כל הפוסטים מאת מוקי צור

כישלון מגדל בבל

כישלון מגדל בבל

נחלקו חוקרי כישלונו של מגדל בבל, רבים מהם הציעו כהסבר את העובדה הראשונית : האנשים שהחלו לעבוד בקומות העליונות של המגדל היו כה רחוקים מיסודותיו עד כי שכחו מה כוחו של היסוד ומה הוא מסוגל להעמיד על עצמו. זקן אחד הוכיח שהבנאים נכנסו לקצב עבודה פראי והתרחקו מחוקי הבניין. ככל שבנו יותר חשו מנותקים יותר מהחוקים ומהתוכניות. הם התהלכו כעוסים על כך ששכחו ומדי פעם היו שוברים את עמודי התמך. מדען צעיר אחד קבע שכישלון המגדל נבע מחוסר אבן בניין מתאימה. כשאזלה האבן בסביבות המגדל יצאו לחפש אותה במרחקים. אך המסעות האלה לחיפוש האבן היו כה נהדרים עד שבמקום האבן מצאו השליחים בני זוג ואיבדו את החשק לחזור אל מלאכת הבניין האינסופית. רק אז החליטו המתכננים לבנות עם לבנים אחידות ורבועות מבוץ קלוי. משהו מפלסטיק מודולרי. כך הרג הפיהוק את הבנייה.
שתי חוקרות טענו שהיתה בעיית תקשורת נוראה. העבודה התמקצעה מאד והתפסן לא הבין את הרצף, עובדי הקומות העליונות לא הבינו את הסלנג של עובדי הקומות התחתונות. זמן מה היו מתהלכים הפועלים עם מילונים שהודפסו אז מהדורות אחרי מהדורות אך השפות הסתבכו במהירות גדולה יותר והסכסוכים מהעדר לשון משותפת גברו. חוקר אחד גילה שבעיית התקשורת היתה כה חמורה עד כי החלו לבנות אנטנה כדי לשדר את המסר וללמוד את השפה. אך המגדל עצמו הפריע בקליטה, הוא היה מסך כה גדול שהבנאים החליטו לבנות אנטנה גדולה ממנו. הם היו כה עסוקים בהקמתה שעזבו את המגדל לנפשו.
קוראי הכתבים העתיקים העידו שבשלב מסוים התארגנו הרבה ילדים, הרימו את האצבע אל על בהנפת יד טקסית, בלווית רעמי תופים ותרועת חצוצרות ארגנו תהלוכה גדולה מסביב למגדל וצרחו בקול : המלך הוא עירום! המלך עירום!… קירותיו של המגדל החלו מתרוממים מהרעש הנורא.
זה לא היה כישלון כלל טען המלומד הזר. המגדל היה פרויקט פדגוגי, הריסותיו היו לעדות למורדי כל הדורות שלא יעזו. הוא תוכנן להיכשל ובנאיו עמדו נאמנה בתכניות. נמצאו אפילו הכרטיסים להצגת המפולות המתוכננות, הקהל הצטופף במקום ההתרחשות ומחא כפיים.
ולחוקרי הקיבוץ : אין מה ללמוד מכל חוקרי כישלון מגדל בבל. לא אותו ניסו חברי הקיבוץ לשחזר. לא בו התקנאו. אולי בסולם יעקב, בכר האבן, בחלום הפרוע, בהתגלות ההדדית. אך הם הכירו כי אין מלאכים בסולמם. רק אנשים העולים ויורדים.

בכל דור ודור

בכל דור ודור
מה חשב אותו יהודי שכבר יצא ממצרים אך למעמד הר סיני טרם הגיע?- כבר איננו עבד, פירמידות לא יבנה, בניו לא יושלכו ליאור. אך מה לעשות בחייו עדיין לא ידע. ומשה לא הגיע עם הלוחות. ככל האנשים הגדולים הוא התמהמה על הפסגות. נשאר אותו יהודי לרגלי ההר, בתוך המדבר הצחיח ובאין ודאות של בשורה חגג מסביב לעגל הזהב.
מה חשב אותו יהודי, שקיבל את התורה בסיני ואל ארץ הבחירה לא הגיע ? – הרי כל אחד ואחד בן הוא לעבדים וגם את מוראות יציאת מצרים עבר וגם נבהל כשראה את הברקים וכששמע את הרעם ודרך את לבו בעת הדממה הגדולה לשמע דברת האל- האם לא 'מגיעה' ליהודי כזה לפחות ארץ זבת חלב ודבש? והנה מספרים המרגלים שגם שם בארץ המובטחת עדיין העניינים מסובכים…
מה חושב אותו יהודי הקורא בספר ויודע שלאחר השעבוד באה יציאת מצרים, הריקוד מסביב עגל הזהב, מעמד הר סיני והמוות האיטי של דור המדבר? רק הבנים יזכו להגיע לארץ המובטחת, אך לא לפני מותו של משה על הר- נבו.

האופטימיסט מבטיח לעצמו כי עגל הזהב עניין חולף הוא, מצב רוח זמני, ואחריו יכפה האל את התורה הר כגיגית ורוח ה'נעשה ונשמע' תרחף על פני תהום- הנפש ותכבשנה.

הפסימיסט יזהיר לעומתו, כי אלה שחיו את הניסים לא יהיה בהם הכוח לשאת את המונוטוניות שבחיי יום- יום , אפילו בארץ המובטחת.

עבדים היינו, והילדים שואלים קושיות. אין הם מרפים. הרשעים מתחפשים לתמימים והחכמים אינם יודעים לשאול.

אולם בכל זאת יש להאמין כי יציאת מצרים בוא תבוא, למרות שהיא כבר היתה . למרות שהיא איננה יכולה לחזור. היא תבוא בדרך אחרת. בכל דור ודור.

לאמיר גלבוע

שמור על עצמך בלילה זה. שמור יחד עמו. אל תתן לו לשמור עליך, לעטוף אותך

עטוף אותו

 

אמיר גלבוע

 

כשנעתקו המילים והדאגה פלשה , כשהחרדה נמהלה בחרדה ל למשפחה, לאנשים, למפעל, למצב הרוח, כשהרצון האילם לשלום התערבב בששון לקראת מלחמה אחרונה, נותרו עדיין מפגינים ברחוב שהניפו דגלים זה מול זה אך הם היו מעטים. מה צריך לעשות ? מה צריך לדבר ומה להשתיק, כיצד לשלוח ממתקים ולחכות לאזעקה, כיצד מגיעים לחזית (חיילים) וכיצד לעורף (ילדים), מבקשים לגבור על חוסר אונים, לדרוש בשלום נערים המגינים עלינו במהומת עולמית קשה. מבקשים מהשקט לחזור, לשים את המוות במקומו הנכון. אך באותה מידה מבקשים למנוע דממה של שקר ומרמה. מדברים המון אך יודעים גם לחבק ולבכות, לארח, לאפות עוגות, ולחפש ידידים.

אולם יודעים כי כשיבוא השקט תבוא עוד פעם מהומה. מכינים כבר את המפלגות הגדולות באמת מפלגת ה'זה לא ילך' ומפלגת ה'אמרתי לכם'. אי שם בלב נמתחת התפילה שלא תציף אותנו שוב פטפטת הדלות , שיטפון המילים הנבוכות והיהירות שמתחפשות ליודעות את עצמן. לא מרשעות הן נולדו , מקרע פנימי, מצורך לקלוט את עקבות הטילים שהוטחו אל קירות הלב, מהצורך להגיב על תמונות חזקות שהותירו אותנו פעורי פה.   האם תמצא שפה כמהת פתרון ומפוכחת, רווית צער ונוטלת אחריות?

ארבעים יום ישב משה לבדו בהר סיני וחצב שתי לוחות ברית באבן. הוא ידע כי למרות שיתוף הפעולה עם האל ידיו האנושיות יוכלו לחצוב רק כמה מילים באבן הקשה. הוא הבין שכפסל עליו להיצמד אל העיקר. הוא לא היה יכול לכתוב פוסטים ולשגר מילותיו על פני אוקינוס וירטואלי. היום המילים הן כה רבות שהן מתבלות מרוב מהירות שילוחן. לנו, לזקנים שבחבורה , קשה לעקוב אחרי הקלות הבלתי נסבלת של פליטתן. גם בעבר הן נפוצו בעל פה, הודפסו בעיתון, נישאו על גלי האתר, נראו על המסכים ונמחקו במהירות הקול. עתה הן נשלחות במהירות האור ונעלמות מיד . לנו הקוראים אותן כנכתבות על ידי סופרי סת'ם לא ברור כי הן נפלטות בלי שופט, בטרם נחשבו. הן חיות זמן קצר וגוועות יחד עם הנרצחים על ידן לזמן ארוך. ספת הפסיכולוגים כבר לא מספיקה כדי לעקוב אחרי המילים הכבדות בקצב משחרר. המילים נפלטות , קוראות, מבודדות ומגייסות כפי שבעבר היו צריחות מגייסות המוני אנשים בכיכר. (הקשר בין הפצת המילים והכיכרות המתמלאות  ברור היום יותר מאי פעם). המילים נכתבות היום   בקלות בלתי נסבלת כמו רשימות הנידונים למוות שנכתבו בעבר בחריצות ובפיהוק בידי פקידים משועממים . בתוך השיתוק ובגלל השיתוק המילים נדחפות ולא בודקות עצמן. צריכים להתרגל לשפה זו שתוכל להתמודד. בתוכה יש מילים שנכתבו בסלע אך צריך לחצוב אותן מחדש.

 

לפני חודשיים ביקשו ממני לקיים ערב לכבודו של המשורר אמיר גלבוע שנפטר לפני שלושים שנה. אני מעריץ את שירתו שנים רבות אך דווקא בימים אלו בטרם יזרום שיטפון המילים   נפתחו שוב ספרי השירה ובימים אלה הבנתי כי דווקא עתה זה מה שנחוץ: לקרוא יחד שירים. כי השירים לא הכירו במהירות פליטת המילים. הן נחצבו בסלע האישיות, הם נוגנו במיתרי הנפש . ונפש אל נפש צריכה עתה לשיחה דחופה. לא לשתוק אך כן לשקול את המילים. לשאול את השאלות כמו כתב הוא

אני לא

אמרתי לא. אני לא

אמרתי כן. אני לא

אמרתי למצוא חן. אני לא

לא אמרתי כלל. אבל

כעת אינני רוצה לדעת

כלל אם לא חבל שלא

אמרתי כנ'ל

 

 

בחקירותיי בנבכי העבר אני תמיד זוכר את המילים שכתב אמיר גלבוע לא לי אך למעני

 

'אל תזכור העולם הבא בעבר. יש עוד כאן עכשיו. מי המזומן לך – עשה למענו. תן לו חיים. למען יאריכון ימיך וימיו.'

 

אני מבקש למצוא בשירתו סימני דרך לאלו הצעירים שעברו בימים אלו מבחני על ויצטרכו בעתיד לנווט את עצמם, את חברתנו, את הבית, את היחד, בתוך מהומת העולם ותפילותיו. לפעול בלילה החשוך לקראת בוקר, עם שחר להיות מודעים לשעת הצהריים הארוכה והכבדה. ולא לתת לשקר ולזילות לפרוט חייהם בפרוטות.