בובר וחיי הדיאלוג

המסה 'אני אתה' יצאה בתרגום מחודש לעברית של פלשמן. פלשמן הוא פסיכולוג שהגיע לתורתו של בובר אחרי חיפושי דרך רבים. הוא החליט כי המסה ראויה לתרגום מחודש כי התרגום העברי הקודם של הסופר צבי וויסלבסקי נראה מסורבל, מיושן ומסבך את המסר של הספר.
כשכתב בובר את המסה הזו ב1923 נשמעו האקורדים האחרונים של העלייה השלישית. בחלקם הם היו חניכי מרטין בובר. אליהו רפפורט זקן אנשי השומר הצעיר בארץ, איש בית אלפא ואחר כך מורה ובונה כינורות בתל אביב היה כה מושפע מבובר בעלייתו שביקש ממנו לעלות ולהנהיג את הנוער כדי ליצור כאן את חברת המופת לה ייחל. בובר כתב לו כי הוא נתון עתה לכתיבת שיטתו והרופאים מנבאים לו כי אין לו זמן להרפות מתרומתו. האם היה כותב את אני ואתה מפרספקטיבה של חלוץ בארץ איננו יודעים. ברור לנו כמחנכים, כאנשי חברה כי תרומת מסתו זו עצומה ואולי טוב שלא עלה אז ולא היה לסדרן עבודה באחד הקיבוצים החדשים או אפילו ממונה על מחלקת ההתיישבות.
התרגום החדש אכן ממלא צורך לקריאה מחודשת.
בתקופה שכה אוהבים לדבר על מערכות שב בובר ומדגיש את הקשר בין האנשים המסוגל להתיר את כבלי המוסכמות והמוסדות ולהעמיק את השיח החופשי . את הבינאנושי הנרקם ומתחיל כל פעם מחדש.
ככל שאנו קוראים במסה אנו צוללים בתמיהות אך גם חשים את הצימאון שלנו לפגישה אמיתית.
שולמית אלוני שהיתה תלמידה בבן שמן כותבת בהקדמה למהדורה החדשה שהיא זוכרת את המפגשים שלה עם בובר כתלמידה ונערה. חוויתה היתה שונה מניסיוני המאוחר הרבה יותר. היא מספרת על חוויה של פגישה בינה ובין בובר כפגישה בין שווים אני חוויתי את הפגישה עמו כפגישה לא דיאלוגית ביותר. הוא היה חד וחריף כמעט פולמוסן. לקח לי שנים להסביר לעצמי את הניגוד בין מה שקראתי בנעורי במסה 'אני אתה' לבין פגישתי עמו . אינני יכול אלא להעיד שהפגישה הרחיקה אותי . זה שנים שהתפייסתי עם בובר (לא שהוא היה זקוק לפיוס כזה). הבנתי כי האיש ביטא צמא לפגישה. כי ביקש והתפלל לפגישה אנושית של היחיד עם זולתו של האדם עם הטבע ועם אלוהיו. תפילת היחיד שלו נשמעה היטב בציבור. היא היתה ביקורתית ובלתי מתחמקת אפילו מיסודות פוליטיים חברתיים. היא הפכה לתפילה המתקיימת בכל קבוצת ידידים ושותפים למפעל אך כמו שבובר עצמו טוען היא מתנגשת ללא הרף עם הגישה המנוכרת , הטכנוקרטית, האובייקטיבית. היא מתגלגלת במדרון והופכת לחלק ממערכות, שיטות, עמדות פוליטיות עד שהיא פורצת שוב. למרות שהיא מתכוונת אל מעבר לזמן יש בה קצרים וסיומים לא צפויים. המפעלים שהיא יוצרת, המאורעות המתחוללים בהיסטוריה שמסביבה, חיי היומיום שמרדימים את אפשרותה הם זירה אפשרית להתגלותה. הזמן החורש ב'אני אתה' בלי היסוסים מכבה את האש. אולם עקבותיה ניכרים ומסמנים את התקווה הבלתי נלאית להתרחשותו החוזרת.
כיאה לזמן שלנו הפירושים מאירי העיניים למסה באים מזווית ראייה של הפסיכולוג, איש מדעי הדתות והמשורר הדתי. כאן מתגלה הסתר הפנים הציוני בבירור . עורכי הספר היו כנראה ערים לכך ונמנעו לעסוק במימדים חברתיים ומדיניים של תורתו. דווקא משום כך המהדורה מאירת עיניים אך מחייבת.
התרגום החדש של 'אני ואתה' חשוב כתרגום המתאים לזמן אך הוא לא יכול לברוח מן הדילמה: כשהופכים שיר לפרוזה השיר מתבהר אך מאבד משהו מהטון החגיגי, המסתורי והפומבי של הדקלום בפני ציבור. האם יכול מחבר קוהלת לכתוב את שיר השירים ? במסורת כן. בחיים מי יודע ?
המסה 'אני אתה' נושאת בעיקרה הדים של שתי צורות כתיבה : שירת אהבה ופרוזה חכמה.
ואולי טמון בערפול הזה מלבד המבוכה גם התבוננות ריאלית ובלתי נכנעת לתיקון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *