בלהה , חמש שנים

בלהה, חמש  שנים

 

חמש  שנים חלפו גם הן. ככל  שעובר הזמן מתחזקות מילותיה  של רחל כל אשר אבד לי , קנייני לעד.  אתה שב אל הדמות ופוגש אותה בנסיבות שונות. בפרשות דרכים והיא שואלת והיא נקבעת בזיכרון  והיא קניינך לעד.

שנים  אני עוסק בחידת הקמתה  של  החברה בארץ.  קורא ספרים עבי כרס, מנסה להתמודד עם מספרים וכלכלה ושואל את עצמי האם היה  הפרוייקט אפשרי ובזכות מה. אך ברור לי כי בעצם אני מחפש  את קו הזינוק.  את המזוודה עמה יצאנו לדרך. לפעמים  אני  רואה בה חגור פילים ענק, 42 קילו  שאם זכרוני אינו מטעה  אותי לא  הגביר  את ביטחוני במסע אלא גרם לי  לפחד מפניו . לפעמים  אני חושב כי הוא  היה  תיק שכל קדמוני שעמו השווצנו כי  אנו יכולים לנווט בכל דרך, למצוא כל גב מים בנגב השומם.  אך תיק שכל זה גנז גם אז  כל כך הרבה  שטויות…

אני מנסה להחזיר  את עצמי לפרויקט העלייה וקיבוץ הגלויות  דרך  עלייתי במרכאות  באמצע  שנות החמישים מהגולה מארגנטינה שהיתה סיר הבשר לא כדימוי אלא   כמציאות. רק שלוש  שנים הייתי בגולה והן  הספיקו לעשות אותי זר  בארצי שלי.

לעומת זאת אני נזכר ברחוב טבריה בירושלים ובסמטאות מסביבו.  לא ידעתי אז שלאט לאט כמתוך ערפל  תופיע בפני שכונה זו  כאוטופיה חיה וקיימת. עם הריחות והמבטאים, עם  התבשילים והמצוקה המשותפת. חלק  בלתי נפרד  מהאוטופיה היו  חברי תנועת  הנוער שלא ביקשו להנציח את השכונה. שידעו כי חלומם  היה להיות ביחד . במקום אחר. שבתום של  בני ארבע עשרה יצאו לשנות את העולם אך בעצם ביקשו לשמר בעולם  החדש את החום והאינטימיות של שכונתם. . כבר אז התחלנו לראות את הרחוב זז אל שיכונים חדשים משופרים  ולא ידענו כי דווקא בשכונה הנפרדת מעצמה  נולדה עבריות לא כנענית.  ישראליות  רגישה. איך קוראים לזה  היום? יהודית ודמוקרטית. היה בשכונה  הזו   צמא  תרבותי וצחוק שמגיח מבפנים ומרפא. היתה  שם בלהה.

בלהה הבטיחה לנו  בחריצותה  המחייכת  שהחלום נכון.  שלא צריך בשבילו את מרקס או גורדון.  צריך לרקוד. לפני שבועיים  חגגו שבעים שנה  לחגיגות העומר  ברמת יוחנן. רוחו של מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין  היו שם וגם הלהקה, הלהקה של בלהה. היה שם משהו באוויר, במפגש  בין וינה, אוקראינה, הבדווים והתימנים ובין הארץ  ובה כוהנות ולא כוהנים ובה  אין רוקדים אל השמים בקפיצות וירטואוזיות אלא  מתכופפים אל האדמה מחפשים את הבסיס. את הלחן הבסיסי, את ריקוד היחד המתגבר  על חוקי  הגרביטציה  החברתית. זה  היה  המקום של  בלהה. זה  היה  הניצחון  של המפעל. הסלטו לחיים. באותו ערב  בו הייתי צריך לדבר על תולדות הריקוד החלוצי , חייכתי אל עצמי. אני מדבר על ריקוד זה  כמו שפעם חנכתי מוזיאון לטרקטורים… חשבתי נו מה  בלהה מה את אומרת עכשיו?  ראיתי שוב את בלהה מחייכת  בתמיהה על שונותם של האנשים המדברים  בארשת  חשובה ורצינית ומבקשת מהם להשתולל קצת. לזוז, להיות רגיש למנגינה לפתור  במעגל נפתח את השונה. לחבק אותו  . דווקא אז  יובנו הספרים , האתגרים, המסעות  שאנו נוסעים בחיינו מעולם לעולם. אז כשחזרתי  מארגנטינה  היא  החזירה לי את  תקוות השייכות ואת הזכות  להיות שונה בחיוכה ושובבותה היא רקדה עם כולנו בעברית כנה ומובנת.

ועתה חמש שנים מפרידתנו  כל שאבד לנו קנייננו לעד. עד שנאבד גם אנחנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 − 8 =