אביבה ש'ץ

אביבה  שץ

 

נולדה  ברמת הכובש. אמה  סבלה  ממחלת נפש  ואושפזה. אביה  עזב את הקיבוץ והשאיר  אותה בקיבוץ. . אומצה  על ידי משפחה. היתה  בגן ילדים שהגננת בו היתה שרה לוי טנאי לימים  יוצרת  להקת ענבל. היא  עצמה  מבית  היתומות  התימניות  בירושלים  שהועבר  בתום  מלחמת  העולם  הראשונה  לשפיה. שם זכתה לחינוך  אצל הדסה  קלווארי .שם היתה   יחד  עם ברכה  צפירה.   שרה לוי טנאי הגיעה  כגננת לרמת הכובש יצרה שם, כתבה  שירים, אירגנה  את סדר פסח. כגננת טיפחה שרה לוי  טנאי  את אביבה. בכל יום  הולדת בגן  הילדים של כל ילד  ערכה  גם יומולדת לאביבה. והנה הגיע הפילוג. יום אחד הגיע צו מהמזכירות שעליה  לעזוב  את  רמת הכובש. הוריה  היו מפאיניקים. לימים  עברו לקיבוץ  עינת.  ההורים לא  הצליחו להשפיע  על  המזכירות להשאיר  אותה  במקום.  אביבה יצאה לבד  מרמת  הכובש לטבריה ומשם לאפיקים.  אומצה  על ידי  משפחת שומרוני. הלכה לפנימיה בבית ספר חקלאי. שם  חיפש  אותה  אביה הביולוגי  אך  היא  סירבה להיפגש  עמו. לאט  לאט כבשה  את  מקומה. היתה לרקדנית  ופגשה שם את  בן אשדות יעקב  מאוחד שמואל  שץ. הוריו של שמואליק שני וותיקי  אשדות  יעקב  הבאשארים, היחידים בקבוצתם שנשארו באשדות יעקב אך שניהם  התפלגו. האחד  היה  במאוחד, האחת באיחוד. אביבה  התחתנה  במאוחד   . האמא לא היתה  בחתונתו של  שמואליק.  שמואליק  היה  קנאי גדול של הקיבוץ המאוחד.   אך בסופו  של דבר הזוג  החליט לעזוב למקום אחר ובאופן מקרי לחלוטין הגיעו ליפעת. שם  היתה  אביבה  ש'ץ   למזכירת  בית הספר  של העמק  המערבי. מזכירתו של  מאיר איילי. ככזו  היא  אירגנה  את תיקון ליל  השבועות הראשון שהיה למבשר תיקון ליל השבועות החילוני והדתי המתחדש.

אביבה  זכתה להיות המארגנת של וועידת האיחוד  שהחליטה  על  איחוד   עם  המאוחד שהתקיימה  ביפעת.  פעילה  בתק'ם. אמה שהתאוששה ממחלת  הנפש  שלה  היתה  לאשת עסקים. היא חיפשה אותה כל השנים אך אביבה לא רצתה להיפגש. בסופו של דבר הורישה  לאביבה  רכוש  רב וכשאביבה הסתכסכה  עם יפעת עברה לתל אביב  היא חיה  מירושתה  של אמה  עד  היום הזה.  את סיפור חייה  כתבה ואני גאה  שעשתה זאת  בהדרכתי.

 

כאשר  הופיע הסרט נועה  בת שבע  עשרה התבקשתי לערוך ערב משותף לאשדות יעקוב  על הפילוג.  קיבלתי בקשה נרגשת  מאיש יקר שאני מעריך את להטו ואמונתו ואת כישוריו מאד  מאד שלא לערוך את הערב. אני  החלטתי  שאי אפשר  שלא  לקיים אותו.  ביקשתי  משני הצדדים לרשום לוח תאריכים על הפילוג ולא  לרשום מי רושם. שני הלוחות שכנעו  אותי שהפצע לא  אוחה.  הערב היה מאד  דרמטי. התברר כי  שני הצדדים עדיין  אוחזים בדעותיהם למרות שמסרבים לדבר  עליהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 × 3 =