחוקק חוקים, מסדר תפילות, עורך כתבי נבואה, לפי הכתובים השתתפו בו נביאים, זקנים, שופטים וכהנים. בראש המוסד עמד הכהן הגדול. במסכת אבות נזכר שמעון הצדיק כמי שנשאר מהכנסת הגדולה והוא חוליה מחברת את שלשלת המסירה .

מה הפך את הקבוצה הזו לחולית ראשית ? מה הן התכונות שהפכו אותה לכל כך חשובה? הרבה פרטים אינם ידועים וגם אינם מתגלים במסכת. מעניין המדרש המלווה את תיאורה של אנשי הכנסת הגדולה כמשיבים עטרה ליושנה. האם החזירו עטרה ליושנה על ידי העצמת המקורות? על ידי התגלות סוערת ? על ידי אירוע יוצא דופן? המדרש מספר לנו כי הם החזירו עטרה ליושנה על ידי זה שהחזירו את כל הכינויים לאל, אמרו שהוא גדול, נורא וגיבור וההוכחה לכך מצוייה דווקא בגילוי הקשה שבהיסטוריה אין הוא מתגלה בניסים ובניצחונות אלא בהתאפקות וביכולת לעמוד בפניו ללא חנופה ושקר.

הספר של הרמב'ם שמונה פרקים הוא הסבר לפרקי אבות. הספר איננו ספר היסטוריה ולא של פרשנות אלא ספר המיועד לקבוע דרך מוסרית שהיא תנאי מוקדם לנבואה, למדע, לפילוסופיה. הפירוש למסכת אבות נוגע למתודה המוסרית המעניקה אפשרות להגיע לשיאים אנושיים דתיים. שמונה פרקים לא קובע שרשרת מסירה אלא תנאים להתהוות על ידי ניתוח לאחור של דמויות הנביאים ודרגות העפלתם הרוחנית.

החלוצים והרמב'ם

המאמץ לתרגם את פרקי אבות לתורות כלליות שאותן הפנמת ולמדת מופיעות גם בדור של החלוצים.
דומה כי אצל החלוצים בדורותיהם הראשונים מתגלה תופעה דומה. הם היו חניכי דוקטרינות עזות ביטוי, חניכי מפלגות שהבטיחו כי הן גילו את המתכון הבטוח לשינוי חברתי רדיקלי אולם החלוצים הראשונים גילו כי יסודות הפולמוס הדוקטרינרי והעמדה הבטוחה אינם מבוססים אלא על שקר ואשליה. הנושא החלוצי מתחיל באותה נקודה מפוכחת בה מתברר כי כושר החזאות של דוקטרינות מפוקפק והיכולת שלהן להצמיח מתוכן ברבריות אנושית גדולה. מצד אחר יש רצון לא לוותר ולהיכנע לאופורטוניזם מצוי או לאדישות מוסרית אורבים למי שמוותר על  אידיאות מכוונות. הם ביקשו  לעמוד בפני אמת צנועה יותר, מורכבת מצד תוצאותיה ופשוטה מבחינת ההתכוונות האישית של נושאיה.

כתיבה ותורה שבעל פה

התורה נאמרה. אחר כך נכתבה. המשנה נאמרה אחר כך נכתבה ונערכה. מה עשתה הכתיבה למסורת? האם הכתיבה היא צידה השני של הפחד לשכוח ? האם ללא הכתיבה ניתן היה להעביר את המסורת מדור אל דור?
יש מורשת נוצרית המדברת על כך שהתורה היהודית נעצרה בחוק. התאבנה בחוק. שהיא התעלמה מהאוניברסליזציה ומחיי הפנים של מאמיניה. החוק הכתוב החוק המאובן הוא לפי דעת רבים בנצרות אפשרי רק אם הקריאה שלו נעשית מתוך זווית הראייה של הברית החדשה המכוננת מתוך הישן ברית חדשה המחייבת למחוק את יסודותיה המשמרים והמחוקקים של חוקי התורה . לראות בה רמזים לעתיד,  לבואו של ישו.
יואכים מפיורה ראה גם ראייה זו כראייה זמנית ומסוכנת אם תישאר כזו. לדעתו התורה, הברית הישנה,  מסמלת את החוק, ומוגבלת ליהודים. הכנסייה שירשה אותה בברית חדשה מבוססת על אמונה ומכוננת ממסד חדש, הכנסייה . אך יגיע דור שיכרות שוב ברית חדשה משוחררת ממגבלותיו של ממסד, מבוססת על אהבה.אל מול תפישה זו של תורה מתהפכת ונגאלת בשיבתו של הגואל העמידו יהודים את הרעיון של תורה המכילה  בתוכה סימני דרך אל עולם שייגאל בעתיד מבלי שיוותר על  התורה כטקסט, כחוק,  כדרך חיים.

תורה בכתב , תורה בעל פה

המחלוקת על תורה בכתב ותורה בעל פה נמשכת דורות על דורות . היא מופיעה באופן מחודש על ידי הופעת הספר המודפס המעורר פולמוס גדול. מתנגדי הספר טוענים כי הוא יביא למחיקת הזיכרון שלא יתורגל יותר ויתנוון. הכניעה לתרבות הספר תביא לאובדן הרלבנטיות ולדוגמאטיות יתרה. לעומתם טענו אנשי מפלגת הספר כי הוא יפיץ את התורה,יביא אותה למחוזות חדשים ויביא לתהליך של הצטברות ידע. יונתן סוויפט טען בפולמוס הגדול שיש גישה של עכביש ויש גישה של דבורים. העכביש פולט את כל רשתותיו מבפנים. הוא כבול לעולמו הוא. הדבורים נודדות ומביאות את דבשן מיניקה של פרחים. הן יונקות מהעולם הרחב ולכן עדיף הספר על כתב היד והתורה שבעל פה .

הדיאלוג כשורש של סמכות וכשורש של שוויון ערך.

נוצרה מסורת עתיקה התובעת לדברים הנשמעים יתרון על הדברים הנכתבים. הדברים הנאמרים הם דברי רוח והתגלות. הם פורצים כמחשבה באפס זמן של אור ומגיעים לכתיבה החומרית שלהם בתהליך המעורב בחיי החומר התובעים זמן ארוך של פגישה עם דיו ונייר ולא עם אנשים פנים עם פנים. כדי שדברים יישמרו בזיכרון שבעל פה הם אומרים תהליך או מכילים מראש מקצבים מסוימים, תהליך של עיבוד מוסיקלי פנימי בעוד שהדברים הנכתבים בלי מסורת של מסירה בעל פה מאבדים לאט לאט את יסודם הקצבי ונקבעים על פי סדרים אחרים.

ההעדפה של הנאמר על הכתוב השפיעה מאד. היא שורש לתפישה הדיאלוגית המבקשת נוכחות של שותפים. אך לעתים היא גם הפכה לאידיאולוגיה של השמרנות שבה המתגלה עומד בראש היררכיה התובעת לדין קשוח את הנמצאים בתשתיתה. המקשיבים מקבלים את סמכותם של המדברים. אלו קוראים, אלו נקראים. אלו אקטיבים אלו פאסיבים. יש הרואים בתורה שבעל פה, הנאמרת מאיש לרעהו את סוד הדיאלוג והאהבה בין שווים ויש הרואים בה סמל להיררכיה בה המרחק בין המקור המתגלה לבין המאזין הפחות והפאסיבי כמרחק לאין סוף. בתהליך ההעברה בין מקור הסמכות לבין נתיניו המרחק כל כך גדול שהוא מביא לאי הבנות ואפילו לחרשות בה מבינים שיש קולות אך לא מבינים את טעמם. דומה שפראנץ קפקא תיאר תחושות אלו בצורה וירטואוזית בכתביו. רוזנצוויג יגיב על דבריו של קפקא: הוא איבד את השמות (גיבוריו תמיד מצויינים באות ולא שם), האדם העולם ואלוהים קיימים אך לא מקושרים.

המופת האישי, ההנהגה האידיאולוגית, החינוך והתורשה

בתקופה החלוצית מאמינים בכמה דרכי תקשורת או העברת מסורת. האחד הוא של הופעת התנהגות חדשה היוצרת שפה בה מנסים לבנות אדם על ידי מופת וחיקוי, על ידי סיפור והגיוגרפיה, סיפורי שבח חדשים. מתודה זו מושרשת היטב במסורת החסידית התובעת ממאמיניה להתבונן בצדיק על פרטי התנהגותו. שהתנהגותו גם בפולחן וגם בחיי היום יום נוגעת בתחומים שאינם ניתנים להבנה של תלמידיו אך מביאים לקבלת מרותו של האיש בגלל חזיונותיו האכסטטיים, בגלל התלהבות תפילתו וניגונו, וגם בגלל רוח המוסר המפעימה את קשריו עם חסידיו. באופן אחר היא ירשה מתנועת המוסר של המתנגדים לחסידות את המשמעת הפנימית את הענווה הממושטרת, את תפישת הלימוד כמתודה לחשיפת הקדושה. אך היא גם ירשה את האתוס של המהפכנים המקדישים עצמם ומקריבים עצמם למען אידיאות אוניברסליות המחייבות למעשה פורץ גבולות ומתקומם נגד מוסדות. דמות האדם המסוגל לעמוד בתביעות משטר עושק ולהתקומם בכל התנאים עד מוות. לא מקרה הוא שרבים מהיהודים פעלו במהפכה מתוך תפישה של קשר מודע ולא מודע בין העולם המסורתי הטוען שהוא ממשיך לחיות את חיי הנצח המוטעים בזמן לבין המהפכה המנסה לברוא עולם חדש. וולטר בנימין ביקר בחריפות את העריצות של ההגשמה האישית כמתודה חינוכית. הוא ראה בה אפשרות של אובדן הביקורתיות והאחריות הנובעת מכך.

מהפכת הלשון

דרך העברה שנייה היתה קשורה במהפכת הלשון, בשיבה לעברית כשפת יום יום שתביא לקידוש פרטי החיי היום יום וליכולת להתרומם מעל למצב הקיים. העברית היתה סמל למהפכה, לרנסנס. יומרתה היתה לכונן עולם אלטרנטיבי בצד חיי הכניעה למצבים הקיימים שהונצחו בשפות של הגולה היהודית הן בקבלת היהודים את השפה הסובבת אותם כשפת דיבור והן ביצירתן של השפות היהודיות שיצרו מפגש לשוני מיוחד במינו בין שפת הסביבה לשפת הירושה העברית  הישראלית  אינה  עשויה  מקשה  אחת. אם משווים אותה  לעברית הקדומים שהביאו עמם העולים ארצה מתברר כי  זו  הדגישה  מאד  את הצד  התקשורתי שצריך  לנפות מתוכו כמה  אלמנטים מהעברית כפי שהיתה  מקובלת  מארצות  הגולה. מצד  אחד  המבטא  המזרחי  ניפתה את  התנועות העשירות של המבטא  האידי. מצד  שני הישראליות תבעה מן המזרח לפטר  כמה  מהכללים  הנהוגים בה בהדגשת  העיצורים. העברית היתה ליותר דלה  במקורותיה

 

תחושת ההיים שאובדת

שתי המתודות הללו למסירת המסורת לא הביאו לתחושת ניצחון. מבחינות רבות הם דווקא הגבירו את תודעת הקרע, את הריחוק מתחושת ניצחון ההעברה. ברל כצנלסון טוען כי כאן אין תחושת בית תחושת היים. בגלות היא קיימת כי יש מולדת ויש מסורת אך דווקא כאן כשאנו מצפים שתחושה כזו תתגלה היא לא מתגלית.

שבת ארץ ישראלית – עדותו של שמואלי

בתוך חיי העבודה היה גם צימאון למסורת ולקדושה, במיוחד לקדושת השבת.
בפתח תקווה בצריף הפועלים לא רק שלא שמרו על השבת אלא שהפרימוסים בערו. וכשהפרימוס בוער שומעים את חילול השבת. שני חברים מחליטים לחבוש את כובע הקש שלהם, להסתיר את פניהם ולגשת לשכונה האורתודוקסית של פתח תקווה לסעוד סעודת שבת. אין להם בעיה למצוא מארחים. כך כל שבת מתגנבים לשבת.
לפני צאתם לעבודה הם קמים עם שחר ומתפללים. יום אחד תופשים אותם חבריהם כשהם עטופים בטלית. צוחקים עליהם. הם נקרעים בין מצוות העבודה שהיא נושא מהפכתם האישית הקדושה לבין רצונם לחיות בקודש ולשמור על מסורת.
יום אחד מגיע ברל כצנלסון לפתח תקווה. הוא מזכיר פועלי יהודה. עם רכב צמוד , עם חמור. הוא מגיע למושבה ומוצא את הפועלים בעימות פנימי מר. בין מפלגת המטבח למפלגת המועדון. זו טוענת לחשיבות מטבח משותף לפועלים והחולקים עליה טוענים כי המטבח נרכש על ידי המוסדות הציוניים והדבר עומד בניגוד לתפישת העבודה וחיים מעבודה. המתנגדים מטילים חרם על המטבח המשותף. לעומתם מפלגת המועדון האמינה כי יש צורך במועדון לפועלים כדי שיוכלו לקרוא עיתון, לחיות את היחד ולעשות לתרבותם. אנשי המטבח התנגדו להם שהרי המועדון נוגד את התפישה של חיים מעבודה. הוא נתרם על ידי מוסדות. אנשי המטבח מחרימים את המועדון ואנשי המועדון מחרימים את המטבח. הגיע ברל כצנלסון כינס את כולם ואמר להם שהוא מבין כי יש כאן מתגעגעים לדברים שונים. זה מתגעגע לבריקדות של המהפכה, זה מתגעגע לתפילה של בית הכנסת. זה בסדר אומר ברל כצנלסון. הציונות היא הזכות להתגעגע.
שני הפועלים מפתח תקווה מגיעים לכפר אוריה. שם על גג המבצר הם מדליקים נרות שבת אל מול כוכבי ארץ ישראל. רגע של קדושה . הם גילו את השבת הארץ ישראלית.

הבכי שהיה לשירה

חלוץ בחדרה עומד באחת הבעיות הקשות של חלוצי ארץ ישראל : הוא משלשל. קשה לו לעמוד במשימת העבודה. כשמגיע תשעה באב הוא מתלבט. האם יזניח את מצוות העבודה או את זכר החורבן. הוא מחליט לעשות פשרה. הוא ייקח עמו לעבודה רק קנקן חלב. ישים אותו בברכה ורק ישתה חלב. שהוא מגיע לקנקן החלב בצהריים מתברר לו כי החלב נחמץ. הוא יודע גם לא יהיה לו כוח לעבוד וגם שחטא כלפי התשעה באב. הוא מיואש ופורץ בבכי מר.
בפרדס שכן פועל שומע את הבכי ורץ להושיט עזרה.
מה קרה לך? הוא שואל את הפועל האבל.
– הכל בסדר. הכל בסרר. אני רק שר…

כשעלה אי העלייה השנייה למרומי הר כנרת וניתן לו לחרוש לבדו בפעם הראשונה בחייו הוא התבונן בנוף, הוביל את מחרשתו ולפתע מצא עצמו מתפלל תפילת הודייה.

אל תעש עצמך  כעורכי הדיינין

האבות, כאן  המנהיגים של האומה אינם גנרלים היוצאים לקרב . מבחנם  ביכולת לשפוט. הנהגה נבחנת ביכולת שלה לשפוט. הזוגות המוזכרים במסכת אחד נשיא והשני אב בית דין. שניהם מורים הלכה. מלאכת השיפוט   מלאכה תובענית ומסכת אבות מלווה אותה  בעצות, אזהרות, מצוות עשה. היא חלק  בלתי נפרד מהתפקיד.

גם החלוצים שופטים אך  הם שופטים  אחד את השני . שאלת  השיפוט ההדדי היא  גם להם  שאלה קשה . התביעות ההדדיות אינן  רגילות. הן לפנים משורת הדין ונוגעות לשאלות של עמידה  במשימה מתוך בחירה,  של עמידה וטיפוח חברות, של תרומה לתרבות ומסירה על כן  אין כאן שיפוט עם עונשים פורמאליים.   לא באים  בפניהם להישפט אך הם שופטים את עצמם.

במסכת חגיגה  מופיעה שאלה של הריגת עד שקר שהעיד ובעקבות עדותו נהרג  הנידון. האם יש להרוג אותו? יש הטוענים כי  יש להמית עד זומם, כלומר עד שהתכוון להעליל על נאשם רק אם הנאשם כבר הוצא להורג.  אלו המקרים התובעים את הדיין לאותה זהירות לה קוראת מסכת אבות.

בתלמוד הירושלמי מספרים לנו  על כך סיפור על מי שמוצא להורג וכופר באשמתו

הדיינים לא רוצים להוציאו להורג אך אם לא יעשו כן הם מאשימים את העדים שהיו עדים של שקר ודנים אותם ואין לדבר סוף

בתלמוד הבבלי מתארים  מצבים בהם העדות איננה ישירה אלא על פי נסיבות, על פי שמועה, וצריך הדיין להיות זהיר  בגביית עדותו שלא יכולה להיות נסיבתית.

סנהדרין מדגישים את  הגורליות  שבדיני  נפשות ותוך כדי זה מעלים את היסודות  ההומניסטיים הברורים של  ההלכה.

במדרש תנחומא מדגישים את העובדה  כי לפני הדין כולם שווים ומספרים את  הסיפור  על שמעון בן שטח  המביא  למשפט מלך חשמונאי והדיינים מתייראים בפניו אך השופט עומד על  השוויון בפני  החוק.

החלוצים עומדים זה  בפני זה , במפגש, באסיפה ובחיי היום יום.  ולעתים השיחות  מאבדות מסמכותן או לא מתקיימות. לעתים הדין נחרץ ולעיתים  סלחני.

בכאן על פני אדמה  מופיעה הצעה להקמת מושבה יהודית  מ1868 של זאב קאלישר שלא בוצעה אך  מכילה  בתוכה רעיון שיפוטי מחמיר (עמוד 29)

מול הצעה זו  יש לנו דברים של חיים ויטאל מהמאה השש עשרה  בצפת המדבר על  וידוי וחלום כחלק משיפוט הדדי של חברים

כיצד יפעלו חלוצים  כשופטים. האם יעצבו חוקים, תקנונים,  תורת מידות נלמדת  במשותף? נימוסים הדדיים? האם יוכלו  להיזהר  כמו השופטים הדיינים במסורת  המשתקפת במסכת אבות ?

שאלות אלו משתקפות יפה  במאמר של ביאליק על הלכה ואגדה וקבלתו על ידי החלוצים. חלק מהלכת החלוצים לא נכתבה. היא כללה מערכת של שפיטה לא פורמאלית מכיון  שמטרותיה  נקבעו פנים משורת הדין (החלוץ נקרא  לעשות מעשים מעבר לנוהגים הקיימים) הוא רצה לקבוע  סטאנדרטים חדשים. כאלה שעדיין לא נחקקו בניסיון האם  יוכל  עליהם לשפוט ?

האם בירור בין החלוצים על ידי וידוי וחשיפת האמת תוך פריצת תוויות ונוהגי נימוס מובילים למטרה ?

מה בין  החלטה ממסדית משותפת לבין הפרט  הלוקח על עצמו בתוקף  המופת האישי ומוכיח את כוחו וסמכותו? האם אין בכך איום על היחד ,  על החוק ? סיפור חוני המעגל יוכיח עד כמה  המתח בין החוק, הממסד והמעשים של היחידים עניין עדין.  האם החלוץ הוא חוני או שמעון בן שטח ?

על שלושה דברים העולם עומד

מה משמעותו של הניסיון להכניס את עיקרי חכמת הלב של חכמים בצורה מסודרת, במספרים 'על שלושה דברים, על ארבעה '? האם הוא נובע מאמונה ביסודות מגיים המאמינים בכוחם של מספרים? האם הוא בא לשרת צרכי למידה וזיכרון? או שמא הוא מבטא את הצורך להתארגן לאחר ריבוי של סיפורים ובליל של וויכוחים , להעמיד את היחיד והחברה בפני האתגר לעמוד באחריות כאישיות העומדת לדין ולא כיסודות מתכתשים המשחררים מרוב קולות ואפשרויות. האם רעב זה למיקוד ימשיך להטריד גם דורות שיחתרו לאמונה מדוקלמת של עיקרים מטפיסיים או לפעולות חוזרות של התנהגות , המשוחררות מדין וחשבון ומהתבוננות במצבים משתנים. יש להתבונן באמרות הללו של החכמים שנושאות יותר אופי של הדגשת מידות אנושיות שאינן לא עיקרי אמונה ולא דרכי פעולה פולחנית.
אולי נובע הצורך בהעמדת עיקרי דברים מתוך רצון לא רק לארגן מחדש אלא כדי לקבוע קנה מידה בו ניתן יהיה למדוד, אליו ניתן יהיה להתכוון? עקרונות אלו למרות שהם מנוסחים כמצוות מציבים עקרונות החורגים מהמצוות הספציפיות עליהן מתנהל דיון מתמשך. יש בהם אמירה אוניברסלית החורגת מהטקס או הפולחן. מהמצב ההיסטורי ואפילו מתפישת הייעוד.

גם החלוץ חש בריבוי הקריאות, מחפש קני מידה, לא יורש אלא מתלבט על מקומו, מה ייקח ומה לא ייקח לדרך. לדידו הירושה אינה צוואה מגבילה ותובעת מעשים הרשומים בספר, הוא מוכן לקבל ירושה עשירה אך מבין כי הוא נמצא בשעת הכרעה המחייבת ריכוז מאמצים. בשעה זו הוא מחפש שותפים אך דווקא משום כך הוא חי בבדידות תרבותית מאיימת. הוא אמנם יצא למסע של גילוי אך הגילוי לא מובטח לו.
הזירה בה פועל הצעיר היהודי מסוף המאה התשע עשרה היא זירתו של היהודי המקבל אזרחות, המודע לאפשרות להיות אזרח ולהיות מופקע מאזרחותו . הוא הסוחר היהודי והיהודי העובד ומנהל פרויקטים תעשייתיים , החקלאי היהודי החדש והיהודי הנעקר מן האדמה בצווי מדינה בתוקף חוק ומלחמה , הפליט היהודי שנעקר מביתו, המהגר היהודי והחייל היהודי הלוחם בצבאות של מדינות בין אלו שהכירו בזכויותיו ובין אלו של משטרים אנטישמיים. כל היהודים הללו חייבים לחפש לעצמם תשובות על שאלות חדשות של זהות ולהגדיר לעצמו מהי יהדות בהם הם יבחרו או ממנה ימלטו. הצעיר היהודי בחיפושיו פוגש את הצעיר הלא יהודי המתקומם, הלומד, המקים את ביתו החדש, הפורץ דרכים בעולם ואת היהודי הצעיר שבוחל בחיפושים ומחליט להתבצר באמונות הוריו כדי להגן עליהם ולא להיות מוטרד מדי על ידי סערות הזמן. הצעיר היהודי השואף להשכלה לעתים מתבצר באמונותיו ובאמונותיו התפלות, מחפש אמת מדעית אנושית וכוללת גם כאשר היא חושפת לא פעם את כרעיה ואת פוטנציאל השנאה החבוי במרתפיה. כל אלה מחפשים עיקרים, תמציות, נקודות מוצא.הם רוצים לחולל שינוי ומאמינים כי ניתן לשנות ובכך בונים לעצמם נקודות מוצא למסעות היסטוריים. אך יש והם מגלים כי המסעות משנים את נקודות המוצא, את הערכים המהווים קנה מידה. האמונה בשינוי המביא לידי התקדמות ולא אוסף סימפטומים לקראת חורבן מעוררת גם חרדות .
גם חז'ל עוסקים בשאלות אלו או לפחות אנו יכולים לחשוב שהם עוסקים בשאלות אלו מתוך קריאתנו המודרנית של הטקסטים. כיצד ינווטו אחרי חורבן הבית שהיה למקור סמכות כל כך חזק? האם עליהם להיות מנווטים על ידי עקרונות או אמונות, על ידי כללי התנהגות או על ידי שיגרה יומיומית הנובעת מתוך קיום חוקים שנחקקו אי פעם על ידי בעלי סמכות ?

החלוצים בדרך כלל מקבלים את הצורך להתנווט על ידי עקרונות ההופכים מעשים ומבקרים את המעשים. אך גם תוהים עליו. גורדון מציע לנו להתנווט על ידי הכוכבים הקבועים והחופים המשתנים, צבי ש'ץ מבקש לשים לב לכאב ולאתגר שבקבלת עול המעורבות בהיסטוריה. הוא תוהה עד כמה צעידה מעורבת זו המבקשת להשפיע על פני העולם תובעת מחירים קשים מהאדם היוצר.

תורת מידות  למנהיגות

החיפוש אחרי הזכות להתחיל

החיפוש אחרי  עקרונות מנחים.

החיפוש  אחרי תשתית  מלווה.

הרמקול, השיחה  במעגל, השיחה  הטיפולית.

הרמקול  משדר כי אנו מקבלים ערכים ותכניות פעולה מלמעלה. שיש להם פרספקטיבה אובייקטיבית. קול  סמכותי.  צו נעשה ונשמע. שכולנו  חלק מקבוצה   של נשמע ונעשה. של אגרוף המכוון להלום במציאות ולהתנגד למערכי כוח  קיימים.  הקושי : אין לנו זכות לשדר.  יש מי שנואם ויש מי  שמקבל את התורה מגבוה. פיתוי לסמכותיות ובדידות של מנהיגות. נטייה מאד חזקה לבנות את קהל  המאזינים על  מלחמה נגד מי שאינו  נוכח.  על קיצוניות.

המעגל  יש בו  שוויון ערך המשתתפים, הוא מעשה לא של קונפליקט אלא  של  ידידות.  אך יש  בו גם  האפשרות להינעל  במעגל הפנימי של בועה. הוא מתעניין באנשים אך לא  במי  שאינו במעגל.

השיחה בשניים. הליכה למעמקים. היכולת לדובב.  הסיכון אובדן  קנה  המידה. המשתתף בשיחה נסגר בסוליפסיזם.

ראיית פרקי אבות  מתמקדת  בחינוך  של חכמים ושופטים. היא שואלת על המידות המוסריות  שצריכות ללוות אותם. גורדון וברנר מתעניינים באדם אשר הוא.  הם כבר חניכי  תנועות  המתבוננות באדם באשר הוא אדם. היהודי אמנם הוא הזירה  של פעולתם  המוסרית , התרבותית והפוליטית אך הם רואים את זירתם הספציפית  כאחריותם  לבניין אדם בכלל.  הם אינם רוצים  לברוח אל אדם מופשט, אל קוסמופוליטיות  השואבת  ממחיקת המקומי, האישי, הקהילתי אך  הם רואים  בדרכם היהודית  את האופק האנושי כללי. כשהם מחפשים  את דמות האדם עליה  הם מבקשים  לבסס  את חינוכם העצמי הם מבינים שלא  מדובר על  דמותו של התלמיד חכם, של הרב, של המנהיג.  גם לא על  תכונותיו  האינטלקטואליות או על יכולתו להיות מנהיג אלא על  דרכו והתמודדותו כאדם החי  בטבע, המגיב לאירועים חברתיים ומדיניים, המעצב מקום. אדם פעיל החי  מחוייב אל זולתו, על  עיצוב  דרכו  בחיים. מעורבותו בעולם כפועל בטבע, בין בני האדם, כחלק ממשפחה, כעד לעוול, כיוצר אמן מחייבים לשנות את תפישת האליטה. כל אדם הוא  אליטה משרתת. אלו הקוראים עצמם אליטה  בדרך כלל אינם כאלה. להיפך.

גורדון ראיית החיים, ראייה כוללת.

סיפור אהרון שידלובסקי ובנציון ישראלי

3.על שלושה דברים העולם עומד

החיפוש אחרי היסודות המכוונים, אחרי העקרונות המארגנים, אחרי האידיאלים הנותנים כיוון הוא גם
מאפשר את הבחירה בתוך הריבוי הגדול של הקריאות והפיתויים וגם מאפשר את היכולת להתמצא במצב שנראה ללא מוצא. גם החכמים וגם החלוצים מחפשים יסודות, בסיס ראשוני. זוהי גם דרך לזכור את המינימום הנדרש אך גם דרך לשמור על העיקר. האם בחירת היסודות הללו נובעת מהתבוננות בסדרי העולם    והחברה ? האם מתוך התבוננות פנימית רפלקטיבית של האדם על כוחות     נפשו ? גם החכמים וגם החלוצים לא מסתפקים בעמדה פסיכולוגית. העולם עומד על יסודות של תביעות חברתיות, של משימות וחוקים הנוגעים לריבוי האנושי.

יוסף חיים ברנר

סופר, מורה, איש העלייה השנייה ומראשי הוגיה. באורח חייו, ביצירתו הספרותית , בסערת רוחו המוסרית, באהבתו השופעת ובביקורתו המרה הביע מחאה מוסרית ותביעה חמורה לאמת מוסרית.
נרצח בפרעות 1921 והיה לדמות מופת שליוותה את הצנועה החלוצית לדורותיה.

המדרש העוסק בחיפוש אחרי  העמודים עליהם עומד  העולם מדבר על  מבנה  פיזי, על  העולם  לא בחינת זמן ובוודאי לא על  הזמן האנושי.  האם  המבנה  הפיזי של העולם  רומז על  הציוויים  המוסריים של האדם ?  המדרש  כאן עושה זאת. בסופו של דבר  העמוד האחד  עליו עומד האדם הוא  הצדיק. הוא נושא  הצדק.  ההיגיון  שבתפישה זו  ברור. האל שברא את העולם  ותובע צדק מאחד את הטבע  עם האדם ומשימתו. האמירות העממיות  האומרות  'זה טבעי'  כהצדקה מוסרית  הולכים בדרך הזו.  אך יש  גם מסורות הפוכות  המעודדות  לשים חיץ בין הטבעי לבין הטוב. להדגיש  את האנושי מול הטבעי. ' הוא מתנהג  כמו חיה ' הטבע  נתפש ככוחני, כמקום עויין.

אחד מגיבוריו של ברנר מביע את העניין בחריפות.  כתוב 'בראשית ברא  אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו'. היתה  תוהו ובוהו ?  נבראה  והגיע לסדר? מה  הקפיצה  הזאת מן התוהו ובוהו לבריאה כשהתוהו ובוהו  עודו מקיף אותנו, לפחות מוסרית. זו  בריחה מן  האמת.

רחל  קטינקא היתה ילדה  כשברנר  בא לגור בביתה. כשהיו מטיילים  בין הרי ירושלים והיא היתה מצביעה  על יפי  הנוף  הוא היה  אומר  לה את רואה שם בין ההרים נקודה. זה אדם.  והוא חשוב לי יותר מכל ההרים שלך! תיאורי הנוף של ברנר  הם  קמצניים  יותר. הוא מרוכז באדם ובתוהו ובוהו של חייו  המעמיד  אותו בפני  דילמות מוסריות ובפני  אתגרים  בלתי אפשריים.

ברנר  היה  מורה  חשוב  של הפועלים ושל החלוצים. היו לא מעטים  שראו בו את הסמל לחייהם. את התגלמות הכאב והתביעה  המוסרית הניצבת  בפניהם. בניגוד לציונים רבים הוא לא חשב  כי המעבר  הגיאוגרפי לארץ ישראל מספיק כדי לגלות את מימד הגאולה.  בעיניו  האדם לא משתנה  על ידי הכרעה  לעלות ארצה. הוא מביא לכאן את כל ייסוריו. דווקא משום כך  הוא  היה מסוגל  לכתוב את סיפוריו כאן  בלי  אפולוגטיקה, בלי הצטדקות,  בלי לפחד כי יצירתו הביקורתית  תמחץ את המפעל. דווקא הדברים הקשים שכתב היו עדות  לאמונתו כי האדם היהודי צריך  לערוך כאן את  ההסתערות מול גורלו.

אהרון שידלובסקי

איש העלייה השנייה. ממייסדי קבוצת כנרת. כל ימיו פועל מסתפק במועט ובעל תביעות גדולות מעצמו ומחבריו. איש הגות ועשייה. מבקר בוטה של החברה כולל של החברה הקיבוצית בה חי. טען שהחברה הישראלית מבולבלת מרב שקרים פנימיים ואי נכונות לראות דברים מזווית ראייה עקרונית. בלבולה מביא לאובדן היסודות הראויים לה.

הלל צייטלין

סופר, עיתונאי, מורה . הביא לספרות העברית את ניטשה. היה ציוני חריף אך התאכזב, חזר בתשובה, ועבר לכתוב באידיש. נרצח בשואה. מורה של יוסף חיים ברנר מהעלייה השנייה ויצחק שדה בעלייה השלישית. ביקר בארץ וניהל שיחות הן עם החוגים החרדים והן עם הרב קוק.

צבי ש'ץ

סופר ומשורר, מחלוצי העלייה השנייה, תלמיד של טרומפלדור וחבר הקבוצה שהקים במגדל. מייסד הקבוצה האינטימית בעלייה השנייה שעמדה על עיקרון ההבנה ההדדית, הוידוי והאינטימיות. ראשון סופרי הקיבוץ. התנדב לגדודים העבריים בסיום מלחמת העולם הראשונה. נרצח יחד עם יוסף חיים ברנר וחבריהם בבית הוריה של אשתו רבקה יצקר.

שלמה כנרתי

איש העלייה השלישית , חבר קבוצת כנרת . איש עבודה, משק. ליווה את חייו בכתיבה. בנו נפל במלחמת העצמאות. היה ממנהיגי התנועה הקיבוצית.

מתונים בדין

קשר בין מילה המתנה לבין מתונים. לתת מקום לזמן. לשיקול הדעת. ליכולת להימלט מן הקצה. הקושי של הצעיר להיות מתון נובע מכך שאין לו זמן. הרי כל הזמן לפניו! אמנם יש שיקולים של אנרגיה, מרץ, אדרנלין והורמונים אך כנראה שלא רק זה. אך כנראה שהזמן שאדם עובר משפיע על תפישת הזמן שמצפה לו. על כן יש לו נטייה לא להיות מתון ולא להיאזר בסבלנות.
מצד אחד ההשהיה היא אם התרבות מצד שני האדם מבקש לצמצם אותה. הדוגמה שמביאים אנתרופולוגים היא הבישול. אדם לא אוכל ישר אלא מלווה את האכילה בהכנה, בכך הוא מוכיח את אנושיותו. הוא סוגד לדבורים שמבשלות. שלמה צמח הגדיר את העגבניות המונימייקר כניסיון להתגבר על ההשהיה כלומר מעשה אנטי תרבותי. מבחינה זו אני מבקש להדגיש כי הסלט הקיבוצי היה אחד היסודות המעניינים בתרבות הקיבוץ. לא להסתפק במעשה הטבחי אלא לתת השהיה. מבחינת הקצב יש לשים לב לשני קטבים של המעשה החלוצי: מצד אחד המהפכה שהיא לא יום ולא לילה , ללא זמן בכלל מתנפצת בסערה , מצד שני החקלאות שכולה ציפייה , אמונה, זמן מתרגש במחזוריות ובהשהיה.
אחד מהדברים המעניינים בתרבות החלוצית היתה תכונה שלא מתקיימת ברוב החברות העניות בתבל. תחושה חזקה של עתיד. אי הסתפקות במיידי. לא מן היד אל הפה. לא מתפרנסים, עובדים. דווקא אנשי העלייה הראשונה בבאר טוביה הכירו את שיא העוני. בזמן רעב הם שבו אל השדות הזרועים וליקטו את הזרעים כדי לאכול.

מתונים בדין שאלת התהליך וההכרעה. בקבוצה האינטימית במיוחד בביתניה עילית טענו כי משך זמן הדיון הוא חלק מיכולתו לגבש חברה . כל דבר צריך להיעשות בקונצנזוס של המשתתפים בדיון. שהרי להחלטה יש כמה תפקידים. גם לכוון את העשייה אך גם לגבש חברה. החלטות שאינן מקבלות את עיקרון ההשהיה עד להסכמה מקבלות אמנם כיוון לפעולה אך תוך כדי כך שוברות את החברה וסותרות את עצמן. מוטב לחכות עד שתבשיל, לעשות למען שתבשיל אפילו אם ייקח זמן. אל מול תפישה זאת עומדת התביעה לקבל החלטות. האם ההחלטות תיפולנה ביד מומחים? ביד מנוסים ? ביד מנהלים?

בפולקלור הקיבוצי המאוחר נהוג היה לבקר את הנשים הסורגות באסיפה המחליטות על רכישת הטרקטור הגדול. מה הן מבינות? חשוב להדגיש כאן לא רק את העיוות המאצ'ואיסטי הרמוז כאן. מי שסורגת לא מבינה. ומי שלא סורג מבין? אך הנה מצאתי שבקבוצות הראשונות היה נהוג שבזמן האסיפה יש לעבוד. בררו את העדשים מהאבנים, תיקנו גרביים, ותפרו טלאים. האסיפה או השיחה גם עסקה בדמוקרטיה אך זו היה דמוקרטיה של משתתפים בעבודה (בניגוד לדמוקרטיה היוונית שחייבה את מי שלא נמעך בעבודה להיות שותף להחלטה.) כיצד מריך להתקיים תהליך של החלטה בחברה שמבקשת שותפות של כולם? האם המומחיות ויכולת הניהול המעוברת ליחידים לא גובה את מחיר האדישוןת של השותפים? האם רק תביעתנו לשקיפות היא הפתרון לדילמה הזו שבין הכרעות של מומחים לבין האחריות ויצירת השותפות צריכה למצוא ביטוי בתהליכים של החלטות של חברה?

בתהליך החקיקה הקיבוצית אנו מוצאים הרבה פעמים אי מתינות בדין הנובעת מתוך פחד מתקדימים ומכך שאם נקבל דר אחד נגיע לרביעי (בדרך כלל מתוך אמון כי שותפות היא עניין אנטרופי שנוטה להתפורר ולא לצמוח. שכל נסיגה מעמידה קיצונית יכריע את הכף לכיוון של התפוררות. בעניין זה יש שתי גרסאות גרסת תנחום וגרסת בוסל. תנחום גרס שההחלטות צריכות להיות מתונות והעקרונות יוארו על ידי הזמן. למשל אפשר להביא להחלטה מה שם יקרא לילד של הקיבוץ אך ההחלטה צריכה להינתן על ידי ההורים. מותר להתלהב מהעבודה ולזנק לקראתה אך צריך לקחת בחשבון כי היא אורח חיים ולא מעשה חד פעמי של גבורה.

חבר גבע הלך עם ארגז כלים נעול במפתח. אמרו לו מה אתה נועל? אין לך אמון בחברים? אמר להם חברים יש לי ואני רוצה שיהיו לי גם כלים.

מחסן הבגדים הקולקטיבי נוצר גם מתוך כורח וגם מתוך אמונה גדולה. בתקופת העלייה השנייה לא היה משיתוף בבגים. כל אחד הלך לעיר השכנה וקנה לו בגדים לפי הצורך אולפי היכולת. העלייה השלישית שהיתה גדולה יותר בקבוצותיה, דור שני וממוסד יותר החליטה על שיתוף בבגדים. בכנרת בגלל בואה של אמא לחברה בקבוצה, הסבתא של נעמי שמר שתיקנה לחברים את המכנסיים והעזה לתבוע מהגזבר לקנות בד גדול שממנו תפרה לכל הנשים בחצר מכנסיים.
בשומר הצעיר בכביש חיפה ג'ידה היה לכל חבר ארגז עם בגדים. יום אחד הציתו מדורה רקדו הורה והטילו ללהבות את הארגזים הפרטיים. את כל הבגדים ריכזו יחד והמוסד החדש נקרא קומונה.לימים התמסד המוסד וכל חבר שהגיע לקיבוץ היה צריך למסור בטקס את המזוודה שהביא למחסן הבגדים. אולם התעוררו בעיות : החבר איבד את תחושת האחריות שלו לזרוק לכביסה. הרי כל שבוע קיבל חבילת בגדים. השאלות של ביסוס המחסן ושמירה על הבגדים העלו סערות חברתיות רבות. העלתה הצעה למן את הבגדים במספר וכל חבר ייקח אחריות על בגדיו. ההצעה לוותה במחאה גדולה שמשמעותה של ההצעה – ביטול הקיבוץ.

 

הזמן המתעמת  בשפת החלוצים הוא זמן המהפכה  והתלם הארוך. זמן המהפכה הוא של התפרצות , של דרמה.  לא יום ולא לילה. הוא זמן  של אחרית הימים של אירועים, של הפגנות. של ייצור תעשייתי השואף כל הזמן  לראות יותר תוצאות בפחות זמן.  לעומת זאת  יש בתרבות החלוצים שאיפה  אל הזמן החקלאי, אל המחזור הרב  שנתי , לפרספקטיבה  ארוכת הטווח. זהו התלם הארוך.  קלוסובה  היא  הביטוי העליון לזמן המהפכה שהיא  גם מהפכה אישית.  דגניה  סמל  לתלם הארוך.  כשמגיע קדיש לוז  לדגניה, ביום העבודה  הראשון הוא  מתלהב ומעמיס בשארית כוחותיו את  השיבולים. לפתע  הוא חש  את ידו הרכה  של  תנחום על כתפו :' צריך לעשות זאת ארבעים שנה' כלומר לא בבת אחת.

עשו סייג לתורה

סייג – גדר

הגדר מול  המעקה

הרעיון  של סייג לתורה  הוא  שצריך  להחמיר את חוקי התורה  על מנת שאנשים יוכלו לעמוד בחוקי התורה. יש להחמיר כדי שיוכלו  לימוד  בנורמה  שנקבעה. אדם הראשון קיבל  פקודה לא לאכול מעץ הדעת הוא עשה סייג למה ששמע והודיע לחווה שאסור לאכול מפרי הגן. מכל פירות הגן. ממדרש זה  אפשר לראות כי  לפעמים לעשות סייג לתורה זוהי  הוספה  המובילה לתוצאה  הפוכה – לגילוי עד  כמה  היא  מוגזמת  ולפריצת  החוקים עצמם. כדי להוביל לצמחונות  לא צריך להכריז על טבעונות הכוללת  בתוכה  את הנורמה  הצמחונית אך יותר  רדיקלית ממנו.  יש סיכון גדול  שהדבר יביא לסגפנות.

רבי עקיבא אומר

מסורת סייג לתורה

מעשרות סייג לעושר

נדרים סייג לפרישות

סייג לחכמה שתיקה

מפות לבנות לשבת. כמה שעות יש לעבוד. האם מותר לשתות קפה.  סייג לאנרכיה ולא לחקיקה. המפתח. הסופרמרקט הפתוח. זמן הארוחה.

סייג לתורה- תיקונים בשם  חז'ל. האם צריך להודיע על הסייג כתיקון או  שהתהליך מקדש  את הסייגים. האם הסייג הוא דרך לחוק או  טוב כשלעצמו.

מצד שני אם לא ימתחו את החבל קצת יותר ייתכן כי  ההתרה לא  תיעצר והכוונה  תסתלף.

ההתנגדות העקרונית של הפועלים לקיבוץ

תפישת הפרולטריון והחשש שלפועלים יהיו  אמצעי ייצור ויסתלפו – מדוע התנגדה פועלי ציון לקבוצת קבע.?

מדוע  התנגדה  הפועל הצעיר  להתיישבות קבע של פועלים – חשש מפני  החלוץ הנודד.

הנודדים. עד שנות השלושים

הוויכוח על  רמת חייו של הפועל בקיבוץ- הסמינר  הרעיוני  בעין חרוד.

הוויכוח  הסוציולוגי על ההסתפקות במועט.  שיקוף של הכרח. חוסר  חריצות ממוסד.  מצב  זמני ותהליך יציאה ממנו.

 

5.אור גנוז אור זרוע
האמונה באור הגנוז לעתיד היא חלק מן החימוש האוטופי הגנוז במקורות. היא מדגישה את התחושה כי העולם לא ניתן למיצוי בנגלה. כי העולם כפי שאנחנו מכירים אותו אינו אלא פוטנציאל המבקש להתגלות. האם בתהליך התבגרותנו אנו מממשים פוטנציאל זה או מתרחקים מן האפשרויות שבאנו לממש בחיינו? המאמין באור הגנוז מבין כי עליו לחפש אותו, לקבל עליו אחריות . עצם החיפוש יתרום ליכולתו להתגבר על החשכה המקיפה אותו. החשכה אוצרת בתוכה את כל שנכבה ומקווה עדיין להידלק. האם האור הגנוז מצוי בעתיד הרחוק או במרומים, בעבר הרחוק, בתכנית העתידית או אולי בעולם הבא?
האור הגנוז יכול להיות נוכח באור הזרוע המתקיים בעולם בנפש ובזמן והשואף להתגלות. האור הזרוע יכול לקרוא למאבק על נביטתו ומימושו .האור גנוז לימים יבואו , המסתתר בנשמות האנשים כאן ועכשיו מדגיש את האחריות לאחר ולעולם. הוא מצוי על סיפם של אירועים . האמון באור הזרוע הוא אמון בנביטה האפשרית . יש בו סוד המחכה להתגלות. רבים מגילוייו של ההווה אינם אלא סימפטומים לגנוז ואותות למה שיתגלה אי פעם. האור הזרוע מחייב . האם ניתן להסיר מכשולים לגילויו? האם מכשולים אלו מעמידים אותנו בניסיון או אולי מפתים אותנו לשבור, לפרוץ את הקופה הנעולה? האם אז יתגלה?
גם אם האור הגנוז בשחקים הוא מקורו של האור הזרוע בעולם הוא יכול גם להתנגש עמו ולסרב להתגלות. אז האור הזרוע הנראה בעיננו כיסוד אופטימי במהותו יכול להפוך פניו ולעורר את השאלה מדוע אין הוא מתגלה. האמונה בו יכולה לפתוח פתח לתפישה של קץ הזמנים ושל אחרית הימים, אותה פרשת דרכים שבין גלות וגאולה. בתפישת האור הזרוע טמונים איפה רעיונות שונים ומסקנות סותרות. כולן התגלו הן בתקופת המשנה והתלמוד והן בתקופה החלוצית.

5. שלא על מנת לקבל פרס

בין שכר לפרס. אסור להלין את השכר.

בזכרון יעקב פועל עובד אצל  איש מאמין וחרוץ. עובד אצלו ביום וחוזר לביתו. נותן העבודה  רץ אחריו ומבקש ממנו  שלא יביא  אותו לידי חטא שילין את שכרו.

זהו צידו השני  של עבודה לא  לשם קבלת  פרס. יש הבדל בין שכר לפרס. שכר חיוני לקיום האדם העובד פרס מעבר לצרכים.  הוקרה והכרה  בכוחו של מקבל הפרס. יוצא  דופן.הרמב'ם מדגיש את ההבדל בין השכר לפרס.  הפרס אינו ניתן כחוק. בא מפרוסה.

 

אנטיגנוס מסוכו  הדורש את  הדרשה  הזאת  הוא חוליית מעבר בין כנסת הגדולה  לשלטון הזוגות. כלומר  הוא חי  בתקופת  בית תלמי, תקופת התרגום של התנ'ך ליוונית. בין תלמידיו מצד אחד נושקים את מרד  החשמונאים ובחלקם נמסרים  כמייסדי הצדוקים והבייתוסים.  שפרשו מהפרושים.

מורא  שמיים הוא  כנראה  יותר ברור  מה זה  בתקופתו מאשר  בתקופת יוחנן  בן זכאי המתווה דרך אחרי החורבן. אמנם יש  המציגים אותו כמי  שחי בין הזמנים של סיום הנבואה ונציגיה לבין  התחלת תקופת נעילת התנ'ך ופתיחת  תורה שבעל פה, כלומר  גם כמי  שמתחיל בכיוון של  החלפת הנבואה  בתפילת הקבע. כיוון זה יתחזק  עם חורבן הבית. בו יקימו את המקדש מעט בבתי הכנסת.

 

השאלה של שכר ופרס היסטוריים מעסיקה מ אד את החלוצים לא רק באופן אישי אלא ציבורית. האם לא מתהווה מצב  המוכיח כי הניסיון שלנו  להקים את המפעל לא מלווה לא בשכר ולא  בפרס. כלומר  כל הניסיון עומד להיכשל. הדבר מוכח על ידי הנטישה  של החזון על ידי החוזים.

תופעת הירידה  מן הארץ והוצאת דיבתה בגלי יורדים. הנמלים בהם נפגשים העולים והיורדים רק  מדגישים את  הצורך  לשמש  את החזון בלי  לצפות לפרס או אפילו לשכר.  איך מכינים את העולים למצב זה? צריך לכבות ציפיות ולעורר קשב מיוחד למציאות. לקרוא  מחדש את  שמתגלה. האם דומה  התייר  הציוני שבא לקיבוץ  כדי לראות את ההתרחשות הפלאית למי  שחי בקיבוץ ונוכח לדעת כי אין פרס, אין שכר ואולי גם אין מורא  שמים?

 

בתקופת העלייה  השנייה השאלה  היא במיוחד אישית. מהו אורח החיים שאדם נוקט בו  במיוחד בתקופות של שבר. האם יוכל להתרכז בעיקר. לנווט עצמו בתוך חייו אל העיקר ולא לשקוע בבריחות או בתחליפים. ברל כותב  לאחותו  הצעירה חנה על כך. לבחור  בחובות הפנימיים האמיתיים עם קרבנותיהם ועם אושרם.

גורדון מציע  אלטרנטיבה לא לפרוש מן החיים לנוכח הקושי אלא להרחיב אותם דרך הקשר  אל הטבע ואל העבודה. לא עבודה  לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה, כלומר לא על מנת לקבל פרס  אלא כדי להרחיב  את  החיים.

לימים יכתוב  על כך בובר  על עתות  אמונה

היתה לנו חגיגה של אחד  במאי כותבת  עליזה פאס מחבורת חירות בגבעת ברנר,  תחילה  השתתפנו בחגיגת  כל פועלי המושבה ואחרי כן בערב- – ערב נפלא היה !- חגגנו את החג לעצמנו. יהודה  שרתוק  היה  אצלנו. הוא  ניגן להפליא. זעזע  את כל אחד  מאתנו מתוך געגועי- הבדידות שלו. אותה  שעה  ראיתי  את י.  ונעשינו  קרובים  זה לזה עד מאד.

אלפרד ואני מבינים איש  לרעהו, אנחנו כאילו מדברים גלויותזה  עם זה בשיחת עיניים  בלי  אומר ודברים.

 

אין פרס, אין שכר, האם יש מורא  שמיים?

ב1923 יש מגיפת ירידה  מן הארץ. זוהי שנת משבר  העלייה  השלישית . חיותה  בוסל הולכת להיפרד מהיורדים. עד אז עושים את זה  בחשאיות,  בתחושה  של כישלון אישי. עכשיו עורכים מסיבות פרידה, בריש גלי. חיותה כועסת על הכעס של עצמה  על היורדים. למה  צריך לכאוב לה  שאנשים מקבלים החלטה כזו? האם אין זה  מעיד  על  חולשתה. על כך היא  כותבת  ביומנה.

אך גם בין הנשארים בדגניה יש תחושות  קשות.  תחושה  של  ריקנות, חילון, תחושה  כי  היסודות שדחפו לעשייה  הגדולה נמוגו. בסידרה של  שיחות בדגניה  אנשים מעלים ערעורים כבדים על  המתרחש.  יש הנבהלים מכך וחוששים  כיח הרהורים מסוג  זה אין להם מוצא. אך כעבור זמן קצר הם מחליפים תפקידים וטוענים הם עצמם לחילונה של דגניה לא  במובן של ההעזה לביקורת , של השחרור ממוסכמות מקובלות ושטחיות  אלא חילון  במובן של אובדן אמונה.

 

דגניה  מתגברת. אך ב1929  האזעקה מגיעה מגבע. גל גדול של עזיבות פוקד את המקום. העוזבים מאמינים כי גבע  קטנה וסוחטת את האנרגיה של הבנין של המפעל הציוני הגדול. גבע נראית בעיני חלק מעוזביה כפוריטנית מדי ,  כתובענית. הם מבקשים לנחות על קרקע הבית הפרטי.  חברי גבע חשים כי כנראה אין שכר, אין פרס יש רק ספקות ואדישות, ייאוש והתפרקות. הם מודיעים למוסדות  את מצבם. דגניה  נחלצת לעזרתם. בתחילה  בביקורת ואחר כך  שולחת את תנחום שיבוא  למקום  ויפיח בו אמונה ויציבות.

כל שבוע בשבת מתכנסת דגניה  בחדר  האוכל  להקשיב לעיתון  הנקרא  בקול  בפני החברים. מספר  העיתונים המגיעים למקום  לא מאפשר לקרוא אותו. באותה  הזדמנות  מספרים החברים שהיו בעולם הגדול מה  קורה . כשמגיע תנחום  מבקשים ממנו שיספר  מה  קורה  בגבע.  והוא עונה : הקוף רוצה  בחזרה ליער.

 

על אף הכל טוב כאן ואני מקווה  כי  המציאות הארץ ישראלית תחשל אותי ועוד אשיג הרבה, אני מלאת תקווה.

ניתן להבדיל ביניהם על ידי  האבחנה  בין חייל לשכיר  חרב. זה וזה מן הראוי שיקבלו  שכר אך אלו עושים את  הפעולה  מתוך  שכנוע. ואלו כדי  להתעשר.  המניעים לפעולה  שונים.  האם יכולים  להשתנות ?

פעולה  לשמה מצטרפת לחשבון החיים.  עליה  אני מוסר דו'ח  סיכום.  רבי יוחנן בן זכאי הידוע בתורתו, הידוע בכך  שדיבר עם  דקלים, כלומר שהוא ידען וצדיק ובכל זאת בוכה. האם בגלל העובדה  שנאלץ לשנות כל כך מן  המסורת אחרי  החורבן. אין הוא  יודע  אם  המהפכות שביצע מתאימות  למה  שהיה מצופה ממנו מטעם האל. כלומר כשעושים משהו  מקווים לתגובה כי מה  שעשינו נכון.לא רק   ששלמים אתו אלא  שהוא הדבר  הנכון  לעשותו.

הצדוקים והבייתוסים לא  האמינו  בעולם הבא. על כן לא היו יכולים  להאמין כי  אם הם  מסתגפים היום לא ייענו  מחר. לא נלך לגן עדן  ואין טעם  לחסוך כדי להגיע  אליו ולהנות ממנו. אילו ידעו לא  היו מזלזלים בחכמים מהעיר  אינם  בטוחים שיקלטו

המלאכה  ביום השכר  בערבית. נכנסים ליום בלילה כדי ללכת  בכיוון אופטימי מן החושך אל האור.  מקלים את השכר  בעת  קודרת.

האם יש דרך  משלא לשמה  עד לשמה. המאמין הפדגוגי טוען כי יש  דרך כזו שהילד  יקרא בגלל הדבש וילמד לקרוא מתוך  האהבה לקריאה. אך יש  גם  ספקנים הטוענים שכל פעם  נצטרך להעלות  את  רמת הפרס והיכולת  לעשות  דבר לשמו לא  תימצא.

אליטות לא  תמיד   מסוגלות להאמין  בכחם של  נושאי פעולתם להצטרף לאליטה ולעשות דברים לשמם.  לאלו  קשה להאמין גם שהם  יכולים לרשת את  אלו  שפעלו שלא  על מנת לקבל פרס  יכולים להפוך למכורים  לפרסים.

העשייה שלא  על מנת פרס יש לה פרס :יצירה, פינוי זמן לחיים  הממוקדים.

ברל כצנלסון  כותב לאחותו חנה , הצעירה ממנו כאב הכותב לבתו. כשמת אביו  בעודו ילד הפך הוא לראש  המשפחה וראה  עצמו אחראי  לאחיו. הוא  כותב לחנה על התורך שלא להסיח את הדעת על ידי תחליפי חיים. הצורך להתמקד ו'ללכת ישר  אל בת  המלכה'. כלומר לא להיסחף לפעולות  נושאות פרסים מדומים שאינן מבטאות באופן ברור את  הזיקה  אל  המטרה.מכתב זה  הוא אחד  המכתבים  המיוחדים  שנכתבו על ידי ברל כצנלסון שהיה ער מאד אל  ההיסחפות אל מטרות  שווא, אל הפרסים הנקרים בדרך.

עם תום מלחמת העולם הראשונה  התכנסה וועידה  של אנשי  רוח כדי לבטא את סלידתם מן  המלחמה  ומן  החומריות . לברל עמדתם נראתה  מתעלמת  מהעול  שהיה צריך לדעתו לחייב אותם שלא  לשקוע בחלום בעוד  הם מזניחים את  תוגת המציאות והמחויבות שהיא  מטילה על בני הדור. לשם כך הזכיר את  אמרתו של ניטשה  בדבר  שלושת  גלגולי הרוח הגמל, האריה והילד. תוך כדי כך  אפיין באופן יוצא  מן הכלל את  ניטשה. רואים מתוך איפייונו עד  כמה  יכול היה  לקרוא  את הפוטנציאל  ההשראה  אך גם את פוטנציאל הרשע הטמון  הדברים של ההוגה שהשפיע  כל כך על בני דורו.

ניטשה  שלשת שלבי הרוח. הגמל היכולת לשאת, האריה  היכולת למרוד וליצור והילד שממנו  נובעת  עשייה  ספונטנית.  האם אנחנו יודעים ללמוד לטהר  בעבודתנו ולשנות את המניעים שלנו בפני שיקולים של  תהודה או מתוך אהבה מתקרבת וטהורה.

החלוציות ושלב  הגמל : קרבניות, אי ציפייה  ליצירה . היכולת למרוד לצפות לבלתי  צפוי, לכאוב ולהתייאש ורק בשלב מיוחד.

החלוציות ושלב  האריה : הכוח לחדש, לחיות באי וודאות. למרוד.

החלוציות ושלב  הילד : מציאת הטעם והאושר  בעצם העבודה. .

בריחה לתחליף, עייפות מהמטרה ושקיעה  אמצעים.  אי יכולת להיות ממוקד ולמעשה  ייאוש  מהיכולת לבצע משהו מתוך היכרות . שרה מבקשת לא לבזבז את החיים. ברל מבקש  אותו דבר  מאחותו. האם  זוהי עבודה  לשמה לא מתוך  רצון לקבל  פרס.

העבודה כניסיון להשתחרר מעבודה  לשם פרס.  ניסיון להתרכז  בה. לא בתרומתה.  הצייר שאינו מצייר  בתקווה  לתגמול כספי האם הוא  מתאר לעצמו שיש  עולם הבא  של ציירים שהוא  תהילת  המוזיאונים ?

תקופת מאמינים מול תקופה  אחרת לא נמדדת בהצהרות ותפילות  היא  אמונתם של החקלאים כי   הם זורעים ועובדים ואינם מהססים ודנים או פורשים מתוך ספקנות.

אנטיגנוס  איש  סוכו  תנאי, יורש  שמעון הצדיק.  בין תלמידיו  צדוק ובייטוס.

הלנת שכרו של  חלוץ מתחמן  שמונה  לשמירה  במושבה  חדרה. ימים רבים לא  קיבל את שכרו עד  שהחליט לא  לבא לשמור.  בנים מהמושבה  באו להכות אותו.  קוראים להם למשפט  במושבה ושני הצדדים יוצאים אשמים.  ברל קורא לכך משפח במקום משפט וכותב  את  אחד   מכתבי האשמה  החריפים ביותר  על  מצב  התימנים  בחדרה.

דבר אחר  הוא לעבוד  על מנת לקבל פרס.  עבודה שבאה לכאורה כדי להיות עניינית, מגלה  כבוד לזולת ולמטרה שלשמה  היא  נועדה אך למעשה פוזלת אל תועלת עצמית ויוהרה. הויכוח על  הסתפקות  במועט האם היא  נועדה להיות מענה  לאפשרויות או  מכוונת  מטרה לעצמה.  התיאוריה שאומרת כי  קודם היתה הסתפקות במועט ואחר  כך היתה  אידיאולוגיה  של ההסתפקות  במועט? האם ההסתפקות  במועט מביאה להתרכזות  במטרה?

האם העבודה למען הציבור, העם, המעמד היא על מנת לא לקבל פרס? האם היכולת  להתחלק  עם הזולת, לחלק את  מה שיש לך עם זולתך היא  העדות שלא  על מנת לקבל פרס ?

לקבל פרס יש בכך משהו מיידי. לא בעולם הבא ולא באחרית ימי. כאן ועכשיו.לעומת זאת  שלא  על מנת לקבל פרס לעתים זה כדי  להסתכל על מכלול חיי ולא  על פרטיהם. האם ללכת  ממשימה למשימה ולהשאיר  את ההתחלות לפתח למימוש  רצונות של  מישהו אחר?  הפנייה  אל זולת היא  לא  על מנת לקבל פרס ?  האמן הרעב למען יכולתו ליצור הם הוא  עובד למען  סוחר  האמנות והאספן באחרית הימים ?  האם  הוא יכול לומר אני עובד לא למען  קבלת פרס. עובד למען יצירתו ולא למען  עצמו.  במסגרת זו אפשר לראות את  מחיקת המילה  פרנסה  מהלקסיקון  החלוצי.  אנחנו עובדים או למען החברה, או למען  הרחבת  התשתית הכלכלית 'המשק', אנחנו עובדים כדי להיות שותפים בבניין . אנחנו מוכנים  לחיות חיי מחסור למען  הרצון ליצור למען המטרה. לא  על מנת  לקבל פרס מיידי אלא פרס  היסטורי. למעשה  שלנו תהייה משמעות.לא בעולם הבא אלא לילדינו, לעם שלנו, לארץ.

שלא  על מנת לקל פרס משמעותו גם  התרכזות בתהליך העבודה ולא  בתוצאותיה. לקבל  תגמול על לא עבודה  בכפיך הוא חטא. צריך להוכיח כי יש קשר  בין העבודה  לבין יכולתך לצרוך.  לא ניצול ולא בזבוז.

יש הנחה  כי  עבודה  שלא לשמה  היא  גם  מכוונת  לתוספת יוקרה ליכולת שליטה  על הזולת בזכות הפאר וההדר שאת  מתנפח בהם. כלומר לא רק  העובדה שאתה לובש בגד יפה  המעורר קנאה אלא כי אתה  משתלט דרך כך על זולתך ללא קשר  עם סגולותיך או כישוריך.

הארץ בשלב  מסויים  היו  וועידות שעסקו בכך. האם ההסתפקות  במועט  היא  ההוכחה כי לא עושים את הדברים כדי לקבל פרס?

רבי עקיבא וכביש טבריה  צמח.

דרך הפוכה עשה  רבי עקיבא מדרכם של  החלוצים הוא הגיע מהעוני והבורות אל תלמוד  התורה. הם הגיעו מתלמוד  התורה  אל העבודה. שני הפרוייקטים נראו  כבלתי  אפשריים. הדרך  של חציית הקווים שהותוו  למראית עין על ידי   הסוציולוגיה והפסיכולוגיה בעזרת כוח הרצון.  המעבר מבית המדרש לשדה ולמחצבה היה  מהפכה של צעירים  בעוד שרבי עקיבא עשה את הדרך אחרי  ארבעים שנה  לפי  המסורת.  אולם הגשרים  ביניהם ברורים : בשניהם ניכרים העקבות  של השדה והלימוד. של המאמץ האוטופי. נראה  היה כי  רבי עק4יבא קיבל את  הפיצוי בעושרו הגדול ובמנהיגותו  הסוחפת אלא שהסיפור  הסתיים בקידוש  השם.  הסיפור  של החלוצים הסתיים לרבים מהם  בהגשמת חזונם  המדיני אך  גם בתחושות קשות של החמצת החזון של העבודה, השותפות, המיזוג  בין חיי המעשה וחיי הרוח.

רבי עקיבא מתואר  כמי שעשה  את דרכו לתורה  כמסתת אבנים ושופך אותם לירדן. עבודה  ענקית מהסוג הזה נעשתה  על ידי החלוצים בעמק  הירדן , עבודה  של  סיתות אבנים לצורך  בניית דרך, הכביש  מטבריה לצמח.  המעבר מן המטאפורה לחיי המעשה היא  אופיינית להרבה מן  היצירה  החלוצית שביקשה לגלות את היסודות הריאלים  המצויים בדיונים של מהמשנה והתלמוד, את הגאוגרפיה,   את  דרכי העבודה החקלאית את  דרכי בעלי המלאכה, את  שמות החי והצומח. את חוקי הקהילה  כפי שיושמו בזמן ובמקום. לדידם של החלוצים זה  היה פרק  במסע שלהם אל  הקונקרטי, אותו מעבר הכרחי בין החלום למציאות . לעבור מן העבים מעל  אל כאן  על  פני האדמה. לא  על מנת למחוק  את הרוחני  אך  לא להסתפק  בתלישותו. האם ניתן להחזיק בשני הקצוות ולאחד אותם בלי להחניק אותם?  זה לא  היה  ברור  אך היה  רצון עז להתנסות בכך.

 

שני סיפורים על הדרך חשובים כאן סיפור  סלילת הדרך  מטבריה  לצמח כמעמיד את הדילמה של  הפעולה  בטבע מול  הזיכרון ההיסטורי  דתי והעימות בין  חיותה  בוסל ומתכנני האקוודוקט  לבית שאן.  בסיפור זה מופיעה   היצירה  החלוצית כיצירה המגלמת יחס לטבע ועומדת מול  הצורך הטכנולוגי לפגוע  בשניהם.

 

תוך כדי  סלילת כבישים נפגשים אנשי השומר  הצעיר  בדילמה דומה . כאן  במכתבו של  אליהו רפפורט חבר  קיבוץ א'  של השומר  הצעיר  הכותב  למרטין בובר המורה שהיה לרפפורט מקור השראה.

יהודה יערי  אף הוא חבר  השומר  הצעיר הסולל את הכביש  מחיפה  לג'ידה עומד  על כך  שהצפייה  התרבותית חברתית  שלו  להפוך את החלוצים לחבורה  קדושה  תוך כדי עבודה  לא מתרחשת והדבר  בא לידי ביטוי  בעובדה  שהארוחה  שבדרך כלל  היתה  בעם היהודי  חלק מפולחן מתחלנת בעדה  החלוצית.

שיחה  בדרך העולה

 

דיברנו על הדרך, על כביש  טבריה צמח, על סלילת הנתיב של  חכמים וחלוצים. העסיקה אותנו המטרה,  הדרך, האחריות למטרה ולתהליך, העבודה  והלימוד.  חשוב להדגיש כי  גם הסלילה  של הכביש  וגם לימוד  התורה  אינם  דומים למחשבה הטהורה של היחיד. הן נעשות באופן ציבורי. במובן זה  הן  פוליטיקה, לא פוליטיקה כרכישת כוח  ועמדה  אלא פוליטיקה  כעניין ציבורי. כמשא ומתן. כאירוע מתרחש  במרחב החברתי. כעין פעילות של  הפוליס. כאן היא  מתרחשת  בבית המדרש  בבית הכנסת ואפילו מגיעה  אל  השוק וכאן היא  מתרחשת  במרחב  העבודה והדיון  החברתי ציבורי.

 

הקיום של תלמידים ופועלים המשתתפים בהליך שהוא מעניק להם מעמד שווה  אינו מסיר  מתחים. לעתים רק  מגביר  אותם.  בין תלמידי  רבי יוחנן בן זכאי, המשתתפים בבית מדרשו נערכת השוואה. לכל אחד תכונות משלו אך יש  גם ניסיון לשקול אותם הדדית.  מי  שנראה כעולה  על כולם לפעמים  משלם  על כך מחיר כבד.  גם בין החלוצים יש טיפוסים שונים. גם שם לעתים המתח בין השווים גדול.

 

אל תחזיק טובה לעצמך. לכך נוצרת זוהי מעין שבועה שבאה למנוע  את יצר  הגדלות של הלומד  הרבה.

הלימוד  הוא  גם עניין של יכולת לקבל, ללמוד מן המורה. לקבל את מרותו. להיות קשוב  לתורה  שהוא  מעביר מדור לדור.  היכולת  להיות אקטיבי  בפאסיביות שלך , להימדד ביכולת לספוג  חוכמה. מן הצד  השני עומד הכישרון ליצירה להיות מעין מתגבר. אנו מתוודעים לתכונותיהם של תלמידי רבי יוחנן  בן זכאי.    כאן מודגשת  עליונותו של אלעזר  בן ערך.

 

גם כששואלים על הדרך הישרה  שידבוק  בה אדם מתגלה  עליונותו של אלעזר  בן ערך.  כל שאר החכמים  עוסקים ביכולת של  החכם להגיע אל העולם, אל החבר, אל השותף, אל ראיית העתיד או הסובב. הוא  היחידי שמדבר  על  תחושות הלב אל הפנימיות המכילה את הכל.  לכן דרכו מכילה  את כל ההצעות של  חבריו.

 

הסיפור  של אלעזר  בן ערך נגמר לא טוב. לפי  המסגרת כאשר  מת רבי יוחנן בן זכאי הלכו תלמידיו ליבנה. רבי אלעזר הלך לאמאוס.  המדרש מאשים את האישה המפתה  אותו לחשוב  כי שאר  התלמידים הינו צריכים להגיע  אליו ולא הוא  אליהם. התוצאה  הוא  שוכח את  התורה. בשלב  מסוים הם  מבקרים אותו והוא  שכח  את התורה. הוא  אפילו לא  יודע  לקרוא.  הם בוכים איש  על צווארי רעהו והתורה שבה  אליו אך לא  מופיעה  בטקסטים.  לי נדמה  כי יש  עקיבות בעניין אותו לב טוב ולב רע הקושר את  הכל אל  הפנימיות  מתיר  את הקשר  אל הלימוד  כמעשה  חברתי.

 

בסיפור  של  אליעזר  בן הורקנוס  מופיעה התורה  כנובעת מן המורה.  המצנזרת  את היצירתיות בפני  המורה.  היכולת לצמוח תורנית נובעת מהיכולת להתרכז  בחיי לימוד, לוותר  על החולין. הוא נמצא בערנות מוחלטת, בהאזנה  מוחלטת לסביבה כסביבת תורה.  אך כאשר  רבו עוזב  את המקום הוא  כמעיין המתגבר , יוצר 'ופניו  מאירות כאור חמה ואין אדם יודע אם יום ואם לילה.'

 

אחד  הדברים המופיעים לא  מעט  בספרות המשנאית  תלמודית  היא תורה  המתגלה בדרך.  הרי ההלכה  היא  הליכה. מעין דרך הקודש בנוסח  הטאו  המזרחית. הדרך היא  המסלול של הקדושה.  בסיפור המופיע  במסכת חגיגה  מסופר  על  רבי יוחנן ואלעזר  בן ערך  בדרך  שרבי יוחנן  המכיר  את תלמידו מצפה  לדיון בתורת המרכבה  שהיא  בעצם אותה  חוויה יסודית שאינה  מתנהלת  בציבור אך הציבור  יכול  לראות כי עובר  על  העוסק בדברי מרכבה משהו  החתום מפירוש. גם שאר תלמידיו  של רבי יוחנן בן זכאי  מסוגלים לעסוק  בדברי מרכבה. יש לכך עדים המספרים על כך לחבריהם תלמידי החכמים.

 

אשה תינוק ותינוקת  ניצחו את רבי יהושע  וכולם בענייני דרכים.  רבי יהושע . הם אלו  שמצויים מחוץ לעולם התורה יודעים באינטואיציה  את שלא  תמיד  מתגלה בפני המצויים בעולם התורה.

 

נוח נפתולסקי היה  אחד  מחבורת היחד. שלישיית החלוצים ובהם  גם  בנציון ישראלי ומאיר  רוטברג. קראו להם חבורת היחד לא  משום שהיו  הרבה יחד אלא משום תמיד  התגעגעו זה לזה.  נוח היה  איש  הצמחים, השירה, החקלאות האינטנסיבית.  יחד  היו ברחובות לפני שעלו לכנרת ובתקופת כנרת הראשונה.  אחר  כך נפרדו זה  מזה.  נוח  היה  האיש  שהקסים את רחל  המשוררת ובעקבותיו הלכה למסלול  החלוצי. דרכו כנראה  הכירה  את אהרון  דוד  גורדון.  הוא  היה  האיש   שגילה  את השושן  הצחור. היה נודד על פני כל הארץ עד  שהתיישב  בגבעתיים הקים  משתלה  והיה  לימים האיש  שייסד בצוואתו את הגן הבוטני של העיר תל אביב. הוא נפטר  רווק והוריש  את כל רכושו  לקרן הקיימת.

 

את המסה  על חמישה  אנשים  הלכו בדרך מצאתי במזוודתו.  יש  עוד  נוסחה שפורסמה   בספרו  של שמעון קושניר  אנשי  נבו שהוא  תיאור  חייו.

הטקסט עצמו  לקח לא  מעט מהספרות המדרשית אך ניווט  את המקורות לשאלה  הקיומית שהעסיקה  אותו כחלוץ.

 

מחמשת האנשים שיצאו לדרך החמישי לא מדבר. כנראה  שהוא  נוח  נפתולסקי עצמו. היו ניסיונות שונים  לפרש למי התכוון נוח  נפתולסקי ברשימתו. ברור כי הוא זה  שמסתכל פנימה.  מה קובע הכוונה או המעשה? המעשה המוביל לתוצאה או המעשה  שמצביע  על הכוונה? העתיד תמיד עומד  כשופט אך  נוח קובע כי השיא  הוא  דווקא המצב שלא הגעת עדיין  אך מגיע לך לחיות על הפסגה ממנה  נשקף לא ההישג  אלא  החלום לעתיד.

 

מאותה  עמידה  מול החזון הבלתי מושג אנו מביאים עוד דבר  שנכתב  על ידי  נוח נפתולסקי הקשור לדעתי  עם העובדה  הקשה  שנוח נפתולסקי לא פתח  את דלתו בפני  רחל המשוררת עמה  היה  כל כך  קשור.  במכתבו אליה  הוא יכתוב לה  כי לא  יכול היה  לקלוט  אותו בביתו כי  אין לו בית אך  בתוך תוכו חש    כגיבורי  שיר השירים 'אנה  מפניך אברח'…

6. אבות ובנים

יציאת הבנים לדרך חדשה, גם דרך של לימוד, גם דרך של עלייה ארצה, גם דרך של הפיכה לתלמיד חכם , גם דרך של הכרעה להיות פועל עברי חייבה לא פעם קיטוע, מרד, פרידה מן ההורים.
כך חלק מהחכמים נפרדים מהוריהם כדי לסלול דרכם לתורה, כך חלק מהחלוצים נפרדים מבית אבא כדי לחיות חיי עבודה בארץ ישראל. . הפרידה מבית אבא קשה לעתים מתלווה בנתק, לעתים אחריו
מגיע פיוס. סיפור הפרידה הוא חלק בלתי נפרד מן המסורת העוברת מדור אל דור.
פרידה זו מלווה גם בקשר עמוק, בדיאלוג, בכאב המציין את האהבה הפרושה בכל התהליך.האם הפרידה מן ההורים היא  הבנייה עצמית  או מרד מוחק  מקורותיו. האם  המרד חיוני או יש לראותו  כשבירת כלים. האם פרישת כנפיים אל ההרפתקאה המלווה בדאגת הורים או  מרד אדיפאלי המביא לניתוק? האם  קנה  המידה  הוא תגובת ההורים או  מחוות הבנים.

בפרקי אבות ובמסורת החלוצים החשש של ההורים הוא  אחד: תלישות  מהחיים הקונפורמיים. , סטייה  מהנורמה.  גם בפרקי אבות וגם  בספרות החלוצית  מופיעה דרך אל המרד  העוברת  דרך תחושה  כי  יש משהו לא  אותנטי במציאות בה  אנו חיים, במציאות היומיומית של ההורים והמשפחה.  תחושה  של חנק.  אך גם מלווה  אותם תקופה  שהם חיים את  כאב  התלישות , קריעה  בין העולמות. הצמא לתורה ומגיע  לעולמה  בלא  ציוד, מכיר  בבורותו, מבקש/ לדעת ומודע לדרך הקשה  שעודו לעבור.  החלוץ  שחש שהוא עוד  בארץ  לא לו ואחר כך מבקש להפוך לאיש  עבודה, לאיש  רעיון המסוגל להתגבר  על המכשולים. לעתים הסיפור  נגמר  בטוב – בפיוס  בין הורים וילדים.  בהכרה במהפכת הבנים.  לעתים הסיפור מסתיים  בטרגדיה בירידה  מן הארץ  בשיבה  אל  הבורות. בכפירה.

לעיתים הדיאלוג  בין הורים לבניהם נעשה מתוך הנחה שמה  שעושים הבנים  הוא הגשמת חלומותיהם של ההורים  שנעזבו בדרך חייהם, בגלל אילוצים. הנחת  הבנים  במקרים אלו  שההורים  חייבים להכיר  בכך  שהמעשה  היוצא דופן של הבנים איננו הזנחה של  ההורים אלא  מעשה  של ניצחון מאוחר שלהם ושל  קהילתם.

בציונות יש  הרבה  מקרים שההורים  ציונים בדרכם והבנים עולים ארצה, מגשימים את  הרעיון לו ההורים מטיפים בגולה אך ההורים מתחננים בפני הבנים לא להגשים את רעיונם באופן קיצוני.  לעלות ארצה ולחיות בעיר, לפתח  בה  קריירה ומסחר. להמשיך את אורח  החיים של ההורים בגולה רק בארץ ישראל. במקרים מסויימים ההורים עולים ארצה בעקב פניית הבנים אך  בארץ נוכחים לדעת שהבנים אינם מסתפקים בעלייה ורוצים להגשים רעיון  נועז יותר  של עבודה וחברה.

אינני יודע  אם יש  סיפורים תלמודיים המספרים על בנים העוזבים את הוריהם העניים וזונחים את אחריותם כבנים לרווחת הוריהם.  רוב  הסיפורים שאני מכיר  הם  סיפורים על בתי עשירים  מהם יוצאים בני תורה ומאבדים את רכושם . אצל  החלוצים התמונה  אחרת. יש לא מעט בני עשירים שמאבדים קשר  עם הוריהם.  אך יש  גם לא  מעט  מקרים של בנים העולים ארצה ולמעשה  מותירים הורים ללא עזרה. אחד  החלוצים כותב  כי  בעירו היתה  הגירת אידיאליסטים לארץ ישראל  והגירת  קונפורמיסטים לארצות הברית אך הוא  לא יכול לסלוח לעצמו על כך  שהאידיאליסטים  למעשה  זנחו את  הוריהם לעוני.

איש  גדוד  העבודה   המחיש את המצב באופן  מיוחד. הוא  הצביע לפני על העובדה   שמחנה  גדוד  העבודה  בתל אביב   היה למעשה  מחולק  לשני מחנות המחנה שקיים  שותפות מוחלטת וזה שהורי חבריו היו עניים ונזקקו לעזרת  הבנים. שאלה  גדולה  היא  איזה  מחנה  היה  סוציאליסטי.

שאלת האבות והבנים מופיעה  בעידן החלוצי בשאלה  קיצונית של עזיבת המסורת ולא  רק  עזיבת הבית.  החילוניות נתפשת כתפישה  של הבנים בעוד שהתפישה  הדתית  כתפישת האבות.

בברית החדשה  יש סיפור על הבנים והבן  הצעיר  העוזב  את הבית  סיפור המהווה אולי  תבנית לסיפור  שלפנינו. הבן  הצעיר  עוזב  את הבית למרחקים ושב אל הבית. אחיו הבוגרים  לא רוצים לקבל אותו כי עזב  את שדה אביו והשאיר  אותם להיות אחראים בעוד  הוא  משוטט.  אך האב  מקבל את הצעיר  הנודד כנראה  סמל הנוצרים לעומת הפרושים  הנותרים  בנאמנותם …

לאה  גולדברג  כתבה  על כך  את שיר  האחים.בשיר  שלה  מופיע  קול שאינו מופיע בסיפור בברית החדשה. קולה  של האמא. לא תמיד  הוא  קול לעתים  הוא רגש אילם  המופיע במחווה אך הוא ברור. שלא  כמו בברית החדשה  בה  האב  הוא  הסולח כאן  הוא השופט והיא  האמא  היא  המקבלת ללא תנאי.

.

רבקה ספיר

חברת קבוצת כנרת. למרות ביקורתה הרבה כל השנים חיה בקבוצה ועבדה בה. הגיעה עם הוריה לקיבוץ והיתה חלק ממשפחה ענפה במקום. אהבה אמנות , במיוחד מוסיקה. הקימה משפחה עם מאיר שהיה ממנהיגי כנרת, פעיל מאד גם בקבוצה גם בארץ. סגנו של שאול אביגור בהגנה. הם ההורים של נעמי שמר.

פניה ברגשטיין

משוררת וסופרת חברת קיבוץ גבת. נודעה כמשוררת וסופרת ילדים 'בא אלי פרפר נחמד'. משוררת עברית עוד בפולין. תיעדה בשיריה את פרידתה הדרמטית מן ההורים. ערב עלייתה ארצה חלתה בלבה .
בהיותה בקיבוץ למרות מאבקה המתמיד עם מחלתה עבדה וכתבה רשימות ושירים רבים. עם בא הידיעה על הרצחו של אביה ואחיה בשואה כתבה את השיר שתלתם ניגונים המבטא את הקשר העמוק בין הדורות למרות הפרידה.

המפעל הציוני ביקש למדוד  עצמו  ביכולת  ליצור ילדות עברית חדשה. לא ילדים  שהם בוגרים שלא  הבשילו אלא ילדים המפתחים  תרבות משלהם. הקשובים לטבע, לא נגועים במחלות  הציוויליזציה  הזקנה  והתלושה אלא  מסוגלים  לפתח זיקות  מיוחדות לחזון ולממשות.

כמו תנועות מהפכניות  ומשכילות אחרות  הציונות ביקשה   להקים בתי ילדים וגני ילדים להוציא  לאור  ספרי ילדים ולכתוב  שירה ותאטרון  המיוחדים להם.

ילדי הארץ  או עולים חדשים שהגיעו  בילדותם חשו זרות  מסויימת  כלפי הוריהם לא רק  כבני מהגרים  הנאחזים בתרבות  קולטת אלא  כמי שחי  באינטנסיביות  ובייחוד  את ילדותו ומפרש  אותה  מחדש כקשורה  עם הוויתו  של הילד  הנמצא בטבע והמועמד לתפקד  בחברה  החדשה.

7. סוללי דרכים

בימי העלייה השלישית נסללה דרך בידי החלוצים מטבריה לצמח. הסלילה היתה מלווה בהתנסות שהיה בה לא רק עניין חומרי. היא הפכה לסמל. סמל ההסתערות , חווית היחד, העמידה באתגר ותחושת ההתקדמות. ההרפתקאה המבצעית הזו מוצאת לעצמה הד סמלי עתיק בתיאור דרכו של רבי עקיבא לתורה. מוזכרים אותם הנופים, אותה ההתגברות.
לימים יפרוץ וויכוח בין החלוצים האם דרך שצריכה להיסלל צריכה תכנון מוקדם או שתוך כדי סלילתה מתגלות האפשרויות הרוחניות שהיא פותחת . האם סלילת הדרך מחייבת הרס שרידי נוף וזיכרון קודם, האם יש הרס שהוא תנאי ליצירה ?
הכביש והמחצבה היו לסמל למפעל הגדול , לחדש שצריך לצמוח , ליכולת לעצב מחדש זהות ודרך.

יהודה יערי

סופר איש העלייה השלישית, חבר קיבוץ א' של השומר הצעיר שהקים את קיבוץ בית אלפא. זמן מה היה רועה במקום . עזב וחי בירושלים. כתב סיפורים רבים מהווי החלוצים אך היה גם קשור למסורת החסידית. עזר למרטין בובר בליקוט ספורי החסידים 'אור הגנוז' ותרגם את סיפורי נחמן מברסלב לעברית. טען כי מפגשו בירושלים עם חסידי ברסלב הביא לקריאת השם קיבוץ לצורת החיים המוכרת לנו .

אליהו רפפורט

תלמידו של מרטין בובר סופר ומשורר. חלוץ שעלה עם אשתו ובניו והצטרף לקיבוץ א' של השומר הצעיר שהקים את קיבוץ בית אלפא. היה סנדלר ומורה לחברת הילדים הראשונה בבית אלפא. היה מורה למתמטיקה בבית הספר הריאלי בחיפה ובונה כינורות בתל אביב.

8. אל תרבה שיחה עם האישה

דמותה של האישה, תפקידיה ומקומה בשיח החכמים שונה מאד בין פרקי אבות ובין התקופה החלוצית. מסכת אבות כמו שאר המסכתות במשנה ובתלמוד נכתבו על ידי גברים. הם היו מודעים לעובדה הזו ולא ראו צורך להתנצל על כך. דווקא משום כך בולטות מאד כמה דמויות נשיות המופיעות בספרות התלמודית כמו ברוריה אשתו של רבי מאיר  , אמא  שלום אשתו של רבי אליעזר רחל אשתו של רבי עקיבא וילתא אשתו של רבי נחמן. הקורא הרגיש  של היום  יבחין  שכל הגיבורות הללו מופיעות תמיד  ביחס לבעליהן בעוד  היחס  של כל שאר  הרבנים איננו יודעים כלל  את שמות נשותיהם.

הרבה נכתב  על מעמד  הנשים בתקופת המשנה  והתלמוד  היום איש  אינו יכול להתייחס  לשאלה בלי   להתייחס  לפמיניזם כפי שהוא  מוכר  כאתגר  של התקופה . גם האפולוגטיקה  הטוענת  לכבוד  הנשמר  של האשה כאם, כיוצרת את הבית בעלת הכבוד ועד לבתי דין הטוענים  לדחיקתה  החברתית. מאמירה  המצדיקה  את מעמדה הנחות של האישה  מתוך עמדה  מסורתית ועד הרואה  בביטויים במשנה  ובתלמוד נקודת מוצא למסלול השחרור  של האשה. ההתיחסות היא  התייחסות של  שחזור המעמד מתוך  ביטויים אחרים, מתוך הסיפור  ותיאורים שלא  התכוונו להתייחס

תאריכים  של מתן זכויות הצבעה לנשים

קורסיקה 1755

1893 ניו זילנד

1897 הקןונגרס  הציוני

1902 אוסטרליה

1918 בריטניה

1920 ארצות הברית

1944 צרפת

1948 מדינת ישראל

1952 לבנון

1956 מצריים

1971 שוויץ

2011 סעודיה

האשה

לעומת הספרות המשנאית תלמודית רבים ממסמכי התנועה החלוצית נכתבו על ידי נשים. הגברים שכותבים בכל זאת את מירב המסמכים שמים לב לכך ומדגישים כי משהו משתבש על ידי כך.
התנועה הציונית היא אחת התנועות הפוליטיות הראשונות בעולם שהעניקה זכויות לנשים. זה היה חלק מחזונו של הרצל. אולם בכך לא פתרה את תחושותיהן של הנשים שעליהן לסלול לעצמן דרך חדשה. שאלה זו הפרידה באופן דרמטי את הקהילה של היישוב החדש מקהילת היישוב הישן. זה גילה התנגדות עקרונית להעניק זכויות הצבעה לנשים.
כתיבת החלוצות שונה במידת מה מכתיבת החלוצים. היא מאד אינטימית, כנה, נוטה לווידוי, מדברת פחות בהכללות ובדוקטרינות. היא חשה יותר מהגברים בפערים החריפים שבין דגלי התקופה וההוויה האנושית המתרקמת בה.

בתקופת העלייה הרביעית, דווקא בתקופת משבר לחברה החלוצית, מופיעים שיריה של רחל המשוררת, חלוצה מהעלייה השנייה שגלתה מהארץ ואחר כך נעקרה מעמק הירדן בו חיה ורקמה את חלומה. בשיריה המיוחדים היא מלווה את החלוצות ונותנת את הביטוי העמוק ביותר להוויתן.
ב1930 מוציאה לאור רחל כצנלסון רובשוב (שז'ר) את הקובץ דברי פועלות שריכז בתוכו כתביהן של רבות מן הפועלות ונתן ביטוי עז לרחשי ליבן.

בין הפועלות הללו פסיה אברמסון בת למשפחה מן העלייה הראשונה שהצטרפה התלהבות לחזון החלוצי של נשות העלייה השנייה אך נפלה קרבן לכאביה כאם ואיבדה עצמה לדעת.
בין הנשים המיוחדות לתקופה החלוצית חיותה בוסל שדרכה המיוחדת וקשריה עם יוסף בוסל מנהיגה של דגניה מגלה נחישות בעיצוב משפחה בה יקוימו יחסי שוויון וחירות לבני הזוג. עם פטירתו של יוסף נשארה בדגניה והיתה למנהיגת נשים נחושה.
חליפת המכתבים בינה לבין א.ד. גורדון מגלה את נחישותה והעזתה וכן את רגישותו של א. ד. גורדון ואת ראייתו הבהירה.
המתח בין הרצון לשחרר את האישה לבין החברה שלא פעם התנכלה לרצונה זה הביא לא פעם להתנגשות. מה שהיה נראה כפעולה הנובעת מהכרעתן של נשים התברר כתהליך ארוך המלווה במפלות לא מעטות.

 

בתקופת העלייה  הרביעית, עם  פעילותן של נשות עין חרוד ובהן יוכבד   ו      שמעלות  במלוא חריפותה  את פעילותה  של  החלוצה כתובעת  שיוויון לגבר. הדבר  הוליד  חילוקי דעות  אך גם ניסיונות להיאבק  על  מעמד הנשים בצד  של ייאוש  מאורגן מהמטרה. על ידי נשים וגברים בעת ובעונה  אחת.

9. קנה לך חבר

חבר, חבורה, חברה, קשורים למעשה של שותפות. שותפות המגלמת אחריות הדדית, מחויבות זולזה אך גם לימוד משותף. הלימוד איננו כלימוד שדרך קרב בין יריבים חושף את האמת. הוא לימוד של חברים שתחילתו ידידות והוא נבחן ביכולתו לעשות לחיזוק החברות אחרי הלימוד, לחיזוק האחריות ההדדית הנובעת מתוך הלימוד המשותף. כיצד יכולים להפוך יחסים של מורה לתלמיד ליחסים של חברים? שאלה זו התבררה כאחת השאלות הקשות לציבור הלומדים של דורות רבים אך זה היה קנה מידה חשוב למדידת ערכו של הלימוד המשותף.
בתקופה החלוצית תפישת החברות נבעה גם מתפישת שוויון ערך האדם וממחויבותו המשותפת לעמוד במשימה המשותפת. האם המשימתיות פוגעת בידידות ובקשר הבינאנושי ? שאלה זו העסיקה מאד את החלוצים. היא באה לידי ביטוי באותו דיאלוג מופלא שהתקיים בגולה בין יוסף טרומפלדור וצבי ש'ץ כשהאחד טוען כי הידידות צריכה לנבוע מן המשימה המשותפת והשני טען כי השותפות והפתיחות ההדדית הן שצריכות להניע את החבורה למלא משימות. הוויכוח הזה ליווה אחר כך את התנועה הקיבוצית שחלק ממנה ביקש ליצור תנאים ליצירת חברה לא פורמאלית, אינטימית וקטנה והחלק השני ביקש חברה בעלת היקף מספרי גדול שתוכל לבצע משימות גדולות היקף. בקבוצת צבי ש'ץ טרומפלדור נבחרה אנה כאם של הקבוצה וכאן מצוי פרק מיומנה.
קנה לך חבר היתה משימה חשובה בהוויה החלוצית אך בתוכה היו כאלה שחשבו שהדבר מחייב כבחירת בין זוג יסוד של בחירה, מבחני קבלה הנובעים מתוך התאמה אישית בעוד שאחרים חשבו כי המשימה היא שצריכה לבחור את החברים המתאימים לביצועה. לעומתם היו שטענו כי המבחן האמיתי לחברות נעוץ בפתיחות כלפי כל, בקבלה ללא כל בחירה. שהחברות מתחילה דווקא באותו רגע שמקבלים כל אחד ועל ידי הקבלה הופכים אותו לחבר.

10. חמישה חתרו ציונה

זהו פרק המבוסס על מסמך שנמצא המברר דרכם של חמישה חלוצים שביקשו לברר לעצמם את דרכם בטרם יצאו אליה. מסמך המאיר את עולמם המיוחד ומאפשר לברר את עולמם של החלוצים.

11.משפט והלכה

ולטר בנימין טען שהמשפט הוא מיתוס , הצדק לא. ההנחה כי אנו פוסקים דינים וחותרים לצדק מחייבת. לפי פרקי אבות המשפט תובע זהירות, זמן, חקירה ממושכת. ידיעת החוק קבלת מרות המשפט. איך מתרחש דין מסוג זה בחברה מהפכנית שלא גיבשה חוק. כיצד תגבש חוק? האם היא זקוקה לחוק ? האם אפשר להחליפו בהתייחסות לכל מקרה על פי האישיות על פי הצורך , על פי המשימה ? החברה החלוצית קובעת בהתכנסותה אמות מידה, האם בתוקף התכנסות כולם בשיחה של וידוי ותוכחה ? האם בהשראה של רעיון חידוש החברה וחוקותיה? האם הדין קובע מי יהיה חבר ומי לא ? האם תקדימים מחייבים ? האם כל פעם ייפסק הדין על פי השראת הרגע ?
הדיונים הללו בקרב החלוצים הביאו אותם לפגישה עם מאמרו של ביאליק הלכה ואגדה.

שמואל יבניאלי

בתנועת הפועלים היה שמואל יבניאלי מבטא הלכי רוח של גאולה חברתית. הוא האיש שיצא בשליחות לתימן וליווה את עליית חלוצי תימן בתקופת העלייה השנייה. במסעו על פני תימן הוא מגלה את התלהבותם של היהודים למעשה העלייה בעת פרשת דרכים פוליטית במקום. אך הוא גם מודאג מייסורי קליטתם בארץ ובחברה . כאיש התרבות והמעשה הוא מגלה בהתלהבות את קריאתו של ביאליק לחיזוק הצד המחייב שבתרבות, הצד ההלכתי.

שאול מאירוב

איש קבוצת כנרת, לימים איש ההגנה וכל מה שהיה חשאי במדינת ישראל , מגלה כי ביסודות האנרכיים המתקיימים בקבוצות החלוצים בארץ מביאים את החברה למבוי סתום. הוא מגלה במאמר של ביאליק אגדה והלכה תביעה תקיפה להתגבר על הלכי הרוח לקיים חברה ללא מחויבות וחוק ותובע קביעת חוקים לחברה החדשה.

12 עבודה

מה הקשר בין חיי הרוח וחיי המלאכה? האם הלימוד אינו מחייב פנאי ממלאכה ? האם המלאכה מותירה אפשרות ללימוד? רבים מהחכמים הם אנשים עובדים במקצועות שונים. האם זהו אילוץ או מצווה ? מה מעניקה המלאכה ללימוד ומה הלימוד יכול להעניק למלאכה? האם לימוד המתרחש בתוך בטלה מעבודה לא מאוים מוסרית? אצל חכמים עניין זה המצא בויכוח. החלוצים מאמינים כי יש להדגיש את העבודה , ובמיוחד את העבודה הגופנית כעיקרון חיוני למהפכה. האם הדבר מחייב להתנזר מחיי רוח ולימוד?

א.ד. גורדון מדגיש את הצורך בהרחבת החיים האנושיים על ידי שיבה לעבודה כמימד קיומי הנפגש עם חיי הרוח, כתהליך של שיקום מוסרי לאדם ואחריות מתרחבת לטבע.
למרות שרבים מהחלוצים מעידים שהתנסות בעבודה הביאה אותם להתנסות רוחנית גבוהה הפראזה 'דת העבודה' היא סילוף . העבודה אינה פולחן והאדמה אינה אלוהות . מתקיים וויכוח מה מקומה של הטכניקה והקידמה הטכנולוגית בעבודה החקלאית.

התקופה החלוצית היא קצרה יחסית, מקיפה מעט אנשים, מעוררת שאלות למכביר היא מתחברת לתקופות אחרות שהעלו דמויות מופת שלא ביטאו עצמן בזירה הפוליטית ובמשברים חיצוניים. דורות אלו הבינו כי הם מייצגים מהפכה אך חשוב היה להן גם ליצור, להתנגד להעיז אך הן הבינו כי על ידי פעולתן זו הם מקווים לשמור על היסודות, לחזק אותן, שמה שנשאר מדורות קודמים נתון אמנם בוויכוח אך בשמו יש לדבר. כל מהפכה כזו נשענה על שיבה אל העבר לא פחות משום כלל הדור. אם יש לנו שופטים, מלכים, כוהנים, , נביאים, רבנים, חסידים זו שרשרת מתחלפת של דמויות בעלות כריזמה וירושה, בעלות סמכות . הן מתעמתות עם המסורת , עם תקופות קודמות אך הן גם מחזקות את מורשתן. לכל תקופה יש יורשים . כל דמות נולדת בנסיבות מסוימות, אך יכולה להיות מקור השראה וסמכות בנסיבות חדשות. גם תקופות של שקיעה ומשבר בחייהן של דמויות מופת הנובעות מחיי הפנים שלהן או מתוך שבר של סביבתן של מסוגלות לעורר השראה שנים רבות אחרי העלמותן של הנסיבות בהן פעלו. היכולת שלהן לדבר מדור לדור לא נבעת רק מעקבות נצחונן אלא דווקא מסוד צמיחתן הראשונית ומתפישת משברן. אנו חוזרים אל הזמנים הללו מתוך סקרנות עצומה במיוחד אחרי שעברה התקופה בה הן יכלו לכפות עלינו את דרכם.

גם כשנראה לנו כי אנו חיים מעבר לימים בהם פעלו הנביאים או הכוהנים, אנשי הכתות ומורי העם החכמים, ואולי דווקא משום הידיעה כי אנו חיים בתקופה אחרת אנו משוחחים עם גיבורי התקופות הרחוקות. מישהו חותם אותן על ידי שכותב את תורתן מישהו אחר פותח את ההאזנה להן על ידי אמירה כי הגיע הזמן לשתוק. אך יש המסרבים לחתום תקופה כי הם טוענים כי בכל תקופה מהלכים עדיין טיפוסים מתקופה קודמת , שבכל תקופה יש פרשות דרכים דומות ואפילו יש מוסדות שקיומם נמשך, שבכל זמן מתקיימים מעגלי רעות ודרכי טיפול אינטלקטואליים המפרשים את מה שהיה ועל ידי כך ממשיכים אותו.
תקופת המשנה והתלמוד היתה תקופה של מהפכה. עקב זעזועי רוח ושינויים פוליטיים כלכליים. . מן הקצה של אמפטיה מדור אל דור שהיא גובלת ביכולת לקרוא בכל זמן לזמן לראות בכל תקופה כאילו השעון לא זז ובכל דור ודור אנו רואים עצמנו כאילו אנחנו היינו כאלה. אך אם נכון הדבר שאיננו אלא העתק של דורות קודמים העניין בעבר לא צריך להעסיק אותנו.נלמד לקרוא את ההווה ובכך נשלים את מה שאנו זקוקים לו. אך הרעיון המלווה אותנו הוא שונה. דווקא המרחק בין הדורות יכול לפתוח לנו אופקים חדשים, יכול לכונן נקודת תצפית אחרת המעשירה את הקיים. המצב האנושי
התקופות אותן אנו מעמידים זו מול זו אינן עוקבות ואין ביניהן ממבט ראשון כל קשר. בכל זאת העזנו ללמוד את שתיהן. זו מול זו . זו עם זו. בעיני גיבוריהן הן היו תקופות של הצלה, מהפכה , ייסוד. האם ניתן להשוותן? נראה בעינינו כי פגישה זו בין המקורות, בין האנשים , בין העלילות, חיונית היא דווקא משום שהן אהבו להציג את האחת מול השנייה. תקופות שיצרו מסורות וחשו ניתוקים,
תקופת חורבן הבית , כישלון מרד התפוצות ומרד בר כוכבא העלתה את השאלה של הפוליטיקה, נראה היה כי הוויתור על הפוליטיקה והשימוש בכוח הכרחי ככלי להישרדות. היכולת להיגמל ממלחמה ומרד כתשובה לדיכוי ואובדן ריבונות היתה צעד מכריע. האם הוא נקבע לתמיד?
מרד התפוצות שאירע בין חורבן הבית למרד בר כוכבא והקיף את התפוצה היהודית נותר ללא הדים ברורים בספרותנו. הוא נודע ממקורות זרים אך יש בו יסודות חשובים להבנת מרד בר כוכבא ושבר התרבות היהודית הקודמת. תיאורי הרומאים את המרד הם אכזריים במיוחד ומהווים תמונת ראי של תיאורי הזוועה של מרד בר כוכבא במקורותינו. האם התיאורים מדוייקים ? איננו יודעים אך נראה כי זכר המפלות הצבאיות הגדולות השפיע על עיצוב הקהילה היהודית בגולה. לא על כל הגולה. המרד היהודי הצבאי האקטיבי נמשך עוד מאות בשנים במזרח אך עקבותיו טושטשו. מה משמעות זכרונו היום ?
פלורליזם יהודי
האמירה כי יש פלורליזם יהודי היא אמירה עמומה ולעתים מוגדרת מדי. היא מוגדרת מדי כשהיא מציינת זרמים מסוימים בקרב היהדות. פלורליזם לעתים הוא כינוי לתנועה הרפורמה והתנועה הקונסרבטיבית היהודית בארצות הברית . מבחינה זו הפלורליזם היהודי הוא פשוט התנגדות לאורתודוקסיה . לעתים האוחזים בשם פלורליזם מתכוונים להפרטת חיי הקהילה בשטח הדת. כל אחד יאמין בדרכו ובפירוש שונה מחברו. האם פלורליזם יהודי יכול להתבסס על עיקרון הפרטה שכזה? המסורת היהודית מרבה לדבר לא רק על יחיד אלא על יחיד המתממש בציבור, במניין של יחידים , היא מדברת על קהילות מקום, על קהילות רעיון, על קהילות המונחות על ידי תפישת מטרה משותפת. . קהילות אלו מאמינות אמנם ביחיד כיוצר,כאוהב, כאחראי .אך לא כפרוש, כמבודד כאגואיסט. תפישת היחיד שבהן איננה תפישה של ניתוק, לא תפישה רומנטית של גאונים מבודדים ולא פוסט מודרנית הרואה ביחיד רק מי שמסוגל לאתגר את סביבתו ואת קשריו על ידי מחאה, על ידי הודעה כי הוא נפרד מהציבור כי העפיל לגבהים או שקע בתהומות. גם אם אלה מהווים לעתים חלק מעולמו של היחיד אין הן יכולים להיות בסיס לחיי הרבים. לא הנזירות המתעמתת ולא הרציונאליות המתנתקת יכולות לבסס אחריות לציבור.

מרטין בובר תיאר את תקופת השופטים . זוהי אנרכיה המעלה לשעת חירום את הכריזמה של שופטים לשעה כשהם נקראים לארגן את הרבים ויוצאים למערכה נגד האויב . הם מגבשים את העם לעת חירום . כשזו מסתיימת שבה החברה אל האנרכיה, אל 'האיש הישר בעיניו יעשה'. תקופה אנרכית זו קדמה לשלטון המלך הממוסד שקבע בשרירות של יחיד העומד בראש ארגון את מהלכי החברה. המלכות החליפה את המקצב של כריזמה ואנרכיה. היא שבה אל מערכת ההורשה של השלטון של אבות ובנים והתרחקה מהיכולת לחיות על פי חוק. הנביאים התמידו בכריזמה אך מצאו עצמם מתנגשים ללא הרף עם הסדר הקיים.
במשך הזמן החליפה הקהילה היהודית את רתיחת ימי המלוכה ואת הסדר הטוב שביקש לבטא הפולחן וכוח הכהונה הצפון בו . ארגון הקהילה היהודית לאחר חורבן הכלים המדיניים טומן בתוכו את האפשרות להנהיג את היחד בחוק ובלימוד, בפולחן ובמוסדות של חינוך התומכים בעזרה הדדית, אך גם הוא היה נתון למתקפה מתמדת מן החוץ ולחולשה גדולה מבפנים.
הרומנטיקה האירופית אתגרה את הקהילה היהודית . היא העלתה מולה את הלאומים העצמאיים והריבוניים שאינם אוהבים מיעוטים .מצד אחר אותה רומנטיקה קידשה את תפישת חיי הפנים של היחיד ואת ניתוקו מן הזולת.
במאה העשרים הופיעו גם המלחמות במהדורתן החדשה ,הטוטאלית,שריסקו את הקהילה וגם האמנציפציה בלבושה המופשט שמלכדה את היהודי היחיד בדבש, הנדודים של היהודי המהגר הרחיקו דור ממרכזי הכוח המסורתי.היהודי שבשמחה ובעצב חדר למערכות הפוליטיות גילה גם מערכות שמרניות מתגוננות וגם תנועות מהפכניות בנסיגה פנימית אהבו להשתמש בו כשעיר לעזאזל. המסורת הקהילתית היהודית נשברה באירופה . היא קיבלה גוון מיוחד באימפריה העות'מאנית שלא הכירה במדינה הלאומית אך פתחה את שעריה לכל ההישגים והעיוותים של המערב. לפעמים נכנעה לו ולפעמים חיקתה אותו ומרדה בו עד שעורערה ונכבשה על ידי האימפריאליזם המערבי. הקהילות היהודיות שפעלו במזרח אמנם לא פעלו על פי הדפוסים המתפוררים בארצות אחרות אך היו ליותר ויותר נתונים למערכת העוולות והקשיים שגרמו להחלשה דרמטית בכוחן . מצבן של הקהילות הנתונות לשלטון אימפריאלי רחוק לא היה טוב מאשר מצבן במדינות האימפריאליות עצמן.אם הפתרון נעוץ בפלורליזם המתפרש כיכולת להפריט את הקהילה לפריטים בלתי מקושרים התוצאה תהייה וויתור מרצון על הקיום היהודי.אם יהיה לגבש אותה ללא זכותם של היחידים לבנות את עולמם אלא בהכנעה למרות ציבורית הקונפורמיות תחליף את היצירתיות, הרכילות את החברות, המשמעת את חיפושי הרוח.

באקלים כזה צומח פלורליזם המנתק איש מרעהו. בקלות הוא יכול להפוך לעבודה זרה של אטומים מבודדים . מהכרה בריבוי האנושי הוא יכול להפוך להסתגרות ובידוד אנושי ללא תקווה. במקומו יש להעלות את הפלורליזם כזכות לכבד את היכולת הדיאלוגית של כל אדם. של הצורך של היחיד להידבר, ליצור יחד, לפתח אחריות לאחר וידידות אמת, להיות שותף. להכיר בשוויון הערך לממש בכל אלו את חירותו.
הקמתה של מדינה ליהודים יוצרת מצב חברתי תרבותי שונה מזה שהיה. אלא שהוא תהליך שאיננו יודעים לאן יוביל.גם איננו יודעים באלו תנאים חיצוניים יפעל (גלובליזציה, משבר אקולוגי, תחייה של דתות, חילון מקיף, צמיחה או משבר דמוגרפי) גם איננו יודעים אלו כוחות פנימיים יפרצו דרכם להנהגה. האם אליטות מנותקות או קשובות, משרתות או מנצלות, לומדות או נהנות מבורות אנרגטית.דומה כי חז'ל היו במצב דומה שלא הבטיח וודאות לפיתרון שנקטו. מזווית הראייה של היום נראה שהם העדיפו לחפש דרך תוך טיפוח קהילה לומדת ואחראית, מפרשת את העבר אך נושאת אחריות לעתיד , צמאה לתיקון אך פוחדת מהפיכתו לעבודה זרה. לפולחן עיוור של אחרית הימים או לאוטופיה נמהרת.
אנו רק יכולים לקוות כי מדינת היהודים הדמוקרטית תאפשר פיתוח חברתי קהילתי חופשי ופתוח. נושא תרבות. מדינה הפועלת למען צדק חברתי ומקדמת אותו בחוק. מדינה המאפשרת תהליכים הצומחים על ידי התאגדות חופשית ליצירה משותפת עם פחות היררכיות . פתוחה לטבע ולאדם. עלינו לפעול למען התקוות הללו. לנסות להגשימן ולהנחילן, ליצור להן אנטנות גבוהות ושורשים עמוקים.
אנו יודעים כי תלמידי שמאי נכרתו במרד הגדול האם הניצחון של בית הלל נובע מהאסון שפקד את בית שמאי ? המסורת הקראית היתה יותר קשובה לחורבן הבית ולאי האפשרות של קיום יהדות שלא על ידי שיבה לימי התנ'ךבארץ ישראל. היא האמינה כי המסורת התלמודית מסורת שווא וכי יש לשוב אל התנ'ך כמקור וכתכלית לחיי היהודים. הם היו בעד פרשנות אישית הקושרת את התנ'ך עם כל דור ודור וכל אדם באופן אישי ללא קשר אל המסורת הפרשנית המצטברת של חבורות החכמים. הם היו יותר החלטיים בתביעתם לעלות לארץ. אולם זה מה שגרם לניתוקם ההולך וגדל עם המסורת היהודית ועם העם היהודי. האם ההעדפה של התלמוד הבבלי במשך הדורות היתה חלק מתהליך העיבוד של העברת הסמכות הדתית לגולה? מדי פעם חוזר התלמוד הירושלמי העתיק יותר , הישראלי יותר ותובע את סמכותו. במיוחד ברגע שהציונות שבה להדגיש את התרבות הארץ ישראלית, על נופה, על העבודה בטבע, על האמנות על אורח החיים החדש המתגבש. אולם אם נכון יהיה לומר שהתרבות הישראלית תגיע למצב מהפכני עד כדי כך שלא תנסה להיפטר מתרבות הגולה אלא תראה בזיכרון שלה ובלימוד שלה קוטב מתקן של חיים קהילתיים, מתנדבים, יוצרים בתוך המסגרת המדינית המתפתחת, הדמוקרטית יהיה לקולות הללו יכולת מתקנת, ביקורתית חשובה. היא תהיה חלק מהתרבות הפלורליסטית המכוונת לשמוע קולות רבים מן העבר, לגלות רגישות לקורה כאן עכשיו לנוכח הפרוייקט הגדול של תיקון חברתי מתמיד המכוון לזמנים שיגיעו.

המתח בין הגולה לארץ בין המתגיירים לבני היהודים הפועלים בארץ, בין הכאן והשם מופיע יפה מאד בסיפור שלפנינו. שמעיה ואבטליון הם גרים, הם עולים מבבל, שמאי מייצג מסורת ארץ.
האם המשנה היתה נוצרת נכתבת ונחתמת ללא שיתוף הפעולה עם הפקס רומנה, השלום הרומאי. המתוחזק בכוח הציוויליזציה הרומאית ,על כוחה הארגון והצבא. ? האם עובדה זו מצדיקה את האימפריאליזם הרומאי ? האם צריך היה ליצור מערכת חברתית המכילה בתוכה התנגדות ערכית לערכי האימפריה , האם ניתן היה להצמיח אותה בתוך האימפריה תוך כדי הכרה בכוחה ?
מבחינה זו שתי התקופות מתמודדות עם שאלות דומות. האם להסתגל לתנאים החדשים או להעמיד מולם אלטרנטיבה קשוחה של שימור האם לפרוץ לעבר חדש ואחר או להמשיך ויהי מה במסורות החדשות ?

1.
אור זרוע מעשי חכמים וחלוצים 'צווארך בחרוזים'
האם התקופה החלוצית ותקופת התלמוד דומות
'צווארך כחרוזים' יצירת השרשרת והחרוזים השונים בה
החוט, החור
קדיחת החור כחלק מעיצוב השרשרת

מסירה, מסורת, מרד, התגלות
לכאורה הזה קורה. היררכיה ברורה : התגלות, מסירה של מה שהתגלה, עיצוב מסורת העוברת מדור אל דור והופכת למערכת מחנכת. אך כיצד זה קורה? האם בחירת האבות של המסורת היא תהליך פשוט? מתי הורים מעבירים לבנים ומתי התלמידים מקבלים מן המורים ? מה קורה כשהסמכות עוברת מחלק אחד של החברה לחלק שני של החברה ? האם עברה ההתגלות לכהנים? מה קרה כשנחרב בית המקדש? איזה מין העברה עוברת בין החכמים ? האם בפנינו ירושה ביולוגית, גיניאולוגית או תהליך של לימוד הכולל בתוכו חלל ריק בו הבורות והנתק יוצרים געגוע אל תורה שתוציא מן המבוכה בה אנו שרויים. האם המסירה הוא תהליך המחייב מעורבות כריזמאטית של מנהיגים או מסורת לימודים. בטקסטים שלפנינו ניתן לראות כי יש מאמץ לדלג על חוליות חשובות בתהליך שנראה כה חיוני למסירה (כמו הכוהנים) אך מצד שני אם דבר כזה קורה יש סכנה כי נגיע לספקות לגבי נושאי המסירה . עצם תהליך המסירה יכול להתערער.

בקרב החלוצים מגיע לידי ביטוי קו מיוחד וקשה : הם מאמינים כי הקו של המסירה שובש. שהמסורת היתה לאידיאולוגיה של גלות, כלומר של שיתוק והקפאה. הם מאמינים כי בלי החלל הריק, בלי הניתוק הרדיקאלי אין להביא לחיבור אמיתי. האין הוא שמציל מרציפות שקרית. האין הוא המסוגל להפנות את המבט אל שטחים שהיש הדתי לא הצליח לפצח. האם הנתק מהווה פתרון? לא. העולם חש בכאב, חש בהעדר, חש בנתק. הפעולה המוסרית נשארת ללא ערבות ולא יכולה להסתתר בהצדקת העולם . גם לא במאוהבות נלהבת ממצב החולשה המצדיק ומייפה את הגלות. יש להכיר בגלות אך לא להשלים אתה . מצב רוח מרדני זה הביא לא פעם למצב רוח של חציית גבולות ולזלזול במסורת ובקהילה היהודית הקיימת .

לרעיון השבר יש שורשים עמוקים  גם בתפישה  המסורתית של הגלות. הגלות  נתפשת על ידי רבים מהמסורת  כמצב של שבר, של נכות, כמצב  התובע ריפוי.  התחושה  שגלות  איננה או שהגיע  זמן ההחלמה  מן הגלות היתה למאפיינת  כל תנועה  שהיום אנו שופטים  אותה  כמשיחיות שקר.  זהו מצב  בו  הגלות מתבטלת למרות שאיננו  רואים זאת הלכה למעשה. מבחן האמונה  הוא  בכך  שאתה חש  ביטחון שמה שעדיין לא  התגלה כבר מבצבץ.

האמנציפציה היא  שהדגישה כי הגלות הסתיימה. בהצהרתה זו היא הדגישה כי עד שהיא הגיעה  הגלות היתה  חלק  בלתי נפרד מן ההוויה  היהודית. מעתה  היהודי צריך לחוש בבית  במקום בו נולד – במדינה  המתקדמת  שהעניקה לו זכויות. הגלות התבטלה. הציונות קיבלה את הגרסה  המטילה את  ביטול הגולה להכרעה אולם לא להכרעת הסביבה  המעניקה זכויות אלא לתהליך של  התארגנות  רצונית  הנובעת מחיי הנפש ומעגלות החברה  היהודית.  אלו זקוקים ליותר מאשר התארגנות  לנוכח מצב  קיומי. הם זקוקים לנקודת משען  גיאוגרפית שתתן מגרש לצמיחה של  הנפש והתרבות. אלו זקוקים לתשתית מרחיבה. ארץ ישראל  מעניקה מרחב כזה. השדה, הטבע, ההתחלות החברתיות קהילתיות , הצימאון הפוליטי, בכל אלו טמון סיכוי להתמודד עם הגלות  ולאתגרה.

הוו מתונים בדין

קשר בין המתנה ומיתון. להיות מתון לקחת אוויר. שיהיה לך זמן.  החשש הצעיר מפני המתנה.  לצעיר יש תחושה  של דחיפות . של אם לא עכשיו אימתי. ישבכך משהו שנראה מוזר. הרי לצעיר אובייקטיבית יש יותר  זמן.  למבוגר פחות . אולם  לצעיר תחושה של אין זמן ולמבוגר תחושה  שיש זמן. כנראה  שתחושת הזמן מגיעה לא מן הזמן שנותר לך בעתידך אלא  מתחושת הזמן שעברת.  הזמן לצעיר  תובע מאמץ של העפלה, הזמן של המבוגר עובר הרבה נופים  שטוחים. הצעיר חושש מהמרחב השטוח של  החיים. מההתקדמות האיטית. במישור, הוא  חושש שהמתינות אינה  אלא  בזבוז זמן יקר, נדודים בשטחים מונוטוניים שלא מנוצלים על ידי פעילות. לצעיר להיות מתון בדין זה לבזבז את הזמן.  בפרקי אבות יש אמון בתהליך  הרואה  באופן מורכב. המאמין בהיריון ארוך שלא מתבזבז על ידי מאמץ לשכוח אלא  תהליך שלוקח בחשבון  אופקים רחבים.

הדחיפות אי ההמתנה.  מן היד אל הפה.  מצוקה ועוני. בבאר טוביה  האיכרים  הרעבים יוצאים לאסוף בשדה הזרוע את הזרעים שזרעו ואוכלים אותם. הנתון  במצוקה חי בהרגשת מצב חירום דוחקת אך בידיעה  שהזמן  לא עובד למענו והוא נודד ממצב חירום למצב חירום שאין לו זמן ואופק ליצור תשתית  אלטרנטיבית.

בדמוקרטיה יש אמון  בתהליך, בדיון, בהשתתפות. הדמוקרטיה נבחנת  גם ביכולתה להמתין. היא מתעניינת לא רק  בהחלטות הנכונות אלא גם  בתהליך של גיבוש  החברה והאמון במעורבות  כל בניה. להחלטה הדחופה גם אם היא  החלטה נכונה יכול להיות שהיא  מחבלת באמון ביחד כי היא מתקהלת על ידי חבורה מצומצמת המזלזלת בכושרו של  המשתתף  בתהליך הדמוקרטי.תהליך קבלת ההחלטות צריך לגבש את היחד.

במסורת הקיבוצית הביקורתית נהוג לומר כי  לא יכול להיות  שחברה  סורגת  בזמן האספה  תחליט על הטרקטור  שצריך  לקנות.  באמירה הזו יש  המון התנשאות מצ'ואיסטית.  ומעניין לעמוד קצת  על התהוות  הקבוצה הסורגת של הנשים באספות קיבוץ.  משך שנים היו נוהגים לקיים דיונים ציבוריים המלווים בעבודות שתבעו השתתפות של הכלל והיו משעממות ולא נגעו לצד  המשקי. כך  היה  הציבור  מלקט חצץ בתוך העדשים  ,  מתקן את הגרביים  של החברים. כולם עבדו בתקווה  שעבודה פיסית  המלווה את המחשבה יכולה  רק לעזור. נהוג היה לחשוב  שתוך כדי עבודה  עולים רעיונות  צלולים  ונשגבים. מהבחינה  הזאת  התפישה  שלהם עמדה  בניגוד  גמור לתפישה  הקלאסית  היוונית שאזרחות אפשרית רק לאנשים  החיים ברווחה  ויש להם פנאי מספיק, חירות אמיתית. התפישה  המעמידה את זכויות האדם על ההשתתפות  של האדם  במעשה  האנושי, בהיותו אדם מחויב,
בדרך כלל החלוץ אינו משתתף בפולחן הכפירה החוגג המתרחש בתנועות המהפכה שמסביבו. הוא חושש מפני הראייה המזלזלת של חלק מן המהפכנים כלפי עצם אחריותו הלאומית ושל חלק אחר מהמהפכנים שמכבדים את הצד הלאומי, נאבקים על מקומם בגולה אך לא מסוגלים להתחבר אל מפעלו ואל חייו. השיבה שלו לארץ, לטבע, יצירת החבורה,מהפכת השפה , הם העדות לתפישת עולמו. ליציאתו האקטיבית נגד מה שנראה כגורלו. אך הוא עצמו נתון בספק האם כל יצירתו תהיה מסוגלת להפוך מסורת. האם תתגלה היכולת ליצור שלשלת קבלה המבוססת על ניתוק מזו שקדמה לה. החלוץ מחפש חוליות להתחבר אליהן ומוצא אותן גם כשהוא לא מכנה אותן מסורת. בתנ'ך, בשותפות הקהילתית, במסורת הנבואית, בוויכוחים מהפכניים בלהט תלמודי,בהלכי רוח משיחיים אסכטולוגיים ,ברוח אוטופית , במנגינות ובריקודים ובצמידותו ללוח השנה העברי יהודי שיכיל עתה גם מועדים היסטוריים חדשים.
כשביאליק ערך את ספר האגדה הוא התוודה בפני רבניצקי שותפו כי האמירה התלמודית (מסכת פסחים דף קיג היא הביטוי המדוייק לאופיו הוא 'שלשה חייהם אינם חיים: הרחמנים והרתחנים ואניני הטעם (פרפקציוניסטים) ואמר רב יוסף כולהו איתנהו בי (כולם ישנם בי) אמר ביאליק 'גם אני יכול להעיד עלי, שכולם ישנם בי'
המשורר ח. נ. ביאליק לא ראה עצמו כפותח שער לחידוש בראשיתי. בספרותו של עם שב כעמנו לא תיתכן כלל כל ראשית אמיתית. שנותיה של הספרות כשנות העם עצמו, וכוחה של כל תקופה מחדשת הוא בהשתלבותה בשרשרת הדורות שקדמה לה. גם ספרות זו, שאנו נוהגים לסמן אותה כ'חדשה' קדמה להופעתו של ביאליק כברת זמן ארוכה, והיתה ברוכה ביוצרים והוגים, משוררים ומספרים. והוא ראה את עצמו בכל נימי יצירתו מחובר לשלשלת הזאת… לא , לא פותח מענית אמר להיות. בתוך דורו ודאי לא ראה עצמו יחיד. סגולת כישרונו היתה בכך, שהיה כישרון מגדל כישרונות ומרכז כישרונות סביבו.

היה ביאליק נוהג לדרוש
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם אמרו שלושה דברים – והיה שואל : כלום רק קיבלו ולא חידשו בעצמם?וכלום רק שלושה דברים 'אמרו' כל אנשי כנסת הגדולה ? אלא מסקנה היא: אין דור יוצר, אלא אם קיבל תחילה,ובלי קבלה בכל להט הנפש אין כל יכולת להנחילך לדור הבא. ובלי מסירה אמיתית, שתהא מסוגלת להתקבל על ידי הדור הבא, עד שיהא גם הוא להנחילה לבא אחריו, אין כל ערך לקבלתו הוא מקודמיו. ואם יש קבלה אמיתית ומסירה אמיתית, מוכרחה גם להיות תוספת של מתן משלו. ולו רק שלושה דברים בלבד. בלי 'הם אמרו' משלהם אין להם לא 'קיבלו' כהלכה ולא מסרו כהלכה'

זכורני פעם זכיתי לקבל מביאליק את 'ספר האגדה' כמתנה. אמר לי : שמי חיים נחמן ביאליק. מביאליק אין בספר מהזה ולא כלום. אולם מחיים נחמן שבי כמדומני יש'
שניאור בזיכרונותיו כותב על שירי הזעם של ביאליק כעד
'אם אפשר ככה להתמרד נגד מעלה, סימן שיש מעלה' ואם השמים מתבקשים לבקש רחמים- הרי נפתח השביל החסום אל השמים'
אנשי כנסת הגדולה
בין חידוש לקבלה
על יצחק בן יעקב
3
המשך –על דרכי מסירה המשך ושינוי
מכתב מן הבית גדוד העבודה
ברנר הוא אמר לה
4
5.
מורא שמים על מנת לקבל פרס
הילד הראשון בקבוצה- סיפורה של מרים ברץ
7
והוי מתאבק בעפר רגליהם
יש משותף בין דרכו של רבי אליעזר בן הורקנוס לתורה לבין דרכם של החלוצים למשימתם. בשני המקרים התחושה היא של וודאות ורצון עז ללכת בדרך לא סלולה. בשני המקרים יש צורך להיפרד מבית ההורים לא לעמוד בציפיותיהם. ובכל זאת ההבדל גדול כי לאליעזר יש מורים היודעים את הדרך, יש תורה ללמוד. במקרה של החלוצים אין תורה כתובה ויש תמיהות רבות. כאן יש הבדל גדול בין הדורות של החלוצים.בעלייה השלישית ועליות אחרות יש כבר דוגמאות יש כבר דפוסי חשיבה ואפילו כתבו פרקים מהתורה. לא כן בעלייה הראשונה והשנייה.
לפנינו תיאורים שונים של פרידת החלוצים מהוריהם. לעתים כמו בסיפורו של אליעזר בן הורקנוס ההורים מכירים מאוחר יותר בטוהר ובנכונות ההכרעה של בניהם. אך לא תמיד. בשנות השלושים עם הפיכת אירופה למלכודת החלוצים כבר אינם יכולים לספר את סיפור הפרידה מן ההורים כי כמו שכתב המשורר אמיר גלבוע התברר כי לא יצחק נעקד אלא אברהם, דור האבות.
מסמך מיוחד בקשר הזה בין החלוץ ההולך ללא ידוע מול הוריו נמצא בשירתה של פניה ברגשטיין. בתחילת דרכה ערב עלייתה היא מדגישה את הנתק, את הפרידה אפילו את היתמות . אך היא מבקשת את ברכת אביה. היא רואה את מפעל חלוציותה לא כנתק אלא כהגשמת החובות של דורות על דורות. מעשה הניתוק שלה אינו בבחינת נתק אלא חיבור מעמיק.
תוך כגי השואה איבדה פניה את הקשר עם משפחתה שנרצחה. אז שבה אל חשבון נפשה כשיצאה לדרך וכתבה את השיר שתלתם ניגונים.

אבות בנים תורה ובניה
סיפור על אברהם הרצפלד
מעדרים

7. ושותה בצמא את דבריהם תחילתו של רבי עקיבא : סוללי דרכים
סוללי כביש צמח טבריה
רבי עקיבא, רבי אליעזר בו הורקנוס, ואפילו הלל מסמלים בדרכם את העובדה כי תורה היתה צריכה להתגלות לא כירושה מבית .אחרי נתק. מההתחלה. לא אליעזר בן הורקנוס העשיר ולא רבי עקיבא העני תודרכו על ידי ביתם למסורת של תורה. כל אחד מהם החל את לימודיו בסימן של יש מאין. אין הם ילדים שצמחו בבית המדרש. הם חצבו את דרכם למרות שהייתה חסומה . בתהליך גיבוש דרכם יש יסוד דרמטי של סלילת דרך לא מתוך שיגרת הורשה או ציפייה בנוייה מילדות . היסוד המופיע אצל רבי עקיבא המתאר את רכישת התורה כמעשה של סיקול , סלילת דרך, עקירת האבן ונוף הירדן מובילים אותנו ישר אל תרבות החלוצים המסקלים וסוללים דרך שגם היא עומדת בסוד המחסור, ההתגברות, הבניית הרוח וההתמודדות עם החומר.
ההסתפקות במועט של רבי עקיבא בשלב הפורמטיבי של חייו מוליכה אותנו ישר אל ניסוחים של חציבה, עקירת סלעים שאחר כך השתרשה עמוקות בתרבות הרבנית. התרבות החלוצית שלא התיימרה לפרש את התרבות הרבנית התחברה באופן מוזר עם כמה מדימוייה. כמה מהסמלים היו למציאות פרוזאית. אך היא עצמה יצרה סמלים חדשים.
בראשית המאה העשרים החלה קריאה מחודשת של הטרגדיה ההיסטורית הגדולה של העם היהודי. גיבורים שהוסתרו על ידי המסורת מצאו לעצמם ביטוי מחודש. תרמה לכך רגישותה של ההשכלה להיסטוריה היהודית. כך התגלה בגדול לצעיר היהודי המשכיל המרד של החשמונאים ופרטי המרד נגד הרומאים.
יהודים שביקשו לקבל אזרחות בעולם רצו להביא עמם מסורת של פטריוטיות ויכולת לעמוד במטלות הקרב שהמדינות תבעו מאזרחיהן. הציונות ירשה מסורת זו.
רבי עקיבא הסוער הקים אחריו דור תלמידים גדול. אך הוא גם האיש שאיבד את תלמידיו בעקב המרד של ביתר שכנראה היה בין מארגניו. הוא חצה את קווי הפרישה מן ההיסטוריה. לאחר כשלונו של המרד רבי עקיבא היה נוכח בכל הדורות כמורה, כפוסק הלכה, כמקדש את השם, כמי שתלמידיו נרצחו אך לא כמי שהטיף למרד פעיל .
מנחם אוסישקין מגדולי חובבי ציון שהשפיע לא מעט על החלוצים הציע בתקופת העלייה הראשונה לקרוא לצעירים יהודים לבנות את הארץ כמה שנים ולחזור לביתם. בתקופה זו יחיו כרווקים המסורים לעניין. הוא קרא להם בני עקיבא למרות שהיה בין מנהיגי הציונות החילונית. רעיונית חזונו היה דומה לחזון החלוציות.
תלמידי תלמידיו של רבי עקיבא הבינו את לקח דרכו כמחייבת זהירות במעורבות היסטורית גם אם קבלו בהתלהבות את דרכו כמעצב ההלכה. שובו של דמותו של רבי עקיבא לדמותו של מנהיג היסטורי מורד סימנה את אחת מפרשות הדרכים בפניהם עמדו החלוצים שביקשו את כניסת העם היהודי להיסטוריה בלי להפוך לה קרבן ובלי להפוך אחרים לקרבנה.

בעקבות המדרש על בניית דרכו של רבי עקיבא.
כיצד מגלים החלוצים את הסלעים והמים, את ההתפרצות וההתמדה ? כיצד הם בונים לעצמם את הדרך? אתגר מעשי הוטל עליהם על ידי המשרד הארץ ישראלי בעלייה השנייה לסקל את השדה. אתגר מעשי הוטל עליהם בעלייה השלישית לסלול את הכביש מטבריה לצמח . האם יוכלו להפוך את שתי העבודות לסמל? הם לא מתכוונים להיות סוללי דרכים כמקצוע. כששואלים אותם אם הם מוכנים להתאגד באיגוד מקצועי של סוללי דרכים הם מסרבים. הם בוחרים להגיד שהם יהיו פועלים חקלאיים. הם סוללים כבישים רק בינתיים,עד שיגיעו לאדמה. כשהם סוללים את הכביש הם מתארגנים לקבוצות ומגלים את העושר הסמלי הגלום במעשה . בתוך החציבה של הסלעים, בכתישת אבנים לחצץ, התווית הדרך וכיבושה הם מגלים שותפות עמוקה ומחויבות למשימה ברורה גם בלא תנאים.
ושותה בצמא את דבריהם
סוללי הדרך והאבן של העבר
על אלכסנדר אורי
מחצבה או רוח

 

שיחה  בדרך העולה

 

דיברנו על הדרך, על כביש  טבריה צמח, על סלילת הנתיב של  חכמים וחלוצים. העסיקה אותנו המטרה,  הדרך, האחריות למטרה ולתהליך, העבודה  והלימוד.  חשוב להדגיש כי  גם הסלילה  של הכביש  וגם לימוד  התורה  אינם  דומים למחשבה הטהורה של היחיד. הן נעשות באופן ציבורי. במובן זה  הן  פוליטיקה, לא פוליטיקה כרכישת כוח  ועמדה  אלא פוליטיקה  כעניין ציבורי. כמשא ומתן. כאירוע מתרחש  במרחב החברתי. כעין פעילות של  הפוליס. כאן היא  מתרחשת  בבית המדרש  בבית הכנסת ואפילו מגיעה  אל  השוק וכאן היא  מתרחשת  במרחב  העבודה והדיון  החברתי ציבורי.

 

הקיום של תלמידים ופועלים המשתתפים בהליך שהוא מעניק להם מעמד שווה  אינו מסיר  מתחים. לעתים רק  מגביר  אותם.  בין תלמידי  רבי יוחנן בן זכאי, המשתתפים בבית מדרשו נערכת השוואה. לכל אחד תכונות משלו אך יש  גם ניסיון לשקול אותם הדדית.  מי  שנראה כעולה  על כולם לפעמים  משלם  על כך מחיר כבד.  גם בין החלוצים יש טיפוסים שונים. גם שם לעתים המתח בין השווים גדול.

 

אל תחזיק טובה לעצמך. לכך נוצרת זוהי מעין שבועה שבאה למנוע  את יצר  הגדלות של הלומד  הרבה.

הלימוד  הוא  גם עניין של יכולת לקבל, ללמוד מן המורה. לקבל את מרותו. להיות קשוב  לתורה  שהוא  מעביר מדור לדור.  היכולת  להיות אקטיבי  בפאסיביות שלך , להימדד ביכולת לספוג  חוכמה. מן הצד  השני עומד הכישרון ליצירה להיות מעין מתגבר. אנו מתוודעים לתכונותיהם של תלמידי רבי יוחנן  בן זכאי.    כאן מודגשת  עליונותו של אלעזר  בן ערך.

 

גם כששואלים על הדרך הישרה  שידבוק  בה אדם מתגלה  עליונותו של אלעזר  בן ערך.  כל שאר החכמים  עוסקים ביכולת של  החכם להגיע אל העולם, אל החבר, אל השותף, אל ראיית העתיד או הסובב. הוא  היחידי שמדבר  על  תחושות הלב אל הפנימיות המכילה את הכל.  לכן דרכו מכילה  את כל ההצעות של  חבריו.

 

הסיפור  של אלעזר  בן ערך נגמר לא טוב. לפי  המסגרת כאשר  מת רבי יוחנן בן זכאי הלכו תלמידיו ליבנה. רבי אלעזר הלך לאמאוס.  המדרש מאשים את האישה המפתה  אותו לחשוב  כי שאר  התלמידים הינו צריכים להגיע  אליו ולא הוא  אליהם. התוצאה  הוא  שוכח את  התורה. בשלב  מסוים הם  מבקרים אותו והוא  שכח  את התורה. הוא  אפילו לא  יודע  לקרוא.  הם בוכים איש  על צווארי רעהו והתורה שבה  אליו אך לא  מופיעה  בטקסטים.  לי נדמה  כי יש  עקיבות בעניין אותו לב טוב ולב רע הקושר את  הכל אל  הפנימיות  מתיר  את הקשר  אל הלימוד  כמעשה  חברתי.

 

בסיפור  של  אליעזר  בן הורקנוס  מופיעה התורה  כנובעת מן המורה.  המצנזרת  את היצירתיות בפני  המורה.  היכולת לצמוח תורנית נובעת מהיכולת להתרכז  בחיי לימוד, לוותר  על החולין. הוא נמצא בערנות מוחלטת, בהאזנה  מוחלטת לסביבה כסביבת תורה.  אך כאשר  רבו עוזב  את המקום הוא  כמעיין המתגבר , יוצר 'ופניו  מאירות כאור חמה ואין אדם יודע אם יום ואם לילה.'

 

אחד  הדברים המופיעים לא  מעט  בספרות המשנאית  תלמודית  היא תורה  המתגלה בדרך.  הרי ההלכה  היא  הליכה. מעין דרך הקודש בנוסח  הטאו  המזרחית. הדרך היא  המסלול של הקדושה.  בסיפור המופיע  במסכת חגיגה  מסופר  על  רבי יוחנן ואלעזר  בן ערך  בדרך  שרבי יוחנן  המכיר  את תלמידו מצפה  לדיון בתורת המרכבה  שהיא  בעצם אותה  חוויה יסודית שאינה  מתנהלת  בציבור אך הציבור  יכול  לראות כי עובר  על  העוסק בדברי מרכבה משהו  החתום מפירוש. גם שאר תלמידיו  של רבי יוחנן בן זכאי  מסוגלים לעסוק  בדברי מרכבה. יש לכך עדים המספרים על כך לחבריהם תלמידי החכמים.

 

אשה תינוק ותינוקת  ניצחו את רבי יהושע  וכולם בענייני דרכים.  רבי יהושע . הם אלו  שמצויים מחוץ לעולם התורה יודעים באינטואיציה  את שלא  תמיד  מתגלה בפני המצויים בעולם התורה.

 

נוח נפתולסקי היה  אחד  מחבורת היחד. שלישיית החלוצים ובהם  גם  בנציון ישראלי ומאיר  רוטברג. קראו להם חבורת היחד לא  משום שהיו  הרבה יחד אלא משום תמיד  התגעגעו זה לזה.  נוח היה  איש  הצמחים, השירה, החקלאות האינטנסיבית.  יחד  היו ברחובות לפני שעלו לכנרת ובתקופת כנרת הראשונה.  אחר  כך נפרדו זה  מזה.  נוח  היה  האיש  שהקסים את רחל  המשוררת ובעקבותיו הלכה למסלול  החלוצי. דרכו כנראה  הכירה  את אהרון  דוד  גורדון.  הוא  היה  האיש   שגילה  את השושן  הצחור. היה נודד על פני כל הארץ עד  שהתיישב  בגבעתיים הקים  משתלה  והיה  לימים האיש  שייסד בצוואתו את הגן הבוטני של העיר תל אביב. הוא נפטר  רווק והוריש  את כל רכושו  לקרן הקיימת.

 

את המסה  על חמישה  אנשים  הלכו בדרך מצאתי במזוודתו.  יש  עוד  נוסחה שפורסמה   בספרו  של שמעון קושניר  אנשי  נבו שהוא  תיאור  חייו.

הטקסט עצמו  לקח לא  מעט מהספרות המדרשית אך ניווט  את המקורות לשאלה  הקיומית שהעסיקה  אותו כחלוץ.

 

מחמשת האנשים שיצאו לדרך החמישי לא מדבר. כנראה  שהוא  נוח  נפתולסקי עצמו. היו ניסיונות שונים  לפרש למי התכוון נוח  נפתולסקי ברשימתו. ברור כי הוא זה  שמסתכל פנימה.  מה קובע הכוונה או המעשה? המעשה המוביל לתוצאה או המעשה  שמצביע  על הכוונה? העתיד תמיד עומד  כשופט אך  נוח קובע כי השיא  הוא  דווקא המצב שלא הגעת עדיין  אך מגיע לך לחיות על הפסגה ממנה  נשקף לא ההישג  אלא  החלום לעתיד.

 

מאותה  עמידה  מול החזון הבלתי מושג אנו מביאים עוד דבר  שנכתב  על ידי  נוח נפתולסקי הקשור לדעתי  עם העובדה  הקשה  שנוח נפתולסקי לא פתח  את דלתו בפני  רחל המשוררת עמה  היה  כל כך  קשור.  במכתבו אליה  הוא יכתוב לה  כי לא  יכול היה  לקלוט  אותו בביתו כי  אין לו בית אך  בתוך תוכו חש    כגיבורי  שיר השירים 'אנה  מפניך אברח'…

 

 

9
מפגש עבודה
על יוסף וחיותה בוסל
חג ההתבוללות וחג של עצמאות
בעיית האשה היהודית וגלגוליה

10
8.אל תרבה שיחה עם האישה
קריאה בשירי מירה מינצר יערי
סקירה על גלגולי שאלת האישה בציונות
המיעוט של המדרשים שגיבוריהן נשים , החשש הכל כך חריף ממעורבותן הפתוחה בקהילה, חוסר ההכרה באחריות המוטלת שהוא מעבר לחייה בביתה. החשש המיתולוגי הנזירי מפני האישה כמונעת את הפניית העורף לעולם שיכולה להביא להישגים רוחניים באים לביטוי הכל כך מאכזב בפרקי אבות. הוא תובע מהקורא שלילה טוטאלית או הסברים ארוכים המהפכים את הפשט של הכתוב.
דרכן של הנשים חלוצות היתה בחלקה מורדת עד קצה, בחלקה קונפורמית ובחלקה נכנעת מפאת מה שנראה כתביעה כוללת בעיצובו הפוליטי המחודש הכולל של היישוב היהודי.שאלת הנשים עמדה במרכז הוויכוח עם הסמכות הדתית. התנועה הציונית אמנם הכירה מראשיתה בזכות ההצבעה של נשים ובכך הקדימה את רוב הגופים הפוליטיים בעולם אך אין זה אומר שמקומה בחברה הציונית היה באמת שווה. גם בחבורות הכי מתוחכמות שבין החלוצים הוויכוח על מקומה של האישה ודרכה בחברה החדשה התקיים במלוא עוזו שלא לדבר על ההווי היומיומי בו נדחקה האישה לא פעם לפינה נואשת.
זהו הרקע למעשי גבורה ונחרצות של נשים חלוצות שידעו להעמיד את תביעותיהן לשוויון, לזוגיות ולאימהות שונה מהמקובל. הן ידעו היטב על מי מהחלוצים ניתן לסמוך בהבנתו ובאמפטיה שהוא מגלה כלפי הבעיות והאתגרים של האישה. את מי מהגברים ניתן לשתף בלבטיהן בעיצוב המשפחה, הקהילה, הפוליטיקה ועולם העבודה של הנשים.
בתהליך השינוי במעמדה של האישה לא היתה אפשרות להיאחז באקט של מסירה. מעבר למסורת שקטה של מחאה החלוצות היו צריכות להתרכז בתוך עולמן. שרשרת המסירה מאימהות לבנותיהן נשברה. לעתים החלוצה הצעירה קיבלה מאמה תחושה של אי השלמה עם גורלה, של מרד שלא מצא ביטוי אלא בספרות של נשים יחידות. תחושה של החמצה של אמהות תמכה בהתעקשות ומרידה של בנותיהן. אולם ככל שהתעמק תהליך המסירה בין דורות של חלוצות הן גם גילו את רגעי הייאוש של חברותיהן מהמשימה הגדולה. הן גילו כמה מהנשים ביקשו לשוב ולהקים את המשפחה, עד כמה היה נראה בעיני רבים ורבות כי ניסיון זה לבנות משפחה דוחף נשים וגברים רבים לשוב אל מה שהן קוראות מסורת : לשוב למוסכמות .
חלוצות וחלוצים צעירים היו מודעים היטב לכך כי נשברו הרבה מסורות שהעמידו אותם בפני הלא ידוע. הם היו הדור שניפץ בגדול את סמכות ההורים בקביעת בני הזוג על פי בחירתם ולא דרך השידוך. הן היו הדור הראשון שהדגיש את מקומה של האהבה הרומנטית יחד עם שוויון הזכויות הפוליטי של הנשים. עצם התמורה הביאה לתחושה של התמוטטות הישן. אך התמוטטות כזו לא הספיקה . עוד לא היה בכוחה לעצב אלטרנטיבה. היא הציבה אלא אתגר. מצד אחד להתנסות ומצד שני לחשוף את אי הנחת.
היו נשים שהגיעו למסקנה כי עליהן לוותר על הנישואים ולחיות בנזירות שתאפשר להם להיות דור של מעבר למען הדור הבא של נשים שתוכלנה להיאבק על מעמדן.
בעלייה השנייה וראשית השלישית היו שני אנשים שפעלו נגד נטייה זו. הם חשבו כי דרך זו מובילה לתהום. הם פעלו כל אחד בדרכו כי למנוע את התופעה. האחד היה אהרון דוד גורדון השנייה היתה מניה שוחט.

12

9.קנה לך חבר
ן
חבורות היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים, חבורות של נביאים, חבורות של מקובלים, חבורות של חסידים וחבורות של חלוצים. עצם ההתכנסות המשותפת של אנשים לא יוצרת חבורה. פרקי אבות וטקסטים הנלווים מעלים את הסכנה של חבורה שאינה מתכנסת על דברי תורה. מהי חבורה החיה בשגרה או במהומת היומיום ואיננה רואה במפגש הבין אנושי אפשרות להעלאת האדם עלולה להפוך מכשיר להשפלתו. חז'ל עומדים על כך שהחברותה תיווצר מתוך שותפות אינטלקטואלית לימודית כשדבר התורה נוכח בין החברים ויוצר את השותפות ביניהם. אך חבורה עשויה גם להפוך למקור של ניצול הדדי, הפעלת כוח, פוליטיקה. לימוד יחד של חבורה , לימוד תורה משותף יכול להיות מחסום בפני ניצול הדדי, סגירות הדדית הפיכת הזולת למכשיר.אולם יש ציפייה מהחברותה של תלמידי חכמים. היא נמדדת בשלום שהיא מקדמת ביכולת שלה להכריע את חבריה ואת העולם לכף זכות. האם ניסו החכמים להצביע על העובדה כי לעתים הוויכוח על דברי תורה אינו מביא את השלום, לא מקדם את תפישת כף הזכות ?
האם אנו קוראים כך את הטקסט משום שאנו מכירים כה יפה את העולם של הדעת שאינו עולם של חברים אלא עולם רווי היצרים הנסמכים על בדידותו של הלומד והרעב שלו להכרה מצד החב רה?
החבורות האינטימיות שנולדו בתקופה החלוצית במיוחד חבורתו של צבי ש'ץ בעלייה השנייה האמינו כי העובדה שהחבורה הנוצרת חיה במשותף חוויה כה עזה של שותפות בעבודה ובזמר מאפשרת להגיע למידה רבה של תיקון של המציאות אך לא פחות של שותפות ממרקת ומגלה פוטנציאל אנושי שטרם התגלה. החבורה הקטנה הנקראת על ידי חלום משותף ומשימה נבחנת ביכולתה לגלות שיתוף נפשי . רק שותפות כזו תוכל לחשוף את היכולת להעפיל של החבורה. רק שותפות שכזו תוכל להביא את האדם למדרגות עליונות של קיום אנושי. בין יוסף טרומפלדור המשימתי, המבוגר, המנסה לבחון יצירת מושבת פועלים שיתופית, הלומד לשם כך על כל הכישלונות שעברה התנועה השיתופית בעולם בתחום המשפטי, המשקי, הפוליטי מזהיר את צבי ש'ץ מפני האופי האנרכי, הארוטי במידת מה , שמציע צבי ש'ץ. הוא מבקש מעמיתו הצעיר לשוב אל המציאות ומגבלותיה ומתוכה לגלות את האפשרויות לשותפות היוצרת חבורה.המתח בין הקוטב האנרכי לבין הצד של הבינוי החברתי , הצורך במשמעת ובבחירה חופשית, בין המשימה לבין החברותה נשמר לאורך כל התקופה החלוצית, לעתים תוך עימות ולעתים מתוך השלמה. האם יש למצוא לו שורשים בפרקי אבות ובמסורת החז'לית המאוחרת ?

13

מפגש עבודה
חמישה אנשים אשר שאפו ציונה
בשנת תרע'ג היא 1913 החליטו חמישה חברים לעשות מעשה ולכרות ביניהם ברית. הם החליטו להיפגש בעוד עשר שנים ולבדוק מה היה עם תכניות חייהם. את הפגישה הגורלית הם קבעו לקיים בירושלים למרות שהברית ביניהם נכרתה בגולה. בפגישה יבררו האם הצליחו לממש את שביקשו בימי נעוריהם. כדי לעשות את הדבר נכון החליטו לרשום במפגשם משהו על השאלות הרציניות שנראה להם היום שיקבעו את הצלחתם או כישלונם בהגשמת תוכניות חייהם בעשור הקרוב.
לידינו הגיעו רשימותיהם מאז. המעניין בהן היא ההסכמה שהסכימו על אלו שאלות עליהם לענות. השאלה הראשונה נוגעת למצב העם היהודי. שאלה שכמובן חורגת מהתכנית האישית אך צריכה להיות גורם ראשוני בקביעת התכניות האישיות של החמישה. השאלה השנייה נוגעת לשאלת האישה והאהבה. עצם העמדתה כשאלת יסוד חושפת את היסוד הארוטי שהיה קשור במהפכה הציונית. יסוד זה חייב אותם למסור לעצמם דין וחשבון על האהבה כמוקד מרכזי המניע את חייהם. לפי הרשימות שכתבו הם היו כבר מודעים אפילו לחלק מהתיאוריה הפסיכואנליטית, או לשמועה עליה. השאלה השלישית ששאלו את עצמם נוגעת לתכניות האישיות שלהם בהתאם לרעיונות ולווידוי האישי שמסרו. מעניין שיש בדבריהם הכרה למתח הפנימי בין הרעיונות הכלליים, בין מה שנראה להם ראוי לעשות לבין מה שנראה להם שיהיו תכניותיהם האישיות.
הפגישה בירושלים לא התקיימה . כשכרתו את הברית הם לא תכננו שתהיה מלחמה בעולם שתפריד בין החברים ותעשה את הפגישה לבלתי אפשרית. יש לציין כי שלושה מהם הגיעו ארצה.
14
דין ומשפט, הלכה ומעשה
היחס למשפט במסורת היהודית ברור. התורה היא גם משפט ואם יש בה מקום לשינויים ופרשנות ענפה, אם יש לה מקרי בוחן ועניינים שלא קיבלו תשובות מוחלטות בבא הזמן של אחרית הימים השאלות הללו ייפתרו. אך יש גם עוד תת זרם הטוען כל הזמן כי המשפט תלוי במעמדו של האדם ובטיבו. יש וויכוח האדם טבע האדם יכול להשתנות ועמו החוק המתאים לו או שאין טבע האדם יכול להשתנות ועל כן המשפט וההלכה יתאימו לכל שלב בהיסטוריה שיבוא.
הנחה שהתפתחה במשך השנים אצל הוגים, מדינאים, מחנכים היא שטבע האדם משתנה, מתפתח, מתקדם ועמו צריך להתפתח המשפט. שהמשפט השמרני מעכב בעד התפתחות האנושות ועל כן צריך לשנות אותו. מימים ימימה טענו חלק מהוגי דעות כי המשפט אינו אלא שרירות, ביטוי לכוח והוא משרת כוח. עכשיו יאמרו כי למען קידום המין האנושי יש להחליף את החוקים ואולי אפילו לחיות בלעדיהם. יצר השלטון צריך להיות מוגבל על ידי חוקים אך לעתים קרובות מדי החוקים משקפים את יצר השלטון.
בין החלוצים רווחו דעות אנרכיסטיות. אם כבר מקימים חברה חדשה היא צריכה להיות מבוססת על התגלות הדדית ולא על מורשת של חוקים שהוכיחו את המחדל האנושי מוסרי הגדול. א. ד. גורדון שהיה יכול להיות אנרכיסט כי כפר ביכולת של הצורות האנושיות לתקן את האדם סרב להזדהות עם האנרכיסטים. הוא טען כי הם כצמחונים שכל הזמן חושבים על אוכל, חושבים כל הזמן על שלטון, גם כדי להחריב אותו. בעיניו ההתקוממות נגד יצר השלטון מכילה יותר מדי מן היצר הזה. על כן צריכים ללכת בדרך אחרת. היו לא מעט חלוצים שהתלבטו מאד בשאלות הללו. אולם מהר מאד נקלעו לצורך לארגן את החיים, לקבל החלטות, לשפוט במצבים. חלק מהם טענו כי מצב זה שאין בו חוקים מטלטל את האנשים ואת החברה ויש צורך לחוקק מהר חוקים, אחרים טענו כי יש לקבוע דרך על פי התחנות השונות שעוברים.
החיים תחת שלטון זר הביאו לכך שכרגיל אצל יהודים התקיימו זה בצד זה חוקים שנחקקו על ידי המדינה וחוקים לא פורמאליים אך לא פחות נוקשים שנקבעו באופן לא פורמאלי על ידי לחצים חברתיים. את זה הביאה החברה החלוצית ישר מן הקהילה היהודית בגולה. בצד החברה הגלויה היו סודות שנשמרו על ידי החבורות השונות. בצד הצנזורה ושלטון החוק של האימפריה נוצרו חוקים לא פורמאליים.

על התמודדויות ומתחים סביב המשפט והעדרו בתנועה החלוצית
15
אהב את המלאכה – על העבודה
פרקי אבות מדגישה את ערכה של העבודה. ההדגשה היא על הנזק של הבטלה, על החטא שבה. אולם הטקסט לא מסביר מדוע. אנו מנחשים כי הבטלה דוחפת לפעילות שאיננה רצויה או מוסרית. יש רמזים כי הדבר קשור לתיאור הכפול של העבודה לפני חטא הגן עדן והגירוש. בגן העדן האדם הצטווה לעבוד ולשמור את הגן . אז היתה העבודה מימוש אנושי עליון , אחרי הגירוש הפכה העבודה לעונש קיומי.
במסורת היוונית הפנאי מעבודה הוא התנאי להשתתפות בחיי המדינה. האדם הנתון בעבודה הגופנית לא ימצא את היכולת להשתתף בחיי העיר. במסגרת חלוקת העבודה האזרח המקיים חיים מדיניים זקוק לעבד העובד , למי שאין לו פנאי ואינו יכול להשתתף בחיי הציבור. האם קיום השבת היהודית הפך כל יהודי לבעל פנאי, לעובד שאינו עבד, למסוגל לחיות כעובד וכתלמיד חכם? האם ההנחה כי כל אדם בישראל זכאי לחינוך ולפנאי ועל כן זכאי להשתתף בחיי הציבור התממשה? מה צריך להיות היחס בין העבודה הפולחנית לבין המלאכה ? במקורות בהם אנו קוראים יש וויכוח על היחסים בין הלימוד לבין המלאכה. האם העבודה מאפשרת לימוד והעובדים צריכים לפרנס את הלומדים ולאפשר את חיי הרוח או שלימוד התורה וחיי עבודה משלימים זה את זה ?
המילה עבודה בדרך כלל מציינת דווקא עשייה פולחנית ולא מלאכה שהיא תהליך של ייצור. הפולחן קבוע הייצור תלוי התפתחות טכנולוגית.תקופות ארוכות המלאכה נמסרה והועתקה בפרטיה מדור אל דור אולם עקרונית היא היתה תמיד פתוחה לשינויים טכנולוגיים שהגבירו את יעילותה. הייצור מתכוון לעזור לאדם בחיי היום יום שלו הפולחן יכול אמנם להשפיע על הברית בין כוחות אלוהיים ואנושיים ובאופן בלתי ישיר להשפיע גם על היכולת להצליח בפרנסה אך לא בכך הוא נמדד.
המודרנה ובמיוחד הסוציאליזם הדגישו כי לא רק שאין הפנאי מעבודה ומלאכה תנאי לעשייה המדינית אלא שבאופן עקרוני השותפות במלאכה היא מקור הזכות המדינית. שיש לעשות כדי להפוך את העבודה ליצירה ואת הבטלה לעקירה מהמערכת החברתית.האם לכך יסכימו
פרקי- אבות ?
לא במקרה משתמשים החלוצים במילה עבודה וממעטים להשתמש במילה מלאכה. אמנם אין לדבר על העבודה ואפילו על העבודה החקלאית כעל פולחן. למרות שפרשנים לא פעם השתמשו במושג 'דת העבודה' כמתאר את דעתו של אהרון דוד גורדון אולם תפישה שכזאת רחוקה מאד מחשיבתו. הוא לא חיפש תחליף לחיי הדת היהודית אלא שאף לקדם דרך העבודה, ובמיוחד דרך העבודה בטבע את חידושו המוסרי אנושי של האדם ושל היהודי. הוא ראה בעבודה התנסות המחברת את בני האדם עם הטבע ממנו התרחקו. הוא ראה את הפעילות בטבע לא כפעילות משעבדת ומנצלת אלא כפעילות מחברת, לא כפעילות מפרקת ומנתקת כמו הטכנולוגית אלא כחיפוש בתר מודרני אחרי שיקום פסיכולוגי של האדם ושל הצלת הטבע וחיבורו מחדש כקוסמוס. מבחינה זו היה גורדון האקולוג העברי הראשון.
לפי דעתו העבודה והחיבור של העובד עם הטבע היא אקט מוסרי ועל כן היא יכולה להביא לאותו שינוי יסודי לו חתר בעם היהודי. היהודי נותק מן הטבע בגלל ההיסטוריה לה הפך קרבן. הוא גורש על ידי האומות מהעבודה בטבע והוא יוכל לשקם את מעמדו האנושי דרך העבודה.

העבודה מתוארת בסיפור החלוצי גם כאתגר קיומי קשה וגם כחוויה , גם כחושפת את האדם בפני מגבלות כוחו וגם כגורמת לחיבור מחודש של האדם עם הטבע והזולת. האדם היהודי גלה ועתה עליו לשוב אל עצמו ולא רק אל הארץ . להחזיר לעצמו את האחריות שלו כאדם שלם. העבודה תאפשר זאת.
העבודה הופכת למבחן דרמטי בעולם החלוצים. לעתים היא כל כך מרכזית שכאילו היא ניצבת מול חיי הרוח, תובעת להיפרד מהם כדי לגייס כוחות לעמוד מול הפיתוי של הניתוק מחיי עבודה. בעבודה יש גם מילוי מחויבות מוסרית וגם תביעה לגילוי הצד היצירתי.
א. ד. גורדון הפתיע את תלמידיו בכך שב1913 הביע את תמיכתו ביוזמה להקים אוניברסיטה עברית. הוא נימק זאת בכך כי אנו לא מבקשים את הפרא האציל המנותק מחיי הרוח. אנו באים אל העבודה לא נגד התרבות אלא כמימוש שלה. איננו מבקשים את האיכר המתגעגע לעיר ולא את איש העיר שבא כתייר אל הכפר. אנו מבקשים את איש העבודה כאיש התרבות.
סדר ט'ו בשבט וחג הנטיעות
16
הלל ושמאי ברנר וגורדון- תורות
על יוסף חיים ברנר
המחלוקת שזורה עמוקות במסורת היהודית. בפרקי אבות היא מופיעה במיוחד בהקשר שבין בית שמאי לבית הלל. מצד אחד מודגש כי למרות הניגודים הרבים נשמרים בין בעלי המחלוקת יסודות של קשר ולא חל פיצול לאומי מצד שני יש במקורות רמזים ברורים שהמחלוקת הגיעה עד כדי אלימות. במסורת מלחמת האזרחים שליוותה את המרד הגדול אולי מפתיעה האמירה על הקשרים שנשמרו בין הפלגים. ברור כי אמנם מי שניצח הוא בית הלל אך הנימוקים המובאים על כך שנבחרה מסורת זו אינם קשריו עם השלטון הרומי, וגם לא העימותים הפוליטיים שניהל אלא דווקא ענוונותו , פתיחותו ורגישותו של הלל. חשוב לזכור כי מוריו של הלל באו מרחוק הם היו מבבל וגם היו גיורים. שמאי היה חכם ארץ ישראלי ששמר על המסורת של חסידי הארץ. על רקע זה אין להתפלא על חומרתו של שמאי ועל חוסר התלהבותו ממעשי גיור שביצע הלל.
מעשי הגיור אצל הלל נושא אופי שונה מגיור בדורות שקדמו לו. אלו היו מעשים פוליטיים שנבעו מכוחה הפוליטי של ממלכת חשמונאי. הגיור לא היה תוצאה של חיפושים רוחניים או פרי רצון להשתייך למשפחה אלא תוצאה של עימותים כוחניים פוליטיים בין בני דתות שונות. הוויתור המסורתי של היהדות על הגיור היה מעשה של סובלנות המוותר על שימוש של כוח כפייה או מעשה של הכרה כי הגיור הכפוי וההמוני הביא נזק פוליטי בל ישוער. ייתכן כי תפישתו של הלל באה מתוך מציאות של יהודים בגולה שלא היה בידם כוח כפייה . לדידם קבלת הגר היתה אקט של פתיחות ולא של כוח. כך דומה כי חלק מחילוקי הדעות נבעו מתוך קריאה אחרת של מצב היהודים וזיקתם לסביבתם בנסיבות פוליטיות משתנות.
המחלוקת בעם היהודי עוברת מדור אל דור ומשמעותה לא נשמרה כמו שהיתה. היא נפגשה עם נסיבות שונות. מסורות לימוד שונות עוברות מדור אל דור הן מהוות תשתית לחיפושי רוח ומסורת לימודית מתפתחת אך גם יסודות לפילוג מר.
בין החלוצים רבו המחלוקות בחלקן הו היו פוליטיות, בחלקן תרבותיות, בחלקן מחלוקות כלכליות. היו דעות שונות על דרך התארגנות החברה ועל הנתיב של קבוצות ומושבים, של התיישבות אזורית וארצית, על סדר עדיפויות ועל חינוך.המחלוקות לעתים הביאו לחרמות ולמתח גבוה ולעתים לדיאלוגים מעמיקי משמעות.

אהרון דוד גורדון ויוסף חיים ברנר.

אהרון דוד גורדון היה מבוגר מן הפועלים והופיע בהיסטוריה כזקן הפועלים. כך חתם על רשימותיו וכך התגלה בין הצעירים. לעיתים קרובות דיבר על עצמו כזקן למרות שהיה בשנות החמישים והששים לחייו. איננו מכירים כל תמונה או צילום שלו ללא זקן לבן. יוסף חיים ברנר התגלה כסופרם של צעירי הדור.
גורדון נטה לחיות את הדילמות של הדור כמי שרואה תמונה ששלמה המחייבת להכרעה אישית המחברת את החיים והטבע, תמונה הרואה את המכלול ומעניקה לו משמעות. אפילו המוות נראה היה לו כחלק המחייב השלמה משום שהוא חלק מהטבע.
גישתו של ברנר היתה שונה. בעיניו היה המוות הוא קרע ואבסורד. ההיגיון האכזרי מוביל אליו. ניסיונות השווא של האנשים להסיח את הדעת ממנו הופך לסכנה אנושית, השקרים המכסים על הפחד מפניו ושיכרון הכוח המחפה אותו ומסתיר אותו על ידי ניצול מתמיד של האדם החי, על ידי הצביעות והכוח .על ידי פציעת ההוויה האנושית. אנשים ומעשים אלו פוגעים ומערערים על היכולת לאהוב . הם מבטאים את האסון האנושי. מולם עומדות רק תשוקות החיים , החוש המוסרי, הילדות, ההתחלות. התשוקה הבלתי נכנעת של הצמיחה המחודשת ובעיקר המרד, אי ההשלמה.
גם גורדון וגם ברנר תובעים את העשייה המורדת. שניהם מכירים יפה את הקושי, את הייאוש אך גורדון רואה בו דרך להיטהר ולהתייצב מול האמת המוסרית במעורבות עליונה. זהו בעיניו הייאוש הגדול העומד מול הייאוש הקטן, זה המתלונן במקום להתקומם, המתחפר ומבקש תירוצים.
למרות המרחק בין השניים ברנר בסיפוריו מתאר לפעמים את גורדון בהערכה עמוקה , גורדון מגן על ברנר מניסיונות להשתיק אותו ומנחם אותו בשעות קשות . הם מקיימים שיחות נפש ערות בהן משתתף לעתים ברל כצנלסון. גם ברנר וגם גורדון כותבים כשהתנ'ך וחלקים גדולים של מקורות יהודיים לנגד עיניהם. גורדון כותב מסות, מכתבים, בלשון גבוהה המושפעת מספרות הדורות אך לא כותב ספרות יפה. כתביו מושפעים מהתנ'ך וממושגים בקבלה וחסידות. אין הוא כותב ספרות בדיונית אך לעתים שולח דמיונו אל אוטופיות מוסריות. . ילדותו ונעוריו מוסתרים היטב. הוא כותב לצעירים אך מודע למרחק בינו לבין צעירי הדור. י.ח. ברנר כותב ספרות בדיונית אך מתאר מציאות נפשית וציבורית ריאלית. במכתב מנעוריו הוא כותב ש'יש להגביר את ה'ריאליות והקדושה בעולם' .הוא מקיים צו זה כל ימי חייו הקצרים.בסגנונו גם הוא מושפע מן התנ'ך אך בתיאוריו את חיי הגיבורים יש השפעה מדרשית תלמודית עמוקה.
משך חלק גדול מחייהם בארץ חיו ברנר וגורדון בדיאלוג עמוק אך בסוף ימיהם נפרדו הדרכים. הקרע ביניהם היה כואב . הוא התגלה בחריפות עם הגיוס לגדוד העברי בצבא הבריטי. שניהם אמנם לא התגייסו אך יחסיהם אל הגיוס היה שונה. גורדון ראה בגיוס לצבא שאורגן על ידי צעירי ארץ ישראל סטייה חמורה מהרעיון של תיקון העם על ידי עבודה וחיי קהילה חדשים בארץ ישראל. הוא האמין כי על העם היהודי להיות עם אדם כלומר עם שאינו נזקק לכוח ולשפיכות דמים. הגיוס לצבא כחיילים נראית היתה בעיניו כביטוי לעייפות מעבודת האדמה. ברנר לעומתו חשב כי יש להתערב בחיים גם בנסיבות שנוצרו. שיש להשתתף או לפחות לא לגנות את האפשרות להתערב במהלך המאורעות.
גורדון ראה ברעיונות של הסוציאליזם סכנה להפוך מחזון לסימפטום. הוא חשב כי האמון בפתרונות פוליטיים מיכניים, בסדרי שלטון , בתהליכים כלכליים נראה בעיניו כמחלה הנכנעת לאמונה בכוחות מיכניים המנכרים את האדם ממקור חייו. לדעתו של ברנר אי אפשר לפלג בין הפועלים בגלל וויכוחים מופשטים. אם יש מחלוקת בין המאמינים בדרך שבמרכזה עומדת הפוליטיקה לבין אלו הטוענים כי העיקר הוא בפרישה מן ההיגיון הפוליטי יש להבין כי זו מחלוקת שאינה מבטאת את עושר החיים ואת נפתוליהם. לדעתו גורדון בהוויתו ובאורח חייו סוציאליסט ועליו להכיר במאבק על הקמת חברה המושפעת מרעיונותיו. גם אם ברנר כחזאי מחמיר ואיננו מאמין בבואו הקרוב של הסוציאליזם כפי שאיננו מאמין בביטחונם של הציונים בהגשמת חלומם הוא מאמין כי יש להיאבק למען הגשמת הרעיונות הללו על ידי שותפות בין העושים, על ידי ביקורת מתמדת ויצירת מושבי פועלים.
רצח ברנר בן הארבעים במאורעות 1921 עשה אותו לקדוש המעונה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית בארץ אך גם לקדוש המעונה של היצירה הציונית. מותו של גורדון בן הששים ושבע ב1922 עשה אותו למורה הפועלים לדמות המלווה אותם בסבכי חייהם ועבודתם בארץ.המחלוקת ביניהם מלווה בשורשיה הרבה מהשיח וחיפושי הדרך לאחר דורות.

בית הלל ובית שמאי – המחלוקת
'על הפילוג בתנועה הקיבוצית'
מתי המחלוקת הופכת לפילוג ? מתי חילוקי דעות הופכים למלחמת אזרחים? בהיסטוריה היהודית יש דוגמאות רבות לחילוקי דעות , למחלוקות שלא הפכו לפילוג והרבה דוגמאות לפילוג גורלי. היו גם מחלוקות שהביאו לפרידה ועימות שהתבררו בסופו של דבר כביטוי לרב גוניות ואחרות שהביאו לעימות קורע. קבוצות רבות יצאו בעקב מחלוקת מן הקהילה היהודית ואחרות מצאו את הדרך לשמור על קשרים ביניהם המחלוקת בין הקראים לבין הרבנים לא הותרה וקרעה את הקהילות היהודיות כמו המחלוקת עם השבתאים מצד שני למרות שהמחלוקת בין מתנגדים לחסידים לא נפתרה נשארו שני הזרמים זרמים לגיטימיים. המחלוקת בין חסידי חב'ד וברסלב לא הותרה והאלימות המילולית בין זרמים שונים ביהדות היתה קשה גם כאשר היה ברור כי גורל כולם משותף.
במאה העשרים העימות בין אידישיסטים ותומכי עברית, בין סוציאליסטים לליברלים ,בין חרדים לציונים, בין קומוניסטים יהודים לבין השמרנות, בין יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה, בין אשכנזים וספרדים, בין המזרח לבין המסורת האירופית נראו כבלתי ניתנים להתרה , בכל זאת מאורעות התקופה הטילו על הקבוצות השונות להתייחס האחת לשנייה ואפילו להיאבק במשותף חרף חילוקי הדעות החריפים.
האם שפת הפילוגים והעוצמה שלהם נקבעה על ידי הצרכים הפנימיים של הקבוצות השונות ? האם היא נבעה משוני במושגים וערכים או שהיא נבעה מתוך עימותים של כל קבוצה עם בעיות פנימיות שאינם קשורות למחלוקת עצמה. נראה כי מעבר לחילוקי הדעות והמוצא הרבה פעמים זעזועים פנימיים בלתי ניתנים לפתרון לא אפשרו פסיכולוגית לטפל בבעיות ברוח של פשרה או של הכרה במחלוקת כמחלוקת לגיטימית. בעולם שסוע במלחמות קיום פוליטיות, בסערות ועימותים כוחניים קשה להתגבר על מחלוקות בין תרבותיות ובין אורחות חיים.
בפרספקטיבה נראים הרבה פילוגים כמוזרים משום שהם התייחסו לשאלות שאיבדו מערכן .שאלות חדשות שעלו על הפרק מחקו את חשיבותן של שאלות ישנות . על כן נראה שלפעמים קבוצות שהיו חלוקות בדעתן פועלות יחד ולא מבינות כיצד הגיעו חילוקי בדעות ביניהן בעבר לשיאים כואבים כל כך.

לוג ? 18
ביקור בספרייה הלאומית
שעת סיפור על גרשום שלום חלוץ

19
אם אין אני לי מי לי
הקריאה המפורסמת כל כך של הלל 'אם אין אני לי מי לי' מעמידה במרכז את האני בלשון יחיד ובכך יש בה משהו מהפכני אולם מייד היא מעוררת את השאלות של יחס האני לזמן, למצב, לאנשים, לחברה. אין זו קריאה פרובוקטיבית מול הכלל, מול האנחנו, מול האנושות. אין היא קריאת תגר על האחריות ועל הקשר עם הזולת. זוהי קריאה המאשרת את אחריותו של היחיד ובכך מאשרת את חירותו.
'תהיו פסיכולוגים' ביקש משה שפירא חבר לקבוצת מגדל בה היה חבר צבי ש'ץ במכתב התאבדותו. צבי ראה במכתב צוואה הקוראת לחבורה לייסד קבוצה אינטימית.
צבי ש'ץ הצעיר, האמן, איש הביטוי העצמי הוא זה שניסח בבהירות את רעיון הקבוצה האינטימית . זוהי מעין משפחה בה מטופח הגילוי ההדדי, האחריות הנובעת מקשר ומאהבה. הקבוצה האינטימית אינה זקוקה לחוק היא מבוססת על שבירת החוקים המנכרים בין איש לרעהו. הווידוי פורץ את המגבלות ומאפשר לממש את האחריות הבינאישית מעבר לגבולות המקובלים .פריצת הגבולות מאפשרת גילויים של גבורה מוסרית ויכולת לפרוץ את מה שנראה היום כגבולות המציאות.
יחד עם זה מתברר ברשימותיו של צבי ש'ץ כי אין הוא מבטל את האני. הוא חי את המתח הגדול שבין צרכיו לביטוי עצמי ולהזדהות עם חבריו לבין רצונו לחתור לאידיאל רחוק הנושא אותו מעבר לקשרים הבינאישיים . המתח בין הצורך לביטוי עצמי לבין ההיענות לצרכי הכלל, במיוחד אותה מחויבות לאורח חיים כפועל חקלאי, מביא אותו להתמודדות נפשית עם משימות הדור. הוא חושש כי המשימות תגזולנה את הזמן הדרוש לשם היצירה. הוא מבין כי לה יש קצב משלה. כיצד לעמוד במתח בלי לגזול את האפשרות להעפיל אל האידיאל אליו הוא חותר? צבי ש'ץ מדבר על הקבוצה האינטימית בהתכנסות של פועלי הגליל בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, בעת המצוקה הגדולה ביותר שפוקדת את ארץ ישראל. דבריו נישאו בזמן הכי לא מתאים , אך הוא מדבר בטונים משיחיים ומזכיר את האיסיים כמקור השראה שלו, אם לא לאינטימיות לשותפות עמוקה.
יהודה שרת

20
הספק
היחס לספק היה ועודנו בוויכוח. האם הוא פרוזדור לאובדן או תנאי לעלייה? האם הוא מחבל בכוח ההכרעה או מוביל אל פיכחון משחרר? האם הוא מעורר לחשיבה או לשיתוק ? האם הניסיון לכבות את הספק בכוח הוא עדות לאמונה לוהטת או לקנאות ריקה? האם הספק הוא ההיתר לחיי הפקרות או תנאי לרגישות אנושית? יש להבדיל בין ספקות לספקנות שהיא אמונה מארגנת כל. יש ספק המעלה כאב ובא מתוך חשש ליפול לתהומות של עריצות רוחנית, של הטלת מרות ושל חוסר יכולת לשאת את השונה. ספק שבא מתוך שמחה לאיד ולעג שונה מזה. הוא נובע מתוך ניסיונות הגשמה שכשלו.
רבים מהוגי הדעות המסורתיים חששו מהספק האמוני הן משום שראו בו כאב מיותר וערעור. הם חשו כי הוא מסכן את היכולת של החברה להטיל את מרותה ואת יכולתם של יחידים לזכות בביטחון בעתות מבחן. הם ראו בספק שער לנהנתנות, לבורות, לכפירה. לדעתם זוהי מחלה הזקוקה לתרופה ועל כן יש להעמיד מולה את שמחת התרת הספק.אחרים חששו כי שמחת התרת הספק כמטרה תקדים את התרת הספק עצמו. היא תחייב לכסות, לשקר, היא תעורר צורך לפקח ולגנוז את חירות המחשבה.
במסתו בזכות המבוכה ובגנות הטיח ביטא ברל כצנלסון את חששו הכבד מפני עבודה זרה הנובעת מתוך הטלת מרות והגיון שהיתה נהוגה בכנסיה הקומוניסטית ובחברות טוטאליטאריות. הספק שם מרד בעריצות וביטא דווקא אמונה חזקה. הוא ביטא את הזכות והאחריות לא להשתעבד לאמונות המוטלות בכוח ואת החובה לבדיקה עצמית מתמדת. הוא לא מתכוון רק לבקר את הרחוקים ואת האויבים. חובת הטלת הספק לא עמדה אצלו בניגוד לאמונה אלא ביטאה אמונה עזה בצורך לשחרר את האדם, לבנות אלטרנטיבה . לא לברוח אל דמיונות וכיסוי של המציאות בתיאורים שקריים. לדידו הטלת הספק משרתת את האמת ואינה נותנת להיכנע להיגיון הכוח .כמו יוסף חיים ברנר שטען כי הוא מעדיף את החולה המכיר במחלתו והופך אותה למקור לרגישות ואחווה לחלשים על התחפשות בבריאות מדומה המשחררת מאמפטיה אנושית ונסחפת להפגנות כוח ושלטון כך ברל כצנלסון העדיף את הספק על הפגנות אמונה.
משפחת אייטינגון
21
שתיקה ודיבור
'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'
אמר שמעון בן גמליאל ובכך ביטא את החשדנות כלפי דיבורים יתרים הבאים במקום המעשים. האם מקרה הוא כי לא היה מורה- רב אלא מנהיג מקבל החלטות ? יצר החיים חושש מהדיבור העודף שבא במקום המעשים. כיצד לאבחן בין דיבור לפטפוט? כיצד המילים לא יחבלו במאמץ האנושי לחולל דבר? שאלות אלו העסיקו גם את חז'ל וגם את החלוצים ואולי הדבר משקף תקופות של אי יציבות, של חיפושי דרך, של ביקורת מצד אחד והנחת יסודות מצד שני. הצורך גם לחפש וגם לברר יוצר מתח התובע המון דיבורים מצד אחד וגם שתיקות המתקיימות כאשר הדיבור נפסק.
כיצד מבחינים בין עודף דיבורים ל בין הצורך לתרגל שפה קיומית חדשה צורך המחייב לדבר, לברר, להצהיר , לנסות ? 'ממנה טובה ממנה רעה' אומרים מקורותינו על הלשון.האם נכון יהיה לומר כי אלו המחפשים את המעשה מבקשים להעמיד את המילים לרשות השמים? האם הם מבקשים לחלץ אותן משגרת הימים ומלשון הרע? האם מצפים הם כי המפגש על 'דבר תורה' יעניק לדיאלוג האנושי מימד עומק וימנע שיח סתמי?
בהנחה כי העולם נברא בשפה העברית מידת השימוש או האי שימוש בה יכול או להציף את המפעל ולחלל אותו מעודף דיבורים . הדיבורים כאילו חושפים אך לעתים הם באים במקום הפליאה והמעשה ומשדרים אי כבוד גם לזה וגם לזה. אך השתיקות יכולות להותיר את העולם דל ונעדר ביטוי אמת. 'שתיקה היא מוות' אומר משה כרמי האמן, המורה, מייסד החינוך המשותף בעין חרוד.
בשנות מלחמת העולם הראשונה כתב ברנר בארץ ישראל מאמר בשם 'חבלי ביטוי' בו עמד על המורכבות של הלשון כעושה סדר במחשבה ולעתים קרובות נופלת קרבן לאי יכולתה לעמוד במשימה. הוא היה ער במיוחד לבעייה של המפעל הארץ ישראלי אליו באים אנשים הצמאים ללשון ולמפעל ומגלים את הקושי העצום שבקוצר יכולת לעשות ולבטא גם יחד . הוא עמד על שתי הסכנות הגדולות שנשקפות ללשון ולמפעל . זוהי סכנת הבוסר שבביטוי מוקדם מדי החונט את הגמגום וקובע דפוסים קשוחים לשפה ולמעשה,וסכנת הפראזה המנפחת ללא כיסוי גם את השפה וגם את המעשה. שתי הסכנות מדריכות אל הזיוף ואובדן הרגישות.
באותה תקופה ישב המשורר חיים נחמן ביאליק ביער מאלין באוקראינה וכתב את מסתו המיוחדת 'גילוי וכיסוי בלשון' העוסקת במגבלותיה של השפה ובכיסוי שהיא מכסה הרבה פעמים על האמת במקום לחתור אליה ולגלותה. באותה תקופה כתב את השיר 'יהי חלקי עמכם ' שהוא שיר הלל לעשייה כביטוי העליון לחיי הרוח הגנוזים והאמיתיים. האמיתיים משום שהם גנוזים, במסתו זו המקבילה במידה מסוימת להלכה ואגדה שכתב אחר כך תובע ביאליק להעריך את המעשה על פני הדיבור. לדידו המעשה הוא הפירוש האמיתי לשפה. אך באותה תקופה עצמה בה כתב שהגילוי האמיתי של האדם, שפורץ את הכיסוי שבשפה מצוי בצחוק ובבכי תיאר מחול נלהב, פורץ גבולות , מעין הורה נלהבת של חלוצים, שלכאורה פורצת את מגבלות הלשון אך סופה מחול מוות נורא. כנראה שתמונות מלחמת העולם השפיעו על שלושת היצירות.
ב1930 כתב גרשום שלום מכתב על מצבה של הציונות . זו היתה שנת משבר, לאחר המאורעות של 1929 שחשפו את החלל המנהיגותי של הציונות . שלום כתב על כך שהציונות הופכת להיות תנועה של פראזות במקום לתנועה של מעשה, תנועה של תעמולה במקום תנועה של תחיית השפה והתרבות. לדעתו לא תתכן תחייה אם במרכזה עומדת דלות שפה מנופחת וחלולה ומעשה דמגוגי המיועד לרכישה קלה של כוח . תחייה כזו מסולפת. היא מגלה את חוסר כישרון המעשה. וכאן טמונה סכנתה.

על אירה יאן המוזה של ביאליק

מפגש עבודה סיכום פרק א'
23
אבות ובנים מורים ותלמידים
על יצחק בן אהרון
תהליך המסירה של התורה, של דרכי ההנהגה ודרכי הפולחן שבה אינו פשוט. פרקי אבות מציין את תולדות המסירה של התורה. לא מוסרים לנו דין וחשבון על דרכי קביעת רשימת המוסרים והמקבלים. אך כשמתבוננים על הרשימות מתבהרות הדילמות וההכרעות של עורכי המסכת: חסרים בה הכוהנים, חסרים אנשי השררה.אין רשימות של מי ילד את מי או מי ירש את מי.
האם המסירה היא בידי אבות המוסרים לבניהם או בידי מורים המוסרים לתלמידיהם? האם התורה נמסרת מידי כוחות על לבני האדם או היא תהליך בין אנושי? האם המסירה נעשית תוך התגלות מתמדת או בהיררכיה מדור אל דור. שאלת המסירה לא קשורה רק לאותיות, למילים , אלא לנסיבות ההיסטוריות בהן היא מתרחשת. כיצד היא מתרחשת בימי מלחמה ואסון וכיצד בימי שלום ורווחה? המדרשים עוסקים גם בתהליך מסירה אך גם בסיפורי צוואות. הצוואה שונה באופייה מן הירושה. היא מכילה פקודות מפורשות. אין היא מעניקה משאבים להפעלת חירותו של היורש , היא תובעת ממנו פרטי עשייה . אין היא רק אוסף של הנחיות מופשטות או חלומות כלליים . היא מדברת על ציוויים קונקרטיים, על הדלקת נר, על הכנת סעודה, על הצעת המיטה.

תהליך המסירה הרגיל מאב לבנו. ממורה לתלמיד נתקל בשיבושים. הבנים לא נמצאים תמיד ראויים, תלמידים נכנעים לשגרה. לעתים היורשים האמיתיים הם אלו המורדים , אלו שאינם משלימים עם אובדן תחושת המטרה, עם ההשטחה, עם הניוון המוסרי. פרקי אבות מדגיש את המעבר שבין מסירה שנעשתה בין אבות לבנים כמו בכהונה ובמלוכה למסירה ממורה לתלמיד . חלק מגיבוריה של המסירה הם מי שדרכם לתורה היתה דווקא קשורה במרד בסמכות הוריהם שחסמו את דרכם לתורה וחלק תיארו את תהליך המסירה כתהליך העובר בין מורים ותלמידיהם.
בשירו של אברהם שלונסקי 'התגלות' אנו מוצאים מדרש מעמיק ואקטואלי של פרשת המסירה לאחר הנתק מסירה שהיתה חייבת לבא על ידי התגלות. ההתגלות לשמואל בביתו של עלי הכהן. עלי אינו יכול למסור את התורה לבניו שהשחיתו את דרכם. עלי עיוור. אין הוא יכול להיות איש של חזון. הוא נתון בסבך אובדנם המוסרי של בניו. שמואל לא יכול לקבל תורה ממנו. ההבנה הטראגית של הכהן שאין הוא יכול למסור והתחושה של שמואל הנער כי בצל הכוהן העיוור קוראים לו בשמו. דווקא דרך מיוחדת זו לשבירת המסורת על ידי המשבר המוסרי ולכינונה מחדש על ידי ההתגלות עושה את המסורת לכל כך עשירה ומיוחדת . .
תהליך המסירה הרגיל מאב לבן, ממורה לתלמיד נתקל בשיבושים. הבנים לא תמיד נמצאים ראויים האבות לא פעם נכבים מבפנים ואינם יכולים למסור. התלמידים נכנעים לשגרת הלימוד ואינם עומדים במעוף של מוריהם. כל זה קרה גם במסורת של דורות של חלוצים. בתהליך המסירה השתבשו לא מעט צינורות . מסורות היו למהפכה ומהפכה למסורת.
החלוצים היו מודעים לבעייתם כמוסרי דרך. ניסיונם האישי ומשבר רוחם וגופם בגולה הניעו אותם להיאחז בדרך הארוכה בה בחרו.אך תהליך זה לא היה מנת חלקם של בניהם שנולדו בארץ. הם חששו כי בניהם שלא חשו את החסר הגדול, את בדידות העומדים על הסף לא יוכלו להגיע אל הפסגה. לא יוכלו לגלות את כוחות היצירה והמחויבות האישית . בניגוד לבנים של מהגרים הקולטים את הוריהם בארץ החדשה ומעבירים להם מסר של שפה ומנהגים החלוצים שהיגרו מביתם ראו עצמם כסוללי דרך המבקשים למסור אותה לדור הצעיר שגדל בארץ. אולם לא תמיד היה נראה כי דור זה של בנים שנולדו למפעל מקבלים את המסר שלו. החלוצים תהו על פני הדור שיצמח בארץ. גם גורדון וגם ברנר מתארים את העשוי להתרחש בקרב הדור השני למהפכה. לבני הארץ הגדלים בצל ולאור המהפכה האישית של הוריהם . האם יוכלו למצוא את הכוחות להמשיך במפעל הוריהם ?האם תעבור אליהם הרוח היוצרת או ייכנעו לשגרה המנוונת? האם רצון ההורים לגונן על ילדיהם מפני הסבל שעבר עליהם לא יוביל לכניעה למוסכמות ולאובדן האמון בהרפתקאה היוצרת ?

לצאת מזה
חלק מדרכי המסירה מצויים דווקא בשלילת דרכי הגילוי שקדמו. לעתים דומה כי דווקא דחיית המצב הקיים היא שתמסור את הציווי. שיש להיאחז במבוכת הדור ולא בוודאויותיו. שיש לחפש את האחר. 'צריך לצאת מזה' קורא ברנר לגיבוריו בראשיתו של הרומאן הגדול 'מסביב לנקודה' שהיה לחלוצים לטקסט מכונן. בפרק מתואר מסע בעגלה מעיר לעיר שניתן לראות בו ביטוי למצבו הקיומי של האדם.
העגלה של גיבור הספר עומדת לצאת מן העיר. נוסעיה אמנם יושבים בקרון העומד לנסוע אך הם אינם מוכנים לצאת מטבעם ולא משגרתם. הם תופשים מקום במקום לפנות אותו, אוכלים ודוחקים איש את רעהו. מביעים את החלל הריק הקיומי בו הם חיים למרות שלכאורה הם עומדים לצאת . המורה, גיבור הסיפור. מוכן לוותר לכולם על שאין הם עומדים באתגר . הוא לא מבקש להטיף להם מוסר אך תלמידו שלא נוסע , כועס כי לא מכבדים את המעמד, ובמיוחד כי לא מכבדים מספיק את מורהו.
אמנם אין דבר חגיגי בנסיעה הזו אולם לתלמיד זהו אירוע משמעותי. הוא מגלה בקרון שנוסעיו מתווכחים האם להשאיר את העגלה פתוחה או לנעול אותה הד לשאלות גדולות כמו האם תהיה העגלה מוכנה לקלוט את הנוסעים למסע משותף, לצאת ממחלות דורו. הוא מקווה לראות במאבקו למען זכויות המורה למקום בעגלה חלק ממאבק גדול יותר, מהפכני יותר נגד ההתבהמות של דורו. אולם בתיאורו של ברנר ניכר כי הוא רואה בנאומי התלמיד משהו בוסרי, דקלומי , צעיר שגילה לעצמו מוקדם מדי את ייעודו ועלול לבגוד בו באותה התלהבות .

24
הוו זהירין ברשות
היחסים בין השלטון הריבוני לבין היהודים כיחידים וכקהילות עברו הרבה גלגולים . המשטרים השונים בתוכם חיו היהודים עיצבו את מעמדם של היהודים בהתאם לאופיים וצרכיהם. . הסמכות הפוליטית העצמאית של היהודים אבדה . זה לא קרה בבת אחת ובמקום אחד, אם כי חורבן הבית סימל את קצה התהליך. היהודי הפך להיות תלוי בביטחונו האישי וביכולתו לממש את עצמאותו הקהילתית ואת קשריו עם קהילות יהודיות בשלטון במסגרתו חי. היו מצבים של שיווי משקל עדין. היו משטרים שהעניקו לקהילה היהודית זכות לנהל את ענייניה החברתיים, הפדגוגיים והדתיים באוטונומיה יחסית. ארץ ישראל שבה נוצרה ריבונות יהודית משך תקופות מסוימות בתקופות אחרות חיתה בשעבוד גדול יותר מאשר בקהילות יהודיות אחרות. בבל ומצרים חיו תחת גג פוליטי אחד עם ארץ ישראל ולעתים נפרדו ממנה וחיו באוטונומיה יותר גדולה. מעמדה של הקהילה היהודית בארץ ישראל היה שונה בשלטון הרומאים , הנוצרים הביזאנטינים, הצלבנים, הממלוכים, האימפריה העות'מאנית והאנגלית.
הקהילות היהודיות בגולה חיו תחת משטרים מגוונים על פי האזורים השונים בהם התגוררו. התקופה החדשה הביאה שינויים גדולים במערכת היחסים המורכבת הזו. מצד אחד היו ניסיונות להקים דמוקרטיה ובדמוקרטיה היתה נטייה ברורה להפריט את שייכות האזרחים ולהפקיע את סמכויותיו של הקהל. המדינה גייסה את היהודי לצבא הלאומי, גם הקשיבה לעשיריה של הקהילה אך גם נטתה לשנות את תפקידיה של הקהילה היהודית ולפעמים תבעה את חיסולה. .
הציונות ביקשה להכין תשתית לשלטון יהודי עצמאי ,לריבונות יהודית . לשלטון עצמי אך היו לא מעט שחששו מצעד כזה שיביא להתנגדות האומות להתיישבות יהודית וקהילתית בארץ ישראל ללא ריבונות. האם היה שוני ביחסי הקהילה היהודית בארץ לשלטון הזר עם בואה של הציונות המדינית? דווקא העובדה שהיא לא זכתה לעידוד של פרנסיה הרגילים של הקהילה היהודית ועשיריה הבינלאומיים,הציונות חיפשה דרכים אחרות לנהל את יחסיה עם שלטונות שונים.
הציונות שבנתה עצמה כתנועה דמוקרטית מבפנים, עם זכויות לנשים וגיוון של מפלגות וזרמים שהיו לא פעם גם עומס גדול, שאפה ליצור מערכת של יחסים עם שלטונות בהתאם למשטר ששרר בתוכם והוא לא היה דמוקרטי, גם שקיים משטר אוטוקרטי וגם כשהיה המשטר של הארץ השולטת דמוקרטי הוא ייצג אימפריה. וזו לעולם לא היתה דמוקרטית.
הדמויות שניהלו את המשא ומתן עם הרשות המדינית בארץ בחלקן לא ישבו כאן אלא במשרדיה הנודדים בעולם של ההסתדרות הציונית ובעלי בריתה. אך גם בארץ היו מנהיגים ואנשי יחסי ציבור שניהלו עם הרשות דיאלוג מורכב.
על שניים מהם דיברנו משום שהם פחות ידועים על אלברט ענתבי וביאנקיני האיטלקי.

מלחמת העולם השנייה
שתי התקופות הללו לא תופשות עצמן כתקופות של התגלות. הן כובשות את חרדותיהן האפוקליפטיות ואת תקוותיהן האסכטולוגיות . אין הן מצנזרות את הנטיות הללו הן נזהרות ליפול בפח שלהן. האירוע של החורבן והתחושה של חורבן ההולך ומתקרב מגבירות את החשש ואת האבל אך אין הן מקבלות את ההשתעבדות הצינית או המכבה חיים שרוחשות מסביב. הסירוב לקבל את הבשורה המהפכנית ואת השתלטות הדתות החדשות שיכולה להביא לתגובה ניהיליסטית או לאורטודוקסיה מתבצרת לא מתקבלות על ידי החברה היהודית המתגבשת. גם הדוקטרינריות וגם הנטיות להתפוררות מתקיימות בסביבתן ומשפיעות מאד אך לא משתלטות. אור הגנוז ולא ללכת סנוורים אחרי. נטיות אלה מעוררות הרבה חרדות, ספקות, הרבה ייאוש.אך לא שיתוק.
המאבק בעבודה זרה כפי שנתפש על ידי אלו שהגיעו ארצה עם האכזבה מהתנועה המהפכנית שהתגלתה במערומיה באי יכולתה לקרוא את העם היהודי, ואלו שהגיעו ארצה מתוך שהאורתודוכסיה היהודית לא היתה מסוגלת להעניק להן תשובה לתחושת קיומם ולצמא הרוחני שלהם . אמנם גם במסורת הסוציאליסטית היו לא מעטים שהצליחו להבין את המפעל הציוני וגם בקרב האורתודוכסיה היהודית היו שהבינו את המפעל הציוני בלי לקבל את סמכותו, אך הכרות אלו של השכנים לא היתה מסוגלת להתקבל על ידי המעגלים המרוחקים יותר. על ידי מפלגת האפוקליפסה המהפכנית והצנזורה האורתודוכסית. המוסיקה הציונית נראתה בעיני המהפכנים היהודים כמסתפקת במועט מדי, כפרוקיאלית מדי, כבורגנית.

לוח זמנים להתיישבות היהודית בארץ ישראל
מ1881 ועד 1939

היישוב הישן בעיקר בארבעת ערי הקודש ירושלים, חברון, טבריה,צפת וכן ביפו, פקיעין, עזה, כפר יאסיף
העלייה הראשונה
1870הקמת בית הספר מקווה ישראל
1878 הקמתה הראשונה של פתח תקווה
1881 העלייה הראשונה הקמת ראשון לציון, זיכרון יעקב,יסוד המעלה,מחניים, נס ציונה. גדרה, בני יהודה, מזכרת בתיה .
1889 הוקמה בת שלמה
1890 הוקמה משמר הירדן
1891 הגל השני של העלייה השנייה הקמת רחובות, חדרה, עין זיתים,
1894 הוקמה מוצא,תפארת בנימין, חוות ג'ילין בגולן, מוצא
1895 הוקמה עמידון בגולן, הרטוב
1896 הקמת מטולה, באר טוביה
מוקמות המושבות של הבארון בגולן סאח'ם אל ג'ולן . פינוי המושבות על ידי השלטונות העות'מאנים
1897 הקונגרס הציוני הראשון
1900 העברת המושבות של הבארון לידי חברת יק'א
מ1901 הקמת מושבות הגליל התחתון סג'רה, יבניאל, בית גן, כפר תבור, מלחמיה.כן מוקמת מאיר שפיה ושלמה
1901 ייסוד הקרן הקיימת
1903 פוגרום בקישינב, הצעת אוגנדה, כינוס ראשון של נציגי היישוב העברי והקמת הסתדרות המורים
1903 מלחמת רוסיה יפאן בהשתתפות 30.000 חיילים יהודים. טרומפלדור בשבי היפאני מתכנן להקים מושבה סוציאליסטית בארץ ישראל. הוקמו גבעת עדה וכפר סבא
1904 מות הרצל עליית ראשוני העלייה השנייה בהם שלמה צמח, אהרון דוד גורדון, ישראל שוחט, עלייתה הראשונה של מניה שוחט,הרב קוק
1905 רכישת האדמות הראשונה של ההסתדרות הציונית , כנרת, בן שמן, כפר חיטים, גן שמואל
מהפכה ברוסיה נכשלת. פוגרומים גדולים ברחבי האימפריה הרוסית.
1907 בן גוריון עולה ארצה מוקמת חוות חולדה
1908 הקמת חוות כנרת. בית היתומים לילדי קישינב עובר משפיה לבן שמן, ,מושבת מצפה,
1908 מהפכת הטורקים הצעירים משנה את אופייה של האימפריה העות'מאנית
1909 הקמת אחוזת בית היא תל אביב, עלייה לאום ג'וני. יוסף חיים ברנר עולה ארצה,
הוקם השומר ארגון השמירה .
1910 הקמת מושבי הפועלים נחלת יהודה ועין גנים
1911 הקמת דגניה. מוקמת תחנת הניסיונות בעתלית וחווה ברוחמה בנגב
1912 מלחמת הבלקאנים בין בולגריה לאימפריה העות'מנית יהודים בשני הצבאות -'בין המיצרים' הוקמה אחוזת סנט לואיס היא פוריה, אחוזת מגדל ,כפר אוריה נחליאל ברחובות כפר מל'ל ומרחביה.
1913 הקמת קבוצת כנרת, תל עדשים מושב השומרים, קריית ענבים, כרכור,שעריים
1914 המלחמה הגדולה : מלחמת העולם הראשונה
1915 התקפת ארבה
1916 הקמת אילת השחר, כפר בר גיורא (כפר גלעדי), חמארה. הקמת רשת הריגול של ניל'י
1917 מהפכה ברוסיה, הצהרת בלפור, הקמת הגדודים העבריים האנגלי והאמריקאי, כיבוש ירושלים ודרום הארץ על ידי צבא אנגליה, הקמת הגדוד העברי השלישי של צעירי ארץ ישראל
הוקמה תל חי
1918 השלמת כיבוש הארץ על ידי האנגלים. המלך פייצל מגיע לדמשק, כניעת האימפריה העות'מאנית.
סיום מלחמת העולם
1919 ראשית העלייה השלישית. ענתבי מארגן עליית שיבה של יהודים וערבים במסגרת צרפתית. בסוף השנה עליית האנייה רוסלאן
1920 מאורעות בירושלים. מאורעות תל – חי מות טרומפלדור.
1921 הוקם גדוד העבודה. עליית ראשוני השומר הצעיר. ביתניה עילית. סוללים את כביש טבריה מגדל, טבריה צמח, חיפה רמת ישי,נצרת עפולה.הוקמה דגניה ב', רמת גן
מאורעות תרפ'א בין הנרצחים יוסף חיים ברנר, צבי ש'ץ
1922 הוקמו עין חרוד, תל יוסף, נהלל, כפר יחזקאל, גבע, חפציבה ובית אלפא, הוקמה גניגר
1923 בעקב משבר כלכלי דועכת העלייה השלישית. הוקמה שכונת בורוכוב שכונת פועלים קואופרטיבית. רמת גן?הוקמה יגור
1924 ראשית העלייה הרביעית קהילת ציון חברה אמריקאית להתיישבות מקימה את עיר יזרעאל היא עפולה ואת מושבה הרצליה.הוקמה מזרע. כפר חסידים, בני ברק, מצגדיאל, רמתיים, כפר גנים, גת רימון.
ארצות הברית הגבילה בצורה מחמירה את ההגירה והנהיגה מכסות כניסה. ארץ ישראל הופכת למרכז הגירה מרכזי ליהודים.
1925 הוקמה גבעת השלושה, כפר חסידים , נחלת יצחק, נרכשה אדמת עמק זבולון
1926 משבר כלכלי גדול. הוקמה משמר העמק
1927 הקמת ההתיישבות בעמק המזרחי כפר גדעון, שריד, גבת, כפר יהושע, הוקמו בית זרע, קבוצת שילר , עין שמר, החלה קניית עמק חפר
1928 ראשית העלייה החמישית הקמת גבעת ברנר. נען
1929 הוקמה הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית. מאורעות 1929 פינוי חברון, הרטוב, כפר אוריה, באר טוביה , חולדה, עין זיתים, משמר העמק, מגדל עדר, עזה
1930 התיישבות האלף
1931 הוקמה כפר הס
1932 עמק חפר: מעברות, גבעת חיים, ביתן אהרון,רמת הכובש,כפר בילו, נטעים,
1933 הנאצים משתלטים על גרמניה,
ייסוד עליית הנוער, תכנית העברת רכוש יהודי לארץ ישראל תוך כדי פתיחת עלייה מגרמניה,רצח ארלוזורוב, הקמת קרן תמיכה לעולים מגרמניה.
הוקמו גבתון, בית עובד, צופית, רמת טיומקין, גבעת חן
הוקמה משמר השרון
1934
1935
1936 הוקמו כפר חיטים וכפר המכבי, הוקמה תל עמל בשיטת חומה ומגדל בשיטה זו יוקמו חמישים מושבים וקיבוצים.
1937 שדה נחום, מסדה, גינוסר, שער הגולן, עין גב, בית יוסף, חולתה, טירת צבי,בני ברית (מולדת) עין השופט, מעוז חיים, שער הנגב, כפר מנחם, אושעה, צור משה, הזורע
1938 הקמת חניתה.שבי ציון, שדה ורבורג, רמת הדר, אלונים, מעלה החמישה, תל יצחק,
בית יהושע, עין המפרץ, מעיין צבי, קרונה, גאולים, אילון, נווה איתן, כפר רופין, כפר מסריק, מסילות
1939 פורסם הספר הלבן המגביל את עליית היהודים לארץ ישראל ומגביל את רכישת האדמות.
הוקמו גשר, דליה, דפנה, דן שדה אליהו, מחניים, שדמות דבורה, הזורעים, תל צור, כפר גליקסון, מעפילים, משמר הים, חמדיה, כפר נטר,נגבה, בית אורן, עמיר, כפר ורבורג
1 לספטמבר 1939 גרמניה וברית המועצות פולשות לפולין- מתחילה מ
לוח זמנים תקופת המשנה והתלמוד
200 לפני הספירה עד 140 לפני הספירה ארץ ישראל תחת שלטון בית סלוקוס גם בבל
גזרות דתיות תחת שלטון אנטיוכוס – רק לגבי יהודי ארץ ישראל לא על בבל.
63 לפנה'ס ארץ ישראל עוברת לשלטון רומאי ונפרדת מבחינה פוליטית מרומא
בסוף תקופת בית שני בבבל פועלים מרכזים יהודיים בנהרדעא ונציבין ר' יהודה בן בתירה
מאה ראשונה ושנייה תקופת התנאים
שני דורות של מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי

שושלת הנשיאות

הלל הזקן
שמעון בנו של הלל
בנו רבן גמליאל הזקן
בנו רבן שמעון בן גמליאל הזקן
רבי יוחנן בן זכאי תלמיד של הלל
רבן גמליאל דיבנה בנו של רשב'ג הראשון
רבי אלעזר בן עזריה מכהן כנשיא מחליף עקב הדחת רבי גמליאל ד'יבנה
רבי יהודה הנשיא חותם המשנה

דור החורבן

תנאים ראשונים

רבי שמעון בן גמליאל הזקן
רבי יוחנן בן זכאי

תנאים בין חורבן הבית ומרד בר כוכבא

רבי יהושע בן חנניה
רבי אליעזר בן הורקנןס
רבי גמליאל דיבנה
רבי אלעזר בן ערך

מרד בר כוכבא תנאים דור שלישי

רבי עקיבא
רבי טרפון
רבי ישמעאל
רבי אלעזר בן עזריה
רבי יוסי הגלילי
רבי אלישע בן אבויה

לאחר המרד תנאים רביעים

רבי שמעון בן גמליאל השני
רבי מאיר
רבי שמעון בר יוחאי
רבי יהודה בן עילאי
רבי יוסי בן חלפתא
רבי אלעזר בן שמוע

החותמים את המשנה דור חמישי

רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה
רבי נתן
רבי ישמעאל ברבי יוסי
רבי שמעון בן אלעזר
רבי חייא

חתימת המשנה שנת 200 אחרי הספירה

התלמוד הירושלמי

אמוראים בארץ ישראל
בחלקם עלו מבבל בחלקם ירדו לבבל
בחלקם היו גליליים בחלקם עלו מדרום הארץ
פעלו במרכזים שונים בהם ציפורי קיסריה וטבריה
התלמוד הירושלמי נחתם בסוף המאה הרביעית אחרי הספירה
התלמוד הבבלי בסוף המאה החמישית

רקע להתהוות התלמוד הבבלי

224- 227 השתלטות השושלת הסאסאנית על בבל פרס

גיור ממלכת חדייב ליהדות
אוטונומיה תרבותית בין יהודי בבל.
בתקופות התהוות התלמוד הבבלי מרכזים שונים של דעת הידועים בהם סורא, פומבדיתא, נהרדעא, מחוזא ועוד
תנועות דתיות קיצוניות שולטות בבבל בהן המיעוט היהודי מאויים
מצד אחד 'דינה דמלכותה דינה' מצד אחר יהודים רואים בשלשלת הסאסאנית מגן
361-363 יהודים מול רומאים במסגרת החברה הסאסאנית.
בסופה של התקופה לחץ רב של התנועה הדתית הזורואסטרית נגד מיעוטים דתיים
במסגרת ניסיון לכפייה דתית.
מרד של יהודים בבבל נגד השלטונות מרד רב זוטרא
סוף התקופה התלמודית – הרבה התנגשויות בין יהודים לשלטונות

האמירה כי יש פלורליזם יהודי היא אמירה עמומה ולעתים מוגדרת מדי. היא מוגדרת מדי כשהיא מציינת זרמים מסוימים בקרב היהדות. פלורליזם לעתים הוא כינוי לתנועה הרפורמה והתנועה הקונסרבטיבית היהודית בארצות הברית . מבחינה זו הפלורליזם היהודי הוא פשוט התנגדות לאורתודוקסיה . לעתים האוחזים בשם פלורליזם מתכוונים להפרטת חיי הקהילה בשטח הדת. כל אחד יאמין בדרכו ובפירוש שונה מחברו. האם פלורליזם יהודי יכול להתבסס על עיקרון הפרטה שכזה? המסורת היהודית מרבה לדבר לא רק על יחיד אלא על יחיד המתממש בציבור, במניין של יחידים , היא מדברת על קהילות מקום, על קהילות רעיון, על קהילות המונחות על ידי תפישת מטרה משותפת. . קהילות אלו מאמינות אמנם ביחיד כיוצר,כאוהב, כאחראי .אך לא כפרוש, כמבודד כאגואיסט. תפישת היחיד שבהן איננה תפישה של ניתוק, לא תפישה רומנטית של גאונים מבודדים ולא פוסט מודרנית הרואה ביחיד רק מי שמסוגל לאתגר את סביבתו ואת קשריו על ידי מחאה, על ידי הודעה כי הוא נפרד מהציבור כי העפיל לגבהים או שקע בתהומות. גם אם אלה מהווים לעתים חלק מעולמו של היחיד אין הן יכולים להיות בסיס לחיי הרבים. לא הנזירות המתעמתת ולא הרציונאליות המתנתקת יכולות לבסס אחריות לציבור.
באקלים כזה צומח פלורליזם המנתק איש מרעהו. בקלות הוא יכול להפוך לעבודה זרה של אטומים מבודדים . מהכרה בריבוי האנושי הוא יכול להפוך להסתגרות ובידוד אנושי ללא תקווה. במקומו יש להעלות את הפלורליזם כזכות לכבד את היכולת הדיאלוגית של כל אדם. של הצורך של היחיד להידבר, ליצור יחד, לפתח אחריות לאחר וידידות אמת, להיות שותף. להכיר בשוויון הערך לממש בכל אלו את חירותו.
הקמתה של מדינה ליהודים יוצרת מצב חברתי תרבותי שונה מזה שהיה. אלא שהוא תהליך שאיננו יודעים לאן יוביל.גם איננו יודעים באלו תנאים חיצוניים יפעל (גלובליזציה, משבר אקולוגי, תחייה של דתות, חילון מקיף, צמיחה או משבר דמוגרפי) גם איננו יודעים אלו כוחות פנימיים יפרצו דרכם להנהגה. האם אליטות מנותקות או קשובות, משרתות או מנצלות, לומדות או נהנות מבורות אנרגטית.דומה כי חז'ל היו במצב דומה שלא הבטיח וודאות לפיתרון שנקטו. מזווית הראייה של היום נראה שהם העדיפו לחפש דרך תוך טיפוח קהילה לומדת ואחראית, מפרשת את העבר אך נושאת אחריות לעתיד , צמאה לתיקון אך פוחדת מהפיכתו לעבודה זרה. לפולחן עיוור של אחרית הימים או לאוטופיה נמהרת.
אנו רק יכולים לקוות כי מדינת היהודים הדמוקרטית תאפשר פיתוח חברתי קהילתי חופשי ופתוח. נושא תרבות. מדינה הפועלת למען צדק חברתי ומקדמת אותו בחוק. מדינה המאפשרת תהליכים הצומחים על ידי התאגדות חופשית ליצירה משותפת עם פחות היררכיות . פתוחה לטבע ולאדם. עלינו לפעול למען התקוות הללו. לנסות להגשימן ולהנחילן, ליצור להן אנטנות גבוהות ושורשים עמוקים.