הדרך והבית
'בין בית לדרך' היו מדקלמים בעוז מאמרי הקיבוץ העתיקים. מפלגת הבית דברה על חלקת האדמה, הנאמנות למקום שהוא יסוד ההרפתקאה האמיתית. מפלגת הדרך ציוותה לצאת ממנו, לעשות מעשה ולנדוד הלאה והלאה : לא להיתקע בבתים, לא לשקוע בכפרים, להיות תמיד מכוון לאופק הרחוק. לא להסתבך במלכודת היום יום.
פעם פגשתי טרמפיסט מקצועי. הוא ידע פינות מהן להגיח אל מכוניות חולפות, לתפוש טרמפ למרחקים, ידע מה ללבוש, חם ומבקש , מה לכתוב על השלט כדי לצוד מתרדמתו את הנהג. האצבע שלו תמיד היתה מושטת קדימה. חשבתי אמצא איש עולם. מנוסה בהוויתו, מסוגל לתמורות. בשיחה עמו התברר לי כי אחיו התאום הוא האיש המהודר החולף בכל בירות עולם, איש המאמין בעסקיו ובשווקים ומכיר רק שדות תעופה הדומים זה לזה, עם חנויות ללא מכס וקפה יקר להפליא. הוא היה בכל העולם אך נשאר עומד על מדרגות נעות ללא מטרה. ממש כמו הטרמפיסט שלי שהכיר רק את הטרמפיאדות, אם בהודו או בטריפולי. לא ראה שדה או מקדש , לא אולם ייצור ולא מגרש משחקים. הוא היה מכוון פגישה רק עם אנשים שהיו בדרך.
הגלות ידעה להיות גם מפלגת הדרכים. האם מולה עומד הבית.? מה בין צימאון הבית לבית הסוגר, למבצר, לבית הכלא? מה בין דרך המכוונת להגיע אל הבית, המכוונת לבנייתו לבין אותה דרך השמחה לאידו של כל בית ודנה אותו לחורבה שוקעת? האם יכול הבית להיות ביתו של גולה?
החת'ם סופר, אבי האורתודוקסיה כשקיבל את הצו המלכותי של קיסר האימפריה האוסטרו הונגרית המעניק זכויות ליהודים הגיב במשל. הנסיך שגלה מביתו של אביו המלך. יום אחד קיבל הבן במקום גלותו מכתב מאביו בו הוא מתיר לו לבנות בית. בתחילה קיבל את הבשורה בשמחה שהרי סוף סוף יהיה לו בית אך אחר כך פרץ בבכי כי הבין כי אביו משאיר אותו במקום גולה.
במסורת שלנו רבים הם צווי הלך לך, הקוראים לצאת אל, לצאת מ, המלווים באזהרות נגד ההתבשמות מבית. הדלת הנפתחת לאורח והננעלת על בעל הבית מהווה חלק בלתי נפרד מהבית. מזוזתו.
הציונים האלה מבקשים במקום דרך בעולם דרך לבית מסוים אמר האיש החכם שהתנגד לציונות. הוא לא ידע כי ביתו הזמני יהפוך למלכודת. למרות זאת השאיר לציונות אתגר גדול. כיצד לא להיות מעוצבת על ידי פחדיה המוצדקים, לא לבנות כאן רק חפירות מתבצרות חתומות מפני הרוח. לא לחיות בשדות תעופה רחוקים מכאן על פני אדמה.
הציונות בעיניי היא האמונה כי בבית נדע להעריך בתים הרבה. כי נטפח את הדרך אליהם ונמצא כי לא טרמפיסטים אנו וגם לא נוסעים תמידיים מיבשת ליבשת. כי אחריות לבית יכולה להיות גם דרך בעולם. כי גם אחרי שנים יודעים אנו להעריך את נקודת הזינוק כמו שאמר המשורר אמיר גלבוע.