פרקים אישיים

פרקי זיכרונות, חשבון לב, העלאת אירועים ותהליכים שעברו עלי ובעיקר ניסיון להבין עניינים אותם נראה לי אפשרי בשיתוף הזולת.

דליה דוברת – פרידה

לדליה אחותי.

סיימנו  בשיחה. שיחת אחים, שיחת אהבה. שיחת פרידה.  שיחת חשבון. כמנהלי חשבונות וותיקים עברנו מאחד לשני. ספירת מלאי שלא מתאזנת לעולם. שתינו תה ולא ידענו  שבאותו לילה תתאשפז ותפליג למסעה. כשבאתי לבקרה כבר  הבנתי. רופאה צעירה  ביקשה להכניס מחט לעורק. היא  האשימה  את  עצמה  שלא  הצליחה ואני קראתי את  האירוע  כהתרחקות, כקרע סופי.

חשבתי  אותה תמיד לדליה , לפרח הגדול אך ידעתי  כי פרח זה  מסרב להתהדר בגלל  אצילותו.  ואז  התברר כי  אין  זה ברור  כלל אם אחותי נקראה  על שם פרח . השם  דליה  הגיע גם מן הדליות של  הגפן. הדליות  המחזקות את  אחיזתה, את צמיחתה של הגפן. כשהבנתי  את  שתי  המשמעויות של שמה  חייתי וראיתי  אצלה   את  הקשר   : פרח גדול המסרב להתהדר . ומשענת לצומח.  נשמה.

כשאמא  נשאה  אותי בבטנה חטפה  דליה  אבן ברקה בדרך לירושלים . ההיסטוריונים  קוראים לכך  מאורעות. אבא נשא  אותה לבית  החולים  במצב קשה ואמא לא  היתה יכולה  להושיט לה את העזרה במלואה. היא  היתה  בהיריון.   אירוע  זה  הטביע  את חותמו  על  אישיותה  כל  ימיה.

קשר מיוחד היה לדליה   עם הדודה קבק אשתו  של  הסופר  בן משפחתנו א.א. קבק. הדודה  של  הורינו  שרה פייגה היתה מושחזת פה, דאגנית, מעין  סבתא  תותבת של  המשפחה  שלנו. כשבנותיי  היו  קוראות לדליה דודה היא  מאד  התרגשה ונדמה  לי  גם  בגלל הקשרים  המיוחדים  הללו עם מי  שנקראה  'הדודה' . הדודה  ידעה איך  לגלות  רוך בייסורים. אחרי  שנפטר  בעלה  הסופר  נמצא  במגירתו הנעולה פתק עם מספר  החדר  של  בית  החולים  בו  אושפזה  דליה  הקטנה פגועת אבן  של שנאה.

את  האבן שספגה מיד עוינת הפכה היא לאבן של חסד, של אהבת  אדם.  הפצע  היה חלק מחייה. היא גילתה  אותו  אצל חבריה והוא חייב  אותה תמיד לבא  לעזרה. זה  הפצע  שגילה  את  הצורך  שלה להתייצב בעד אוהביה ומולם.

בת שש עשרה עמדה  דליה  על  מגדל  בבית וגן בירושלים וקיבלה  את  ההודעה  על  נפילת  גוש  עציון. היא  היתה  גדנעית. כאותם  שנקברו  כאן  בבית  הקברות של  קריית  ענבים   באותם  ימים  נוראים  . דליה  באה  לספר לאבא  על נפילת  הגוש ואני פרצתי בבכי. 'איך  הטוב יכול להפסיד  במלחמה?' היא  כבר ידעה. לי אבא  היה צריך להסביר. הרבה פעמים היינו  באותו מצב: היא  לא  הסיטה מבטה  מהתבוסות אך תמיד  התמרדה.

היא  היתה לי  אחות גדולה . חברת  אמת . רק לאט לאט  התגלה לי עומק  אישיותה  כי  הרבה  שנים  החיים  הפרידו  ביננו . אני תמיד הייתי  גם קטן וגם רחוק. פעם  אני  בדרום  אמריקה  והיא  בארץ  ופעם  אני  בארץ  והיא  בדרום  אמריקה, והמון  שנים  אני   בעין גב והיא  בירושלים אך לה  המרחק היה לאתגר המחייב  לפגישה אמיתית.

עם  אחותי דליה  הכל חשו   כי משהו בעולם  צריך  תיקון. לצורך  זה  קראה, למדה, שאלה. תמיד עם  מחויבות לאמת תובענית.  . ולא  באופן כללי. ולא לעוף  בגבהים אלא  כאן  על פני  אדמה.  בלי חצוצרות. בלי תהילה.  בלי משחקים.

דליה  לא  הגדירה  עצמה  כטשרנוביצית. כסנטימנטלית.  כמדברת.  כחולמנית. כמופיעה  בציבור. את  ענייני  הנשימה  שהיו לה לעולם לא  הגדירה  כירושת  טשרנוביץ  . אך היא גם  לא  השתייכה לאופוזיציה  הריאליסטית ליסודות הטשרנוביצים  במשפחה.  ולא  רק  בגלל  שאמא  שלנו  היתה  מראשי  הסיעה  המתמרדת ,המארגנת, הדוחפת  אלא  גם משום  שמעולם לא  הכחישה  את הקשר  העמוק לעולם המוצהר שלנו, של הטשרנוביצים. היא  אהבה ילדים באהבה נטולת פשרות. היא  אהבה  אנשים  באופן מחייב. אך בשבילה  אהבה  היא דבר הקשור קשר  עמוק לאמת. אין היא  קישוט. זה עניין  המחייב  בדיקה מתמדת  פינוי  דרכים, עזרה  הדדית. היא  לא ידעה מהי חנופה. בה היא הצליפה  בחוש הומור מוחץ.

ומה  ניתן לומר  על האהבה של  דליה לרוני ועל  הגירושין ? הכל  היה  כל כך מיוחד, אינטנסיבי ומתוח.  אהרון אבי ילדיה  והיא לא יכלו זה  בלי זאת  עד הסוף .

אנחנו  התקרבנו והלכנו  במשך השנים.  אני הייתי  הקטן. היא  הגדולה . ליווינו  את ההורים בהזדקנותם היא מקרוב. אני מרחוק יותר. וכל פעם  הקירבה  היתה  גדולה  יותר. של  אחים. של  שותפים. תמיד ביקרה  את  הקיבוץ  כמקום  שלא  יכול  להכיל  את חירות  הרוח בה חפצה  אך היא  היתה  מאגר לא  נדלה  של  ערבות  הדדית.  כל  הסובבים  אותה  זכו ממנה  ליחס  של מלווה  מלכה. היא תמיד  התעקשה לעודד את הסובבים  אותה  להיות  הם. לגלות את  הכוחות  הרדומים  וגם אם לא תמיד  הצליחה  התעקשה.

ענתי, מומו וכל  הילדים היקרים ואלו שבדרך.  הזיכרון  החם של דליה  אמא סבתא הוא של מי שאוהבת אתכם גם מלמעלה, עם השגיאות אך עם יושר עילאי זהו זיכרון של מי שהאמינה בכם.

המשוררת רחל כתבה מילים אלו כשהייתה בת ארבעים ואני שב אליה באופק של שיבה

 

 

 

 

מתי

הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד

לא ינעץ המוות  סכינו החד.

 

במפנה הדרך, בערוב היום

יקיפוני חרש, ילווני דום.

 

ברית אחת היא לנו, קשר לא נפרד.

רק אשר אבד לי- קנייני לעד.

איך עושים ספר – לנכדי שחר

איך עושים ספר

 

 

כמה  סודות לילדי  הגן

לפני  שאני קורא לכם

את הספר  של  שחר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך עושים ספר ?

 

ילדים יקרים.

אני הולך לגלות לכם סוד.

איך עושים ספר ?

 

אני עשיתי המון ספרים אך לא למדתי עדיין את כל הסוד, לכן אני עושה עוד ועוד ספרים.

 

אולי בעוד כמה שנים כשאהיה עוד יותר זקן אדע את  כל הסוד ואז אגלה לכם אותו

ואז תעשו ספרים מושלמים.

 

 

 

 

 

 

 

דבר ראשון צריך להתקלח

במקלחת באים הזיכרונות , זורמים  הרעיונות, תמונות. ממה  אני פוחד, מה מתחשק לי לעשות, את מי אני אוהב, מתי נפלתי ולפתע כשאתה מסובן מגיע  רעיון לספר.

 

מהר מהר  צריך להתנגב ולרוץ ולרשום את מה  שעלה  בראש שלא יברח. רעיונות אוהבים לברוח לכן צריך להתנגב מהר ולרוץ לכתוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

עכשיו  הגיע הפרק  המשעמם. צריך את הכל לכתוב. ואז זה לא מוצא חן בעיניך ואתה חייב למחוק. להתחיל מהתחלה. לכתוב עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שאתה אומר : זהו.

 

אני לא יודע לצייר ולכן אשאיר לכם את  הדפים האלה ואתם תציירו. בתנאי שלא תגלו את כל הסודות שאני מגלה לכם.

אם אין אתה צייר אתה צריך לחפש  מי שיצייר, או ציורים מתאימים. שהרי רוב האנשים אוהבים צילומים יותר מאשר אותיות.  הבעיה  היא  שהצייר  צריך לאהוב את מה  שכתבת ואתה  צריך לאהוב  את ציוריו.

 

 

הוא לוקח את שכתבת מדפיס באותיות  שמוצאות חן בעיניו

מצייר מה  שבא לו הוא מראה לך בתקווה שתגיד  שזה  בסדר אך לא תמיד זה  בסדר. הכלב גדול מדי ומפחיד או הגיבור  קטן מדי ולא כל יכול.

גם הצייר מצייר פעם ועוד פעם.

זהו זה.  הולכים לדפוס. הדפוס מצלם, יש לו צבעים שונים והוא מדפיס כל צבע לחוד עד שיוצא  הציור  שהצייר רוצה.

הנייר  הוא  גדול גדול ומדפיסים בכל נייר המון עמודים של הספר. אחר כך מקפלים את הנייר , גוזרים  אותו שכל עמוד יהיה  במקום,

תופרים את הניירות ועושים כריכה.

 

א

ש' ומ' בתהילים קי'ט 929

 

 ש' ומ' בתהילים  קי'ט

השם שמואל שניתן לי על ידי  הוריי שם אותי במרחקי  האקרוסטיכון. קשה לעבור  כל כך  הרבה נשמות עד  שיגיעו אל משפחת האות שלי  בקטלוג המאורגן כל כך.  ואני  כל ימי מחפש  לעבור  בשלום  את הדרך  מאיכה ועד  הנני הכה קרובים זה לזה.  אך הנה  הגעתי  לשין של  שמואל  אל שנאת השקר . אל  רמזים פוליטיים . מה קשה  היא שנאת  השקר  ומה מחייבת לא להתבלבל . לא להתאהב בכמיהה לשנאה  המותירה  אותך לבד  על  הפסגה ונותנת  היתר לדרדר ממנה  את כל דוברי  האמת  הפוצעת  אותך .  ובכל זאת איך לתת לבעירת האמת שלא  תכבה בלי השנאה לשקר ולצביעות ?

אך הורי עשו עמי חסד  מעולם לא הסבירו למה . כנראה ניחשו כי השם  שמואל שניתן לי לא באיחולים לנער  שמואל ששמע את הקול האמיתי ניתן לי  . דווקא הוא  ניתן לי    כחוליה  בשרשרת של הדורות  של סבא וסבאים  שנקראו  אלכסנדר שמואל ויעקב שמות ששבו מדי דור.  השם שמואל לא היה מרד נעורים אלא המשך. אולי משום  כך  הצמידו לי  כינוי מוקי שהיה לשמי. אמנם אחר  כך  קצת   התחרטו . הם גילו בכינוי  אי רצינות שערורייתית וניסו להשפיע  עליי שאחזור לשם שיאה לגילי  ולהערכתם המוגזמת.  אך  סירבתי. ואז התקדמתי בפרק  קי'ט לאות מ' אולי יאמרו  על קברי  מה אהבתי תורתך  כל היום היא  שיחתי  איה   אמצא  את תורתך ? ואמנם  כל היום  היא  שיחתי . אני מחפש בתורתך את השיחה. השיחה  עם  העולם  עם  האדם. בספר , במלמול  הילדים,   בעיקשות  העץ  העקום, בשורשים החשופים עד  כאב ובאור הקורא  לצמיחה  המורדת. ואמנם טען הוגה  הדעות כי אדם לבדידות נולד אך אני מסרב. ורציתי להוסיף לפרק מדברי המשוררת 'התשמע  קולי?'.

חילוניות עברית העכביש והדבורה

חילוניות עברית

 

העכביש והדבורה

 

הוויכוח על ערכם של אמצעי התקשורת  הוא ישן נושן.  ההתחלה  שאותי מאד  עניינה  היתה  הוויכוח על הספר המודפס שקדם לוויכוח על ערכה  של הרכבת שאף היא כידוע אמצעי תקשורת חשוב. (לנו  ליהודים ,ידוע  כי אחד  השינויים בחיי  היהודים  בעת  החדשה היה  שכשהיו מהומות ורצח בקהילות  היהודים  הפורעים היו נוסעים  ממקום למקום  ברכבת ומעבירים את רעל שנאתם  ).

בוויכוח על הספר המודפס טענו  המתנגדים לו כי האנשים הקוראים בו  ישתכרו ממנו ויאבדו את  עצמיותם.  דון  קישוט הטובע  בין ספרים ילך להילחם  בטחנות  רוח. הם האמינו  שאותנטיות  נרכשת  ביכולת  שלך לא  להילכד  בהערצת דימויים המובלת  על ידי  הספר  הכתוב.  הספר  גורם לשכחה  עצמית ולהתפשטות  של אמונות   שלא  נעכלו לאנשים  שלא יוכלו  אלא לעשות בו שימוש  לרעה. אל תקראו עד מאוחר  בלילה  אמרו הורים מודאגים. לא  רק  על  העיניים ריחמו אלא  גם על הלב  הבורח עם שורות הספר לעולם  רחוק מדי, תלוש מדי.

יונתן  סוויפט הסופר  כתב  על  כך שיש  שתי מפלגות מפלגת העכביש ומפלגת הדבורה. העכביש מוציא  את  כל  קוריו מתוכו. הדבורה יונקת מהפרחים הנמצאים מחוצה לה. העכבישים אוהבים  את הבוקע מתוכם הדבורים מחפשות את תקוותם בעולם אם לומר בשפה  של היום העכביש  אותנטי  הדבורה  רלבנטית..

העוסקים  בחינוך , במיוחד  אלו שמבקשים לחנך  את  עצמם מכירים יפה  את  כל  האופציות הללו.  את ההתנפלות  על הספר הזר והרחוק כדי  לא להתייצב מול הכאן והעכשיו  המציק, גם את  הסגירה בפני  כל קול  הבא מבחוץ מפחד ערעור פנימי.

סוויפט  העדיף את הדבורה.  הוא לא  אהב  את ההקאה  של עכבישים  היוצרת רשת לוכדת.  בגנים של אותן שנים היו  שותלים  שושנים ליד השער כדי לזמן את הדבורים לאסוף צוף. בגלל הדבורים השושנים  היו  סמל  לחברות. ייתכן כי מכאן בא  הביטוי  'כאן זה לא  גן שושנים.' זו לא היתה השושנה   היחידה  שאילף  הנסיך  הקטן אלא  גן פתוח לרדיית דבש ולעקיצות ידידותיות.

עלינו להכיר  את  העכביש והדבורה  כאופציות  של  המחנך את  עצמו.  יותר קשה להצביע האחד  על השני ולקרוא בגנאי :אתה  דבורה  משועבדת לזולתך ולמשטר, אתה  עכביש  הסוגר  את  כל חלונותיו  מלראות ולקחת  אחריות.

בשנים  האחרונות  התגלה משבר גדול  בגידול  הדבורים.  כלי התקשורת שלהן  שובשו  על ידי  אמצעי  התקשורת  הרוחשים באוויר. הן איבדו את  היכולת  שלהן לשדר. היחד שלהן שובש על ידי  עודף של  גלים  אלמוניים. הן  כנראה לא יכולות  להפוך את  עורן ולהפוך לעכבישים לוכדים ברשת. נראה שלא פעם אמצעי  התקשורת משבשים דווקא את הקשר  כי הם רק מחופשים ליוצרי קשר. אנו צריכים לנווט  עצמנו  בתוכם לא פעם  כמעט  באלימות. והמילה  אלימות  קשורה    לאלם. לאובדן  היכולת לקשר. הכעס מגיע מאותו ייאוש מהשפה האנושית לחבר  בין  האנשים. זו אותה  סטירת לחי שסותמת את הדיבור. היא  באה מאלם. משתיקה  רועמת. מייאוש מקשר. מעיוות הקשר . רבי חסידי דיבר  על אלוהים בשואה וציטט את הפסוק 'נושא משך אלומותיו ' כשהאלומה פורשה  על ידו  כבאה מהאלם . כאן דווקא האלם של אלוהים  כלפי  הקשורים לו וזועקים  להופעתו.

מאמץ הזה לקשר והעצב  בהפרתו לא  דומה לדרכם של  אלו מן העכבישים המאוימים  הסוגרים את עצמם כדי להישמר מקשר  מהשפעה זרה. הדבורים שאיבדו קשר מודעות  בדרכן  כי הן חיות בעולם  של תקשורת  המחייב לחצוב  את דרכם לקשר במאבק עז  עם  גלי התקשורת  הרוחשים וחודרים לחיים  האינטימיים של כל אחד . אפילו הדבורים צריכות  כנראה להבחין בין האמצעים התוקפים אותן, משדלים אותן. כנראה  שרק לאט לאט הן תוכלנה למצוא את הדרך המהירה להיות דבורים המשדרות  ידידות, הפועלות ומביאות הביתה דבש אמיתי . אולם לא כדאי להיסחף עם סיפור  הדבורים . הדבורה אמנם הרשימה את האדם כמבשלת בעולם החי שאינה טורפת ואינה מסתפקת בבליעה . אמנם רבים ראו בה  סמל ליחד יצרני אך האם  ניתן לקבל  את  כל ברכותיה כאנשים ? האם יוכלו האנשים להגשים את ממלכת הדבורים כבני אדם חופשיים, שווי ערך, באופן  דמוקרטי – בלי חלוקתה המעמדית  הגורלית?

ללא מלכה?

העולם שלנו הרווי כל  כך   קידמה טכנולוגית שנכנסה לחיינו  הכי אינטימיים לעתים  מעצים את תודעת  קוצר  היכולת  האנושית להפוך התקדמות לקידמה. מתחת לרדאר של  האמונה  הדוגמאטית  בעריצותה  של  הטכנולוגיה מתקיימת  סרבנות  נסתרת. אמנם האנשים אינם מצטרפים לתנועה   שהיתה  פעם של שוברי המכונות בשם השוויון. אך הם מודעים בהחלט  למחיר  הקידמה  ומפתחים יחד עמה זרם נגדי..

 

יחד  עם מטוסי  הסילון, הטילים ארוכי הטווח, הלוויינים ושאר צעצועי המדע המאוהב  בטכניקה של  מהירות  אנו מודעים יותר ויותר להעדר אופקיה המוסריים של נושאי המסר הטכנולוגי המסר המוחץ ביותר של תקופתנו  . הוא אדיש לסחרחורת הקיומית  שהוא  נושא.

יחד  עם המודעות למהירות שהושגה  אנו עדים לכך שדווקא  בעולם כזה   מיליוני  אנשים רצים במו  רגליהם . הם רצים כדי לרוץ. כדי לשוחח  עם  גופם שיח  ראשוני. הם מצטרפים  אל כל  ההולכים כדי ללכת ולא ממהרים לשום מקום. הוויתור המודע שלהם  על  כלי תחבורה   שהעולם מציע להם ושהם צורכים אותו בהתלהבות במועדים אחרים.  אין הם  מבקשים  להתחרות  עם המהירות  הטכנולוגית  אלא  לעצור  אותה כבמעין פולחן . בעידן  של חופש  הם מטילים  על  עצמם  מגוון של  דיאטות טכנולוגיות מחמירות  .  בראשית המאה  העשרים היו שגידלו חיית מחמד – צב . הם היו מהלכים בחברתו כשהוא  קשור  לאדוניו כדי להוכיח  שהם  עוצרים את הזמן. כך ליד פולחן  הטכנולוגיה מגיעה אלינו  רוח  המורדת  בהערצת הטכנולוגיה  וכחלק ממנה רוח המזרח  העוצרת כל במדיטציה ובתרגילים מרוכזים בגופו של היחיד וברוחו השואלת. זוכרים  ויוצרים  פולחנים  המקפיאים את הזמן על ידי  קידוש רגעי עבר וטכניקות של  העבר. יחד  עם  העובדה  שהדפוס נעשה  כל כך  קל ומתקדם עדיין יושב בפינתו  הסופר  סת'ם וכותב  כתבי  קודש ומזוזות עם הרוק,  הדיו והנוצה . הוא עוצר  את הזמן ורושם ספרים שנשארים  ספרי  קודש  כי הם מבקשים להוכיח כי יד  הזמן אינה  משפיעה עליהם הם מתבססים על טכנולוגיה  מקודשת. גם החקלאי החורש  את אדמתו בטרקטורים מתקדמים מגדל ליד ביתו עציץ ולפעמים גם גידולים אורגניים מבראשית.

 

כך בצד  הרפואה  הטכנולוגית צומחת לה הרפואה  האלטרנטיבית אולי בגלל  שהראשונה  איבדה  את  הקומוניקציה  עם החולה  כאדם ואת סקרנותה לדיאגנוסטיקה  הצומחת  מן  הדיאלוג  בין הרופא לחולה.

לעתים דווקא מתוך ההישג  הטכנולוגי  נולדת מודעות עמוקה לטבע ולאדם . לאקלים , לאשפה המצטברת , לשפל  האנושי המוטל על חלק  מהאנושות , לסיכונים האקולוגיים שהופכים מוקד לדילמות מוסריות הצומחות מתחת לרדאר של  הניטרליות  בשימוש  ובהערצת  הטכנולוגיה.

אל מול הטכניקה המדינית השולטת  באמצעות  אמצעי  התקשורת והביורוקרטיה ההיררכית והמופשטת מתקיימות  פגישות  ספונטניות בין אנשים ברחובות העיר ובקהילה  . באמצעי  התחבורה ובמקומות הבילוי, בבתי  הכנסת ובמקומות  הלימוד. לא  רק  קהילות מסורתיות אלא  קהילות  רדיקליות המחפשות שורשים לאוטופיה בה  הם  מאמינים. וחבורות מהפכניות  החושדות  בתרבות שירשו ומכוננות עצמן אל מול  חזון המבקש  התחלה  חדשה. כל אלה  מתקיימים  יחד  עם שותפויות כלכליות  וולונטריות.

חברות  דמוקרטיות ניכרות  בשילוב המתוח  של  כל  הגופים הללו  בכלים המדיניים.   הם עומדים  מול ועם  רשתות   גלובליות, חברות ומותגים  שהניכור בהן והאלימות גדולה למרות  מערכות פילנטרופיות שהם מפתחים על ידם.  מול התנועה  לעבר מערכות ענק  מנוכרות אך  אוניברסליות מתקיימת תנועה נגדית לעבר מערכות  רצוניות קהילתיות . תיאטרון ותיאטרון שוליים ? אולי. אך  המערכות  הביורוקרטיות פועלות  לאור  קודים  מנוכרים  והמערכות  הוולונטריות  המכוונות  לניסוי חברתי, לרנסנס תרבותי ואמנותי צומחות לצידן.   אולם לדיאטה הטכנולוגית צרכנית יש גם צאצאיות  אחרות: הכת  והפונדמנטאליזם  הדתי והפוליטי. אל מול  התרבות הצרכנית  צומחים פולחני אמנות, חזרה לדת,  אנרכיזם צרכני ,רעב ייאוש ואלימות. מצעד  החירות מחולל  בעיוותו עריצות וטרור..

הפגישה  הספונטנית, הניסיון להצמחה חברתית  מלמטה הרגישות לקשר  שבין פוליטיקה וחינוך עברו מבחנים בלתי אפשריים במאה  העשרים ולא עושה  רושם שהם פחתו  במאה  העשרים ואחת . אך כמו שאמר ולטר  בנימין : אופטימיות  היא  מגרעת  טבעית. תקווה  היא מעלה  על טבעית.

במדרון ענינים אישיים

במדרון

 

אני נמצא על  סף  שנת השמונים לחיי.  'במדרון' הגדיר יוסף חיים  ברנר את מצבו  בטרם הגיע לגיל ארבעים. ומה יאמר  איש בגילי?  אל תשתחץ אומרת האימא של  אשתי  אמי  הצועדת לקראת יום הולדתה  המאה . אבל אי אפשר להכחיש. אני במדרון. אתה חי עם כדורים ומסיכות ויוצא לעולם  לאט  יותר ומאיר  את לבך יותר בקושי. חובת  הפיוס יותר מחייבת. לשמחתי הגדולה אנשים מאירים אליי פניהם ואהבתי  אותם כנה. אולם אני  אומר לעצמי את המקל יש למסור  הלאה.  אולי  אין בו  הרבה  אך  הוא  פחות שייך לי.  מהר  הספרים שקראתי הרבה נשכח לשמחתי  אך יותר נשכח לצערי ואם לא  ארשום  עכשיו את הדברים  הם יעופו לאי שם.  מה  ערכם אינני יודע ואין זה חשוב. גם אם ידידיי, קרובי משפחתי וחניכיי  היקרים לא ישימו דפים אלו למראשותיהם אדע שמסרתי.  כשאני כותב  שורות  אלו מנגן לו קלרינט מוסיקה  שנכתבה לפני מאות בשנים ואני  שמח כי דברים עוברים ומתנגנים  דורות. אני יודע  כי  אין בכוח מילותיי לחולל מה שעושות מנגינות אלו שלא חלמו להגיע לאיש  כמוני  והם לא  התכוונו אליי כלל אך דרך הרוח מי יידע. אולי במקרה יגיעו המילים הללו לזר והוא ייקח מהן רבע מיתר. וגם אם לא – אני את חובתי כלפי אנשים  עושה. אשפת ההיסטוריה  אף פעם לא מתמלאת ואינני תופש מקומו  של  אף אחד.

כל ימיי חיפשתי  אנשים.  לא כסיסמה  אלא  משום שהאמנתי כי  אנשים, במיוחד  אנשים שכבר  שחייהם כבר סוכמו יכולים להעניק לי מצפן לעתיד. שסיפוריהם  המועברים  בטלפון שבור הם  סכר נגד  התיאוריה המושכת אותי בשערותיי ואומרת צריך הכללות. צריך  כללים. מסקנות. יש  אירועים ויש  תהליכים ויש שתיקות ויש  שחיקות ברישום יש גושי  אנשים ומעגלי  קיום ,שפע ובצורת אך אסור  שהם יבואו  במקום אנשים דרכם מצפונם והאתגר שהם מציבים. לכן אמונתי מתבססת קודם כל  על המעשה  החינוכי. שנותיי לימדו אותי כי עד שאני מגיע  אל  אדם אני עובר פוליטיקה, כלכלה, אדמיניסטרציה, אמנות והיסטוריה למדתי כי כדי להגיע צריך לעבור מעגלים רבים או  אולי לפרוץ אותם. זה מפתה מאד לזרוק  את  המעגלים הללו אך  אם אינך מתייחס  אליהם  הם מתייחסים אליך. הופכים את כל כלי רגישותך לכלים שבורים ואילמים. אז מה לעשות ? להניח  המון הנחות ולהיפגש. להקשיב ל'עצב נבו'  הרוחש  בתוכך. ולתת לשמחת השיחה  העצובה ולעצב  הניתוק  המרומם לדבר.

 

מסה מסכמת  אחת לעניינים אלו נכתבה  בשנות התשעים. זה היה בשעה שעמדתי בנבכי הפוליטיקה  דווקא כמזכיר  התנועה  הקיבוצית. דווקא כששהיתי עם הנהלות  בנקים וקברניטי מדינה   מתוך כובד המשא הבנתי  את מקומו של  החינוך בחיי. מסה שנייה באותו  נושא נכתבה השנה  בעת קיבלתי פרס (פרס ניחומים?) על  ידי  מכללת  אורנים  . רשימות נוספות נכתבו  בהקשר  לעולם  החילוני ועסקי התרבות  החילונית ויחסה אל שורשיה.

בול פגיעה בהגדה על הבול להגדת פסח הקיבוצית

בול פגיעה  בהגדה.

 

פרק של ווידוי או  איך עשו  אותי  קיבוצניק  בעזרת  בולים

 

אבא  שלי  התרוצץ  בעולם ואני  הייתי  בירושלים ילד  קטן שאבא שלו  שליח. (על  קברו  כתבנו 'שליח לעמו' ). ממקום  שליחותו  שלח לי מכתבים  עם בולים. היו לי  הרבה  בולים  עם  המלך פארוק ממצרים , בולים משויצריה ויוון. כל בול הזכיר לי  כי  יש לי אבא והוא  רחוק.  לחבריי  היו  בולים של  קבר  רחל ושל מגדל  דוד  ולי היו  בולים של אבא  שלי  הרחוק.

על כן  אספתי  בולים.

היה לי חבר  שגם  הוא  אסף  בולים. והוא  רצה להיות 'שותף'  שלי. הסכמתי ואז  התברר  כי  שותפות היא  סיפור  כואב. הוא  תבע ממני את כל הבולים  שלי כי הוא היה  גדול ממני והיה לו  אלבום ריק  ושמן.  הבנתי ומסרתי לו את  כל  האוסף שלי. זה היה  הניסיון  השיתופי  הראשון  שלי שנשמר כמתוק וכואב  גם יחד.

 

כחוקר הקיבוץ  הבנתי עד  כמה  הבולים הללו היו  סיפור  עדין. יש מי  שמקבל מכתבים  בקיבוץ ויש מי  שלא מקבל ולא  כותב.  איפה  השוויון? בקיבוץ אחד  החליטו לאחד  את  המכתבים (וכמובן את  הבולים) . כל מכתב   שהתקבל או  שנשלח היה  נחלת  כולם.  הקיבוץ  החליט  שהוא  הגזים וירד מהרעיון אך תקציב  הבולים  נשאר  אחד  מהיסודות של  המתח  הקיבוצי.

 

כתבתי את  כל זה  כדי להסביר עד  כמה  התרגשתי כשהשירות הבולאי פנה  אלי לעזרה   לעיצוב בולים  לכבוד  הגדות  הפסח  שבאו מן  הקיבוץ . הגדות  אלו נתנו  השראה להגדות החיילים הארץ ישראלים  בצבא  הבריטי  להם  הקדיש  אבירם ממשמר  העמק מחקר ואיסוף. הם  נתנו  השראה  אפילו  לצה'ל שמסר לחיילים  'חוברת לקריאה  נוספת'  במחנות צה'ל שהיתה למעשה  הגדה לכל  דבר.  השירות  הבולאי  פנה  אליי  לא  בגלל מה  שסיפרתי  על  עצמי והבולים   אלא  משום  שהוצאתי יחד עם ידידי  יובל  דניאלי  ספר  אלבום  הנוגע  לנושא.

להפתעתי  החליטו  המעצבים לקחת  דף  מהגדת פסח  של  עין  גב.  לעין גב  בת  השמונים זה מגיע אך  כמובן יש לא  מעט  קיבוצים  שגם  הם  בני  שמונים.

והנה  המעטפה   עם  הבולים  מופיעה. נערוך טקס  קצר לכבוד הופעתה   בעין גב   ביום  הופעת  הבול  עם  האוטו  האדום ואשת  הדואר  הבלתי  נלאית שלנו רינה.  ברביעי  לאפריל  בצהריים. נרים כוס לבול  היוצא  אל הדרך.

בדבר  אחד  אנחנו יכולים  להתגאות: אנו נקיים  את  הטקס  בעין גב  בה שחזרנו את  בית הדואר . בבית הדואר  המשוחזר תמונות  מחלוקת הדואר  בימי  מלחמת ששת  הימים לפני חמישים שנה.

שיח לוחמים – הסרט

שיח לוחמים

 

הסרט  החזיר  אותי  לאותה תמונה בתיאטרון קטן באוף  ברודווי  שהציג  את שיח לוחמים.  שם עמד שומר עם איש מבוגר  ואכלו כריך שמן ניו יורקי  שמן .  המבוגר העיר  בעליצות : להיכן שאני  הולך  המלחמה  הולכת  אחרי. אני שכתבתי  את  התמונה בשיח לוחמים  כתמונה  של  עצב  תהומי מצאתי  עצמי  מול  זיכרונותיי. אז באתי לבמאי למחות  והוא טען  כלפיי :זה כבר לא  שלך. אתה  כתבת  אך זה לא  שלך.  זכות  הפירוש ליוצרים  שיבואו  אחריך.

ניסיתי להבין מדוע  חשתי בסרט  כמשה  רבנו  שהתארח  בבית מדרשו של רבי  עקיבא  ולא  הבין או  אולי  כחוני  המעגל  שהתעורר  אחרי שבעים שנה  ונפגש  עם  צאצאיו שלא  הכירו בו. האם זה קרה לו ולי בגלל שהזמנים השתנו  ואולי בגלל שלא  יכול להיות שהוא  עם  אופיו ודרכו יכול להתגורר בתקופה  אחרת.

בקריאתי  את שיח לוחמים היו תקופות  שונות .   היו ימים  שפתחתי  אותו לרווחה  והיו  תקופות  שלא   רציתי  לפתוח  אותו.  כמו למשל  בתקופה שבנו  של  מי ששמר  אתי באותם ימי פרוץ  המלחמה על יד השער בעין גב כשהוא  מספר  לי  על ימיו בשואה טבע בצוללת דקר.  או  בימים שערכתי את  ספר הזיכרון  בדרכם.

לא השתתפתי בהרבה  שיחות בשיח לוחמים. באחת ראיינתי באחת האזנתי. השתתפתי   בישיבות המערכת  וקראתי חלקים רבים של  כתב  היד. בצפיית הסרט  התברר לי  כי חלק הגיע  אלי כבר מצונזר אז.

בימים שהספר  נערך הייתי מודע לכך שעצם הפיכת השיחה  לטקסט כתוב עושה לו הרבה. בשיחה  השתיקות של  הנוכחים,  התגובות  הגופניות שלהם, הצחוקים ושיחות הנלחשות בצד היו חוויה שונה    מהטקסט הכתוב. אז כבר ידענו  כי השיחות באו גם כדי לפתוח  את  הלב במקום להריץ את העט. לא חשבנו במושגים הפילוסופים של  עדיפות  התורה  שבעל פה, השיחית דיאלוגית  עולה  על  הביטוי בכתב. אמנם למדנו אצל בובר  אך לא  עד כדי  כך. גם לא  היינו מודעים למסורת השיחות הקדומה בקיבוץ. (מזכיר  האיחוד  בימים ההם  היה  אפשריים  רייזנר שידע  היטב את סיפור  השיחות הקבוצתיות וספר  הקבוצה  של  העלייה  השלישית לה  היה  שייך. )  היה לנו ברור  כי  כתיבתו של יריב  בן אהרון ושל אבא  קובנר  אינן פחות  כנות, אינן פחות  ווידוי מדברים שנאמרו בשיחה.    היינו מודעים לכך  שהלוחם החוזר מן  המלחמה לא ישב לכתוב ואולי יוכל לדבר. לספר. כך שבספר  האות  הכתובה גורלה  היה  לפרש את  המדובר.  העורכים  היו רגישים  במיוחד לקטע הזה  של  המעבר  מן המדובר לכתוב ושמרו בנאמנות   על  אותנטיות  ( למרות פרטים    שנגנזו  על ידי הצנזורה  או  על ידי  הידיעה  שהצנזורה  תצנזר.)

בסרט הפרשנות של  המילים  הנאמרות הן  התמונות הקולנועיות. פירוש  זה  הכל  כך חיוני בסרט  מהווה  עוד  קפיצה פרשנית. הרצון  להדביק  כיסוי  צילומי לטקסט  הנאמר מחייב עריכה  כפולה  שמוכרחה לשנות הרבה מהאווירה, מהטון, מהדרך. הרי  הצילומים לא  נעשו מתוך כוונה  אינטימית על ידי  החייל בקרב הם צילומי  עיתונות לרוב והטקסט  אינו  עיתונאי  כלל. הבמאים עשו עבודה מופלאה בשידוך אך התוצאה מוכרחה לשנות את האופי, את הרטוריקה. הסרט מלחמה  ושלום אינו הרומן של טולסטוי והאודיסיאה  בקולנוע לא דומה לכתוב  בהומרוס. אין זה  אומר  כי לא צריך להסריט לשנות ליצור לפרש ולשקוע  באופן  אובססיבי בטקסט קאנוני. צריך רק לאבחן ולומר  כי  יצירה  קולנועית היא  משהו  אחר. אני  מקווה  כי יהיה אפשר  אחר  כך לעבור  שוב  לקריאת הטקסט  ולהמשיך בשיחה.

אני חושב שהמתח בין  המדיום  הטלויזיוני לשיחה   מופיע  במיוחד באותם  קטעי  קריינות טלוויזיונית  אמריקאית באותם ימים. הטלוויזיה. שפה זו   היא     שפיתחה  את  המעבר בין ימי הפחד לאופוריה והציתה את שניהם. מולם עמדה היכולת לעמוד מול  החשש הכבד ולהפוך  אותו לאנרגיה המתכוננת  לרע מכל ומבקשת את  פתרון השלום.

עלינו לזכור  שחומר  הגלם  של  האופוריה הוא  הפחד שקדם לה. התוצאה של האופוריה  היתה גם אי ההקשבה  לדחיפות של  השלום וגם  אי ההכנה למלחמה .  הדיווח של  הטלוויזיה  האמריקאית על ימי ההמתנה למלחמה , על קוצר ימי  המלחמה ואחריה  הניצחון, המפה הקולנועית המסבירה לצופה מה  קרה ודברי הרהב והגסות בה  התגוננו חיילים מפני הבאות והדברים הקשים שאומר  הקריין על מחנות הפליטים אחרי  המלחמה. אומרים כי  לא  יצאנו למלחמה וממנה אותו הדבר אך ימי  הפחד והפחד בתוך הקרבות כשגם  המנצח לא יודע  אם ישוב לביתו זה מופיע בסרט אך בקימוץ גדול והבושה   מהכוח , הפיתוי  של הכוח, והנפילה הנובעת מהפעלתו מצאו את ביטויים המלא. אנחנו  רואים מלחמות רבות שהופכות למלחמות אזרחים שבהם  אין  רואים את האויב והמלחמה  הופכת לטוטאלית. לרצח.  הדבר  קרה  בכל העולם רוסים, אנגלים,  אמריקאים במלחמתם הצודקת  בתכלית מול  הנאצים ומול  היאפאנים, במלחמות  אימפריאליות לא מוצדקות בוודאי ובמלחמות בין שבטיות ופנאטיות  דתית. העברות המוסריות יוצקות שמן על השנאה שגוברת ולא נכבית עם הניצחון.  הצורך לכבות את  הפחדים  אחרי  הניצחון לא  קטן בגללו וההתגברות   עליו גדלה. ההצבעה  עליו היא מעשה  שיכול להצית להבות  רבות. הצילום  העיתונאי  הניטרלי לכאורה יכול לעורר רגשות של צורך להצדיק מעשים שלא ייעשו לא פחות מחובת האזהרה  מפניהם.

שיח לוחמים  היה תפילה  כי  הניצחון לא יוכל להפוך לרומנטיקה אם  החיילים  יספרו לעצמם ולחבריהם את מה  שעברו, אם יוכלו  לא רק לפרש  את שעברו  אלא  גם לבקר  את פוטנציאל  הרוע  הטמון  בעקב הסיטואציה  המלחמתית. אך הספר לא  היה חתום בתפישת חוסר  המוצא  אלא  בתפישת  הצורך לחפש  מוצא של אמת.  היו בין  המשתתפים  שהאמינו  כי ההרתעה  המוסרית  הפנימית וההרתעה  של  המפלה לאויב יספיקו כדי ליצור  את  השלום ולא  את  הרצון לנקמה ואת  החששות  מהשלום. דברים  כואבים  שנאמרו בשיח באו לחזק  נימה  זו .

בסרט  חסרים  היו  הקולות  המעטים  אמנם אך החשובים ביותר  של  הנשים  בספר, של הבית והעורף שחי  בעולם שונה לחלוטין ממה  שמתואר בסרט. נדמה  לי שקשה  היה למצוא  כיסוי  קולנועי לאותם פרקים מיוחדים שנאמרו  על ידי  נשים.

 

כך כתבתי למור אחרי שראיתי  את הסרט  בעמק  הירדן עם  עוד  שבעה  אנשים שברובם  היו  בני גילי והכרתי  אותם.

 

אנא  מסור  למור אחרי ליל  שימורים בעקבות  צפייה  בסרט.

באתי. ראיתי. לא  ניצחתי ולא  נוצחתי. עשית עבודה  יפה ובלתי  אפשרית.  יש הרבה  מה לומר אך הסרט  נעשה באהבה  גדולה  והיא תנצח.

זהו הסרט שלך, של  בני דורך. ואם כוונת  בני דורך לא להתייאש ולא להסתתר מאחרי אבלנו אלא לתקן בסוד  האף  על פי  כן אני מתפלל שתצליחו יותר  מאתנו שהרי  אין  אדם מתקנא אפילו בכאבו של  בנו ותלמידו.

שלושה דורות של שדמות

פתח דבר

 

אני  מעז לכתוב  הערות פתיחה  אלו לספרו של גד אופז אך עלי להזהיר  את קוראי  כי אין אלה  הערות של משקיף מן הצד  .אני  רואה  עצמי כתלמידו ושותפו בהרבה תחנות ועל כן במקום לכתוב  הקדמה  מלומדת אני  מוצא  עצמי  כעורך  יחד  עמו חשבון לב.

עבודה זו של גד  אופז נכתבה  לפני שנים  אפשר למצוא בה עדות  למצב רוח, לתפישת התפתחות  הלכי נפש  לקראת הבאות הנסתרות מאתנו. להפתעתי  כשקראתי שוב את עבודת  המחקר לקראת  פרסומה הנוכחי  לא יכולתי  להתייחס  אליה  כמי שמכיר  את  העמוד האחרון בספר הבלשים. כמי שיודע מה  קרה אחר  כך.  לא  יכולתי לכתוב  בקור רוח  או בשמחה  לאיד  של יודע  מה  שהתברר מאז. עדות  מעניינת על התפתחות זו כפי  שנראית  בעיני  הקרובה המשקיפה   מבפנים ניתן לקרוא באחרית הדבר לספר  שנכתבה  על ידי  בתו של גד  אופז  זוהר ליפסקי בהעזתה  להעיד ולא להסתפק בהערות מחקריות. הערות אלו שלה  הם  בבחינת  גלגולו של  ניגון.

על ידי  דבריה    הספר המוצג בזה  הופך למפגש  בין  דורות. לימדתי  במכינה  קדם צבאית את  נכדו של  גד  אופז  בנה של זוהר .  מפגש זה העלה  בלב  הרהורים וערעורים  שונים  על  דרכנו  המשותפת . שמתי לב  שלמרות  אורכה של הדרך  אף פעם היא  לא  היתה  אידילית . נראה  לי  עתה כי העלאת  זכר ימים רחוקים הוא גם ניסיון  לשרטט אופקים עתידיים.

 

חבורת 'שדמות'  המוצגת בעבודתו של גד  אופז היא פרי מפגש  של  שתי  קבוצות.  בוגרי תנועות  הנוער שהצטרפו לקיבוץ ובני  הקיבוץ בני  דורם.  אני שייך לקבוצה  הראשונה  גד  אופז לשנייה. המפגש  הראשון שלי  עם הבעיה של הקשר של  בני  דורנו ליהדות ,בעיה   המלווה  את ספרו של גד  אופז,  היתה כתלמיד בבית הספר  התיכון בירושלים.  בשיעורי הספרות העברית  למדנו  ונבחנו על  עשרים ושבעה סופרים עבריים  מתקופת ההשכלה. עוד לא  היה  מקובל אז ללמוד  את שיריהם של  לאה גולדברג ונתן  אלתרמן  שלא  לדבר  על  סופרי  ה'דור בארץ'   לוחמי  מלחמת  העצמאות .ספרות השכלה זו   שלמדנו נראתה   בעיננו אז  תלושה ממחוזות  לבטינו.  גם הניסיון ללמדנו כמה  דפי תלמוד מתוך הדגשה על היותם נציגי  מערכת משפטית זרה לנו לא  שכנעה אותנו כי כדאי להשקיע בה את התלהבות נעורינו. מצד  שני  היה  עלינו לחץ לא  מבוטל של המורים להצטרף  לעולם  האקדמי ולעזוב את חלומנו  להצטרף לדרכם של   החלוצים.  כבר  באותם ימים לא הבנתי למה  אני צריך לעסוק באופן כל כך  אינטנסיבי בטריקת הדלת של סופרי  ההשכלה  החוזרים בשאלה בלי שאדע מבפנים  ממה בדיוק  הם  ביקשו להשתחרר והאם רק תנועתם היא  שהדריכה את דרכם של  החלוצים עמם הזדהיתי. כמצטרף לקיבוץ  אחרי  המשבר הגדול שעבר  עליו עם הפילוג ובגללו אני ביקשתי לענות  על שאלות  שונות . תהיתי  מה ראוי לעשות  בתקופת נעורים  סוערת היכן  אמצא  ביטוי לרחשי הלב  שלי  ושל  חבריי.     כשהגענו לקיבוץ לפתע פגשנו בבני  הקיבוץ , אנשים צעירים שחיו חיי קהילה לוחצת ומלחיצה  שעוצבה  על ידי  החלוצים עליהם  התחנכנו.  הם  היו מודעים לכל אותן סתירות פנימיות  שהתגלו  בדור  המייסדים. גם  לניסיונם של  המייסדים לנהל  את חברתם בתוך הסתירות בחשש מתמיד  מעזיבה לקריירה מצד אחד  ומן השמרנות הדוגמאטית מצד  שני. פגשנו את ניצחונם בעבודה  החקלאית  ובפיקוד  הצבאי . אנו בוגרי התנועה  שהצטרפנו לקיבוץ    חשנו במידה  רבה שאנו  מונעים על ידי  רעיון ובחירה אך   חלשים  ביכולת בניית שיגרה ועבודה. מבקשים  דרך לחברה ולמשק  אך נקרעים מקריאה  זו  על ידי  האופציה לחזור אל ההורים מחוץ לקיבוץ. בפגישתנו  עם  בני  הקיבוץ  חשנו  במצוקתם  כשטענו  כלפינו   שהם אינם בוחרים, מייסדים, מנווטים את חייהם בכוח רעיון. שהם  מוגבלים, נתונים ללחץ, נתבעים ללא סיבה, נתונים בסבך  של הורים  מהפכנים התובעים  מבניהם להמשיך. המפגש  בין בני הקיבוץ לבין המצטרפים אליו מבחוץ    על רקע  ההתמודדות  עם חברה ישראלית שעברה באותם ימים  שינויים  דרמטיים כל כך היה משימה חשובה אך לא מובנת מאליה.

בראשית שנות הששים   הופיעו חוברות ההדרכה בעריכת פצי אברהם שפירא 'שדמות למדריך' שהפגישו את  שתי הקבוצות  הללו  עם מקורות תרבותיים  שנראו אז  שונים בתכלית ואפילו מנותקים מחיי  הציבור: כתבי  שמואל  הוגו ברגמן, מרטין בובר, גרשום שלום שהצטרפו  אל  הסיפור  הציוני והיהודי העניקו לו מימדים של  עומק, גובה וביקורת. אלו   היו שנים של פרשת דרכים חברתית ומדינית. בן  גוריון  העמד למבחן פתע בסיפור הפרשה . חברת קיבוץ הגלויות  ביקשה  ביטוי עצמי. מחאה חברתית  הצטרפה לשפל  כלכלי.  הדמוקרטיה נראתה כעומדת למבחן.

בימים ההם   הלכי רוח חדשים  החלו לפלוש לחברה הישראלית. הם לא  באו  לא מרוסיה  הסובייטית ולא  מהתרבות הגרמנית אלא מארצות הברית ומהדמוקרטיות  המערביות. באותם ימים  החלו  להתגלות העימותים הראשונים עם עולי ארצות ערב שנוכחו  כי הברית של  עולים והחברה  הקולטת  אינם מתממשת.  שהמיתון  הכלכלי השפיע  על  העולם הפנימי של  בני הארץ.  'שדמות למדריך' ואחר  כך חבורת שדמות הגיבה  על כל  אלו.

סימן מובהק  לשינוי  שהתחולל  בחברה  הישראלית  התגלה  בהיסטוריוגרפיה  של  החברה  הישראלית.  אם עד  הקמת  המדינה ההיסטוריוגרפיה  תיעדה  את  התפתחות  החברה  הישראלית  על פי גלי העלייה מאז 1948 החלו לחלק  את הזמנים על פי  מלחמות ישראל. דור תש'ח, דור מלחמת ששת  הימים, דור מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. כל רגע של שבר  חשף את חיי הרוח ואת  הלבטים  שליוו את  בני הדור.

חבורת  'שדמות '  ראתה  עצמה  כחבורה השייכת לדור  של  מלחמת ששת  הימים.  מלחמה זו  העמידה  מחדש  את השאלה  של פחדי הקיום ושל  הכוח ומגבלותיו. היא  העמידה את האתגר של מורשת  המעוצבת  בימי חרדה ובימי ניצחון צבאי.  היא  ביקשה מימוש  מהיר  של  הציונות כחברת קיבוץ הגלויות וכחברת מופת וחשה רחוקה.

 

חברי ואני חשנו   שלעומת הדרשנות  הפוליטית השטחית והצנזורה על  מימדים מסורתיים אולי צריך ללכת בדרך  חדשה ,  אחרת.  בפגישתנו  עם  בני  קיבוץ  בגילנו  או מבוגרים  מאתנו התברר לנו  כי גם  הם מתדפקים על הארון הדמיוני  של  ספרים יהודיים.  לרוב היתה זו תביעה שאינה נובעת מידיעה  אלא מתקווה ששם בין הספרים ההם יימצאו  מסלולי מחשבה ולגיטימיות  ליצירה מתחדשת.  הפנייה  לארון הספרים  היהודי לא  היתה  קריאת כינוס  ביאליקאי, ובודאי לא נבעה  מרעב  לקבלת  מרות של חוקים . זו  היתה בקשה למצוא את  מפתח  לחירות וליצירה שנדמה  היה  שצלל בים של מחויבויות חברתיות ומשמעת פוליטית.

 

אלו  היו  שנים בהן גברה ההשפעה  שהגיעה מעבר לים, מגרסתה  המיוחדת של  חכמת ישראל  האמריקאית שהיתה  שונה  לחלוטין מחכמת ישראל הגרמנית  או הרוסית.  היא  היתה  מעוגנת  בתפישה  דתית השלובה  עם  רעיונות ראדיקאליים  מבחינה  חברתית. למרות  המרחק באופק הוצג מודל הקושר את העדה הדתית  עם  מחויבות חברתית ואתיקה  של חירות וזכויות אדם.  מוקד כזה  לא  היה  כמעט ידוע בארץ אך הוא  הקרין לא  מעט  על החשיבה והלימוד של חבורת שדמות.  אולם המסורת של הקיבוץ, תנועת העבודה הישראלית לא נשכחו. להיפך.  המפגש  עם  המקורות של הקלאסיקה  היהודית  , הספרות העברית , הספרות  החלוצית רק התעצם. לפתע התגלה  הקשר  ביניהם.

 

מקובל לחשוב  על שרשרת ההוראה כשרשרת מקבילה  לשרשרת  המסירה  מהורים לילדים. כך אפשר לבחון את שרשרת  המסירה  של חוג שדמות כבר  כמה  דורות. הראשון  החל  בנסיגה  מהאתוס  הכפרי והתרכזות  בחזית   החברתית. גם היה חשוב להדגיש  את  ניתוקה  של החבורה של  בוגרי תנועת  הנוער ושל הבנים  שהצטרפו  אליה מהפרימאט של  המעשה  הפוליטי על יצריו הפלגניים. שינוי זה  דיבר  לא רק אל הבנים  שנשארו  בקיבוץ אלא  גם אל  אלו שעזבו אותו והיו נטועים בתוך  המסורת  החדשה  של ביקורת  הקיבוץ כחוסם בפני המימוש  העצמי. הם היו קשורים  להתפרצות של יצרים וחלומות  המבקיעים את  המשטר  הפנימי של הקיבוץ ואת המשמעת לדרג הפוליטי של התנועות  בהן הם פעלו.   היתה  תחושה  עמוקה  שהנה  מגיע  דור  חדש והוא  מבקש להשתחרר מן הסד של הפוליטיקה  כמכוננת  אורח חיים, כמכתיבה  מחיקות כצנזורית .  כמנותקת  מחיי רוח. זה  היה  המצע להתעוררות של  שיח מחודש, של פנייה  לטקסטים יהודיים  שנדחו על ידי  דור של חלוצים, הוריהם  של  בני  הדור. היתה פנייה  אל אמנות משחררת ואל היצר  האוטופי שהיה חלק  בלתי  נפרד מהמסורת  החלוצית.

מורים מקרב  אנשי  העלייה  השנייה במיוחד א.ד. גורדון וברל  כצנלסון, העזו לראות בחידוש החיים  היהודיים בארץ  רנסנס ולא מהפכה .  חברי חוג שדמות ראו  עצמם  כתלמידיהם. ברל  כצנלסון חזה  כי הדור  אחריו יחיה  את  המצוקה  התרבותית יותר  מאשר  את  עצם הקמת השלד  של  הבנין  הלאומי.  בהתאם לתחזיתו אם היה  דור  הוותיקים דור    מעורב פוליטית, הדור השני, דור שגדל  בצל  מלחמת  העצמאות, ביקש לעצמו דרך יותר  רוחנית , דיאלוגית, לבחון את חווית הדור . אך פניה זו  לנקודת  הזינוק  התרבותית  התרחשה לא  עם סיום האירועים  הפוליטיים הדרמטיים אלא  בתוכם.  בחבורת שדמות היה  מקום לחילוקי דעות פוליטיים אך  היתה בוויכוח  יותר ענווה  שנולדה  מתוך  הפרספקטיבה  שהציגה  הרבה  מהעמדות  הפוליטיות  הנחרצות של העבר  כסדוקות, תובעות שינוי. על כן  לחבורה  היתה רק מסקנה  ארגונית  אחת :  איחוד  התנועה  הקיבוצית.

תלמידיהם של  חוג שדמות  ביקשו ללכת מעבר לכך:  הם  ביקשו  ליצור יצירה  קהילתית תרבותית. הם יצאו מתוך הנחה  כי  הקיבוץ המסורתי  כבר איננו מקור סמכות למרות  שהוא המשיך להיות מקור השראה. לא בלעדי אלא  אחד  ממקורות ההשראה.    כדי לפתוח  את יצירתם כתלמידים ומורים  בפני  הדור  הצעיר  העולה הם ביקשו לממש את לקח  למידתם לא  בפירוש ההתיישבותי הציוני הבלעדי. מצד  אחד לא היססו לנתץ את מה  שנראה  בעיניהם כפסלי עבר. במיוחד היה להם חשוב  להעיז לשבור את מחסום האין פולחן. הם   כבר  העזו לגעת  בו, הם דרשו לא  רק  את  המדרש  אלא  את  התפילה המסורתית , חלק מזה  היה  קשור  עם חיבור  אל מסורת  קהילתית  דתית  שהתפתחה  בארצות הברית מסורת שהדגישה את הברית בין המסורת הדתית לתרבות הדמוקרטית ליברלית. בין הפולחן וזכויות האדם. תלמידי חבורת שדמות  עסקו  בפעולה  חינוכית מורחבת שאינה  ממוקדת בקיבוץ  כקיבוץ. הם חשו  כי  הקיבוץ המתלבט בדרכו נתון  בפרשת דרכים  המקבילה  לפרשת הדרכים של  החברה  הישראלית. שעליהם להתרכז  בשילוב של הקבוצה  הקטנה והחלום האוטופי. של קריאה  ברצף  של מקורות יהודיים ולקט מצטבר של  מקורות מוסיקליים המשתפים את הניגון  עם הזמר  העברי  המתחדש.

המרחב  הקהילתי  שנוצר  מגוון מאד, הוא  מורכב מקבוצות לימוד ומקהילות מקום, ממחפשי דרך מדינית ומאמנים  המחפשים את  השותפות ואת הזכות להפוך את תהליך יצירתם לנחלת הרבים. הוא  ניזון  לא  מעט מן  המבוכה ותחושת  אובדן הדרך של  הרבים. מתרבות וירטואלית שלא  היתה  ידועה  לאנשי  שדמות ובה יסודות של  גלובליזציה שלא רק פותחת עולמות ומעודדת  רגישות  לזכויות אדם אך  גם מבססת מיתוסים כוזבים של יחד המסתירים  את מידת השלטון הגוברת של אדם  באדם ועיצוב  החברה  האנושית כהמון סוגד להיררכיות של  הון ושלטון נטול  אמונה  באחריותו ונטול תקווה לתיקון חברתי.בדור הצעיר של חניכי  חבורת שדמות  העלתה השאלה  החברתית  כלכלית כשאלת יסוד.  היה חשש  כי  העיסוק  במקורות  היהדות  לא ישמש   כאידיאולוגיה  המסתירה  את  הויתור  של  החברה  הישראלית  לכינון חברה ביקורתית ומעוצבת  כחברת  רווחה  אחראית.

הדור  השלישי  לחבורת שדמות אינו מתחיל במקום של הדור הראשון. בידיו מכשירים וידע שנרכש  על ידי  הדור  הראשון והשני. הדור השלישי  היה  יכול להתחיל  במקום שהקודמים לו  לא יכלו. אך המטלה נראית הרבה יותר קשה.

 

נדמה  לי  כי  אם  צריך לסכם  את  האירוע אותו חוקר  גד  אופז  יש  לחזור  אל  רובינזון  קרוזו. לא  זה  היחיד על האי אלא  אל חבורת  רובינזונים  המנסה  את דרכה. חבורת רובינזונים קרוזואים   עוסקת זה  שלושה  דורות בפענוח משותף של מצבם. האם יש  סיכוי לחלץ את הספינה שנטרפה  ולהביא  אותה  לחוף מבטחים?  האם חוף מבטחים זה  מצוי בעתיד  הרחוק  או בזיכרון הקרוב? ואולי אין לקוות לתקן את הספינה  ויש  אפשרות  רק להשתמש  בכלים  שנמצאו  על סיפונה כדי להקים  ספינה  חדשה?   יש  המציעים  במקום להשתמש בספינה  ובכליה  כמכשירים לשינוי  גורלם  להפוך את שרידי הספינה למוקד  של התכנסות  לפולחן של געגוע   שיניע אנשים וחבורות למצוא  מפתחות חדשים לעתיד. לעומתם  יש  המציעים  להסתיר  את  סיפור הספינה   שנטרפה שהרי הסיפור מזיק ומבזבז את זמנם  החשוב  של  הרובינזואים.   החוקרים  רוצים לדעת  האם באמת נטרפה הספינה ואין זה רק  תרוץ משומש ובזוי המשמש  את העצלנים שיכלו להניף את הדגל ולצאת  אל  הים הפתוח.

דבר לילדים

דבר  לילדים

 

בשכונה  של דודתי גרה אשה שהיתה חברת מפא'י  קיצונית.  היא  התלבשה כחברת מפא'י  הפועלית , דברה כחברת מפא'י  ומעולם לא סטטה מן הקו. היו  אומרים  עליה  שכשואלים  אותה  מה  דעתה  היא  היתה  עונה : אני עוד לא יודעת., טרם  קראתי את  עיתון 'דבר'… העיתונות למבוגרים  שהכרנו  בימי ילדותנו  היתה  מעין ספר תפילה יומי. היא  היתה רצינית. מצהירה  אמונים ונוטה לתקוף את אויביה  בחרדת קודש.  דבר ילדים לא חרג מתביעות אלו.

אני כותב  שורות אלו בלשון ארכאית קדמונית, בלשון  אנחנו.  בימי ילדותי לא  היה לי  עניין או זמן לברר מה חשב האנחנו. לא ידעתי את הטבלאות ואת הסטטיסטיקה  הערוכה ברצינות תהומית.  ובכל זאת  אני  כותב  בלשון  אנחנו כי עיתון הילדים  נכתב לציבור, לחבורות הילדים שביקשו את היחד. אם לא  היה  היחד מייד בצבצה תהום מבודדת, מחוסרת  אונים. אני יודע שהיום אין זה מתאים להצהרות התקופה  על עצמה. ובכל זאת אם שאלו  אותי על דבר ילדים של אז  אני  יכול לומר בבירור כי זה  היה אנחנו. אנחנו הקורא לכל אני. המזמין את כל  אני.

עיתון 'דבר לילדים' לא  היה  עבור ילדי ישראל העיתון שענה  על כל תמיהותינו כילדים. קראנו  אותו בשקיקה אך הוא  היה  מגוון מדי, פתוח מדי למרות כיוונו הרעיוני הכל כך ברור. אם  רצית  לדעת למה  מתכוון העיתון של הגדולים היית צריך לקרוא  את 'דבר לילדים' : עברית טובה. מסירות נפש ופתיחות לעולם , הערצת  גיבורי  רוח, הרפתקאות מופלאות ואמירת  הן לעולמו  של הילד. דבר לילדים נכתב  על ידי  מבוגרים.  הוא  לא  היה  דומה  לעיתון של ינוש  קורצ'אק  שנכתב  במיוחד  על ידי  הילדים.  אך כקורא  נאמן של  העיתון בשנות ילדותי חשתי  כי  מי שכתב אותו לקח  אותי ואת  הפנטזיות הילדיות שלי  ברצינות. חשתי  כי  הוא  חבר שלי, פותח לי חלון, מראה  לי דרך, מאפשר לי הרפתקה, מבטיח לי כי  יהיה טוב.  כשקראתי  אותו ברצינות העולם מסביבי היה אלים ומחליש אך העיתון   קרא לי  אופטימיות. כמבוגר  אני יודע לקרוא  את  גיליונותיו כמבטיחים למבוגרים, להורים ולמחנכים  כי  יקום פה  עולם מתוקן, כי תהיה  לנו מולדת וכוח  עמידה.  אני יודע  כי זו  היתה  תפילת  הציבור  המבוגר באמצעות  הדיבור  עם ילדים. במילים  שנדפסו היתה  אמונה  אך לא  ביטחון.

היום  אני קורא  בדבר  לילדים של אז  עקבות  של חלומות  המבוגרים  עלינו : ילדי ישראל יהיו  שובבים. יהיו בעלי כוח וחיוך, יבכו פחות, יפחדו פחות. דומה  כי  העיתון הזה  העניק לנו  הבטחה  שנהיה  צברים. והצבריות  היתה  הרי פנטזיה  של  ההורים כמהגרים  כמהפכנים. דמות  שהיתה  צריכה  לפתור  את  כל תהיות דור  המבוגרים.  'דבר ילדים' חיזק את היסודות הללו אך הוסיף תפילה שנהיה תרבותיים, שנהיה רגישים לעולם הרחב  כסוציאליסטים ונאהב  את  המולדת כתלמידי חוני  המעגל שלא זז מהעיגול   שחג מסביבו. שבגופנו נגן  על  המולדת אך שנדע לשחק, להגדיר צמחים, נדע אגדות ונכיר את המציאות הקשה  בה חיים האנשים  בעולם.

מה  קלטתי  מכל האוצר הזה ?  קצת מכל דבר. אך בעיקר כי אותיות וציורים הם חברים טובים. שאפשר לסמוך  עליהם לפעמים  יותר מאשר  לסמוך  על  ילדים. ולמדתי לשוחח עם ציוריו של נחום  גוטמן. זה היה לי חשוב  כי  ראיתי  אותו בפעולה  עם  דודתי ימימה טשרנוביץ כסופר ולא רק כצייר. והוא שכנע  אותי כבר אז  שהומור  הוא  דבר  רציני. שציור שהוא  אידילי לעתים קרובות הוא גם   אירוני כמו שילד תמיד יודע כי משחק זה דבר  רציני שעליו  להיאבק  עליו אך בסופו של דבר  הוא  רק משחק. המפות שאייר נחום גוטמן נתנו תמונה  רחבה אך תמונה שאינה  מאבדת את האינטימיות שלה בגלל קווי הגובה וקווי  הרוחב  המופשטים הפוצעים את לבה.

נדמה לי  שאם יוציאו בספר את  דברי  היום שכתבו העורכים משך שנים יתגלה ראי מיוחד על  החברה בארץ ועל זרמי  הרוח  בתוכם.

מה נשתנה

מה  נשתנה

 

אנו  המהגרים בזמן שואלים תמיד מה השתנה. מאין באנו ? לאן נוסעים? במסע הגדול הזה  יש שסופרים בלי הרף  את עמודי החשמל  החולפים, אחרים מתבוננים   באבני הדרך . כשהפלגתי על אנייה הדריכו אותי שהדרך היחידה להימנע ממחלת ים על הסיפון היא   לא לנעוץ עיניים בכל גל, לא  להתעכב  בכל טלטלה, לא להזיז  את המבט  מהאופק  האינסופי.  אך מי יכול?

מה נשתנה  של פסח קשור  אצלי לא  לישיבה  ליד  השולחנות, לא לקולות הילדים הקטנים השואלים שאלות (למה  המבוגרים אינם שואלים שאלות את הילדים? למה  המבוגרים  תפשו  חזקה  על

התשובות ?) אצלי הקושיות  הן תוצאה  של המסעות שאנו עורכים. בהגירה בזמן  השאלות מתערבבות עם  התשובות.

 

אני מבקש להביא  שני תיאורי מסעות- שינויים האחד של סופר גדול והשני  שלי להבדיל.

 

הוא  החליט  לצאת לעיר הגדולה, לצאת מהעיירה הסוגרת, לפרוץ לעצמו דרך  חדשה. כדי שיוכל לצאת הוא היה צריך לנסוע בעגלה. על העגלה  כמה  נוסעים. הכל נוסעים אל העיר  הגדולה הוא נוסע אליה בגעגוע אל  האופק הרחוק הם כדי להנות מהמיית הגלים. הוא מבקש דרך  אל החלום  הגדול, הם אל הפיהוק הרחב. הם מתרחבים בעגלה ודוחקים אותו לפינה. הם זוללים ודוחפים זה את זה. הוא מתכווץ והולך. אך הכל  נוסעים  למקום אחד.  י. ח. ברנר יודע : באותה  עגלה , באותו מסע יכולים לדור יחד הבריאות המדומה והשתלטנית , החיפושים האינסופיים ולעתים העקרים.

 

מול סיפורו זה  אני מבקש לספר סיפור של מסע ברכבת אחרת. רגע בחיי.

הרכבת הקטנה  יצאה מהתחנה  העתיקה  והמוזנחת בירושלים.  הכיוון היה  צפונה.  קבוצת נערים ונערות  יצאו לקורס מדריכים. אני שהגעתי לא מכבר  משליחותם הדיפלומטים של הורי בארגנטינה הייתי  קצת זר. במולדתי.  השנים שביליתי שם עשו אותי לזר  כאן,  הייתי  ציוני אדוק וישראלי קצת חלוש. לבשתי מכנסי צמר אפורים  ולא חקי עם כיסים בחוץ, מילותיי היו חסרות, וחשתי  עצמי שונה ואולי בדרך בטוחה לבדידות לא  מכובדת.  כמה מחבריי הבינו  שיש להם עסק עם אחד  שהגיע  מדרום  אמריקה.  הם חשבו שאפשר לסדר  את העניין  בקלות ולדבר  אתי על הכדורגל בארגנטינה אך אני נותרתי אילם. רציתי לדבר  על ציונות והשיחות על כדורגל רק  חשפו  את חולשתי., כעבור  זמן הבנתי : המסע הזה ברכבת יסתיים כנראה  באלם.  בגלות בביתי שלי. לפתע  החלה  שירה. לא  מאורגנת. קצת עם זיוף אך עם הרבה מרץ. היו טפיחות שכם ומחיאות כפיים.  לא שיחת נפש, לא  דיבורים על חזון משהו  המולתי וחם. החל ריקוד משונה  בתוך הרכבת הנעה. זיהיתי  את הרקדנית המיוחדת , נערה שחייכה לכולם ורקדה  בעבריתץ נדמה  היה לי כי רק  אני, הציוני והזר  רואה שהיא  רוקדת בעברית.

חשתי מצטרף. כבר לא מתדפק אל דלת. מסוגל להתבונן בחלון של הרכבת הנוסעת ולראות את לבי מבפנים. חל שינוי.  חשתי מצטרף אל מסע.

רשימת ספרים

 

מוקיחצי

מוקיחצי2

חציחליל

חצי חליל
אוטוביוגרפיה עם חשבון נפש ונגיעה בתחומים כמו ראיונות, קשר עם המסורת, חינוך וחינוך גבוה. הבזקים על המשפחה 2014

 

 

%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94

כאחד הדשאים כאחד האדם  

סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים 1949-1980

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2016

MeniBeerCover

 

אבני דרך \אבני בנין

דרכו האדריכלית של מנחם באר. יחד עם יובל דניאלי . הוצאת יד יערי 2015

 

 

ללא כותונת

ללא כתונת פסים

מסות על אנשי העלייה השנייה. קשרם למסורת. התלושים והתאבדות בעלייה השנייה והשלישית. פרקי אוטוביוגרפיה. שליחות בארצות הברית ועל הנוער הישראלי בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1976

 

התשמע קולי

התשמע קולי
מסות על פרקי חלוצים הקיבוץ רשימות מתקופת מזכירות התק'ם בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1994

אורות רחוקים

אורות רחוקים
רשימות על הסטוריוגרפיה , התנועה החלוצית אבות ומייסדים ופרקי שיחה בעריכת שלומית אביאסף הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005

כרעה

כרעה ברוח
עיונים בתרבות הקיבוץ והתרבות הארץ ישראלית, החג ,טקסי מעבר
בעריכת יעקב סתר יד טבנקין 2007

שימוראתרים

מעגל הדרכה במה לפדגוגיה של אתרי מורשת
דיונים בשאלות הפדגוגיות של הדרכה באתרי מורשת

 

לא בעבים

לא בעבים מעל
דגניה, המאה הראשונה, תולדות, מקורות, עיונים עם חברי דגניה הוצאת הקיבוץ המאוחד 2010

 

שיח לוחמים

שיח לוחמים
שיחות עם לוחמים אחרי מלחמת ששת הימים בעריכת אברהם שפירא – חבר במערכת הספר 1969

תמונה חדשה (1)

בדרכם
ספר זיכרון לבני איחוד הקבוצות והקיבוצים שנפלו במלחמת ששת הימים עם תאיר זבולון ואלישע וולוצקי הוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים 1968

 

תמונה חדשה

בין צעירים
שיחות עם צעירים על הקיבוץ בעקבות מלחמת ששת הימים עורך עם יריב בן אהרון ואבישי גרוסמן  1969

 

כאן על פני האדמה

כאן על פני אדמה
קורות הקיבוץ מראשיתו ועד 1939 במסמכים ובתמונות , יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת 1981

100שנות

מאה שנות התיישבות
מבוא לתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בלווית צילומים משנת 1912 עורך אלי שילר
הוצאת אריאל 1997

 

 

לחופי ירדן וכנרת

לחופי ירדן וכנרת
בעקבות שירי רחל בעמק הירדן ובית הקברות בכנרת עורך אלי שילר הוצאת אריאל 1998

250px-קהליתנו_מהדורת_1988

קהילייתנו
ספר רשימות ווידויים של חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר. מבואות ופירושים הוצאת יד בן צבי 1988

על שפת אגם סואן

על שפת אגם סואן
על בנציון וחיה ישראלי ממייסדי קבוצת כנרת מבואות ועריכה עם אהרון ישראלי הוצאת עם עובד 1985

אביב

אביב מוקדם
על צבי שץ והקבוצה האינטימית בתקופת העלייה השנייה
הוצאת עם עובד 1984

אהבה

אהבה תכסה
ביוגרפיה של החלוץ איש עין חרוד שליווה את הקיבוץ והארץ עד גיל מאה על אליעזר משה סלוצקין הוצאת עם עובד 1991

 

יבור

יהודה שרת גיבור תרבות
לדרכו של אמן, איש מוסיקה וחלוץ. מעצב סדר הפסח הקיבוצי
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2000

את אינך בודדה במרום

את אינך בודדה במרום
אגרות לאהרון דוד גורדון וממנו. עריכה ומבואות 1998

 

רחל

רחל , השירים, החיים
קוים לדמותה של רחל המשוררת בליווי השירים כפי שפורסמו ונערכו על ידה
בעריכת לאה שניר עוזי שביט הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011

 

רוחעצוב

רוח עצוב
על המשורר המחנך ואיש התיאטרון יצחק קצנלסון שחי וליווה את מורדי גיטו וארשה ונרצח באושביץ בעריכת לאה שניר הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012

פניהברנשטיין

פניה ברגשטיין
לדמותה של המשוררת וסופרת הילדים חברת קיבוץ גבת בעריכת לאה שניר
הוצאת הקיבוץ המאוחד גיבור 2014

ריח הלחם בעולם

ריח הלחם בעולם
עריכה של לקט משירי מירה מינצר יערי ומסת הקדמה הוצאת ספריית פועלים 2008

 

כנרת

כנרת כנרת
פירושים היסטוריים על המקורות הריאליים למחזה הפנסטי של נתן אלתרמן בעריכתו של יריב בן אהרון 2002

עד פנה היום

עד פנה היום
ביוגרפיה של ברל כצנלסון מתוך כתביו עריכה של לקט מסמכים הוצאת עם עובד ובית ברל 2006

 

לא ביפו

לא יפו לא תל אביב

סיפורה של שכונת שפירא בדרום תל אביב מסמכים, מחקרים וזיכרונות עריכה משותפת עם שרון רוטברד הוצאת בבל 2009

 

לבנות ולהבנות בה

לבנות ולהבנות בה
על שמואל מסטצ'קין וארכיטקטורה בקיבוץ עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי 2008

 

הבית, המקום

הבית, המקום
מתיקיו של הארכיטקט איש הקיבוץ חיליק ערד עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי 2013

 

לא עיר לא כפר

לא עיר לא כפר
ספרו של הארכיטקט חבר הקיבוץ פרדי כהנא על תולדות הארכיטקטורה בקיבוץ והמחלקות לבנייה של התנועות הקיבוציות – עריכה 2011

 

בשנה הבאה

 

בשנה הבאה
על שנות טובות מן הקיבוץ עם יובל דניאלי יד טבנקין, יד יערי, יד בן גוריון 2003

 

yotzim_l

 

יוצאים בחודש האביב
אלבום לתולדות הגדת הפסח הקיבוצית עם יובל דניאלי יד בן צבי, יד יערי ויד טבנקין 2004

 

רק אשר אבד לי קנייני לעד

רק אשר אבד לי קנייני לעד
על יצירתו של יובל דניאלי יד יערי 2009

 

לעכב את הקריאה

לעכב את הקריאה
לקט מעיזבונו של אבא קובנר עם הקדמה ביוגרפית הוצאת עם עובד 1998

 

טלי

המלך מתיא בארץ ישראל
ספרה של טלי שנר על ביקוריו של יאנוש קורצ'אק בארץ ישראל – עריכה
הוצאת לוחמי הגיטאות 2009

 

קול הדרור על ביתי

קול הדרור על ביתי
על חנה ושלמה כנרתי חברי כנרת לקט מכתביהם הוצאת קבוצת כנרת 2000

מלמד

על מים רבים
ספר זיכרון למאיר מלמד וחיה אנשי קבוצת כנרת – עריכה

 

תקוה

תקווה היא ענין לשניים
על שבתאי בארי חבר בית השיטה על פי מקורות משלו הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004

 

להקשיב לזרימה
ספר זיכרון על יעקב פורת קיבוץ אפיקים , המשפחה

 

חנה סנש

מפליג חלום
מכתבי אהבה נסתרים של חוקר החסידות יוסף וייס לחנה סנש הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996

מעבר הנהר

על מוטי חדש הוצאת המשפחה

 

31-1574b

כותב בעיניים פקוחות
ספר מכתביו של ראובן (רוביק) רוטנברג – עריכה המשפחה ובית העמק 1988

 

 

בתנועה מתמדת
על מאיר זרמי איש מעיין צבי איש חינוך ומנהיג, משלו ועליו- עריכה בשיתוף יעל פויס הוצאת מעיין צבי 1997

 

am_hasefer_-_zionut(2)

ציונות 
הוגים ציוניים מהדור הראשון עריכה ומבואות הוצאת ידיעות אחרונות 2008

 

 

יגאלון

לקראת הימים הבאים
על דרכו של יגאל אלון עם יגאל וגנר עריכה וכתיבה 2010

 

שורו הביטו וראו

שורו הביטו וראו
אלבום צילומים על קיבוץ עין גב ל70 שנות חייו הראשונות – עריכה  2008

 

כלההתחלות

כל ההתחלות
לקסיקון היסטורי לתולדות עין גב 1987

שפירו

 השחר כבה בהרים

על  אברהם שפירו בהוצאת המשפחה 1986

חוברות זיכרון

לאישו לוביש, יוסף רבר, אירמה ברוש, אליעזר דרורי,, אריה גולדברג חברי עין גב

רשימות

עם גרשום שלום ראיון שדמות
על יהודה יערי וכאור יהל
אחרית דבר לספרו של יהודה יערי תשובתו של אביגדור שץ
הקדמה לחברים מספרים על ג'ימי מהדורה מחודשת הוצאת אריאל
ראשונים לאלבום של עליזה אורבך
הקדמה לאלבום הצילומים של דרורה
לגיונרים מארגנטינה ספרה של דבורה שכנר אחרית דבר
דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון בתוך ספרו של אברהם ציביון
הקיבוץ מאה שנות תרבות בתוך הקיבוץ המאה הראשונה
מזיכרונות תלמיד על רבו על גרשום שלום
חוזה בכוכב על גרשום שלום ומגן דוד
על הגותה של חביבה פדייה הארץ ספרים
על הגותו של איסמר שורש בין טקסט לקונטקסט ארץ אחרת
לחידוש פני הציונות על מרדכי קפלן הקדמה לספרו העברי
הלכה ואגדה גלגולו של רעיון
זמר בתוך 'זמר' פירוש על שירו של אברהם שלונסקי יצירתו של יריב בן אהרון
נדבר גלויות מארץ ישראל על תערוכת הגלויות מארץ ישראל במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן
הר אפור ציוריו של אריה אלוואיל חלוץ השומר הצעיר בתוך תערוכה באוצרותה של טלי טמיר

ביוגרפיה

9

נולדתי בירושלים בימי הסיפוח של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938.
ז' אדר תרצ'ח. הורי יעקב צור טשרנוביץ ווירה גוטליב . .גדלתי בשכונת רחביה בירושלים. התחלתי ללמוד בבית הספר בו למד אבא שלי בגימנסיה רחביה עד פרוץ מלחמת העצמאות . בתום המלחמה נסעה משפחתי לדרום אמריקה כשאבא מייצג את מדינת ישראל . שם נכנסתי לתנועת נוער ובגיל 11 החלטתי לחיות בקיבוץ למרות שלא ידעתי מה זה. כשאבא מונה כשגריר ישראל בפאריס הייתי
בן 14. שבתי לירושלים לגור אצל דודי ימימה טשרנוביץ ויוסף אבידר. כשיצאו האבידרים לברית המועצות להיות גם הם שגרירים בנות הדוד שלי ואני חיינו בקומונה שהקמנו בירושלים כדי לא לחיות בחיי הדיפלומטיה של הורינו בפאריס ובמוסקבה.
בגיל 18 הגעתי עם חברי הגרעין שלי, גרעין אמירים, לעין גב. התגייסנו לנח'ל כשבסיסנו הוא קיבוץ עין גב שהיה אז קיבוץ גבול.
יצאתי להדרכה בנוער העובד והלומד, בסיום שירותי הצבאי נבחרתי להיות מזכיר של הקיבוץ. שלוש פעמים הייתי מזכיר הקיבוץ. ב1962 עמדתי בראש מחלקת ההדרכה של הנוער העובד. נישאתי לבת עין גב אימי צוקרמן. שבתי לקיבוץ ויצאתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה , פילוסופיה עברית וקבלה. לימדתי בתיכון האזורי בית ירח והדרכתי בתנועת נוער. אחרי מלחמת ששת הימים השתתפתי במערכת שיח לוחמים שנערך על ידי אברהם שפירא , ערכתי את הקובץ בדרכם עם תאיר זבולון ואלישע וולוצקי לזכר נופלים במלחמה ואת קובץ השיחות בין צעירים יחד עם יריב בן אהרון ואבישי גרוסמן.
ב1969 יצאתי לשליחות בקרב סטודנטים יהודים ברחבי ארצות הברית ועבדתי בתנועת הנוער הבונים.
אז כבר הייתי נתון למחקר על תולדות התנועה החלוצית, הקיבוץ, החברה הישראלית. שבתי לקיבוץ עבדתי במסעדה של הקיבוץ כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. יצאתי לערוך את 'שדמות' ביטאון צעירי התנועה הקיבוצית שנוסד על ידי אברהם שפירא. הוצאתי לאור את ספרי הראשון 'ללא כתונת פסים' בעריכתו. לימדתי בחוג למקורות ישראל באורנים והמשכתי בחקירותיי. לימים עבדתי במחלקת ההדרכה של התנועה הקיבוצית המאוחדת שם קיימנו את הסדנאות הראשונות ללימודי מקורות ישראל, התנועה החלוצית בהן שולבו הוראת טקסטים עם דינמיקה קבוצתית.
ב1989 נבחרתי לכהן כמזכיר התנועה הקיבוצית המאוחדת תפקיד בו כיהנתי ארבע שנים. בתום תפקידי
המשכתי בעבודתי החינוכית ובמחקריי. ערכתי וכתבתי כמה ספרים ואני משתדל להתמיד בפעולתי זו עד היום.
נולדו לו ארבעה ילדים אביה, אריאל, לירז וזוהר. לנו ארבעה נכדים עינם, ליאן, ליאור ושחר. חתני עמיחי אברמסון נפטר באופן פתאומי בעודו צעיר לימים.

רשימות

רשימות

זמן אמיתי

כשכתבתי את הספר על המחנך, המשורר יצחק קצנלסון התברר לי שרכש אדמות בארץ ישראל של שנות השלושים שיוכל לעלות לארץ חלומותיו שהיתה פוקדת אותו עם סיוטיה בביקוריו. הוא היה שר עליה בפולין מה יפים הלילות בכנען אך כשהגיע אליה תמיד תקפו אותו מחלות מוזרות. פעם נגס אותו עכבר ופעם כאבי ראש מוזרים שדחפו אותו חזרה לפולין יחד עם תחושת האחריות כלפי המשפחה וכלפי תלמידיו הרבים. אך תמיד התכונן לעלות ולשם כך קנה אדמות בארץ. אחת מהאדמות הללו היו ליד כפר שמריהו של היום. בפינת הכבישים שם בנוי היום בית גדול. שהיה פעם מרכז מסחרי או משהו בדומה לזה.
יצחק קצנלסון כידוע לא הגיע ארצה ונותר כעד רגיש וכקרבן, כיוצר ומורה בתקופת השואה. הוא היה בוארשה האיש המבוגר ששר ולימד את המורדים בגיטו וארשה. שנתן להם גיבוי בימי בדידות נואשת. ב1940 ניסה לעלות ארצה, שלח את חפציו אך לא הצליח להעלות עם משפחתו לאוניה . שחיתות קטנה של חברת הנסיעות : היא העדיפה את הנוסעים ששלמו לה ישירות ולא דרך ההסתדרות הציונית.
האוטובוס מהצפון עובר כל פעם בפינה ההיא שרכש המשורר ושלט גדול אורב לנו שם 'זמן אמיתי' בית ספר לבארמנים. למוזגי משקאות על דלפק. אני מסתכל על השלט וחושב על גורלו המיתולוגי של מקום. תמיד קראתי את הדבר כאיזה אמירה צינית המצביעה על אזורי חוסר בושה ובורות מקיפה. והנה בא ספרו של דוד גרוסמן והפך לי שוב את התמונה. סוס על הבאר הוא סיפור המתנהל בבאר . אולי באר המנוהל על ידי זמן אמיתי. בתוכו מתרחשת הדרמה המיוחדת בה סטנדאפיסט משחק את משחק חייו. הביוגרפיה שלו על הבאר מהולה במשקאות. ומרכז סיפורו סיפור של אמא שלו יוצאת שואה. אך לא שואה של קרבנות או ניתוחים היסטוריים. של אשה החיה לאחר השואה בשוליים. בשוליים האמיתיים . במקום בו יש ערך לסמרטוטים שאיבדו את תפקידם, לחינוך המלקה, לאימה ולהסגר. לא שם אלא פה לאחר שם. שם לא שואלים מדוע האמריקאים לא הפציצו את אושביץ והאם מותר לשיר אחרי מחנות המוות. שם מתקנים גרבי ניילון ועובדים בבית חרושת לתחמושת. הבן הכל כך ישראלי של האם הזאת, שיודע את כל המערכונים בעל פה, שהולך למחנה גדנע ונסחף אחרי כל פיסת זמן ישראלית ירושלמית, בא משם ומגיע לבאר לספר בדיחות עליהן יוכל לשוט אל מסע פנימי בלתי אפשרי משלח אמרות כנף בעברית כל כך מדוברת שאולי לא תתקיים בעוד שנים ומשחק שחמט עם האנשים בעולם כמו שאומר הספר לפעמים רץ באלכסון ולפעמים ישר כצריח. תמיד מחכה לשח ולמט ובינתיים משחק משחק בלתי אפשרי. הוא חי. מתלוצץ.
כשהיה ילד היה הולך על ידיו רצה כנראה לראות עולם בהפוך. בשבילו הילדה הגמדית לא היתה נמוכה כי הכל נראה לו בהפוך ואולי כך הילך עלי אדמות כי רצה להתהפך בחייו, בראייתו את העולם. אני מעלה כאן רק קו אחד בתוך ההתפרצות הספרותית הקשה, הוירטואוזית אך הענווה. עוד דרך באמנות של דוד גרוסמן השבה אלינו בדרכים רבות : הקינה.
אני מתבונן אחרת אל בית הספר לבארמנים עבריים זמן אמיתי. כנראה על הדלפק, בין הבקבוקים שאני לא מכיר מתרחשים חיים עליהם אני כסקרן ואפילו כחוקר לא מכיר…

במיתוס המשפחתי שלי יש פרק עלום ומסתורי שנקרא אליעזר גרינבוים. משפחת גרינבוים הידועה, יצחק הציוני הוותיק , חבר הפרלמנט הפולני, שארגן את מיעוטי פולין לקרב על זכויותיהם ברפובליקה, הצטרף להנהלה הציונית בארץ היה בן שהתחתן עם בת דודה של אבא. הוא היה מחנך דגול בשומר הצעיר, בגן שמואל. גרינבוים הזקן שהיה ציוני כללי מצא את המכנה המשותף היה לממונה על פולין בסוכנות היהודית בזמן השואה. בנו השני אליעזר נשאר בפולין והיה לקומוניסט אדוק. נתפש על ידי הנאצים, היה במחנות המוות והיה שם לקאפו. אחרי המלחמה עלה ארצה וחי בה. תמיד אמרו כי הסתיר את קשריו עם אביו בגלל שלא רצה לזכות בפרוטקציה אך לאט לאט התברר כי גם ביקש להסתיר את שעבר בתקופת השואה. שמועה החלה להתגלגל במשפחה ובארץ כי הבחור נרצח ברמת רחל על ידי מישהו שהיה תחת שבטו במחנות. השם רמת רחל הדהד בשטח.
עתה קראתי ספר על מלחמת העצמאות ברמת רחל. זהו אחד הפרקים הקשים של מלחמת העצמאות. לוחמיה חבריה של רמת רחל עזבו את המקום פעמיים והוא נכבש פעמיים על ידי הערבים. והנה שם מצוטט אליעזר גרינבוים הלוחם שאומר לחבריו שלניצחונות יש תמיד אבות והכישלונות יתומים. מתוך סיפור הקרב של רמת רחל מתברר כי אליעזר גרינבאום לא נרצח בידי מי שזכר שהיה קאפו אלא בקרב הנסיגה מרמת רחל. רכב הנסוגים מרמת רחל מצא את אחת החברות מהקיבוץ זוחלת בשדות כדי להגיע למקום מבטחים והיא פצועה. הרכב עוצר כדי לאסוף אותה ונפגע ישירות מפגז. ואולי לא זאת האמת? ואולי זה הסוף ההגיוני שהמציאו לו חבריו למחנות? ואולי לא יה ולא נברא כל הסיפור המסופר. זוהי עדות לאזורי הדמדומים שכה קשים לאבחנה…

פראנץ קפקא בפרק האחרון של חייו פגש ילדה קטנה בכיכר שבכתה מאד כי אבדה לה הבובה. הוא ניחם את הילדה ואמר לה כי הבובה לא נעלמה. היא יצאה לטיול. הוא סיפר לילדה שמכיוון שהבובה נסעה רחוק והיא לא יודעת את הכתובת של הילדה הוא קפקא יביא לילדה את המכתבים של הבובה. כל יום היה בא קפקא לגן פוגש את הילדה ומסר לה מכתב מהבובה הנודדת. והנה הודיעו לקפקא כי הוא חייב להתאשפז ולעבור לפראג. הוא הביא לילדה בובה אחרת שלא דמתה לבובה שהלכה לאיבוד. הוא סיפר לילדה כי אין זו בובה אחרת . כי זוהי אותה בובה אך היא השתנתה כי עברה מסעות רבים.

מי קרא ? מברנר עד ימינו

מי קרא ?

כשקוראים לי,
אני רץ אל הדלת
ויוצא לדרכי

כשקוראים לי
אני אורז צידה לדרך,
בקבוק מים,
זיכרון מקוטלג,
גם מפות
ולוח זמנים של רכבת

כשקוראים לי
אני דואג לכבות את האור בבית,
להשתיק את הרדיו
ומסתיר את המפתח בתיבת החשמל

כשקוראים לי
אני נועל את הדלת
מבפנים.
אוטם את האוזניים
ומתכרבל מתחת לשמיכה.

כשקוראים לי אני שואל
מי קרא?
לאן?

במורד

והרי יש דווקא כוחות, הוא בטוח בזה לפעמים, ויש גם שאיפות טובות- וכל זה אובד, מתמזמז; כל זה אינו נאסף- 'כמים המוגרים במורד' . במי האשם ? במורים ? בתלמידים עצמם ? באוויר ? מארה. מפרכסים ומפרכסים כזבובים בכוס חלקה, מטפסים לעלות – ונופלים אחור. מי יעלה ? מי ייתן יד ? מי יחלץ מהתוהו ובוהו?
הקריב הערב. היה כבר ברור, שהיא לא תבוא. אבל הוא לא הלך הביתה. הוא נשאר במקומו. נפשו בכתה בקרבו. הוא הרגיש, שהוא איזה דבר יקר מאד שהולך לאיבוד. שיש לו דמיונות יקרים, שלעולם לא יהיו למציאות; שהוא כל כך סובל- ואין תכלית לסבלונו זה. הוא חמל על עצמו חמלה גדולה כים סוער זה על עצמו, על שנותיו הבאות…
הן כל חייו עוד לפניו: עוד לא מלאו לו שש עשרה…

הוא השתטח. עתידו- אפל. יותר נכון- אין לפניו כל עתיד! והיה לו הרגש, שהוא מוטל על המפתן, על מפתן החיים, בפרוזדור של עולם- ואין מכניס אותו, אין מרחם עליו. הוא הולך ואובד, הוא כבר אבוד.
הסער התחזק. הלבנה נראתה פתאום שטה בין מפלשי עבים. פעם הסתתרה ופעם נגלתה שוב. ובהיגלותה נצנץ בזיכרון ליל – ירח אחד.הוא היה אז בראשונה או בשנייה… עשו טיול לשומרון, ובאחת המושבות שם לנו התלמידים עם הוריהם על הגורן- והוא ביניהם. לפני עלות השחר באה אצלו איזה יקיצה פתאומית נוחה מתוך חלום- קסם ירח. שרר שקט, ובאה אז שעת הסתכלות ארוכה במרחבי היקום, אשר אור- ליל הפלאים נגה עליהם. חוטי כסף לבנים זלפו טוהר: טוב בן ציון, טוב מאד!… ועכשיו- כמה עכורים פני הלבנה… כמה אובדים… אובדים ומלחשים : בכה בנציון! בכה אובד !

אבל בנציון לא בכה הפעם. קהות נפשית תפסתו, שלילת כל מחשבה. מסביב לא נראה איש, הוא היה עזוב, עזוב מכל. רק הרוח תקפה אותו, פרעה את שערותיו, והוא טולטל, סוף סוף, התפלש בחול והתגלגל לרצונו במדרון- הגבעה

י.ח. ברנר בהתחלה

העקדה

אברהם שיבוא והוא בלתי מוזמן
כשלא קראו לו. זה הרי כמו שבסוף השנה, כשהתלמיד הטוב נקרא לקבל את הפרס, התמיד הרע ביותר התרומם בשקט מספסלו המלוכלך בשורה האחרונה בכיתה. וזה משום שחשב שנקרא. כל הכיתה פרצה בצחוק.
ויתכן שלא טעה, שבאמת נקרא בשמו, כשהמורה תכנן לתת פיצוי לתלמיד הטוב ועונש לתלמיד הרע באותה קריאה עצמה.

על פי פראנץ קאפקא

הייתי רוצה להמריא

מחפש ומחפש הייתי… והכוח לעמוד לבדי כמוך, לא היה בי. מנת חלקי היתה תמיד להתגעגע לאחרים ולהיות לבי הולם בחום האהבה. אל תאמין שהיה זה רגש החמלה שעשה אותי ציוני. ציון שלי היא חתיכה הגונה של אגואיזם. אני חש איך רוצה הייתי להמריא, איך רוצה הייתי ליצור, ואיני יכול ושוב אין בי הכוח. ובכל זאת מרגיש אני שבתנאים אחרים אפשר שיכול להיות לי הכוח ואני חש שהכישרון הטבעי אינו נעדר ממני. רק הכוח הוא שחסר לי. וכך הציונות היא בשבילי ביטוי לגעגועי לאהבה. מפני שמודע אני לכך שאלפים זולתי סובלים כמוני, רוצה אני ללכת עמהם, לעבוד עמהם, הוי, לו יכולתי לפחות להשתתף עמהם ברגשות. אולי שוב נתגבר על חולשתנו, שוב נעמוד איתנים על קרקע משלנו ולא נהיה עקורים ורפים כקנה , אולי, אולי עוד אמצא בי אי פעם את הכוח.

שמואל הוגו ברגמן תרגם שלמה צוקר 1902

ראשי פרקים ברנר

בעיירה , במשפחה

בישיבה  בפוצ'ופ עם אורי ניסן  גנסין

גירוש  מהישיבה. חזרה  תשובה. הצלת ספר  התורה. מכתב  מאורי ניסן.  חזרה  בשאלה

היציאה לדרך  כסופר

מעורות  ציילטלין,  החברה 'יוה  איסקובנה' מהפכנית  השואלת ליהדותו ועבריותו.

גיוס לצבא עריקות.  מאסר. הפגישה  עם  שני הדובדבנים תבוננות מגבוה על  הגולים  ה'פשוטים'.  ארגון הברחתו של ברנר ללונדון

הדפוס של  האנרכיסט הגוי שביקש לארגן את  יהודי לונדון לסוציאליזם. כותב  באידיש  מאמרים על חסידות. פוגרומים ברוסיה. חווה  נרצחת כיהודייה. מכתב ארוך עם נבואת  רצחם ל ששה מיליונים. המעורר. ביאליק נבהל.  רביבים גליציה.

עלייה ארצה כפלדמן

לא עובר  את מבחן הבורות  ושב לדפוס

הפועל הצעיר יוסף אהרונויץ  המיואדש לא עורך ורק כשהתאושש מהייאוש  הופך יוסף אהרונוביץ  מנהל  בנק  הפועלים לעתיד עורך העיתון  הפועל הצעיר.

המחרשה והגירוש  מתל אביב

בירושלים מערכת האחדות

חסיה לינסוד ואשתו שלך ברנר

בתל אביב  בבית הספר הגימנסיה מלמד. 'תלמד  בחוץ' התלמידים מבקשים להפריד  בינו לשאר  המורים. רומאן מההתחלה ראשון על ילדי החוץ.

מלחמת עולם הראשונה

גירוש מתל אביב  לשפיה

שיבה לפתח תקווה, גלות לחדרה  גן שמואל

המוצא

גירושין האשה והילד נוסעים לברלין. האמא לומדת את תורת הגן.

במגדל מורה לעברית

מפגש  עם רחל על  שפת הכנרת

מפגשים  בחצר  עם אנשי העלייה השלישית

שיבה לתל אביב

מות טרומפלדור והקמת ההסתדרות.

מאורעות  1921 ורצח ברנר

 

עמידה  מול המוות ומרד  נגדו  להוציא את לשוני  החמה  מול המוות הקר

אי ציפייה מההיסטוריה

ביקורתיות של  המהפכה  הרוסית.

מרד  החיים ומשגב  העמידה  פקוחת העיניים מול  המוות

נגד  הפראזות והבוסר : עבודה  עברית.

הזכות לשיר ולספר , להתחיל מבראשית

שומר האש

קבלת שבת על יד המזח של עין גב.
הכנרת האם היא חלום או סיוט? על כך יש וויכוחים. איך הכנרת יכולה להיות סיוט ? לפני שגדל פה הירק והעצים סככו עליה בצל , הכנרת היתה שתולה במדבר והדבר הזה שיגע את החלוצים. כיצד לחיות במדבר על יד אגם כחול? כיצד לחבר את הקושי הגדול עם האידיליה ?
הוי כנרת שלי שרה המשוררת , 'הקוסמת האכזריה שהורגת את כל חתניה'. קרא לה ברל כצנלסון. המזח שהוקם על ידי חברי עין גב במו ידיהם כשהם סוחבים בידיהם אבנים בסיקול מן השדות למזח. אוחזים באבן בארבע קצוות עם שק ומעמיסים אותה על קורנית כדי לגלגל אותה ולערום אותה למזח. את כל זה הם עשו במטרה כדי לאלף את הים ואת קסמו לשתות לרוויה. כך שנבוא אחרי הרבה מאד שנים ונציין על ידו את קבלת השבת שלנו.. אך יורדת השבת. ואת מי שכחנו? את גורדון הזקן. הוא הביא עמן ניגון שבת. לה לה לה שרו אותו בעמק אך הוא היה ניגון ברסלבי שעשה שידוך עם עולם החלוצים.

זה עתה יצא ספר חדש על גורדון ומרטין בובר. ביקשתי מגורדון לחוות עליו דעה והוא אמר לי : אסור לאבד את הניגון. כשעדרתי לא התפלספתי אך כששרתי כן. על כן נפתח את קבלת השבת בניגונו של גורדון אך נצרף לו גם את הניגון של ברץ שאחר כך נקרא הניגון של הרצפלד. וזה בתקווה שאנו מתחברים בכל דור ודור.

ניגון גורדון
ניגון ברץ.

שומר האש. אילן וענת . הם חיברו מנגינה לעוד דמות מיוחדת אך נודעת פחות. המשורר זאב.
כאן אני צריך לספר לכם סיפור שאני מביא אותו מאוצר המשפחה שלי. הוא קשור לדודה האהובה שלי ימימה טשרנוביץ. היא תלמידת גימנסיה הרצליה מהכיתה בה נולד החוג הזקן שהחל את תנועת הנוער הישראלי הלומד , המחנות העולים. אך היא הלכה להיות גננת שם לימד אהרון זאב. הוא היה מחנך נפלא שחיבר שיר נגד מכבי לחנוכה( מכבי לא היתה סוציאליסטית מספיק בשבילו והוא ביקש כנראה להוכיח כי חנוכה היא של הפועלים) זה השיר אנו נושאים לפידים. האהבה בין דודתי לבין זאב פרחה. הדודה שלי היתה אשה שהרגש שלה לא הוסתר מעולם וכך היא הסתירה אותו הכי טוב.
אולם אהבתם נפסקה בלב שבור ולמה ?
זהו כבר סיפור שמגיע ממקום אחר.
צעיר אחד ביקש להביא מהפכה לעולם ומהפכה על עם ישראל יחד. זה היה בראשית המאה. המשטרה החשאית הרוסית מצאה אצלו בסידור רשימה של ציוד הכרחי כדי להפיל את משטרו של הצאר. היא כלאה אותו וכעבור שנה כששוחרר מבית כלאו הוא הגיע לארץ. מכיוון שהיה חלש ולא היה יכול לעדור כמו שצריך הביא עמו מצלמה. הוא צילם את החלוצים בנדודיו. באחד מטיוליו בצפון הותקף ומצלמתו כמעט נשדדה בגליל. הוא היה כנראה חבר של אנשי 'השומר'. הוא הוציא את אקדחו וירה. השודד נהרג. חבריו יעצו לו לחזור הביתה כדי שלא תשיג אותו יד נוקמי הדם. הוא שב לאירופה. מצא אשה ונולד להם ילד. קראו לו בן עמי. האבא השביע את המשורר זאב שעליו יהיה לאמץ את הילד. דודתי חששה מזה. הילד עלה עם אמא שלו. הדודה שלי התייתמה משני הוריה ולא חשה כי היא יכולה לקחת על עצמה מין עול כזה. בלב שבור היא הלכה להרחיב את הנפש בוינה.
כאן נכנס הדוד שלי לפעולה. חבר בהגנה הוא יצא לאימונים. רימון שניצרתו נפתחה הביאה אותו להחלטה להצמיד את ידו לקיר ושהרימון יתפוצץ לו ביד ועל ידי כך יציל את שאר חברי ההגנה שהתאמנו אתו. הוא נפצע קשה מאד. הוא הובא לוינה לטיפול בחשאי והדודה קיבלה על עצמה לטפל בגיבור. לא היה לו יד. לנו הוא היה טרומפלדור פרטי. אז נחזור לזאב שהיה ממורה לעורך דבר לילדים ולקצין חינוך ראשון של צה'ל. הוא הביא לנו את גלי צהל ואת השיר של ענת ואילן.הילד בן עמי פחטר היה ממפקדי ההגנה. מפקד שיירת יחיעם שעל שמו קם המושב בן עמי.

גורדון כתב לרחל את יודעת מה ההבדלים ביננו ? את על כל דבר אומרת לעזאזל ואני על כל דבר אומר מילא. אנו שני אנשים שונים אך כוכב לכוכב ככל שהם שונים הם מאירים זה לזה. במקום אחר הוא כותב לרחל את הר ואני ים. את גבוהה ומתפרצת ואני עמוק. ואכן רחל שהיתה אישה בעלת טמפרמנט, כשהגיעה לבית החולים בצפת החליטה לטייל בגליל העליון. היא אמרה על נוף ההרים הגלילי: זה הוא נוף מולדת אמיתי. זה היה הר נבו שלה. משם ראתה את הארץ הנכספת אך אליה לא באה. אולם לאחר שהיתה למשוררת ולאחר שהחלה לעבוד בדבר הגיעה לחדרה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. גורדון כבר לא היה ואחרי שכתבה שירים הרבה אמרה על חדרה : זהו הר נבו שלי כי משם רואים את הים.

בליל שבת נבראו דברים הכי מוזרים אולם נראה בעיני כי הדבר הכי מוזר שנברא בליל השבת הוא הגעגוע. הוא בנוי מחומרים משונים. שהרי הגעגוע הכי חשוב הוא הגעגוע אל העתיד. ובליל שבת מתגעגעים אל מה שיגיע. יצחק קצנלסון היה אחד המומחים בעניינים אלו. אחד השירים שכתב היה השיר רוח עצוב שעוסק בעניינים אלו. אך אל תחשבו שזה היה סוג השירים היחידי שכתב . הוא היה מומחה דווקא לשירי גן הילדים כשהידוע שבהם היה השיר חמש שנים עברו על דן שמשום מה הפך להיות חמש שנים עברו על מיכאל.

אולם השיר המפתיע ביותר שכתב המשורר שלימים נודע כמשורר של השואה כי כתב את השיר על העם היהודי שנהרג הוא השיר מה יפים הלילות בכנען ששידכו לו אנשי העלייה השנייה בצדק מנגינה ערבית. וזה כדי שאף אחד לא ידע שכתבה אותו נפש מתגעגעת בלודז' בפולין ב1906 כחלק ממחזה ילדים על יוסף ואחיו. לא הוא לא היה בארץ ישראל ולא ראה אותה עד אז אלא רק בגעגוע. וזהו שניתן להגיד בקבלת שבת געגועים שמחים וליל שבת מוצלח.