דליה דוברת – פרידה

לדליה אחותי.

סיימנו  בשיחה. שיחת אחים, שיחת אהבה. שיחת פרידה.  שיחת חשבון. כמנהלי חשבונות וותיקים עברנו מאחד לשני. ספירת מלאי שלא מתאזנת לעולם. שתינו תה ולא ידענו  שבאותו לילה תתאשפז ותפליג למסעה. כשבאתי לבקרה כבר  הבנתי. רופאה צעירה  ביקשה להכניס מחט לעורק. היא  האשימה  את  עצמה  שלא  הצליחה ואני קראתי את  האירוע  כהתרחקות, כקרע סופי.

חשבתי  אותה תמיד לדליה , לפרח הגדול אך ידעתי  כי פרח זה  מסרב להתהדר בגלל  אצילותו.  ואז  התברר כי  אין  זה ברור  כלל אם אחותי נקראה  על שם פרח . השם  דליה  הגיע גם מן הדליות של  הגפן. הדליות  המחזקות את  אחיזתה, את צמיחתה של הגפן. כשהבנתי  את  שתי  המשמעויות של שמה  חייתי וראיתי  אצלה   את  הקשר   : פרח גדול המסרב להתהדר . ומשענת לצומח.  נשמה.

כשאמא  נשאה  אותי בבטנה חטפה  דליה  אבן ברקה בדרך לירושלים . ההיסטוריונים  קוראים לכך  מאורעות. אבא נשא  אותה לבית  החולים  במצב קשה ואמא לא  היתה יכולה  להושיט לה את העזרה במלואה. היא  היתה  בהיריון.   אירוע  זה  הטביע  את חותמו  על  אישיותה  כל  ימיה.

קשר מיוחד היה לדליה   עם הדודה קבק אשתו  של  הסופר  בן משפחתנו א.א. קבק. הדודה  של  הורינו  שרה פייגה היתה מושחזת פה, דאגנית, מעין  סבתא  תותבת של  המשפחה  שלנו. כשבנותיי  היו  קוראות לדליה דודה היא  מאד  התרגשה ונדמה  לי  גם  בגלל הקשרים  המיוחדים  הללו עם מי  שנקראה  'הדודה' . הדודה  ידעה איך  לגלות  רוך בייסורים. אחרי  שנפטר  בעלה  הסופר  נמצא  במגירתו הנעולה פתק עם מספר  החדר  של  בית  החולים  בו  אושפזה  דליה  הקטנה פגועת אבן  של שנאה.

את  האבן שספגה מיד עוינת הפכה היא לאבן של חסד, של אהבת  אדם.  הפצע  היה חלק מחייה. היא גילתה  אותו  אצל חבריה והוא חייב  אותה תמיד לבא  לעזרה. זה  הפצע  שגילה  את  הצורך  שלה להתייצב בעד אוהביה ומולם.

בת שש עשרה עמדה  דליה  על  מגדל  בבית וגן בירושלים וקיבלה  את  ההודעה  על  נפילת  גוש  עציון. היא  היתה  גדנעית. כאותם  שנקברו  כאן  בבית  הקברות של  קריית  ענבים   באותם  ימים  נוראים  . דליה  באה  לספר לאבא  על נפילת  הגוש ואני פרצתי בבכי. 'איך  הטוב יכול להפסיד  במלחמה?' היא  כבר ידעה. לי אבא  היה צריך להסביר. הרבה פעמים היינו  באותו מצב: היא  לא  הסיטה מבטה  מהתבוסות אך תמיד  התמרדה.

היא  היתה לי  אחות גדולה . חברת  אמת . רק לאט לאט  התגלה לי עומק  אישיותה  כי  הרבה  שנים  החיים  הפרידו  ביננו . אני תמיד הייתי  גם קטן וגם רחוק. פעם  אני  בדרום  אמריקה  והיא  בארץ  ופעם  אני  בארץ  והיא  בדרום  אמריקה, והמון  שנים  אני   בעין גב והיא  בירושלים אך לה  המרחק היה לאתגר המחייב  לפגישה אמיתית.

עם  אחותי דליה  הכל חשו   כי משהו בעולם  צריך  תיקון. לצורך  זה  קראה, למדה, שאלה. תמיד עם  מחויבות לאמת תובענית.  . ולא  באופן כללי. ולא לעוף  בגבהים אלא  כאן  על פני  אדמה.  בלי חצוצרות. בלי תהילה.  בלי משחקים.

דליה  לא  הגדירה  עצמה  כטשרנוביצית. כסנטימנטלית.  כמדברת.  כחולמנית. כמופיעה  בציבור. את  ענייני  הנשימה  שהיו לה לעולם לא  הגדירה  כירושת  טשרנוביץ  . אך היא גם  לא  השתייכה לאופוזיציה  הריאליסטית ליסודות הטשרנוביצים  במשפחה.  ולא  רק  בגלל  שאמא  שלנו  היתה  מראשי  הסיעה  המתמרדת ,המארגנת, הדוחפת  אלא  גם משום  שמעולם לא  הכחישה  את הקשר  העמוק לעולם המוצהר שלנו, של הטשרנוביצים. היא  אהבה ילדים באהבה נטולת פשרות. היא  אהבה  אנשים  באופן מחייב. אך בשבילה  אהבה  היא דבר הקשור קשר  עמוק לאמת. אין היא  קישוט. זה עניין  המחייב  בדיקה מתמדת  פינוי  דרכים, עזרה  הדדית. היא  לא ידעה מהי חנופה. בה היא הצליפה  בחוש הומור מוחץ.

ומה  ניתן לומר  על האהבה של  דליה לרוני ועל  הגירושין ? הכל  היה  כל כך מיוחד, אינטנסיבי ומתוח.  אהרון אבי ילדיה  והיא לא יכלו זה  בלי זאת  עד הסוף .

אנחנו  התקרבנו והלכנו  במשך השנים.  אני הייתי  הקטן. היא  הגדולה . ליווינו  את ההורים בהזדקנותם היא מקרוב. אני מרחוק יותר. וכל פעם  הקירבה  היתה  גדולה  יותר. של  אחים. של  שותפים. תמיד ביקרה  את  הקיבוץ  כמקום  שלא  יכול  להכיל  את חירות  הרוח בה חפצה  אך היא  היתה  מאגר לא  נדלה  של  ערבות  הדדית.  כל  הסובבים  אותה  זכו ממנה  ליחס  של מלווה  מלכה. היא תמיד  התעקשה לעודד את הסובבים  אותה  להיות  הם. לגלות את  הכוחות  הרדומים  וגם אם לא תמיד  הצליחה  התעקשה.

ענתי, מומו וכל  הילדים היקרים ואלו שבדרך.  הזיכרון  החם של דליה  אמא סבתא הוא של מי שאוהבת אתכם גם מלמעלה, עם השגיאות אך עם יושר עילאי זהו זיכרון של מי שהאמינה בכם.

המשוררת רחל כתבה מילים אלו כשהייתה בת ארבעים ואני שב אליה באופק של שיבה

 

 

 

 

מתי

הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד

לא ינעץ המוות  סכינו החד.

 

במפנה הדרך, בערוב היום

יקיפוני חרש, ילווני דום.

 

ברית אחת היא לנו, קשר לא נפרד.

רק אשר אבד לי- קנייני לעד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 − 1 =