בין גרשום שלום לחנה ארנדט

בין גרשום שלום לחנה ארנדט

 

בימי נעוריי קראתי לראשונה  את  ספרה  המופלא של חנה ארנדט על  יסודות הטוטאליטאריות . הספר הרשים אותי  גם בתפישותיו ההיסטוריות הרחבות אך גם  בניתוחים שלו  את מצב  היהודים בעולם ואת השפעת האנטישמיות על היווצרות הטוטאליטאריות בעולם. ראיתי אותו כספר ציוני. לימים הגיע ספרה השני על מצב  האדם והוא  היה נטול יהדות אך שופע ניתוחים שעניינו אותי מאד דווקא  כמי שראה  עצמו כתלמיד של  אהרון דוד  גורדון וכמציץ זהיר  למשנתו של מרקס.

אחר כך הופיע ספרה של חנה ארנדט  על משפט אייכמן  שגרם גם לי  זעזוע ואכזבה.

כתלמיד מתחיל  של גרשום שלום, שנשאר  במדרגת מתחיל, קראתי אז את  ההתכתבות בין שניהם על הבנליות של הרוע וחשבתי אז כי  הקשרים ביניהם נרקמו רק  לצורך ההתכתבות הנרגזת . עם פרסומו  של הספר של מכתביהם  לאורך השנים    התברר לי כי שני גיבורי רוח אלו היו שנים  רבות בקשר אמיץ ומלא עניין  .

פרסום  ספר  המכתבים בין  שני ענקים אלו פורש לפנינו עניינים רבים ומפתיעים לגבי שניהם.

חנה ארנדט כמו גרשום שלום  היו בנים לתרבות הגרמנית הקלאסית. שלום ערך מהפכה  בחייו עם הכרעתו להיות ציוני ולעלות ארצה לקרוע את מסיכת הצביעות  שכיסתה  את פני הדור  היהודי שראה  עצמו כאילו יצא ממצריים בעוד התברר שהוא   מצוי  בגלות עצמית. שלום הסיק  מכך מסקנות ברורות עם עלייתו והתמסרותו לחקר ההיסטוריה  של  הקבלה. חנה ארנדט לעומתו  המשיכה בעיסוקיה  בתרבות גרמניה ואירופה  בעוד  היא מגלה יותר ויותר  עד כמה שבירה היתה  המציאות ועד כמה  היתה ללא מוצא. לשלום היא  שלחה  את כתב היד למחקרה   על  רחל ורפהאגן  היהודיה  המתבוללת  שהקימה סאלון  תרבותי וכתבה  אלפי מכתבים ורשימות. חנה ארנדט חקרה אותה בספר  שחשף את בעיית יהודי גרמניה המתבוללים בתקופת הנאורות. שלום  שמר על כתב  היד .  בנסיבות שהתהוו זו היתה  הצלה. אך הספר יצא לאור הרבה  שנים אחר כך. היה צריך לעבור  זמן רב עד  שהבינו את חשיבותו. הוא היה צילום הבעייה  הקיומית של היהודי  שניבא במידה מסויימת את האיום שיצמח ויעלה.  שלום ברך על פרסומו אך כעס  על איחור הרב עקב הסתרתו על ידי שוקן שנים רבות.

החוליה  המגשרת בין שלום לארנדט   היתה  כתיבתם המיוחדת  ודמותו של ולטר בנימין שליוותה  את שניהם.  בנימין היה  חברו  לרוח של גרשום שלום מנעוריו ועד  התאבדותו בספרד בזמן מלחמת העולם.  חנה ארנדט  גלתה לצרפת עם עליית הנאצים לשלטון ושם הכירה את ולטר בנימין במיוחד  בתקופה  האחרונה לחייו. שם התוודעה  ליצירתו העמוקה וחש  עצמה  מחויבת לפרסם את  יצירתו שברובה נעלמה והתפזרה  מקומות שונים.

כשגלתה חנה ארנדט מגרמניה לצרפת  עם עליית הנאציזם     בשנות השלושים היא   עבדה  בצרפת  בעליית הנוער. היא  אף  ביקרה  בארץ ב1935.  למרות שבניתוחיה ובמוקד התעניינותה היא  חיה את המפעל הציוני לא ראתה  עצמה  כציונית. ברגע  האחרון ב1940 היא  הגיעה  עם בעלה  בליכר שלא  היה  יהודי לארצות הברית והצטרפה לחוג מעריצי  ולטר בנימין חוג שהיה לא פשוט כלל ועיקר  כי שיקף קטבים  שונים  בחיי העם היהודי והפוליטיקה וחיי ההגות  והאמנות  בעולם. חבריו  היו  גרשום שלום הציוני, ברטולד ברכט הקומוניסטי, האסכולה של פרנקפורט ללימודי החברה שנטתה למרקסיזם תרבותי המתנגד למשטר הסובייטי ובה אדורנו והורקהיימר וחנה ארנדט ההוגה  העצמאית.  כדי לפרסם את  יצירתו  הגדולה  של בנימין היו הקטבים הללו צריכים  לשתף פעולה ולמצוא מקורות מימון  כשהם חושדים איש  ברעהו ומנסים  לנכס את בנימין אליהם.  אצל שלום היו הרבה מכתביו של חברו.  אצל ארנדט מכתב  אחד, אצל אדורנו הרבה מהכתבים שנשלחו אל המכון והכל  רצו לדעת היכן מצוי  המטמון הגדול, הספר הענק שכתב  ולטר בנימין על  הפסאג'ים של  פאריס שהוסתר בספרייה  הלאומית של  פאריס שם עבד  בנימין על כתיבתו.  במכתבים ביניהם  שלום וארנדט מחפשים את  קצות החוטים ודרכים רבות  כדי לגרום לכך  שיפורסמו הספרים  שלימים יהוו נכסי צאן ברזל של  ההגות העולמית.

חנה ארנדט  שאחרי  שנים  ניהלה  את הוצאת שוקן בארצות הברית פרסמה לקט של כתבי  ולטר  בנימין וכתבה לה  הקדמה. רק מתוך מכתביה לשלום התברר כי היא   ביקשה דווקא  ממנו  לכתוב את המבוא  אך הוא  הסביר לה  כי הוא  איננו מסוגל לכתוב  על חברו . (המון שנים אחר כך כתב שלום את ספרו  לקורותיה של ידידות בעריכתו של אברהם שפירא פנינה ספרותית מיוחדת  במינה). שיתוף  הפעולה  בין האוהדים המתוחים של  בנימין נרקם במשך השנים  הביא לפרסומם ההדרגתי של כתבי  ולטר בנימין למרות  שלא היתה  הסכמה  בין השותפים על מהות  הגותו.

בספר זה  של מכתבים בין  שלום וארנדט מתבררת עוד עובדה על  גרשום שלום הקשורה למה שלא  היה מסוגל לכתוב.

פעם בשיחה  עם  שלמה  גרודז'נסקי הוא   סיפר לי  כי פנה  לחנה ארנדט להוציא לקט  של דברי ברל כצנלסון. לפי גרסתו היא  הודיעה  לו כי היא לא  מפרסמת את הלקט משום  שברל אינו עוסק בתיאולוגיה אך לפי המכתבים  המופיעים  בספר  שלפנינו מתברר כי שלמה גרודז'נסקי  לא הבין את שהתרחש.  חנה ארנדט כותבת לשלום שיש לפרסם  לקט של דברי  ברל כצנלסון כי  איש לא כתב דברים כשלו על טיבו של הפאשיזם, היא אפילו שואלת את שלום  אם רצוי  לפרסם את דבריו של ברל על אליעזר יפה ועל שלמה לביא.  היא מציעה לשלום לערוך את הלקט והוא ענה לה כי הוא מעריך את ברל יותר  כנואם בהיר ונוקב מאשר כסופר , שבמיוחד  הוא מעריך  אותו כ'רבה' אך הוא לא יכול  לעשות את העבודה בגלל קרבתו הרבה אל האיש.  ברל כצנלסון היה  קרוב מאד לגרשום שלום הוא היה  האיש  שהאיץ בשלום לכתוב את  ספרו הענק על שבתאי צבי. בראשית  שנות הארבעים הוא  גילה  את מניעיו  לחקר השבתאות.  הוא ביקש לערוך את חשבון הנפש  הציוני : האם תהיה   הציונות משיחיות שקר, תנועה לקידוש השם או ניצחון של אמת : תנועה ליצירת חברה  יהודית  של צדק וחירות. הקשרים בין שלום לברל  כצנלסון באו לביטוי טראגי.   ברל   בילה  אצל משפחת שלום בלילה האחרון לחייו  לפני מותו  הפתאומי.

קשר המכתבים בין  גרשום שלום לחנה ארנדט  קשור לספרו של  גרשום שלום  על זרמים מרכזיים  לתולדות קבלה. ספר זה  מבוסס על  הרצאותיו של שלום בארצות הברית והוא  פורסם  בימי מלחמת  העולם השנייה.  הוא זכה למחמאות רבות אך לא  לסקירות וביקורת  מעמיקות. לרבים מהמלומדים השטח היה  כל כך  חדש  שהם  לא  העזו  לצלול למשמעויות  המשוקעות בו. לא כן  חנה ארנדט שלמדה את הספר  וכתבה עליו ביקורת  מנומקת ועמוקה. שלום חש עד  כמה ארנדט שהשכלתה  היהודית לקטה  בחסר  פענחה את דבריו והתעמקה בהם. כאן נוצרה ברית חשובה.

ב1946 פרסמה  ארנדט  מסה על הציונות  שעוררה אצל שלום התנגדות עזה.  לימים כתבה ארנדט לשלום שלא ידעה  מה  שנודע לה  מאוחר יותר: שלום לא רק לא הסכים עם מה  שכתבה . הוא  היה  בהלם. הוא ראה  אותה  כציונית חושבת והנה  התברר לו כי אין היא ציונית כלל. חנה ארנדט  ראתה  את הרצל כמי  שהאמין כי ניתן לשתף פעולה  עם  האנטישמיות  כדי להביא ליצירת  הציונות. היא  גם חשבה  כי המדינות  הלאומיות  אינן  מבטאות את  מבנה  הפוליטיקה  העולמית  החדשה  שתיווצר  בעקבות המלחמה. היא חיפשה  חברה עולמית  המאפשרת אירגון  של אחריות פוליטית  ציבורית אלטרנטיבית למדינה שכה כשלה. שלום  חשב כי המפעל הציוני  כמפעל של התחדשות של היהדות והיהודים הוא  המפעל לו כיוון את חייו ואת הביקורת  שלו גם אם ראה את  חסרונותיו ואת סכנותיו. השיבה להיסטוריה  היא לעם היהודי  סיכון מחושב. היא טענה לאדישות היישוב  בזמן המלחמה  למה  שקרה  באירופה והוא  הדגיש  את  הניסיונות לפדיון שבויים  שנעשה  במשך כל שנות המלחמה. היא טענה  כי  העם  היהודי  שגה  שחשב כי הוא יכול להעמיד מול הנאצים את המפעל החברתי כלכלי  של היישוב  בארץ. לדעתה  העם  היהודי  היה צריך להקים  צבא עברי שיילחם בנאצים . שלום טען לעומתה  כי  לא  הוקם צבא כזה משום שהבריטים לא הסכימו. הטריד אותו מאד  שחנה ארנדט לא התייחסה  בכבוד לאמונתו  האנרכיסטית,  באמונתו כי יש להשתחרר מתפישות של שלטון. (שלום האמין כי אמונתו האנרכיסטית היא אמונה בבלתי אפשרי ובכל זאת חשב כי היא צריכה להיות בסיס  לחשיבה ציונית משוחררת מיצרי פוליטיקה.)  היא טענה  שאין היא  שבויה על ידי שום איזמים כי כל האיזמים  שבויים בפאנאטיות והיא מגינה  על עצמה  בפני כל  איזם. גם אין לה תסביך אנטי פלשתינאי אך לגבי המפעל הציוני  היא  בפאניקה. היא לא יודעת  אם ישרוד. יסוד תפישת הרצל לדעתה  עומד  על כך  שהאנטישמיות  תשתף פעולה  עם הציונות  ותפישה זאת  נראית   בעיניה   מסוכנת.  שלום הגיב בסערה עמוקה  לנוכח דבריה של חנה ארנדט אולם הסערה שככה.

אחרי תום מלחמת העולם השנייה יצא גרשום שלום מארץ ישראל לאירופה  כדי לאסוף  את  הספרים  וחפצי  היודאיקה   שנותרו  מיותמים.  הנאצים שדדו וריכזו ספריות  ענק של העם היהודי  שנרצח.  הספרים והחפצים היו מיועדים  גם למכירה  וגם להקמת מוזיאון המפאר  את  הרצח של הרוח  היהודית. גורל הספרים והחפצים ששרדו היה  מחיי אירופה  החדשה שצמחה אחרי  המלחמה. הוא  היה תלוי  במתח בין המערב למזרח, במדינות  שנכבשו על ידי  המגף הסובייטי ומדינות המערב.  הממסד החדש  שנוצר  היה בחלקו הממסד   הישן. שלום הגיע לאירופה לצורך האיסוף    בארצות הברית הוקם מכון  לתקומת תרבות  ישראל  באירופה  על ידי  פרופסור סלו בארון שותפים היו לו הספרייה  הלאומית בירושלים ששלום היה נציגו  והממסד  היהודי האמריקאי , ממשלות המערב  ומדינת ישראל  הצעירה.  המנהלת של האירגון היתה חנה ארנדט.  שיתוף  הפעולה  בין שלום לבין חנה ארנדט  היה למופת. היא  ניווטה  בין הממסדים והממשלות, חתרה והשיגה  הישגים בלתי רגילים ולמרות שלא  היתה  ציונית  הפעילה  את  מלוא כישרונה כדי  שבית הספרים הלאומי  בירושלים יזכה במירב  הרכוש  הרוחני.  אישיותו של שלום השפיעה  עליה  עמוקות לנקוט  במדיניות זו.

שלום הודה כי כציוני הוא לא הכיר באפשרות שתתרחש  שואה  באירופה. ציוניותו נבעה מתפישה  רוחנית תרבותית וקשה  היה לו  לראות כי אירופה  אכן  תאפשר חזיון של רצח בהיקפים נוראים כאלה.  ביקורו  הראשון אחרי  המלחמה  ב אירופה הבהיר לו כי הוא  הולך  העקבות ספרים שקוראיהם נרצחו.  שהוא שגה שגיאה גדולה  בחייו. האחרים, טען מאוחר יותר, לא מודים בכך שלא  קראו את  המאורעות אך הוא ראה והכיר בטעותו גם אם לא היה משוכנע  כי יכולים היו להציל יותר לו ידעו מה  עומד לקרות. .

עם שובו ארצה נכנס  שלום לדיכאון עמוק.  סמוך לתקופה  גם חלה.  תקופה זאת היתה  תקופה  של שיתוק  רוחני מדאיג. פניה אשתו  העידה על הדאגה  העמוקה  שדאגה  בתקופה הזאת.  חנה ארנדט  ביקשה  לעודד אותו. מכתביה  היו נרגשים  ויפים. שלום   החלים  והמשיך  בפעולתו הקדחתנית.

 

שיתוף  הפעולה  בין המלומדים נמשך עד אשר הסתיימה עבודת  הוועדה.  שלום כתב מכתב לסיכום העבודה  המשותפת שלו עם חנה ארנדט..  מכתב  רווי הערכה  והתלהבות. רכוש תרבותי עצום הגיע למדינת ישראל ולאוניברסיטה. לא כל  מה  שביקשו הצליחו להביא. פריט אחד שלא הצליחו להביא למרות  מאמצים כבירים הוא  כתב יד של התלמוד ממינכן.  מתנגדיו של שלום  לחשו מפה  לאוזן  כי  כיהודי חילוני אין הוא  מחזיק  בספרייתו הענקית  ספרי  תלמוד ושולחן ערוך , שמועה שהיתה  שמועה מרושעת ושקרית. שלום  נאבק   להשיג  את כתב  היד  של התלמוד לספרייה  הלאומית אך נכשל.

הרבה מהספרים שקיבץ  שלום בעזרת הקרן לחידוש  התרבות היהודית ארצה  חולקו  להתיישבות החדשה   שקמה   במדינת ישראל. משרד  הדתות חילק אלפי ספרים. זה  היה קיבוץ  גלויות של ספרים שהביא למקומות שונים בארץ ספרים ישנים וגולים   למשק  ישראלי  חדש שקיבץ עולים ממדינות אחרות. עד היום לא  נערך מחקר על פגישה  זו  בין העולים והספרים של הקהילות  שנרצחו.  עם סיומו של  המבצע יצא מסע חדש  אל הפועל בשותפות  של מדינת ישראל  מפעל של  צילום אוצרות  הרוח  שנותרו  באירופה. המפעל הוקם בהחלטת ממשלת ישראל. ד'ר אלוני עמד בראשו אך  שלום ליווה אותו באדיקות.

למרות שארנדט וגרשום שלום מיעטו להיפגש הגם שקבעו  זו לזה להיפגש  כמו בחייל האמיץ שוויק ב'חמש אחרי המלחמה'  הקשר ביניהם   היה חם. היו להם גם הערכות משותפות . הם אהבו  את  הפילוסוף  יאספרס . חנה ארנדט ראתה  בו רוחנית את אביה  המאמץ. הוא  יה לה  התשובה  הנחרצת על כישלון הפילוסופיה בחייה  כתלמידה  ואהובה של  היידיגר  הפילוסוף  שמכר נשמתו ונכנע בהתלהבות לשטן  הנאצי. הדיבורים על יאספרס  ההומני  הסתירו את השתיקות שלה  על היידיגר . יאספרס לעומתו היה הפילוסוף הראשון שכתב במפורש על  אשמת  העם הגרמני ורוחו במה  שהתרחש . בתקופה שהוא  הצהיר על אשמת גרמניה השתלטה  דממה עמוקה בנושא זה  על כל אירופה.    המתח בין המזרח למערב היה  עמוק וכל גוש  ביקש  לרכוש את גרמניה לצידו.

שלום וארנדט  אהבו גם  את מנהיג ציוני גרמניה  הוותיק  קורט בלומנפלד בגלל חוכמתו וזיקתו התרבותית  העמוקה לעולמות מהם הגיעו  הם. בלומנפלד החזיר להם הערכה  כנה  עם לא  מעט אירוניה. הוא  העריך את חנה ארנדט  בחשיבתה  העצמאית ובמיוחד על כך  העריך את ארנדט על שאין היא  אופורטוניסטית.

חנה ארנדט שלחה  לשלום את  כל שהדפיסה והוא  הקים אצלו ארכיון של  כתביה.  שלום גם שלח לה את כתביו במיוחד את כתביו  בגרמנית , באנגלית ואפילו את ההרצאה שנשא בצרפתית. היא  התפעלה   במיוחד מצרור הערות שהיו  בבחינת  הארות שכתב  שלום על הקבלה לא  מבחינת היסטורית אלא מבחינה מהותית. אלו הערות מעמיקות שהעיר שלום על  כל מפעלו המחקרי היסטורי. הוא ראה אותו כיצירת תשתית למפעל רוחני  שיוקם  בעתיד מפעל שיביא את  המקורות הרוחניים של  העם היהודי בפגישתו עם המודרנה ותחיית אחריותו ההיסטורית למחוזות חדשים.  הוא  האמין  כי מסעו של העם  היהודית באמנציפציה , בציונות,  בחילוניות ובספרות הדתית  והמדינית  הוא  סיכון  אך סיכון חיוני עם סיכוי  בצידו.  לדעתו אי אפשר יהיה להגיע להישג כזה  מבלי  לעבור  דרך  הלימודים ההיסטוריים  המלומדים אך אלו  לא  יכולים להחליף את  היצירה והיניקה הסלקטיבית  של פרקי עבר. מבחינה זו היה  שלום  תלמיד של ביאליק ושל ברל  כצנלסון. על יצירתו המחקרית העירה חנה ארנדט  שקשה לה  עם הפרטים המתוארים במחקריו.    אך  זהו אתגר  רוחני  נעלה.

בשנות החמישים , בתקופת  הצנע,  ארנדט  שלחה  למשפחת  שלום חבילות של אוכל ושוקולד  ששלום כה אהב. הם החליפו ביניהם מכתבים שכללו  התרשמויות ודעות על אנשים וכתבים.  גם על יצירותיהם שלהם. במכתבים אלו  שלום אינו המיסטיקן בעל  החידות והסודות. הוא חושב  בגלוי   על מה שקורה בעולם ובגורלו של  היהודי לא רק בתקופות עברו. חנה ארנדט  משתפת אותו   לא רק  בהגותה   הידועה על הפוליטיקה, הייצור והספרות  העולמית אלא  על העם היהודי לו היא  מרגישה שייכות עמוקה. שייכות  ההופכת  לעיתים קרובות לביקורת מבפנים.

שלום עוסק הרבה, בדומה לחברו  ולטר  בנימין,  בשינויים הדיאלקטיים  המתחוללים בתרבות , בגלגולי  הלשון והאצור בה, בדמיון  המופשט המשפיע  על ההתנהגות היומיומית. על  המיתוס  המתגלגל לאתוס, העובר ממרחב הדמיון למעשה  הפולחני.

הימים הם ימי  המלחמה  הקרה.  חנה ארנדט מגלה את כל המרקסיסטים  האדוקים שהגיעו מאירופה עם עליית הנאציזם . עתה  הם  הופכים לאנטי קומוניסטים  מובהקים. התמורה הנלהבת הזו  אינה  מוצאת חן בעיניה. היא לא מודעת לכך כי למעשה מי שמממן את החזרה  בתשובה של השמאלנים ובתוכם הסוציאליסטים   היהודים ומנתק אותם ממסורת  הקומוניזם אינו אלא  הסי . איי. אי.  חנה ארנדט  שלא  ראתה  עצמה  כשייכת לאותם 'אדומים', לא ראתה  בעין יפה את קנאותם החדשה, את  כפירתם החוגגת הרואה בבוז למרקסיזם תנועת  גאולה.  לדידה   מרקס שווה עיון  מעמיק יותר והכפירה  העליזה בו אינה משקפת  אלא  חשיבה  בורגנית .

כשהגיעה חנה ארנדט ארצה  לסקר את משפט אייכמן לעיתון ניו יורקר לא ידעה כיצד רשימותיה  ישבשו את יחסיה  עם  שלום.  הפולמוס  שעוררו  דבריה  החזירו אותה ואת שלום למוקד  הוויכוח שהתקיים ב1946.  דומה  כי הקשרים ביניהם נחלשו יותר  בעקב  הפולמוס  החדש. שלום טען כלפי חנה ארנדט  שהיא שופטת באכזריות  גדולה מדי ובלי מספיק ידע  את מה  שהתרחש  בעם היהודי בזמן הנורא ההוא. הוא  טוען שלא מתגלית  במאמריה אלו 'אהבת ישראל' ושהיא שבוייה בידי  השמאל האנטי ישראלי.  . היא  לעומתו טוענת כי אין היא  אוהבת  באופן כללי ציבור. היא  אוהבת את ידידיה, את משפחתה אך לא גוף ציבורי. אלא  שהיא מצויה  הוא טוען  כלפיה שהיא שופטת מהר מדי, שאמירתה  ה'בנאליות של הרוע' מנמיכה את מידת הסבל העמוק של הקרבנות היא טוענת שעד שלא נגיע למדרגה של שיפוט של  התקופה לא נוכל להשתחרר מעיוותיה.   הוא טוען  כלפיה  שהיא לא מבינה את  הדילמות הקשות והמורכבות בפניהם  עמדו מנהיגי היהודים בתקופה והיא טוענת כי  מצד אחד  היא  היתה  מתחילת המלחמה בעד הקמת  צבא ליהודים סיסמה  שהביאה  רק לזלזול של ההנהגה  הציונית  ומצד שני  היו יודנראטים  שהביאו לטרגדיה פשוט כי  היו פעילים מדי,  במקום להעלם ולא לעשות דבר.  הוא טען נגד לשונה  המושחזת מדי לגבי נושאים כל כך סבוכים והיא טוענת שהישוב  היהודי בארץ לא  היה מרוכז  במה  שקרה בגולה דבר  ששלום מכחיש  בתוקף למרות שהוא יודע  שנעשה מעט  מאד  אל מול  הצרכים  המיוחדים    והכוחות שפעלו נגד  העם היהודי. הוא טען  כלפיה כי  המושג הבאנאליות של הרוע מנמיך את  הרדיקליות שהתגלתה בו. היא לעומתו טוענת  שעומק יש רק לטוב ולא  לרשע  שהוא שטחי וסכנתו גדולה  כל כך דווקא משום שאנשים  רגילים לא מודעים כמה  סבל הם יכולים להביא  לעולם  שמסביבם. הוצאת השואה אל מעבר להיסטוריה מרגיעה את ההיסטוריה בעוד  שהיתה צריכה  להזהיר אותה. יש לזכור שאת השואה  ביצעו אנשים, מנגנוני  מדינה, אנשי אליטות תרבותיות.  זה צריך להטריד אותנו. שלום חש כי ארנדט מקצינה את הביטוי לגבי עניינים שדווקא  צריך למתן אותם מתוך כבוד לקרבנות .

 

עשרות שנים עברו  מאז הוויכוח הגדול בין שלום לחנה ארנדט  והרבה  עניינים נראים אחרים  בפרספקטיבה, במיוחד לאחר פטירתם של רבים רבים משרידי השואה, אחרי מלחמות ישראל והשלום  המתמהמה. אולם מפגש זה  בין  שניים אלה  מביא למחשבות  נחוצות ודחופות  בימים הם בזמן הזה.

עקב  פרסום  מכתביהם של  גרשום שלום וחנה ארנדט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three × 2 =